לא יודע למה בזמן האחרון יש לי קצת חדוות יצירה, אבל הפעם אתן לסטטיסטיקה לנוח ואדבר על משהו אחר שעלה בראשי בזמן נסיעה –

המטרה כאן היא לא להגדיר את הלוזרים הגדולים בתולדות הספורט העולמי, בשביל זה יש מספיק רשימות. לא. המטרה כאן היא לדבר על ווינרים אמיתיים, אבל כאלה שתמיד היה מישהו שהיה קצת יותר טוב מהם, ושבגלל זה הם אף פעם לא הגיעו למנוחה או אל הנחלה, ואם כן – אף פעם לא ליותר מדי ממנה. אני כמובן לא מכיר כל ספורט בעולם, אבל אני מתעניין קצת בהמון ענפי ספורט, ובלי שום ספק יש כאלה.

למה חשבתי על זה עכשיו? כי חשבתי על דניל מדבדב. ללא ספק אחד משחקני הטניס הטובים בעולם בחמש השנים האחרונות, כבר בן 28 אז לא ילד אבל כבר 5-6 שנים שהוא אחד משניים או שלושת השחקנים הטובים בעולם בלי שום ספק. דא עקא, עד שנדאל הלך לו, ועד שג׳וקוביץ׳ הזדקן ממש (למרות שלא בטוח, כולה התחילה העונה) והשניים האלה תמיד ניצחו אותו בגרנד סלאמים (חוץ מפעם אחת, עליה נדבר), הגיעו יאניק סינר וקרלוס אלקראז והסבירו לו, שגם אחרי שנדאל וג׳וקוביץ׳ יילכו סופית, תמיד יהיה מישהו קצת יותר טוב ממנו.

אז כן, דניל מדבדב זכה בגרנד סלאם אחד (תזכרו, אני לא מדבר כאן על לוזרים, זה לא הנושא) אבל הוא גם הפסיד בחמישה אחרים, והשבוע הוא הפסיד, שוב, לאלקראז בגמר הסלאם החמישי – אינדיאן וולס. דמות תוגה ויגון של ממש.

יש בטניס מישהו יותר בולט ממנו אפילו כמס׳ 2 הנצחי, אבל נגיע לכך כי קודם כל – כדורסל.

כדורסל:

כדי להמחיש את הנושא, אני לא מדבר על ווילט שאמנם זכה רק באליפות אחת, אבל היה בלי ספק השחקן הטוב של דורו. ותזכרו – אני לא מדבר על לוזרים, אני מדבר על ה second best. ווילט לא כזה. אני גם לא מדבר על ג׳רי ווסט שנדמה לי שאולי כן מתאים לכתבה הזאת, אבל בחיי זה היה מזמן, לא ראיתי אותו. אז נדבר על שחקנים שראיתי והאיש שאני בוחר לכתבה הוא

צ׳רלס בארקלי – אני, כמו אחרים בני דורי, אני מניח, התוודעתי לכדורסל לראשונה באופן רציני באולימפיאדת 92 ובנבחרת החלומות הראשונה. ג׳ורדן היה כמובן גולת הכותרת, וכולם גם דיברו על מג׳יק ועל בירד (ועל לייטנר…סתם), אבל ראו זה פלא – בארקלי הוביל את טבלת הקלעים של ארה״ב באותה אליפות, רוב הזמן, והיה ארגיואבלי השחקן הכי טוב בה. יותר מג׳ורדן. בארקלי סיים שמונה משחקים עם 18 נק׳ בממוצע (לעומת 15 של ג׳ורדן) ב-4 פחות זריקות. פנומן. ולמרות שגם קרל מאלון יכול וצריך להיות מוזכר, קשה לי להזכיר אנשים כל כך מחורבנים כמו הדוור.

אבל בארקלי היה דבר אחר, כריזמטי יותר משאקיל, שמן יותר מ… שאקיל, ומוכשר יותר מכמעט כל אחד. אבל בארקלי תמיד היה כמעט שם, ואף פעם לא היה שם. עם פילדלפיה הוא בוודאי לא הצליח יותר מדי, ובפניקס הוא אמנם עשה גמר (בעיניי, הגמר הטוב ביותר מבין השש של ג׳ורדן) אבל לא הצליח להגיע למנוחה והנחלה. וכשהוא עבר לאלופה הגאה יוסטון, כדי ליצור קבוצת על יחד עם האקים ודרקסלר, הוא אפילו לא הצליח לעשות גמר נ.ב.א

בארקלי הוא לא לוזר, אבל אין מה לעשות – הוא כן היה מס׳. 2. ויש שיגידו, שאפילו בין הפאוור פורוורדים של אותו עשור – הוא היה מס׳. 2, ויש מצב שהם אפילו צודקים.

מס׳ 2 אחרים היסטוריים הם אותו קארל מאלון. נוביצקי וגארנט לעולם לא יהיו טובים יותר מאשר הפאוור הטוב של אותה תקופה (דאנקן), והארדן לעולם לא יהיה יותר טוב מהגארד הטוב של הדור (סטף קרי). אבל בעיניי עדיין, מס׳ 2 הכי מובהק שלי בכדורסל, לפחות מאז שנות התשעים, הוא צ׳ארלס בארקלי.

פוטבול:

נמשיך עם פוטבול שהוא המשחק השני הכי פופולרי פה באתר. והאמת היא שלפחות בתקופתי יש שניים שיכולים להתחרות על התואר', אבל כשאני חושב על זה רק אחד מתאים ולא, זה לא ארון רוג׳רס. כי ארון רוג׳רס יותר מאשר שהוא השחקן מס׳ 2 בתקופתו, הוא באמת לוזר ששוב ושוב נכשל בפלייאוף למרות אותו תואר סופרבול אחד. אבל מי שבאמת היה מס׳ 2 התמידי הוא מישהו שניצח אמנם בשני סופרבולים (אם כי בשני הוא כבר לא עשה יותר מדי חוץ מלא להפריע) אבל לא משנה מה – תמיד ייזכר רק כשחקן השני בטיבו בתקופה למרות שהמספרים שלו הם הפנומנליים ביותר אי פעם.

פייטון מאנינג כמובן – MVP חמש פעמים, מוביל את טבלת הטאצ׳דאונים 4 פעמים, ואת טבלת היארדים 3 פעמים. המספרים שלו יותר טובים משל טום בריידי. רק שטום בריידי הוא העז, והוא ניצח סופרבול אחרי סופרבול אחרי סופרבול ואילו פייטון מאנינג, לפחות בזמן אמת, היה פשוט טיפה פחות טוב. כן, למרות שני הסופרבולים האלה. עצם העובדה שאחיו איליי, שחקן טוב הרבה פחות סיים עם אותו מספר אליפויות כמו פייטון – אומר הכל. לפייטון תמיד כמעט היה חסר גרוש ללירה. הוא תמיד היה קצת פחות טוב מאחרים.

מקום של כבוד צריך להינתן גם לדן מרינו, ללא ספק הפייטון מאנינג של דורו כשהוא מוביל בכל המדדים הסטטיסטיים שיש, אבל מעולם לא הגיע למנוחה והנחלה של הסופרבול, וגם לדרו בריס, עוד שחקן ששבר שיאים סטטיסטיים על ימין ועל שמאל, אבל אף פעם אף אחד לא חשב – היי דרו בריס, הוא הקוורטר-בק הכי טוב בעולם, למרות שכולם חשבו הרבה זמן שהוא מס׳ 2 או 3.

טניס

טוב, הגיע הזמן לחזור לטניס. כבר דיברנו על מדבדב, ובטח שאפשר גם להזכיר מישהו כמו אגאסי שתמיד חסה בצילו של סמפראס. אבל בזיכרון היותר קרוב, מי שבאמת צריך להיות כאן, מי שהתווה לדניל מדבדב את הדרך להיות תמיד הסקנד בסט הוא אנדי מארי – אולי השחקן שהכי סבל מהעובדה שהוא שיחק בתקופה האחת בהיסטוריה שבה כל שלושת השחקנים הגדולים אי פעם היו בשיאם. תשוו את מארי לואוורינקה למשל. לשוויצרי ולבריטי יש את אותו מספר גרנד סלאמים (3) אבל אין ספק בכלל שהשוויצרי היה שחקן טוב הרבה פחות וקונסיסטנטי הרבה פחות מאשר מארי. מארי זכה בלא פחות מאשר 14 תארי מאסטרס בתקופה שבה זה היה הכי קשה לעשות, מול שלושת הגדולים. 14 זה יותר מאשר שחקנים כמו סמפראס או אנדי רודיק למשל. הוא גם זכה ביותר אולימפיאדות מכל אחד אחר בהיסטוריה, כשעם 2 מדליות זהב, קשה להאמין שמישהו אחר אי פעם יעשה את זה (זברב השנה?) אבל בסופו של דבר, הוא תמיד היה המספר 2, גם אם הוא הצליח למשך כמה שבועות להיות השחקן מס׳ 1 בדירוג העולמי וגם אם הוא כן זכה בשלושה גרנד סלאמים, הוא אף פעם לא נחשב ליותר מאשר השחקן מס׳ 2 בתקופתו. כמו מאנינג, כמו בארקלי.

פדרר ונדאל וג׳וקובי׳ץ , תשאלו? כל אחד מהם היה סוג של מס׳ 1, אם לאורך יותר זמן או פחות זמן, או במגרש אחד (חימר לנדאל) או בשניים. אבל מס׳ 2 היה רק אחד, והאחד הזה היה מארי.

שחמט

בשנים האחרונות, אין ספק ששחמט לוקח את המקום הראוי לו ב״הופס״. כשהייתי ילד, שזה היה לפני המון המון שנים, גם אני אהבתי שחמט ואפילו התחריתי קצת, אבל ברגע שקלטתי שזה מעלה לי את הלחץ דם באופן תמידי, הפסקתי באופן כמעט מוחלט. ועדיין, יש לי פינה חמה בלב לשחמט.

תמיד מדברים על פול קרס בתור מישהו שהיה אולי השחקן הכי טוב בהיסטוריה שאף פעם לא זכה באליפות, וגם אם סביר להניח שזה נכון, זה היה ממש מזמן. אבל אני רוצה לדבר על שניים אחרים דווקא – קודם כל על ווסילי איבנצ׳וק, בחור עם אופי מיוחד שהיה מס׳ 2 בעולם לקספרוב לא מעט זמן, ובוודאות נחשב לשחקן מס׳ 2 או 3 בעולם, במשך תקופה לא קצרה בשנות התשעים ותחילת המילניום (אולי ביחד עם אנאנד, אולי קצת אחריו) אבל מעולם לא זכה באליפות עולם בגלל המון סיבות כולל אופי אקסצנטרי ואימפולסיבי כמו שהעידו רבים מחבריו. אבל נדמה לי שהשחקן האחד שהוא באמת מס׳ 2 אולטימטיבי הוא ויקטור קורצ׳נוי. 10 פעמים הוא היה בתחרות המועמדים, ושלוש פעמים הוא גם ניצח את התחרות רק בשביל להפסיד לצ׳ילבה אנטוני קרפוב בגמר. הוא היה מס׳ 2 בעולם שוב ושוב ושוב

נדמה לי שאומרים שחלק מההפסדים לקרפוב היו גם בגלל התערבות סובייטית ויתכן שזה נכון (הם גם התערבו בדו קרבות מול קספרוב לטובת קרפוב), אבל זה לא משנה כי לא בלוזרים עסקינן, אלא במספרי 2. וקורצ׳נוי, גם אם היה זוכה באחת מאליפויות העולם האלה, היה ללא ספק מס׳ 2. לא מס׳ 1.

ולא, נפומצ׳יאצ׳י לא שייך לפה. כי הוא אף פעם לא באמת היה השחקן מס׳ 2 בעולם, ומצד שני הוא ממש ווינר (יחסית לתחרויות מועמדים) אבל גם קצת לוזר (כי מילא להפסיד לקרלסן, אבל לדינג??)

אתלטיקה

אני לא מתכוון לבוא ולומר שאני יודע כל כך הרבה על אתלטיקה, ובוודאות שידעתי יותר פעם. אבל תמיד היה אצן אחד שהיה נראה לי כמו מס׳ 2 תמידי, לא משנה מה. ואכן הסטטיסטיקה מוכיחה שאני צודק. לא, לא מדובר על יוהן בלייק שהיה המס׳ 2 של האצן הגדול בהיסטוריה וכנראה שווה אזכורון. גם לא מדובר על סרגי בובקה שהיה בקלות מס׳ 1 בעולם בתקופתו וזה אפילו לא מצחיק ,אבל היה לוזר רציני באולימפיאדות למרות שבאולימפיאדה הראשונה של ו בסיאול הוא לקח זהב. בכל מקרה, מס׳ 2 הוא לא היה, אלא מס׳ 1 שהוא קצת לוזר.

אבל האיש האחד שבאמת היה מס׳ 2, לא משנה מה, הוא פרנקי פרדריקס הנמיבי, שתמיד הזכיר לי בקרחתו את קלייד דרקסלר. האיש היה אצן עצום, ללא ספק אחד הגדולים אי פעם. עם תוצאות של 9.86 במאה מטר ושל 19.68 במאתיים מטר הוא היה, בתקופתו (מאז הרבה עברו אותו) אחד מ 3-4 האצנים עם הריצות המהירות בהיסטוריה, לצד קרל לואיס, דונובן ביילי ומעט מאד אחרים. ועם זאת, הוא תמיד היה מס׳ 2. הוא היה מס׳ 2 במאתיים מטר בשתי אולימפיאדות רצופות – פעם אחת למייק מארש, ובפעם השניה לאיש עם ריצת הברווז – מייקל ג׳ונסון. והוא היה מס׳ 2 במאה מטר באולימפיאדה גם פעמיים. פעם אחת ללינפורד כריסטי הבריטי השרירי, ופעם אחת לדונובן ביילי הקנדי. פרדריקס אמנם זכה באליפות עולם אחת ויחידה (אבל היי, גם קים קולינס זכה, זה לא אומר יותר מדי) אבל בסופו של דבר, הוא תמיד היה מס׳ 2 למישהו. בדיוק כפי שמארי תמיד היה מס׳ 2 למישהו, ובדיוק כפי שבארקלי היה תמיד מס׳ 2 למישהו.

מירוצי מכוניות:

אני מסוג האנשים שלא יכולים לראות יותר משנייה בטלויזיה של השיעממון הזה (בדיוק כמו אופניים, ועוד נגיע לזה…) אבל אני כן זוכר מילדותי כתבה ענקית במעריב של שלושה – האחד ברזילאי בשם איירטון סנה שמת הרבה לפני זמנו והיה אלוף העולם שלוש פעמים, השני אחד אלן פרוסט שזכה באליפות העולם לא פחות מ-4 פעמים ובלי שום ספק הוא אחד מהגדולים אי פעם. אבל השלישי הוא שם שהרבה פחות אנשים יכירו – נייג׳ל מנסל הבריטי. שבאותה תקופה בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, נחשב טוב פחות או יותר כמו השניים הקודמים, אבל בעיקר פחות… רק קצת פחות. אבל פחות. 13 שנים לקחו למנסל עד שהוא לקח את תואר הפורמולה 1 הבודד שלו, ובדרך הוא סיים במקום השני לא פחות משלוש פעמים.

עכשיו, זה נכון, ששלוש פעמים זה לא הכי הרבה בהיסטוריה. אלונסו למשל גם עשה את זה שלוש פעמים, אבל בניגוד למנסל הוא זכה פעמיים וכן נחשב לטוב בעולם לאיזו תקופה.ווטל היה שלוש פעמים גם כן, מס׳ 2, אבל במשך איזה חצי עשור הוא גם ניצח הכל, ובוודאי שנחשב לטוב בעולם האותה תקופה. פרוסט עצמו גם היה הפיינליסט 4 פעמים, אבל עם 4 זכיות אין ספק שהוא עשה את שלו, לא פחות משאיירטון סנה המבריק הרבה יותר (והמנוח הרבה יותר) עשה, אבל בניגוד אליהם מנסל היה מס׳ 2 מובהק, גם כשהוא זכה בגיל מאד מבוגר (נדמה לי המבוגר בהיסטוריה) היה זה בעיקר פרס ניחומים למישהו שתמיד אבל תמיד היה מס׳ 2.

איגרוף

טוב, אחרוג ממנהגי לדבר על ספורטאים שהיו בתקופתי (פרדריקס, מארי, מאנסל, ואיבנצ׳וק), ולא, לא אדבר על פרנקי ברונו (שבאמת היה סוג של מס׳ 2 או 3 המון שנים) או על רידיק בואו (שבעיניי, היה מהגדולים ביותר, אבל התוצאות שלו לא היו כאלה) אלא על האדם האחד שהיסטורית אין ספק שהיה מס׳ 2.

ג׳ו פרייז׳ר – אני מדבר עליך.

תראו, מן הסתם לא ראיתי את פרייז׳ר בשיאו או בכלל. אבל כך או כך, אם יש מישהו שממש ממש מפורסם בלהיות מס׳ 2 אבל לא לוזר (כי בכל זאת, פרייז׳ר היה אלוף עולם. לא שזה חוכמה בענף שבו יש איזה שבע אלופי עולם בכל זמן נתון) והוא אפילו ניצח את המס׳ 1 שלו – קסיוס קליי, מוחמד עלי כמובן, פעם אחת ב״קרב המאה״ שנדמה לי שמנחם לס כתב עליו פעם או פעמיים. אבל פרייז׳ר גם הפסיד לעלי פעמיים, כולל בת׳רילה ממאנילה, ובאופן כללי, אין כמעט ספק שלמרות גדולתו, הוא היה מס׳ 2 בתקופה הזהב של האיגרוף בסוף שנות השישים ולאורך רוב שנות התשעים. בסופו של דבר, פרייז׳ר הוא כל כך מס׳ 2 קלאסי שהעובדה היא שהוא ניצח את כולם כולם כולם עם מאזן של 0-32 מול כל מתאגרף שלא קראו לו עלי או פורמן, אבל הפסיד לעלי ולפורמן פעמיים כל אחד. כי ככה זה, כשאתה מס׳ 2, אתה מס׳ 2, גם אם למס׳ 1 קוראים ג׳ורג׳ פורמן, והוא עושה טוסטרים למטבח ולא מוחמד עלי.

אז למרות שאני לא ממש מכיר את ג׳ו פרייז׳ר, נדמה לי שהוא מס׳ 2 יותר מובהק מאשר כמעט כל אחד אחר בכתבה הזאת, אז ג׳ו – הכבוד הוא שלך.

אופניים

עוד מספר 2 קלאסי שבקלאסיים. כמו שבאיגרוף כמעט אין ספק שפרייז׳ר הוא המס׳ 2 האולטימטיבי, כך באופניים אין כמעט ספק שמס׳ 2 האולטימטיבי הוא יאן אולריך.

כן, יש כאן טריק קטן אמנם, אבל תהיו איתי רגע – נכון, שאולריך נפסל ב 2005, אבל התוצאות הגדולות שלו וההיסטוריה שלו כמין מס׳ 2 נצחי הגיעו קודם לכן כשהוא מסיים לא פחות מ-5 פעמים במקום השני בטור דה פראנס (וכן, היתה לו גם זכייה אחת, כאמור אנחנו לא מדברים על לוזרים, אלא על מספרי 2), 3 מהם היו ללאנס ארמסטרונג, אחד לריס הדני ואחד לפנטאני האיטלקי (עוד סוג של מס׳ 2 במשך המון שנים.

אז נכון, לאנס ארמסטרונג לא באמת היה מס׳ 1 כי גם הוא היה מסומם מהתחת, וגם קצת הרבה מאפיונר, אבל בואו – באותה תקופה כולם כולל כולם היו מסוממים, כולל גם אותם פנטאני וריס. ובינינו, גם לפני 2005 אולריך היה מסומם לגמרי, קשה להניח שלא. זאת היתה תקופה שמצד אחד היתה מאד חשוכה בדברי ימי האופניים, אבל מצד שני, היה בה סופרסטאר של ממש – לאנס ארמסטרונג, ומס׳ 2 של ממש – יאן אולריך. הקרבות בין השניים לא היו שונים משמעותית מאשר הקרבות בין פרייז׳ר לעלי ובין פרוסט לסנה וכו׳, וגם אם היסטורית כל התוצאות האלה נזרקו לפח הזבל של ההיסטוריה, מעשית ובזמן אמת, היה מישהו שהיה מס׳ 1, והוא היה אמריקאי שהחלים מסרטן, והיה מישהו שהיה מס׳ 2 שהיה גרמני בשם אולריך.

שחייה

כמו שאוסיין בולט הוא האצן הגדול בהיסטוריה וכמו שמייקל ג׳ורדן הוא הכדורסל הגדול בהיסטוריה (למי שראה אותו בזמן אמת כמובן), ככה מייקל פלפס הוא השחיין הגדול בהיסטוריה. בזה אין שום ספק, יש לו בערך מיליון מדליות זהב והוא אחד משניים או שלושה סופרסטארי שחייה אמיתיים בהיסטוריה (לצד שפיץ, ביונדי ות׳ורפ, נדמה לי. אבל אני לא מומחה)

אבל כן היה לו מס׳. 2 מובהק, והמס׳ 2 הזה, אמריקאי אף הוא ניצח את פלפס מדי פעם, ואפילו לקח שתי מדליות זהב אולימפיות אבל בסופו של דבר – היה מס׳ 2, ולמס׳ 2 הזה קוראים רייאן לוכטה. ללא ספק אחד השחיינים הגדולים בהיסטוריה ,אבל גם כזה שהפסיד לא פחות מ-4 פעמים באולימפיאדה למייקל פלפס (3 פעמים במאתיים מטר מעורב, פעם אחת ב 400 מטר מעורב) ואיך שלא מסתכלים על זה, היה המס׳ 2 המובהק של התקופה. טוב בהרבה מכל אחד אחר אחריו, טוב הרבה פחות מהפנומן שלפניו.

ושלא תבינו לא נכון, יש ללוכטה קייס טוב לא רק כשחיין מס׳ 2 בתקופה, אלא כשחיין מס׳ 2 בכל התקופות. כך למשל יש לו 18 מדליות זהב באליפויות העולם, והוא שני רק לפלפס גם שם, כשפלפס גם מקדים את לוכטה שלוש פעמים, לעומת פעמיים בהם לוכטה הקדים את פלפס באליפות העולם. לוכטה היה שחיין עצום, אבל הוא היה שחיין עצום כמו פייטון מנינג. לא כמו טום בריידי.

סנוקר

אני אוהב סנוקר. אני אפילו מאד אוהב סנוקר, וכשחייתי בארץ ראיתי סנוקר כל הזמן. מה גם שעושה רושם שכל השחקנים מאז (אוסליבן, ווליאמס, היגינס וסלבי) הם עדיין אותם שחקנים מובילים גם היום. מזל שיש את לוקה ברסל שיכול להזרים דם קצת יותר צעיר.

אבל סנוקר הוא גם ספורט נפלא לכתבה הזאת, כי גם בו, כמו באיגרוף או באופניים, יש מס׳ 2 קלאסי שבקלאסיים. מישהו שהוא כל כך מס׳ 2 שהוא פשוט לא הפסיק לנצח את כל מי שהיה מס׳ 3 ומטה ולא הפסיק להפסיד למי שהיה מס׳ 1 בתקופה, והאיש הזה הוא ג׳ימי ווייט. שרבים מחשיבים אותו כאיש שהקדים את רוני אוסליבן כ crowd pleaser הגדול של הספורט (אם כי, היה גם את אלכס היגינס עוד לפניו). חמישה גמרים רצופים היו לג׳ימי וויט בשנות התשעים ואת כולם הוא הפסיד, כשאפילו בפעם האחת שזה לא היה מס׳ 1 הבלתי מעורער שניצח אותו – סטפן הנדרי, היה זה ג׳ון פארוט באליפות העולם היחידה שלו. (וויט גם הפסיד בגמר 18984 למי שהיה מס׳ 1 המובהק של אותה תקופה – סטיב דייויס הגדול) ג׳ימי וויט היה גם לוזר לא קטן, ולכן לא לגמרי שייך לנושא, אבל מצד שני, הוא גם היה מס׳ 2 מובהק שבמובהקים ועל כן, בהחלט שייך לכתבה. 12 פעמים רצופות הוא עשה לפחות רבע גמר באליפות העולם, זה הישג פנומנלי, שמבלי לבדוק אין ספק שהוא מהגדולים בכל הזמנים, ובאף אחת מ-12 הפעמים האלה הוא לא השכיל לנצח. לוזר לוזר, אבל גם מס׳ 2 של ממש.

ולבסוף, כדורגל:

כדורגל? תגידו אתם. אולי מדובר בצ׳אבי שתמיד היה מס׳ 2 כזה של מסי, אבל היי – האיש ניצח בהמון. אולי בואן באסטן או דל פיירו שתמיד נראה שחסר להם סוג של גרוש ללירה בשביל להיות השחקנים הבאמת הכי טובים של התקופה (או שהם סתם היו פצועים מדי, כמו החלוץ ההולנדי). האמת היא שזה כנראה איזה זלאטן איברהימוביץ׳ או לואיס סוארז שהיו פנומניים רציניים, אבל אף אחד מהם הוא לא ליונל מסי או כריסטיאנו רונלדו – מס׳ 1 הבלתי מעורערים של התקופה. אבל כך או כך, הכתבה הזאת סיימה את חייה, בעיקר כי כדורגל, בגדול, פשוט לא מעניין אותי מספיק, ומדובר גם בספורט קבוצתי מדי בשביל להסיק יותר מדי מסקנות.

בייסבול

אבל היי, תמיד כדורגל היה יכול להיות גרוע יותר….

ראויים לציון בענפי ספורט אחרים:

פיל מיקלסן (לטייגר וודס), מאני פאקיו (לפלויד מייוות׳ר), פול טרגאט (לגבריסילאסי), מייק פאוול השיאן (לקרל לואיס) ובטח רבים אחרים שתשמחו למנות.