האגדות הזרות – סופוקליס שחורציאניטיס / יהלי אולמר

נתחיל בגילוי נאות: קשה לי להתחבר לסופוקליס "סופו" שחורציאניטיס. למי שלא היה פה ב-20 שנה האחרונות, סופו הוא שחקן שהרוב המוחלט של כישוריו היו פיזיים בלבד והאל לא חנן אותו בחוכמה מבריקה במיוחד. אבל מה שהוא לא קיבל במוח, הוא קיבל גם קיבל בכוח. לא משנה אם תקראו לו בריון, תפלץ, גדל מימדים או סתם בן אדם עצום (206 סנטימטרים עם 156 ק"ג ומידת נעליים 51.5), הוא היה פריק של הטבע. המסה הלא נגמרת שלו אפיינה את קריירת המשחק הייחודית שלו, בה נכנס ללבבות של אוהדי אולימפיאקוס הקבוצה בה פרץ וגם לליבם של אוהדי הקבוצה בצהוב-כחול מתל אביב. זהו סיפורו של סנטר כביר שהוא גם אל יווני, מתחילתו ועד לסופו (הייתי חייב):

הילד ענק:

סופוקליס שחורציאניטיס נולד בטיקו שבקמרון ב-22 ביוני 1985, לאמא קמרונית ולאב יווני. על אף העובדה שהוא הגיח לאוויר העולם באיזור מפרץ גינאה שבמרכז אפריקה, שחורציאניטיס עשה את צעדיו הראשונים עם הכדור הכתום ביוון, במועדון הירקאליס סלוניקי, שם עלה לבוגרים בגיל 15 בלבד. 3 שנים לאחר מכן, הוא התפתח לשחקן רוטציה משמעותי בקבוצה ומקור עקבי לנקודות יעילות מבפנים ולריבאונדים בהתקפה. לאט לאט, הנער גדל והשתפר עד כדי כך שהלוס אנג'לס קליפרס בחרו בו בדראפט 2003 הנהדר, בבחירה 34. לא יצא מזה כלום, אבל סתם שתדעו.

בסוף אותה עונה, 02/03, הגיע הזמן לחגוג את יום הולדתו ה-18. אז סופו שלנו נהג כמו רוב האנשים בגיל הזה ועזב את הבית. רק שהבחור הגדול לא התגייס לצבא או הלך לאוניברסיטה, אלא נסע לאיטליה וחתם בקאנטו. מה שיזכר מהשנה הזו בניכר היה השריפה בביתו, ממנה חולץ רק בעזרת כבאים (לא מקנא בהם). הוא חזר עונה לאחר מכן, לצד השני של העיר סלוניקי- לאריס, הקבוצה בה הריח לראשונה את ניחוחו של מפעל אירופי,במסגרת היורוקאפ. אך למרות שסופוקליס לא שחזר את היכולת מעונתו האחרונה בהירקאליס, יש משהו מיוחד באווירה של סלוניקי. אולי האוכל. כן, זה האוכל. כל האוכל גרם לו למתוח את הגבול של המאזניים, שמיאנו להישבר וסימנו בהפגנתיות- 171 ק"ג. ראשי הקבוצה היו עצבניים. סופו תמיד נראה כמו ילד מגודל, אך עם כניסתו לעשור השלישי בחייו, הביטוי הזה היה נכון גם לראש שלו ולא רק לגוף. משהו היה צריך להשתנות.

העלייה לגדולה והירידה התלולה:

הקטע עם השחקן הנדיר הזה הוא שעל כל גרם של שכל שעדיין לא התבגר, היה לו קילוגרם של כוח ששמור למתאגרף בכיר בשיאו. בשלב הזה הוא היה מושלם עבור מועדונים גדולים שחיפשו שחקן שיכול לעשות נזק גדול בזמן קצר. אז אולימפיאקוס החתימו אותו ב-2005 ואף הכריחו אותו לפצוח בדיאטה קפדנית. התוצאות היו טובות- הוא חתך 20 ק"ג ממשקלו וקיבל קרדיט מוגבר שהוביל לעונה נפלאה מבחינתו. המומנטום המשיך במונדובאסקט 2006, שם נבחרתו היוונית הפסידה לספרד בגמר אך ניצחה את ארה"ב בחצי כשסופו קולע 14 נק' ומקבל את הכינוי המוצדק "בייבי שאק".

עם ג'וש צ'יילדרס בפיראוס

אך בשנה הבאה, עקב הכישלון של האדומים בפלייאוף הליגה היוונית, שריף חדש יגיע לעיר. אחרי שטרף את אירופה עם מכבי תל אביב, פיני גרשון הגיע לאתגר חדש באתונה. במאבק שרק טבעי לשני אנשים עם תיאבון בריא ואגו גדול אף יותר, הישראלי ניצח. שחורציאניטיס התנחם בעוד מזון (כמובן) ושוב העלה את מסתו לאיזורי ה-170 וצפונה. לאחר מכן, פציעות וחוסר יציבות גרמו לו לפספס המון משחקים בשתי העונות הבאות וגם כשעלה על הפרקט סיפק יכולת חלשה. מקומו ברוטציה חזר בעונת 09/10, שנה בה הוא שוב סיים במקום השני, הפעם ביורוליג (הפסידו לברצלונה בגמר) אולם כן גרף תואר ראשון בקריירה עם הגביע היווני. 3 שנים אפורות הסתיימו ובסופן לסופו שוב היה מעט מומנטום. וכל טיפש שלמד פיזיקה יודע מה קורה כשכוח מקבל מומנטום…

השנים היפות:

מספר שבועות לאחר שציין 25 קיצים, באוגוסט 2010, גיבורנו חותם במכבי תל אביב. דווקא תחת דייויד בלאט, השותף הנצחי של יריבו גרשון, הוא התפוצץ בדרך לעונת שיא של 12 נק' ו-5 כ"ח בממוצע ביורוליג, אותה חגג עם התואר האישי היחיד בקריירה – מקום בחמישיית היורוליג הראשונה. ההצלחה שלו נקשרה בזו של הצהובים, שהגיעו עד לגמר היורוליג, בו נכנעו לקבוצה האחרת מאתונה, פנאתינייקוס. הם כן הצליחו להשיג את האליפות והגביע בארץ, הישג שהם שחזרו בשנה העוקבת, יחד עם אליפות הליגה האדריאטית. לעומת זאת, העונה השנייה של הענק שלנו בארץ הקודש הייתה מפוארת פחות ובסופה חזר לאתונה, אולם לא לאולימפיאקוס מכורתו, אלא לפאו.

בשנים האלו, של בחצי הראשון של העשור הקודם, שחורציאניטיס אכל תארים לארוחת בוקר (את הפיצות וההמבורגרים הוא השאיר לצהריים ולערב, הארוחות החשובות באמת של היום). תפקידו אמנם המשיך לקטון אך ב-2013 הוא שיחק בהכי הרבה משחקים במסגרת אירופית עד לנקודה זו בקריירה, 26. עונה סולידית שלו הסתיימה עם הדאבל היווני. כשהחגיגות בטברנות שככו, סופו שוב חזר לעיר אותה הוא מכיר היטב.

אך הפעם זו הייתה תל אביב. איך זה נגמר? כולנו יודעים. בשנתיים שהיו מעין הומאז' למאמנו משכבר הימים פיני גרשון, ביג סופו דאג שעל כל תואר, הוא יהיה מעורב בתקרית צבעונית. המכות עם אוהד הפועל בסוף הדרבי באפריל 2014 נענו עם אליפות היורוליג ההירואית חודש מאוחר יותר. קצת מאוחר יותר מכבי שוב זכו בדאבל המקומי, אך הוא התייצב לתחילת העונה שלאחר מכן עם עודף משקל (די נו), לחץ דם גבוה וגלאקומה. התגרה עם מרקוס לואיס וחוזה פרסום עם בורגראנץ' הסתכמו בגביע בלבד, כי התל אביביים הפסידו בחצי הגמר לאילת (אותה אימן אחד, עודד קטש) וראו את היריבה המרה מירושלים חוגגת אליפות ראשונה בתולדותיה.

דמדומים:

האגדה מספרת שגוליית היווני שלנו סיים את תפקידו ההיסטורי עם ההפסד ההוא לאילת. בגיל 30, לא נשארה הרבה אתלטיות באמתחתו והוא התחיל להתדרדר. הכוכב האדום בעטו לו בתחת לאחר 2 משחקי יורוליג בלבד, בפאוק סלוניקי המצב לא השתפר ומאז הוא נפצע ונדד, לאו דווקא בסדר הזה. אפולון פטראס, קריעת גיד אכילס, משחק אחד באריאס טריקלה, שנת שבתון ואחרי 4 משחקים ביוניקוס ניקאיאס בעונת 19/20, הקריירה רשמית הסתיימה. בסוף עונה זו, בייבי שאק אמר "מספיק" ותלה את הנעליים.

אז למה בחרתי בו?

יש משהו מדהים בדבר טהור, יסודי, כמו שהוא. סטפן קרי הוא קלעי טהור, קיירי אירווינג או אלן אייברסון הם דריבליסטים בחסד וביל ראסל הוא מגן טבעת טהור. סופוקליס שחורציאניטיס לא החזיק באחוז אחד מהיכולות הגולמיות של כל אחד מהם, אך גם לאף אחד מהם לא היה אחוז של סיכוי לעצור אותו כשהוא חופר את דרכו אל הטבעת. הקריירה שלו נעשתה בכוח הכוח, כשהבחור המאסיבי נהנה מדיאטה של הזריקות הכי קלילות במשחק, זריקות קרש סל כמובן. לו היה רוצה, הבאמפ שלו בפוסט היה גורם גם לאונ'יל בעצמו לעוף אחורה. כבר לא מייצרים חיות צבע כאלו, שיש להן זכות קיום רק בזכות המסה שלהן.

רק הכינוי בייבי שאק, שניתן בזכות הגובה ופחות בזכות המשקל, מעיד על הכבוד שרחשו לו ביבשת הישנה (וגם באמריקה אחרי אירועי 2006). אמנם אף קבוצה לא בנתה שיטה של ממש סביבו (תחשבו פחות הרוקטס של האקים/התקפת המשולש עם שאק ויותר "תכניסו את הכדור לסופו והוא יוציא מזה סל") אך בחלקים גדולים בקריירה שלו הוא שיחק בקבוצות הישגיות וידע לשלב בהן את הייחודיות שלו, כניצוץ התקפי מהחמישייה או מהספסל. למרות שלא היה קרוב לזכות בתארים הגנתיים כלשהם, שחקנים יריבים שילמו מחירים (כלומר, חטפו פצצות) בגופם בכל פעם שיצרו איתו מגע בדרך לסל.

אחרי יותר מאלף מילים, אני עדיין לא מבין בדיוק למה בחרתי וכתבתי על הסנטר הכי גדול (פיזית) שהתהלך על הפרקטים השונים בישראל ובאירופה. אולי זה בזכות הקריירה הייחודית שלו: מנער פלא בסלוניקי (בואו, ילד הוא לא היה) דרך השנים הקשות באתונה, ימי הזוהר הצבעוניים בתל אביב, החזרה לאתונה ואפילו הביזאריות ברבע האחרון של הקריירה שלו. רק העובדה שבגודל ובמסה הזו הוא עשה קריירה של 20 שנה, גם אם נתח משמעותי שלה נפל לפציעות, שווה כתבה עליו. אך בסופו של עניין, היווני הגדול דאג שנזכור אותו לא רק בזכות המשקל החריג או ההופעה ההיא במונדובאסקט, אלא גם בזכות הסיפורים המיוחדים שליוו את הקריירה שלו. כי היו הרבה סנטרים מאסיביים וחריגים בהיסטוריה, אבל סופוקליס שחורציאנטיס יש רק אחד. וכולנו עדים.

יהלי אולמר

אנשי כדורסל שהשפיעו עליי: פיל ג'קסון, מאנו ג'ינובילי, טים דאנקן, מייקל ג'ורדן, קובי בראיינט, סטפן קרי, ג'ייסון וויליאמס, ויקטור אולדיפו, אלן יוסטון, ניקולה יוקיץ', קיירי אירווינג, ברנדין פודז'מסקי.

לפוסט הזה יש 29 תגובות

  1. Amitlahev

    14 אוג 2023 10:19:55

    כתוב מעולה!
    סופו בהחלט היה שחקן שלא ניתן היה להתעלם ממנו. למרות כל הקשיים כן הצליח לתחזק קריירה משמעותית במקום שאחרים היו נופלים הרבה לפניו.
    כמו שאק המקורי, גם לבייבי שאק היו רגליים זריזות יחסית למימדיו והוא ידע לנצל את זה היטב.
    בסופו של דבר הוא זכור לי בעיקר כוואן טריק פוני למשימות מיוחדות (הרבה נקודות, קצת ריבאונדים בהתקפה, התשה וסחיטת שומריו) שבדרך כלל לא שיחק יותר מ- 20-25 דקות לערב והרבה להסתבך בעבירות. היה יותר תופעה לרומנטיקנים מאשר כוכב אירופי.

  2. דוקטור רזי הופמן

    14 אוג 2023 11:47:34

    נפלא יהלי
    סופי בייבי שאק ועוד מלא כינויים.
    אל יווני עם שם של מחלת מין?
    היו לו המון אנד וואן כי לא היתה דרך לעצור אותו. לזכותו ייאמק שהאחוזים מהקו היו קצת יותר טובים מאלה של שאק…

  4. golan

    14 אוג 2023 11:52:33

    תודה רבה. כתבת נהדר.
    הסיכום -אם היה יותר ממושמע ועם אופי חזק יותר והיה נמנע מהעלאת המשקל המוגזמת שלו (מי אמר ציון ?) היה מגיע הרבה יותר רחוק. באירופה היה בלתי עציר ע"י היריב, רק שלא היתה לו יכולת לשחק יותר מ 20 דק' וגם אז עשה מלא עבירות.

  5. עגל

    14 אוג 2023 12:16:00

    תודה יהלי. סופו בעצם היה הציון וויליאמסון הראשון (מהיר, חזק ואוהב דונאטס). הוא לא היה סתם חזק, הוא היה מוכשר מאוד ובעל קואורדינציה, זריזות, והתמצאות טובה ברחבה.
    כמו שאמרו מעלי, הוא היה יותר מדי וואן טריק פוני – המון נקודות בזמן קצר ואז לנוח ולאסוף חמצן. עשה המון עבירות בהגנה. וכמובן, הבעיה האישיותית. אם הוא היה יותר ממושמע ומחונך היתה יכולה להיות לו קריירה הרבה יותר טובה.

  6. birdman

    14 אוג 2023 12:19:37

    נהניתי מהכתיבה עם ההומור הדק. לפי מה שזכור לי, עשרים ומשהו משחקים נגד פאנאתינייקוס, הוא מעולם לא הגיע ל- 20 נקודות. בתור שחקן הוא לא היה משמעותי.

  9. אהרון שדה

    14 אוג 2023 15:04:43

    כתיבה נהדרת
    אבל בתור אחד שדווקא אהב אותו אין לי שום מקום כאן
    בגלל ההישגיות
    אי אפשר להשוות אותו לפרקים הקודמים הקריירה שלו לא ברמה של סרבאוניס גורגביץ או שאראס
    אני חושב שלדיוויד בלו למשל יש יותר קייס ממנו .
    בגדול אני זוכר אותו לראשונה מהסדרה מול מכבי ברבע גמר 06 מכבי עם וויציץ עברה אותו בקושי

    אנקדוטה
    שיחק ב 11 קבוצות ב 5 מדינות שונות
    רק לקבוצה אחת חזר לקדנציה שנייה
    וזו מכבי
    תארים קבוצתיים
    3 אליפויות ישראל
    1 אליפות יוון
    1 אליפות האדריאטית
    4 גביעי ישראל
    2 גביעי יוון
    וכמובן אליפות היורוליג
    וגם מדלית כסף מאליפות העולם 2006 עם יוון
    וארד מיורובסקט 09
    חמישיית היורוליג
    בנוסף הוא הגיע גם עוד פעמיים לגמר היורוליג
    ושיחק ברבע הגמר האולימפי .

    נחמד אבל רחוק מלהיות אגדה

  10. jefffoster10

    14 אוג 2023 16:01:43

    קצת כמו שאק, אם היה פחות מיוחד באופיו ייתכן והיה טוב יותר אבסולטית, אך היה פחות זכיר ממנו ופחות אגדי. בשיאו הקצר, לא היה שחקן באירופה שיכל לשמור אותו. גם שניים לרוב לא הספיקו, כי גם היה בעל יכולת מסירה לא מספיק מוערכת.
    תודה רבה יהלי, כתוב נפלא.

  11. מנחם לס

    14 אוג 2023 16:26:33

    יהלי, תודה על הפוסט. שמעתי את שמו לפני הפוסט ולא יותר. באותה הזדמנות,מה בחרת באולדיפו כאחד השחקנים ש"השפיעו" עליך ביותר? מה מיוחד בו (או באלן יוסטון)?

  12. עמיחי קטן

    14 אוג 2023 16:33:47

    תודה יהלי.
    כתבת מאוד יפה, אבל אני לא כל כך מסכים עם התיוג הזה שעשית לסופו. הייתה לו טכניקה טובה מתחת לסל ומגוון די רחב של סיומות, כשבשנים הטובות שלו הוא גם היה אתלט לא רע בדקות הבודדות שעוד היה לו כוח, ובקדנציה שלו במכבי הוא גם הפך למוסר טוב מהפוסט, בעיקר בזכות המנהל המקצועי שנכנס אז לתפקיד שהסתיים לפני כמה חודשים.

  13. Berch

    14 אוג 2023 16:34:16

    אני אהבתי שכינו אותו שחורצי
    לדעתי הוא הקדים קצת את זמנו… אם היה פורח כמה שנים מאוחר יותר היה עושה קריירה ארוכה ומכובדת בסין
    🙂

  17. פה איתמר

    14 אוג 2023 21:33:06

    שחקן שהיה מאד דומיננטי בדקות הלא רבות ששיחק.
    גמישות ועבודת רגליים זריזה ביחס לשחקן בגובהו ובעמדתו היו סימן ההיכר שלו.

  18. MBK

    14 אוג 2023 23:27:40

    תודה
    פוסט מעולה על שחקן עצום שהוא פספוס אדיר
    בזמנו הוא היה 2 נקודות בטוחות כשקיבל כדור בצבע
    היה לו חיבור מצויין בתל אביב
    אם הוא היה שומר על אורח חיים בריא ומשקל סביר הוא יכל להשיג קריירה יותר עוצמתית

  21. אטאפומה

    15 אוג 2023 21:54:12

    סופו היה חד משמעית אגדה :
    אם כי קונסטנטין פופה היה אגדתי ממנו .
    שחקן כדורסל סופו לא היה אף פעם !
    כשהתמודד מול שחקנים אמיתיים בצבע תמיד פיספס, את ההטעיות בהן השתמשו שחקנים כמו בודירוגה קטש קובי הוא לא הצליח
    מעולם ללמוד .
    אך הוא ללא ספק נושא כתיבה מצןין

  22. גיא

    19 אוג 2023 17:08:29

    איזה כתבה מצויינת יד לי מלא געגוע לאיש הגדול הזה. יש בי געגוע לנער שאני הייתי כשצפיתי באיש המיוחד הזה.

    כמה הוספות:
    א. היה לו נגיעה רכה באזור הצבע. הוא לא היה רק כוח. היה בו גם כדורסל יפה (אכן רק לפרקים מאוד קטנים)
    ב. הוא איש רגיש ויפה למרות כל הגודל ולפי מה שעקבתי גם איש משפחה.
    ג. דייויד בלאט בתקופה מאוד קצרה כן ביסס שיטה סביבו ולמרבה ההפתעה זה היה 'סופו במתפרצת'. כל פעם אחרי ריבאונד הגנה הם שעטו את המגרש כשסופו רץ בכל הכוח שהיה מסוגל (תלוי כמה שיחק וכמה היה כבר עייף) ומקבל ממש לפני הצבע ובוום. וזה היה תרגיל אדיר. אני זוכר את עופר שלח מנתח את זה

  23. ירון, החלום

    20 אוג 2023 01:39:56

    בס"ד
    תודה רבה.
    סופו היה מכונת נקודות לדקה, הבעיה היתה שלא יכל להשאיר הרבה על המגרש בגלל כושר גופני לקוי,
    וריבוי עבירות בהגנה, משעמם הוא לא היה.

כתיבת תגובה

תגיות:
סגירת תפריט