אחרי 3 משחקים של גמר המערב ו-2 של גמר המזרח, הפעם המסקנות יעסקו ב-2 מחליפים של מיאמי שהיו משמעותיים במשחק 2, הרבעים האחרונים של דנבר במשחקים 2 ו-3 ושני היתרונות הגדולים של דנבר ומיאמי בסדרות שלהן.

1. מחליפי מיאמי.

במשחק 2 של גמר המזרח, היו שני שלבים בהם בוסטון פתחו פער דו-ספרתי ואיימו לברוח, ובשני המקרים היו אלה המחליפים של מיאמי שהחלו את הריצה הנגדית של ההיט לפני שג'ימי באטלר השתלט על העניינים. שני גיבורים עיקריים היו לספסל של ההיט במשחק הזה – קיילב מרטין ודאנקן רובינסון.

ברבע השני היו אלה 3 מהלכים רצופים שבהם רוברט וויליאמס נתן למרטין מטר, והוא ניצל את זה ל-2 שלשות וחדירה נוחה שסגרו את הפער, ובהמשך רובינסון ובאטלר הצטרפו אליו והפכו פיגור 12 בשלב מוקדם של הרבע השני ליתרון 4 במחצית.

בוסטון השתלטו שוב על המשחק ברבע השלישי, ובתחילת הרבע האחרון העלה רוברט וויליאמס את הסלטיקס ליתרון 11. הפעם נבחן 4 מהלכים שבהם התנועה ללא כדור של דאנקן רוביסון היא זו שסידרה למיאמי סלים נוחים שהחזירו אותם לתמונה, שוב לפני ההשתלטות של באטלר בדקות הסיום (ואף מילה על גרנט וויליאמס).

במהלך הראשון, אפשר לראות חסימה אחת של רובינסון שמאפשרת לאדבאיו לקבל את הכדור בקלות ותנועה שלו לכיוון מרטין מייצרת בלבול בהגנה וליי-אפ קל של מרטין.

המהלך הבא מתחיל עם תנועה של רובינסון שמאלצת חילוף בהגנה, והוא מקבל את טייטום שנמצא עמוק מדי בצבע. רובינסון מיד נע לכיוון אדבאיו, מקבל את הכדור בהנד-אוף ותופר שלשה, כשטייטום לא מספיק לסגור את המרחק.

במהלך הבא, מי ששקוע עמוק מדי בדרופ בצבע הוא רוברט וויליאמס, בזמן שוויט נצמד לרובינסון, אז אדבאיו בא לחסום, רובינסון מקבל את המרווח הדרוש עבורו לעלות לשלשה, ואילו וויליאמס לא מספיק לסגור את המרחק, כמו גם וויט שנתקע בחסימה של אדבאיו.

הפעם רובינסון נע לכיוון הצבע בסמוך לבאטלר שמאיים לחסום. בוסטון נמנעים מחילוף כדי שלא יהיה לבאטלר מיס-מאצ' ורובינסון זוכה ליתרון של צעד במרוץ לצבע שמספיק לאדבאיו כדי למסור ולרובינסון כדי לסיים ב-2.

אם נסכם את כל המהלכים האלה בעיקרון אחד – אריק ספולסטרה ומיאמי מזהים את הסכמה ההגנתית של בוסטון ומוצאים את הדרך לתקוף אותה – בין אם זה רוברט וויליאמס שנמצא עמוק בצבע וזה מאפשר למיאמי לשחרר קלעים, בין אם זה רובינסון והקליעה האוטומטית שלו שמאלצת את השומר שלו להיצמד אליו, ובין אם זה דברים אחרים שאפשר לראות במהלכים אחרים במשחק ובסדרה.

2. דנבר ברבעים אחרונים.

אחרי משחק 1, שבו הלייקרס עשו קאמבק ברבע האחרון וכמעט גנבו את הניצחון, בשני המשחקים האחרונים דווקא דנבר הם אלה שמתעלים ברבע האחרון והופכים משחק צמוד לכזה שבו הם שולטים, ובשני המקרים הגורם המרכזי לכך הוא הקליעה מחוץ לקשת, וקיצור הרוטציה ברבעים האחרונים שגרם לזה, ונבחן זאת בטבלה שתשווה את האחוזים לשלוש ואת חלוקת הדקות ברבע הרביעי:

*סדר השחקנים הוא לפי האחוזים שלהם לשלוש בפלייאוף*

אפשר לראות שהשינוי המרכזי בחלוקת הדקות נעשה בין משחק 1 למשחק 2. במשחק 1 הנאגטס המשיכו עם הרוטציה הרגילה שלהם כשכל ה-8 שיחקו ו-5 שחקני החמישייה הם אלו שקיבלו הכי הרבה דקות, ואילו במשחק 2 מאלון כבר בא עם הלקח שלו וצמצם את הרוטציה. הנפגע העיקרי הוא כריסטיאן בראון, כשקולדוול-פופ במשחק 2 וגורדון במשחק 3 הושפעו מבעיית העברות של KCP ויוקיץ' בהתאמה.

גם כתוצאה מכך, במשחק 1 דנבר קלעו 106 נקודות ב-3 הרבעים הראשונים (37, 35 ו-34) וירדו ל-26 ברבע האחרון, ואילו ב-2 המשחקים הבאים הרבע האחרון היה הרבע המוצלח ביותר של הנאגטס מבחינה התקפית – 32 נקודות אחרי 27, 21 ו-28 במשחק 2 ו-35 נקודות אחרי 32, 26 ו-26 במשחק 3. בצד השני, הלייקרס קלעו 34 ברבע האחרון של משחק 1 וירדו ל-24 ו-26 במשחקים 2 ו-3 בהתאמה.

3. ריבאונד ושלשות.

יש לו 2 סדרות עם יתרון משמעותי לאחת מהקבוצות – מיאמי שמובילה 2- 0 על בוסטון ודנבר שמובילה 3- 0 על הלייקרס – ומעניין לראות שב-2 הסדרות יש לקבוצה המובילה יתרון משמעותי גם בשלשות וגם בריבאונד. בטבלה הבאה נוכל לבחון את זה על כל אחד מהמשחקים, כשירוק מסמל ניצחון לקבוצה שמובילה ואדום מסמל ניצחון לקבוצה שבפיגור בסדרה.

ניתן לראות שהלייקרס אמנם ניצחו בריבאונד במשחק 3, אבל זה התקזז עם האיבודים (12 של הלייקרס לעומת 5 של דנבר) ובמקביל הפער בקליעה מחוץ לקשת עלה עוד יותר, כשהלייקרס "בזבזו" את יום הקליעה הטובה שלהם במשחק 1, ואילו דנבר הרבה יותר יציבים בתחום לאורך כל הפלייאוף והעונה. דרווין האם זיהה נכון שהריבאונד זה התחום שבו הלייקרס יכולים להתחרות בדנבר טוב יותר לאורך זמן, ומה שמדאיג אותו עכשיו זה הרבעים האחרונים במשחקים 2-3.

בסדרה המזרחית, ניתן לראות שמיאמי היו עדיפים בקליעה מבחוץ בשני המשחקים, ובמשחק 2 היה להיט גם יתרון בריבאונד שכיסה על קליעה פחות טובה של שתי הקבוצות ביחס למשחק 1. בוסטון עברו להרכב נמוך יותר במשחק 2, בעיקר עם גרנט וויליאמס שקיבל 25 דקות במשחק 2 אחרי שלא שותף במשחק 1, אבל הסלטיקס איבדו איום של ריבאונד התקפה (30.2% במשחק 1 לעומת 22.2% במשחק 2), והנוכחות של גרנט וויליאמס בהגנה לא הצדיקה את זה (8/13 למיאמי על השמירה שלו ו-6/7 לבאטלר).