מר נקודה (וקצת) למשחק-סיכום קצר של הגמר (5)/ינון יבור

טוב, אז הגענו לסוף. לא יהיו פרקים 6 ו-7, כי למישהו אצה הדרך לסיים את המערכה מוקדם (יש שיגידו שמדובר בכמה צרפתים, אוסטרלים, ארגנטיני, איטלקי וברזילאי שרוצים לראות מונדיאל. זה נשמע אמין רק אם מורידים את האוסטרלים). אנסה לתת פה סיכום קצר הן של המשחק והן של הסידרה, ונקווה שתאמינו לי.

כדורסל הוא הרבה פעמים משחק פסיכולוגי. כן, אני יודע שהעגל שלידי מדבר איתכם על אפשרויות, ועשר בחזקת אלוהים-יודע-כמה, אבל לפעמים מספר המשתנים קטן בהרבה, ומסתכם במה שנמצא בין האוזניים, ומתחת לצלעות, של כמה בודדים ומיוחדים. משחק 5 נפתח בצורה מאוד מעניינת, עם סוג של דריסה מיאמית. זו לא היתה רק התוצאה, זו היתה גם שפת הגוף של השחקנים המרכזיים בהצגה – לברון מצד אחד שבא נחוש ותקף באגרסיביות, ומצד שני דאנקן, ובעיקר פארקר, שנראו כאילו המקום האחרון שהם רוצים להיות בו זה על הפרקט. טוני נראה כאילו הוא ממש לא רוצה לזרוק כי הוא יודע שיחטיא, ויש פה דובים חכמים ממני שיכולים לספר לכם על אפקט פיגמליון ונבואה שמגשימה את עצמה. בתור "חצי אוהד" זה נראה ממש לא טוב, בעיקר בגלל שפת הגוף הנרפית ששידרו שני הכוכבים שאמורים להוביל את העסק.

ואז – זה קרה. מישהו שכח לספר לבחור הארגנטינאי שיש כבר עלילה מוכתבת לפרק הזה. מאנו ג'ינובילי, לטעמי, היה ה-MVP של המשחק הזה ואולי של הסידרה, וייתכן שבמו ידיו מנע עוד עוגמת נפש דוגמת השנה שעברה. מנקודה בה הכל היה כבוי ועצור בקבוצה, הוא הצית קאמבק, שיותר משהיה "נקודותי" היה מנטלי לחלוטין. הסל ופאול שלו ואח"כ שלשה צימקו אמנם ב-6 נקודות, אבל היו שווים הרבה, הרבה יותר. הוא גרם לקבוצה שלו להאמין. הוא גרם לשחקנים שלידו לצאת מהסכימה שכאילו הוכתבה מלמעלה ובוצעה בשלמות אדישה עד אותה נקודה. הוא הוציא את כל החברים מהתרדמת שנפלה עליהם ואיימה להשתלט עליהם להמשך המשחק. ומאותה נקודה ראית את הפרצופים המאמינים שוב: את קאווי עושה מה שנתן לו את התואר האישי, את טימי עושה את מה שנתן לו בעבר את התארים הקבוצתיים. את כל שחקני המשנה משנסים מותניים, בעיקר בהגנה, וחוזרים להאמין. מהבחינה הזו אני חושב שמאנו הוא הנכס החשוב ביותר לקבוצה. טימי וטוני, וגם האחרים, משחקים כדורסל נהדר ולעיתים מושלם, אבל הם לא יכולים לשנות destiny של משחק, או של קבוצה. אין בהם את האש שיכולה לשנות מומנטום ולהפוך את "הכיוון הטבעי" שהמשחק הולך אליו. בשביל זה יש את נשק יום הדין – השחקן הכי חשוב במכונה, שכל תפקידו הוא בעצם לעשות דברים שהמכונה לא מתוכנתת לעשות, כדי להחזיר אותה חזרה למצב פעולה תקין.

ואיפה הדבר הזה נכנס בקונטקסט של כלל הסידרה? זה נכנס בשינוי המנטלי שעברה הקבוצה הזו משנה שעברה, ובראש ובראשונה המאמן שלה. לכל אורך הגמר הקודם היתה תחושה, שלא ממש הוסתרה ואף חילחלה לשחקני הספרס, שמיאמי קבוצה טובה יותר. איך אני יודע? כי ראיתי מה היתה האיסטרטגיה: בואו ניתן ללברון (וגם לוייד, לא לשכוח) מטר או יותר כדי שיזרקו מבחוץ כאוות נפשם. זו למעשה הודאה מראש בחוסר היכולת של הקבוצה שלך להקשות ולשמור כמו שצריך את היריב. זו טקטיקה נפסדת שבבסיסה התקווה ש"היריב ייכשל ולכן אני אזכה", והיא בעצם מורידה את האחריות מהקבוצה שלך ואומרת: הקבוצה היריבה תיקבע את תוצאת ההתמודדות. השנה, לא יודע למה, הטקטיקה הזו השתנתה. הספרס החליטו לקחת את גורלם בידיהם, והדבר התחיל מהמאמן וחילחל למטה (לקאווי למשל, זה הגיע רק ממשחק 3). זה דבר נפלא, שתדעו לכם, לדעת שאתה שולט בגורלך. לא היריב, לא השחקן הטוב בעולם, לא אלופי השנתיים האחרונות – רק א-ת-ה. זה נתן לקבוצה הקבוצתית הזו את היכולת לחזור מפיגור, זה נתן להם את הכוח לשמור על היתרון. וברמה הפרקטית מעשית – זה גרם להתשה פיזית של כוכבי מיאמי ובעיקר לברון, שאולי היה רגיל לקבל את המטר מרחב הזה משנה שעברה, ופתאום קיבל תמונות מוגדלות של הציפורניים של קאווי מול הפרצוף. ולא רק לברון קיבל את הטיפול הזה – גם וייד ושאר החברים, שקצת התקשו להבין איך מישהו בכלל מעז להאמין שהמשחק בשליטתו ולא בשליטת מיאמי.

התופעה הזו, שחלק יקראו לה זחיחות, חלק אמונה עצמית, חלק לב-של-אלופים, גרמה למיאמי להאמין ממש עד הסוף כמעט שהם יכולים לבצע קאמבק בסידרה, והאמת היא שרבים מקהל הצופים, שגם הוא היה שבוי ב"קונספציה" כל כך הרבה זמן, האמינו גם הם.

מי לא האמין, ואף דאג להוכיח זאת? נכון, מאמן אחד זקן וחכם, ביחד עם קבוצת שחקנים נהדרת, שבראשה האנטי-מאמין הראשי, זה שהפך את גורלו הוא ב-180 מעלות מאז השנה שעברה – עמנואל ג'ינובילי. זו היתה אליפות מדהימה ומתוקה בגלל השינוי המנטלי שהקבוצה הזו עברה – מקבוצה מובלת שמגיבה לפעולות היריבה, לקבוצה מובילה שכולם מגיבים אליה. כל הכבוד סן אנטוניו ספרס! מזל טוב לאלופה ראויה.

רועי ויינברג

אחד מעורכי הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 13 תגובות

  7. עגל

    17 יונ 2014 22:42:37

    ינון טור מצוין, גם בכלל וגם על מאנו.
    מאנו מסוגל לשנות את ה destiny של משחק, ללא ספק, אבל גם לכיוון השלילי ולחרב אותו. לצערנו גם זה קורה לו.

  8. ירון

    17 יונ 2014 22:52:06

    מה שטוב בפסיכולוגיה זה שלא צריך ואי אפשר להוכיח כלום. אפשר לבדות כל מעשיה ואם היא מסופרת יפה היא תתקבל.

  10. דרור

    18 יונ 2014 01:16:39

    זה לחלוטין מה שמאנו עושה, אני משוכנע שאם מתרגמים לו את ההסבר של ינון הוא מאמץ את ההגדרה. יותר משזה ההבדל בינו לבין גרין, זהו ההבדל בינו לבין לברון. עגל, כשמאנו היה בשיאו הוא כמעט אף פעם לא חירב משחק במאני טיים. אחוזי הצלחה מאוד גבוהים. למעשה הוא ה-mvp האמיתי של 2005 אבל נתנו לטימי מפאת כבודו הרב. הטעויות שנה שעברה היו כי לקח למאנו זמן להסתגל לירידה הפיזית. השנה הוא עשה התאמות (שוב, התאמות שדורשות המון ביצים) וראה זה פלא, הוא שלט בסדרה לחלוטין. היד של מאנו תמיד על הדופק של המשחק, ופי חמש מכל שחקן אחר שנמצא באותו רגע על הפארקט. ינון, נהניתי מכל מילה, מבריק.

  12. ינון יבור

    18 יונ 2014 05:50:20

    תודה למגיבים, ולקוראים השקטים שרק הנהנו עם הראש ולא שלחו ידם אל המקלדת.
    סידרת המאמרים הזו התחילה אצלי כי אחרי המשחק הראשון בער לי להגיד משהו שלא ראיתי שמישהו התייחס אליו עם כל ענייני המזגן/לא מזגן, לברון/לא לברון וכו'. משם זה המשיך מעצמו, כשגיליתי נקודות חדשות ומעניינות שלא תמיד שמים אליהן לב.
    תודה על הבמה ועל התגובות האוהדות.

    בקשר למה שנכתב פה:
    איל – סיכמת ב-11 מילים את ההבדל בין הול אוף פיימר שיזכרו עוד שנים לרול פלייר שמשתלב בשיטה קיימת. אהבתי.
    עגל – אני לא מסכים. עם מאנו אתה רק יכול לנצח. כלומר – אתה יכול גם להפסיד, אבל זה הפסד שהיה קורה גם אם מאנו לא היה "מתערב". כך שאין כל כך הבדל.
    ירון – זה אומר שהמעשיה מסופרת יפה? יותר ברצינות – כך אני תופס את העניין, ונראה שיש אי אלו שמסכימים…
    שי – אהבתי את התרתי משמע!

  13. עגל

    18 יונ 2014 09:30:41

    ינון ודרור – שלא יובן לא נכון אני מאוד מחזיק ממאנו והייתי לוקח אותו לכל קבוצה אם הייתי מאמן. זה מישהו שאתה רוצה לקרבות הגדולים, האפיים. כמו איזה לגולאס כזה (האלף) משר הטבעות.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט