עונת כדורסל מכללות מחולקת ל-4 שלבים: שלב הציפייה לכדורסל אמוציונלי ואיכותי, שלב חימום המנועים (שמהווה בעצם את רוב עונת המכללות), שלב הריקוד הגדול (שרבים יגידו לכם שהוא השלב היחיד בעצם) ושלב הסיכומים- אותם נבצע כאן ועכשיו.

מבחינתי, האיכות של מרץ המשוגע נקבעת בראש ובראשונה לפי הרגעים האייקוניים שלו. זאת הסיבה שכולנו אוהבים כל כך את הטורנירים הללו עם פיינל פור על טהרת הדם הכחול (2022 מוסרת שלום), כי משחקים בין קולג'ים יוקרתיים הם כר פורה לרגעים אייקוניים למכביר. אף על פי כן, גם טורניר רנדומלי (מדי?) ולא צפוי יוצר שלל רגעים שכאלו. כעת, אנסה לדרג את אותם הרגעים האייקונים שעשו לי את הריקוד הגדול של 2023. הדירוג הוא סובייקטיבי בלבד כמובן, מוזמנים להוסיף רגעים שאתם אהבתם בתגובות. בואו נצא לדרך:

10. הפאול המפוקפק של ריאן נמבהארד על דאריון טראמל:

הקרב הנהדר בין סאן דייגו סטייט לקרייטון בעלית 8 הרגיש יותר כמו קרב חפירות ממלחה"ע הראשונה מאשר משחק כדורסל בשנת 2023. היו אלו הבלוג'ייז שהחזיקו ביתרון השיא במשחק, 28-20, על סף סיום המחצית, אך שכחו שבמרץ מנצחים במחצית השנייה, בה האצטקס סגרו את הפער עד לשוויון 56 עם כדור אחרון ביד. ביציאה מפסק הזמן, לאמונט באטלר הוציא את הכדור לאגוק ארופ שהעביר אותו מהר לטראמל. הרכז הפצפון חדר שמאלה ושחרר פלואוטר חצי נואש באיזור קו העונשין, אך ידו של ריאן נמבהארד, שהופקד עליו באותו מהלך, יצרה מגע עם פלג גופו העליון של הג'וניור.

זה הרגיש כמו נצח, אך לבסוף השופט החולמני קלט את המתרחש ושרק לעבירה שבריר שנייה לפני הבאזר. אחרי מספר דקות של הרהורי מוניטור וחיות אחרות, אך ברגע שהשופטים אישרו שהפאול כשר למהדרין, מיסטר טראמל הלך אל הקו. הוא גרם להמון התקפי לב בקרב האוהדים האדומים-שחורים כשהחטיא את הזריקה הראשונה אך השנייה שלו צללה פנימה ונתנה לחבורה של בריאן דוצ'ר יתרון זעום. הניסיון למסירה על כל המגרש א-לה נס ז'לגיריס של קרייטון כשל והאצטקים הבטיחו את מקומם בפיינל פור, לראשונה בהיסטוריה (עוד תשמעו על מעלליהם שם…).

בונוס: זה הרגע היחיד ברשימה בו צפיתי בשידור חי.

9. הניצחון האדיר של פרינסטון על אריזונה (אפסט טייק 1#):

במהלך 28 הדקות הראשונות במשחק, נראה היה שהווילדקאטס משתעשעים עם יריבתם החלשה. חניכיו של טומי לויד שיחקו בקצב הגבוה החביב עליהם, שלטו כרגיל בצבע בהנהגת טובליס ובאלו וכמעט עשו טובה שנתנו לטייגרס להתקרב, כל פעם קצת, כדי לא להשפיל אותם לגמרי. כשהשעון הגדול הראה 11:46 לסוף, אריזונה הובילה 47-35.

אבל אז, כמו כל סיפור טוב, דברים מוזרים התחילו לקרות. שחקני פרינסטון החלו להיראות ולשחק כפייבוריטים, כשהם לקחו את הווילדקאטס ההמומים לסל פעם אחר פעם (אחר פעם אחר פעם…) ולמרות דרגת הקושי הגבוהה של אותם לייאפים, באופן נסי כמעט כולם נכנסו. טומי לויד נשאר אובד עצות בשני צידי המגרש וחדירה נוספת שהסתיימה בסל קשה מבית היוצר של ריאן לאנגבורד, נתנה לקבוצתו את ההובלה לראשונה במשחק, 56-55, ממש לקראת הסיום.

מכאן, אריזונה הפייבוריטית המשיכה להחטיא והטייגרס לא היו טובים מהם אך קיידן פירס סחט עבירה ובנינוחות ששמורה רק לפייבוריטים, קבר את שתי זריקות העונשין. שלשות השוויון של הווילדקאטס לא היו קרובות להיכנס והחבורה של מיץ' הנדרסון (ששיחק בטייגרס מודל 96', מדורגת 13 שניצחה 43-41 את UCLA, האלופה המכהנת דאז) השלימה ניצחון 58-55 מהסרטים ששלח אותה לשלב הבא.

פרינסטון שלנו תנצח את מיזורי השביעית בסיבוב השני ותיפול רק לרגלי קרייטון בסוויט 16. הטייגרס הנהדרים יצאו גדולים בטורניר הזה ועשו הרבה כבוד לדייויד בלאט (שיבדל לחיים ארוכים) ולמאמנו דאז פיט קאריל (שמחייך מהקבר).

8. שלשת הניצחון של ג'וליאן סת'רוטר מול UCLA:

אם המשחק של סאן דייגו סטייט וקרייטון היה קרב חפירות, אז המשחק של גונזאגה מול UCLA בסוויט 16 היה מהיר ועצבני. שתי הענקיות החליפו מהלומות במשך כל הערב משל היו בקרב אגרוף מרתק. דווקא הברואינס רשמו מחצית ראשונה משכנעת ועלו ליתרון 13 עם 17 דקות לסיום ההתמודדות. מכאן דרו טימי עשה ככל העולה על רוחו, והצעיד (ליטרלי) את חבריו כל הדרך לפיגור מינימלי, 76-75 (אחרי שלשת קלאץ' של אמארי ביילי, פרשמן עם ביצים), בכניסה להתקפה האחרונה של המשחק.

עם 12.2 קטנטנות על השעון, כולם ידעו מי יקבל את ההזדמנות לנצח את המשחק עבור הבולדוגס, חוץ מאדם אחד. ג'וליאן סת'רוטר, ג'וניור נפלא, שמצטיין דווקא כשהוא ללא הכדור, לא קיבל את הממו. הווינג, שראה את תפקידו הולך וגדל במשך 3 עונות בספוקיין, השתפר כל כך עד שהעונה הוסרו כל הספקות שהוא הכוכב השני הראוי שטימי היה צריך. התפוצצויות של 26, 28 ואף 40 נקודות גיבו את הסטטוס החדש שלו.

למזלו, מארק פיו שם לב לעלייתו המזהירה. הבולדוגס יצאו מפסק הזמן (שהוזעק לאחר אותה שלשה של ביילי) עם הוצאת כדור מתחת לסל שלהם, במקום להוציא אותו בחצי המגרש הקדמי, סמוך יותר לסל של UCLA. הרכז הסופמור, האנטר סאליס, לקח 3 כדרורים תוך כדי ריצה לטופ אוף דה קי וברגע אחד הסתובב ושחרר אותו לסת'רוטר, שהתחיל את המהלך בהוצאת החוץ. הג'וניור השתלט על הכדור, קפץ קלות ושחרר צ'אקה. בום. 78-76 אפור!

חטיפה של מלאקיי סמית' הבטיחה את הניצחון של גונזאגה בשניות האחרונות. הבולדוגס יפסידו לאלופה העתידית מקונטיקט בשלב הבא.

7. אריק מאסלמן קופץ על שולחן המזכירות אחרי הניצחון על קנזס:

בהישמע הגונג לסיום המשחק של ארקנסו מול קנזס בסיבוב השני, קואוץ' מאסלמן הוסיף עוד גולגולת בחגורה שלו, שעליה כתובה רק מילה אחת: אובראצ'יבריות. ארקנסו אף פעם לא מקבלת את הקלפים הכי חזקים: לא הפרשמנים הכי נוצצים (למרות שדווקא העונה היו לה כאלה), לא הוטרנים הכי טובים והסטטוס שלה לא באיזור החיוג של מכללת דם כחול כמו אותה קנזס למשל. אבל הרייזורבאקס ומאסלמן בראשם, יודעים לשחק יופי יופי עם היד הבינונית שלהם.

שחקנים דחויים או עם חורים משמעותיים במשחקם כמו ג'יי די נואטה, כריס לייקס (בעונה שעברה), אנת'וני בלאק וריקי קאונסיל (העונה) תמיד מוצאים את הבית החם שלהם אצל ההוגס. זה מתחיל מהמאמן, שפשוט סוחף את הקבוצה שלו לניצחונות מרשימים וחשוב מכך, מביא אותם לשיא בזמן הנכון. ב-8 עונותיו על הקווים, שמתחלקות שווה בשווה בין נבאדה וארקנסו, הוא הגיע פעמיים לסוויט 16 ופעמיים לעלית 8, רזומה שכל מאמן היה חושק בו. הלוואי שיקבל הזדמנות במקום גדול יותר, אך משהו בי רוצה שהוא ישאר נאמן לעצמו וימשיך להיות המוטיבטור הנפלא לקבוצות ה"אפורות" שלו.

6. סל הניצחון של פלורידה אטלנטיק מול ממפיס:

אין סינדרלה שעשתה ריצה מרשימה יותר מ-FAU. האוולס שבו את ליבנו כל הדרך לקרב צמוד בפיינל פור (נגיע גם אליו), אך איפה הריצה הזאת התחילה בדיוק? אחרי הכל, הטייגרס היו היריבה הכי קשה שהיא פגשה עד לאותו רגע העונה. החבורה של דאסטי מאי ניצחה לבסוף, כשהטריגר לכך היה חדירה שמאלית של ניק בויד שהסתיימה בפינגר רול מוצלח, 2.5 שניות לסוף, אך שתי הנקודות הללו היו מעט יותר מסתם עוד זריקה מוצלחת.

אותן הנקודות, בסיוע הניצחון שהושג בעזרתן, התחברו לרגע מיוחד עבור האוולס. זה היה הביקור השני בלבד שלהם בריקוד הגדול והניצחון הראשון בטורניר אי פעם הושג באמצעות אותו פינגר רול. בפראפרזה לימים עברו, זה היה הרגע שפלורידה אטלנטיק שמו את עצמם על המפה ורבותיי, הם נשארו על המפה הרבה מאוד זמן…

הפסקה קצרה בחסות אתגר הבראקטים של הופס:

כמו שהובטח בפוסט הפתיחה של הבראקט, שלושת המקומות הראשונים יזכו באזכור שמם בפוסט סיכום עונת המכללות של אתר הכדורסל האמריקאי הפופולרי בישראל. למזלם, פוסט זה מופיע כעת באתר שלנו, אז הם יכולים לראות את שמם מתנוסס כאן. נאום ניצחון יתקבל בברכה בתגובות!

מקום ראשון: סמיילי, המתרגם האדיר, עם 1060 נקודות!

מקום שני: Espnfan9064134517, מי שלא תהיה, עם 1010 נקודות!

מקום שלישי: אבי טרכטמן, האיש שלנו ב-LA והסביבה, עם 640 נקודות!

אם שאלתם, לעבדכם הנאמן היה בראקט שהוא לא ירצה לכתוב עליו הביתה- סיימתי במקום ה-18 מתוך 23 עם 350 נקודות בלבד. ככה זה עם בראקטים: לפעמים לא הולך לך ולפעמים ממש לא הולך לך.

5. השתלשלות האירועים בשניות האחרונות של פורמן מול וירג'יניה (אפסט טייק 2#):

12.3 שניות הפרידו בין וירג'יניה ובין הסיבוב השני, מעמד שהיא לא ביקרה בו מאז ימי האליפות העליזים שלה ב-2019, כשקיהיי קלארק עוד היה פרשמן. השנה, אותו קלארק ניסה להחזיר אותה ל-32 האחרונות, הפעם כסופר סיניור. עם יתרון 2 נק' ביד, הרכז הצנום לא חשב שהרגעים הבאים יכניסו אותו לדפי ההיסטוריה, אבל למרץ חוקים משלו:

הלחץ הגבוה של הפאלאדינס על שחקני הקו האחורי של ההוז נתן את אותותיו כשריס ביקמן (בהחלטה איומה), החזיר את הכדור אחורה לפוינט גארד שלו. קלארק, 1.78 מטר ביום טוב, נלכד ע"י שני קווי החוץ בפינת המגרש ושני סגולים לא איחרו לבוא וליצור כאוס דרגה 5. אין לי שום הסבר הגיוני למה שהלך שם בשניות הבאות, אבל זה מה שקרה: קיהיי, בחוסר אחריות (כמעט) מופגן, השליך את הכדור הכי רחוק שגופו הקטנטן אפשר לו. לאחר מספר שניות של הלם רבתי, אותו הכדור נחת בידיו של גארט הין הסגול, שלא התבלבל והוריד אותו לרצפה ומיד מצא את ג'יי.פי פגאיז באיזור הכנף הימנית, מטר מאחורי קו השלוש.

מיסטר פגאיז, רכז שבעצמו לא נודע במימדיו הפיזייפ (1.85 מטר בלבד) ושהחטיא את כל 15 הניסיונות הקודמים שלו מדאונטאון, קיבל את הכדור. למרות שהוא קלעי בינוני למדי עד כה בקריירה, הסופמור המשיך לזרוק, תמיד בביטחון השמור לצלפים הגדולים ביותר. דרגת הקושי של השלשה הזאת הייתה כמעט מגוחכת, אך הרצף הקר של הרכז הסתיים בדיוק בזמן. השלשה שלו צללה פנימה ושלחה את פורמן לחגיגות, את וירג'יניה הביתה ואת קווין הארלן (השדר הכי טוב בעולם כיום לדעתי) להיסטריה שתיזכר בדברי הימים של קריינות המשחקים!!! תשמעו בעצמכם:

4. הדאנק המוחמץ של ג'ורדן הוקינס בגמר:

לפעמים צריך להגיד את הדברים כמו שהם: בטורניר הזה קיבלו את אחת האלופות המשעממות ביותר בהיסטוריה. יוקון הייתה הקבוצה הדומיננטית, המגוונת והפיזית ביותר מבין ה-68 שהשתתפו בטירוף, אך המשחק שלהם נטול כל ברק. כמה אפשר לראות את סאנוגו טוחן בפוסט? את הוקינס יוצא מחסימות? ואת אנדרה ג'קסון משתק סקוררים יריבים? אני אפילו אומר שהיה בהאסקיז סוג של נשמה ספרסית שכזאת, מן ישות כדורסל שמקבלת את ההחלטות הנכונות בכל פעם ועושה את הנקודות שלה ביעילות ובשקט. אפילו השעמום משותף לשתי הקבוצות.

ותמצית השעמום הזו הגיעה במהלך הראשון של המחצית השנייה בגמר. כמיטב המסורת, הוקינס יוצא מחסימה כפולה מצד שמאל לכיוון אמצע המגרש ומקבל מסירה מטריסטן ניוטון. עם צעד ראשון החלטי, הווינג משאיר אבק לשני אצטקים שחרבשו את החילוף עליו ואז דריבל, צעד אחד, צעד שני והתרוממות. הכדור פוגע בטבעת ועף כל הדרך לחצי השני. לקונטיקט הייתה הזדמנות שיזכרו אותם כקבוצה עם סטייל, אך כשניסיון הדאנק הזה כשל, הצ'אנס של ההאסקיז התאדה.

3. האלי-הופ המופלא שמארקיז נוואל שלח לקאיונטה ג'ונסון:

היו רגעים אייקוניים יותר מזה, אך אין רגע שמזקק את כל מה שאנחנו אוהבים לראות במהלכים מנצחים טוב יותר מהמהלך הקסום הזה. קודם כל, צריך וואחד ביטחון עצמי רק כדי לנסות את התרגיל הזה, ביטחון שיש רק לקבוצה שמאמינה בעצמה וחשוב מכך- שיודעת את זה.

אבל ביטחון עצמי לבד ממש לא מספיק. רמת הביצוע כאן שואפת לשלמות, כשנוואל, השחקן הכי קטן על המגרש (ששולט על המוח הגדול ביותר), מעביר מסירה שמאפשרת למקבל האלי-הופ הזה, קאיונטה ג'ונסון, לנצל את האקספלוסיביות שלו כדי להטביע בדרך היחידה שאפשר להטביע כדור כזה- בסטייל. הסיניור פשוט התעופף לרוורס דאנק מהסרטים. אבל את כל זה אפשר להבין ממראה עיניים בלבד.

מה שמבינים בצפייה שנייה, ושלישית, ורביעית במהלך הזה הוא את החוצפה, כן, החוצפה, שדרושה כדי להמם את הקהל שמפוצץ את המדיסון סקוור גארדן, מול יריבה חזקה עם אופי בלתי מתפשר לא פחות מהווילדקאטס. עדיין לא סיימנו, כי תוסיפו לכל זה את העובדה שנוואל השתמש בהטעיית ויכוח (בחיי!) עם מאמנו, ג'רום טאנג, כדי להרדים את הספארטנס, שאכלו את הלוקש ובתמורה קיבלו כרטיסים חינם לאחד המהלכים הכי אסתטיים ויפים שראיתי בהיסטוריה.

אבל יותר מהכל, המהלך הזה הוא רגע השיא בשתי קריירות של שני שחקנים שצמחו מלמטה. אנדרדוגים, ככה אוהבים לקרוא להם. קאיונטה ג'ונסון היה על המסלול המהיר להפיכתו לכוכב NCAA עד שנפצע בצורה טראגית ואז עשה את זה שוב והחמיץ שתי עונות מלאות כתוצאה מכך. הוא עבר למנהטן (בקנזס) כדי להתחבר עם מארקיז נוואל, רכז מיניאטורי שכל הקריירה שלו שמע את קולות המקטרגים, שהשמיצו את גובהו ויכולותיו כאחד. כמה מתוק הוא הרגע שלהם, שגרם לכל אמריקה להתאהב, על הבמה הגדולה מכולן, במהלך ששניהם הכי מזוהים איתו. צמד האלי-הופ הטוב ביותר (בהיסטוריה?) של הקולג' באסקטבול עשה זאת שוב והפעם, כולם ראו את זה קורה, על הבמה הגדולה בעולם, במנהטן (ניו יורק).

2. הבאזר ביטר של לאמונט באטלר:

לפעמים אפשר לראות את הפילוסופיה של כל הקבוצה במהלך אחד. אחד מהמהלכים הללו התרחש בסיום המשחק הראשון של הפיינל פור:

המהלך האחרון של FAU בחצי הגמר היה דריבל האנד-אוף לסקורר המצטיין שלהם ג'ונל דייויס, שנשמר ע"י אגוק ארופ. הביגמן הזיז את התחת שלו וכיסה את כל נתיב החדירה הימני של דייויס, אך הווינג התעקש וזה נגמר בחסימה של ארופ. הגבוה השני, ניית'ן מאנסה, השתלט על הכדור החוזר והעביר אותו ללאמונט באטלר, שלאחר מספר כדרורים וסחיטת שעון הזריקות עד תום, קלע את הסל המכריע בצעד לאחור מחצי המרחק.

שני המהלכים האלו הציגו לראווה את מה שיש לסאן דייגו סטייט להציע: הגנה רצחנית, חונקת, שלעיתים כמעט לא פייר להתמודד איתה. יותר מזה, כי בחלק מהזמן יש שני גבוהים על המגרש, שעוזרים לקבוצה לשלוט בריבאונד. פשוט מתסכל לשחק מולם.

ובהתקפה? גם כשהיא רק צריכה לטחון מים כדי לתת להגנה האדירה הזאת להשלים את העבודה, היא מספיקה בקושי כדי לנצח משחקים קשים שבהם התוצאה היא חזות הכל. אבל בחודש האחרון, ההתקפה התחברה וראינו את האצטקים בגדולתם- קבוצה שגוררת חבורות עדיפות ממנה, כמו אלבמה וקרייטון, לקצב שהיא אוהבת ובו היא מנצחת.

1. הניצחון של פיירלי דיקינסון מול פרדו (אפסט טייק 3#):

לא יודע מה איתכם, אבל זה הרגע שיעלה לי לראש בכל פעם שאזכר בטורניר המדהים שעברנו. אי אפשר לכתוב תסריט מושלם מזה: הקבוצה הכי גרועה בטורניר, שאפילו לא ניצחה את הקונפרנס הכי חלש באמריקה (ונזקקה לחוק הזוי רק כדי להגיע לפירסט פור) ושמחזיקה בפרסונל הנמוך ביותר בכל הקולג' באסקטבול (השחקן הגבוה ביותר שלהם הוא 1.98 מטר!) מביכה קבוצה עם מאמן מבריק, שחקנים מנוסים ומוכשרים כאחד ובעיקר, הכתימה את קריירת הקולג'ים של זאק אידי.

שמעתם נכון, קבוצה ללא אף שחקן שמתנשא לגובה 2 מטר, למען השם, הצליחה לנצח את הענק הכי גדול באמריקה. לא זאת בלבד, אלא שהענק הזה גם זכה בכל תואר "שחקן השנה" אפשרי שמחולק לשחקן הדומיננטי ביותר בקולג' באסקטבול. זה עוד לא הכל, כי פרדו הלכה הביתה אחרי שהשיגה את המקום הראשון באיזור שלה לראשונה בהיסטוריה. אגב, היא הפכה למדורגת ראשונה השנייה בהיסטוריה שמפסידה למדורגת 16 (UMBC הדיחה את וילאנובה ב-2018, וגם צייצה מיד לאחר ההישג האדיר של FDU, כאות הזדהות).

מה לא היה לנו במשחק הזה? אנרגיות, דקות קלאץ', המון תקוות משני הצדדים, רוח לחימה, אחוזים נמוכים וגיבורים חדשים. בקיצור, כל מה שאפשר לבקש ממשחק צמוד בסיבוב הראשון. בסופו של יום, פיירלי דיקינסון הכניסה את עצמה לדברי הימים של מארץ' מאדנס לדורותיו, שבשנים האחרונות רק הופך להיות צמוד ורנדומלי מאי פעם. כן ירבו!

תודות:

עד כאן לעונת 22/23 בכדורסל המכללות. היה לי לעונג ליצור כל כך הרבה תוכן בתחום לא מוערך מספיק בארץ ובעולם. מקווה שהצלחתי להעביר לכם את החוויה המלאה של הקולג' באסקטבול, ענף שמתאר במדויק את טהרת המשחק שכולנו כל כך אוהבים (אחרי הכל, ג'יימס נייסמית' היה המאמן הראשון של קנזס…).

תודה ראשונה וגדולה למנחם לס, שנתן לי את הקרדיט להמשיך לתת לכם תוכן איכותי זה שנה שנייה ברציפות. תודות לאתרי הסטטיסטיקות שהשתמשתי בהם לאורך העונה, Kenpom+College Basketball Reference.

תודה רבה ואחרונה לכל הקוראים, המגיבים והמפיצים, שמראים לעולם שהספורט שלנו משוחק כל השנה (נו, רק 5 חודשים, אבל הם מרגישים כמו 10) ולא רק בחודש ספציפי. כיף שבאתם כל השנה.

אני לא יודע מה צופן העתיד, אך כעת נראה שבין הפרשמנים החדשים, הטראנספרים הרבים (קיילב לאב במישיגן?!) והמכללות החדשות שצריך לקחת בחשבון, העונה הבאה (23/24) הולכת להיות טובה ומרתקת לפחות כמו העונה שזה עתה סיימנו. בין אם אהיה שם ובין אם לאו, שימו עין מדי פעם על הכדורסל האמיתי והטהור ביותר שמשוחק ביבשת אמריקה.

דבר אחד אני יכול להבטיח: אני אמשיך לכתוב ולתרום לאתר ולקהילת הכדורסל כאן בארץ עוד תוכן ברמה הגבוהה ביותר שאני יכול.

ועד לסתיו הבא, מאחל לכם דבר אחד פשוט:

תבלו!