מאז הטור הקודם, התקיימו 2 משחקי 2 וכל ארבעת משחקי 3. הנקודה הראשונה תעסוק בשתי הסדרות אשר על משחק 2 שלהן כתבתי בטור הקודם, ואילו שתי הנקודות הבאות תעסוקנה במשחקי 2-3 של שתי הסדרות האחרות.

1. משחקי 3.

דנבר-פיניקס – בוקר ודוראנט לקחו על עצמם באופן כמעט מוחלט את המשחק, כשהם לקחו 56 זריקות מהשדה מתוך ה-95 של פיניקס ואת כל ה-18 של הסאנס מהעונשין (בוקר עם 2 ודוראנט עם 16), יחד עם 17 מתוך 24 האסיסטים של הקבוצה. טרנס רוס וטי ג'יי וורן קיבלו דקות, לראשונה בפלייאוף הזה, והם אמנם חיברו רק 12 נקודות ב-5/14 מהשדה, אבל הנוכחות שלהם על הפרקט הביאה עוד אפשרויות קליעה שההגנה צריכה לקחת בחשבון, ולא בכדי, את 25:45 הדקות של וורן פיניקס ניצחו ב-20 הפרש.

ניקס-מיאמי – במשחק שבו שתי הקבוצות לא פגעו וחיברו 15/72 מחוץ לקשת ו-33.3% מחצי מרחק לכל אחת מהן, ההיט הצליחו להגיע יותר לצבע ולקלוע שם יותר – 25/49 לעומת 18/36, זה אפשר להם לשלוט במשחק ולהוביל לאורך כל הדרך. יחד עם טיפה יותר הצלחה מחוץ לקשת, דיוק גבוה יותר מהעונשין ומשחק מספיק טוב של באטלר שלקח על עצמו כשהיה צריך, ההיט לא התקשו לנצח ולהגשים את אחת מהתחזיות שלי לפלייאוף הזה (שהניקס לא יגיעו ל-90 באחד המשחקים…).

2. בוסטון-פילי משחקים 2-3.

ג'ו מאזולה, מאמן בוסטון, תדרך את שחקניו לזרוק הרבה יותר מחוץ לקשת במשחק 2, אחרי 10/26 מבחוץ במשחק 1, ובאמת הסלטיקס לקחו 51 שלשות, דייקו אותן ב-39.2% טובים והשיגו את הניצחון בקלילות. ההבדל המשמעותי בין שני המשחקים הוא בכמות השלשות הפנויות לחלוטין של בוסטון, שעמדו על 10/27 (37%) במשחק 2 לעומת 2/10 (20%) במשחק 1. מצד שני, הסלטיקס קלעו 66 נקודות בצבע במשחק 1 (33/45 = 73.3%) לעומת 36 נקודות בלבד במשחק 2 (18/34 = 52.9%), כך שהנוכחות של אמביד הועילה להגנת הצבע של פילדלפיה (כולל 5 חסימות במחצית הראשונה).

במשחק 3, הסלטיקס הסתפקו ב-45 זריקות מחוץ לקשת, אותן הם דייקו ב-35.6%, כשההגנה של הסיקסרס על השלשות השתפרה וכמות השלשות הפנויות לחלוטין של בוסטון ירדה ל-19, ומתוכן הם דייקו ב-8 מהמקרים. אם מסתכלים על הצבע, שוב ההגנה של פילי התמודדה היטב עם בוסטון, והורידה אותם ל-32 נקודות בלבד בצבע, אבל גם 7 נקודות פחות מהמשחק הקודם, יחד עם 15 יותר של הסיקסרס, לא מנעו מבוסטון להשיג את הניצחון.

בינתיים, ההתקפה של בוסטון מסתדרת היטב לאורך הפלייאוף הזה, כשהסלטיקס קלעו 112, 119, 122, 129, 117, 128, 115, 121 ו-114, ובממוצע 119.7 למשחק ודווקא ההגנה לא יציבה כשהם ספגו 99, 106, 130, 121, 119, 120, 119, 87 ו-102, ובממוצע 111.4. גלשתי הלאה למתמטיקה קצת יותר מורכבת, ובדקתי את סטיית התקן ההתקפית וההגנתית של הסלטיקס. בהתקפה סטיית התקן של בוסטון עומדת על 5.958 לעומת 13.667 בהגנה, וזה עוד נתון שמראה את הפער בין התקפה שמוצאת כלים לבוא לידי ביטוי בכל משחק ובין הגנה פחות יציבה.

3. גולדן סטייט-לייקרס משחקים 2-3.

במשחק 1, ההרכב של סטף, קליי, וויגינס, פול ודריימונד, שנדמה היה שיהפוך ל"הרכב המוות" החדש של גולדן סטייט לפני הקפיצה ביכולת של לוני בפלייאוף שעבר, נוסה לראשונה ברבע האחרון וניצח 14- 7 ב-6.6 דקות של משחק, כולל ריצת 14- 0 שהחזירה את הווריורס למשחק בדקות הסיום, ואילו אותו הרכב עם לוני במקום גרין ניצח 10- 6 ב-2 הדקות שלו. כלומר, במשחק הראשון נדמה היה שדווקא ההרכב הנמוך של הווריורס מקשה על הלייקרס, ועל אף שזה לא מנע את ההפסד, ניתן היה לצפות לראות אותו יותר במשחק 2.

למשחק 2 הווריורס הגיעו עם לוני חולה, מה שמראש הוריד את כמות הדקות שלו, וקיבלנו הפרדת דקות מוחלטת דריימונד גרין ובין לוני, מה שהגדיל את הריווח של גולדן סטייט, ואפשר להם להגיע לאותן 21 שלשות ב-11 זריקות פחות מחוץ לקשת. בצד ההגנתי, דריימונד גרין קיבל את המשימה של אנתוני דיוויס רוב הזמן, והתמודד אותה טוב יותר מלוני במשחק הקודם. יחד עם ירידת המתח של הלייקרס שהשיגו את ניצחון החוץ במשחק 1, גולדן סטייט לא התקשו להשיג את הניצחון.

משחק 3 שילב דומיננטיות של הלייקרס גם בצבע וגם מחוץ לקשת, בדומה למשחק 2 אבל הפוך, וההרכב היחיד של הווריורס שהצליח בדקות שלו היה זה של קליי, פול, מודי, דיווינצ'נזו ולוני. ג'מייקל גרין, שהפתיע לטובה במשחק 2, לא הצליח לבוא לידי ביטוי הפעם. התאמה מרכזית שהלייקרס עשו הפעם היא הצבתו של ונדרבילט על דריימונד, מה שגרם לכך שגם הגרין הזה רשם משחק רע, בזמן שדיוויס יכול היה לשמור על ג'מייקל או מישהו אחר. ייתכן שההתאמה שהווריורס צריכים לעשות היא לעבור לשחק עם 4 נמוכים של ממש, כשוויגינס, דיוונצ'נזו או מודי הם שחקנים שאנתוני דיוויס לא יכול לשמור עליהם באופן קבוע.