ב8 למרץ החל הWorld Baseball Classic מודל 2023 באצטדיון בטאיצ׳ונג, טאיוואן בנצחון 2-4 של הולנד על קובה, והסתיים ב21 למרץ בנצחון 2-3 של יפן על ארה״ב. בתווך עברנו נצחונות, הפסדים, הצלחות, כשלונות, תגליות, פציעות, והמון המון בייסבול שנע בין המגוחך לאלוהי, בין המיותר לבלתי נשכח, ובין המאכזב למלהיב.

הסיכום הזה לא הולך לנתח את הגישה של היפנים בשני סטרייקס או את פילוסופיית הפיצ׳ינג של וונצואלה. זה נשאיר למישהו אחר. פה נדבר על דברים אחרים, ובעיקר על אלה שמעבר למספרים, האנשים, השמות, והסיפורים.

ונפתח עם התארים הקבוצתיים:

תגלית הטורניר: וונצואלה

כלומר, מעבר לזה שגילינו שיש בייסבול בטאיוואן שזו תגלית בפני עצמה, ועוד ליגה לצפות בה לאלה מאיתנו שחייבים לראות בייסבול 24/7. למי שעוקב אחרי הMLB השם וונצואלה לא חדש, אבל רובנו לא תמיד מקפידים לבדוק מאיפה מגיע החוזה גארסיה התורן, קובה, פוארטו ריקו, דומיניקנים, מקסיקו, או וונצואלה. ולכן הWBC שבו כל המסה ההיספנו-לטינית הזו מסתדרת לפי מדינות עושה סדר בראש (וגם חלק מהסיבה למה רוב השחקנים האלה רצים לנבחרת).

וונצואלה הביאה סגל כיפי, עם שחקנים מכל הגילאים וכל הרמות, ולקחה את הבית שלה בקלות מעוררת קנאה, נצחון סולידי 1-5 על הדומיניקנים ו6-9 על פוארטו ריקו, שהיה כבר 1-9 לפני שהתחילו החילופים ויחד עם הנצחון על ניקראגואה הם יכלו לעלות בהילוך שני שעבר לניוטרל מול ישראל ועדיין לנצח 1-5. אבל מה לעשות ויש גם הגרלה, וברבע הגמר הסיפור נגמר מול ארה״ב באחד מהמשחקים הגדולים של הטורניר שאלמלא הסתבכות באינינג השמיני שהסתיימה בגראנד סלאם של טריי טרנר יתכן ו-ונצואלה היתה זו שפוגשת את יפן בגמר.

מאכזבת הטורניר: הרפובליקה הדומיניקנית

לא, לא ארה״ב, עם כל הציפיות, נבחרת שמגיעה לגמר ומפסידה על חודה של ריצה לא יכולה להיות מאכזבת. אולי הזורקים שהם הביאו לטורניר קצת אכזבו, לא מבחינת יכולת, אלא מבחינת שמןת גדולים, אבל זה עניין שנסגר לפני הטורניר. לא הולנד, כי בסופו של דבר קצת הסתנוורנו משלושה שמות גדולים בסגל די מינורי, ממש לא טאיוואן שאמנם מקום שני בעולם, אבל זה יותר אומר על הדירוג מאשר עליהם, וגם לא קוריאה, שנכון שהיתה צפיה שיעלו יחד עם יפן מבית ב׳, אבל זה לא שציפו שהם יקחו את הטורניר בניגוד למי שבאמת איכזבו, שחקני הרפובליקה הדומיניקנית.

זה מתחיל בסגל נטו, פרט לארה״ב הנבחרת היחידה שהתבססה כולה על שחקני מייג׳ור ליג. בלי ליגות משנה, בלי שחקנים בקוריאה או מקסיקו, אך ורק ביג-ליגרס. ולא סתם ביג ליגרס. אליפויות, אולסטארס, גולד גלאבס, סיי יאנג, מה שלא תרצו. ואז השמות עצמם, חואן סוטו, חוליו רודריגז, מני מצ׳אדו, סאנדי אלקנטרה, זה סגל שאמור לקחת אליפות בהליכה, לא WBC, וורלד סירייס. ומה? שני נצחונות על ישראל וניקראגואה. באמת יופי. תלכו בפינה תחשבו על מה עשיתם. תואר? אולי בפעם הבאה.

הפתעת הטורניר: אוסטרליה

לא איטליה, בחייאת. שני נצחונות בבית הצ׳קמוק הזה ועליה בזכות איזה חישוב ריצות הגנתי זה לא הישג. בטח לא יפן שהיתה מועמדת לזכיה, או פוארטו ריקו שעלתה עם כוכבי על בסגל או וונצואלה שאם הם הפתעה אז כנראה שנרדמתם בעשור האחרון. ההפתעה היא נבחרת שאמנם לא עלתה מהמוקדמות (הפעם, עלו ב2017), ואמנם כוח בינלאומי גדול, אבל בקריקט, בראגבי, או בשחייה, לא בייסבול, והנה, הפתעה! האוזיס פתחו את הטורניר בנצחון מפתיע על קוריאה אחרי שהקוריאנים כבר היו ביתרון 2-4, המשיכו להביס את סין וצ׳כיה, חטפו שביעייה מהיפנים, ועלו לרבע הגמר בזכות, ושם, הפסידו לקובה במשחק מאוד צמוד. עם ליגה מקומית מתפתחת ותרבות הספורט המאוד בריאה של האוסטרלים, יהיה מעניין מאוד לראות לאן תגיע הנבחרת הכיפית הזו בעתיד.

נמושת הטורניר: סין

4 הפסדים, 0 נצחונות, מאזן 50-10 ריצות, הפסדים לאוסטרליה, יפן, צ׳כיה וקוריאה, האחרון הופסק אחרי 5 אינינגס. 50 הריצות שספגו הסינים הן 19 יותר מטאיוואן, והסינים שיחקו 7 אינינגס פחות. למעשה הסינים גם מקום אחרון במספר האינינג. הMLB מת להכנס לסין, איך לא. ועל פניו יש על מה לדבר, עובדה שהשוק המזרח אסיאתי כזה אוהב בייסבול, ע״ע יפן, קוריאה, אפילו טאיוואן. אבל זה חייב לבוא מלמטה, ואין פתרונות קסם. הבייסבול הגיע ליפן במאה ה19, קבוצות מקצועיות החלו לשחק לפני 100 שנה, והליגה המקצועית הוקמה ב1936 (הNBP פרופר ב1950). הבייסבול בקוריאה התחיל (ברצינות) אחרי מלחמת קוריאה, שנות החמישים, והליגה המקומית הוקמה ב1982. זה לוקח זמן. אי אפשר לבוא ולהגיד ״יהי בייסבול״ ופוף, יש בייסבול, ויעידו הנסיונות המקומיים להנחיל את המשחק בישראל. והתוצאה בהתאם, סין שלחו נבחרת נטולת אמריקנים וחטפו תבוסות שיא לטורניר. אולי בעוד 20 שנה.

מזליקי הטורניר: קובה

או איטליה, אבל איטליה קיבלו את יפן ברבע וקובה טיילו מול אוסטרליה, אז הם לוקחים במזליקי. בית א׳ היה בעייתי בהגדרתו עקב ההחלטה הדי מוזרה ליצור בתים ״איזוריים״ ששלחה את פוארטו ריקו, הדומיניקנים ו-וונצואלה לבית ד׳, את יפן, קוריאה, סין ואוסטרליה לבית ב׳, ואת כל השאר לבית א׳ ויצרה חוסר איזון משווע שבו נבחרת כמו הדומיניקנים עפה על מאזן 2-2 בשלב הבתים, ונבחרת כמו קובה מטיילת לחצי עם מאזן זהה. קובה פתחו את הטורניר עם הפסד 2-4 להולנד והוסיפו חטא על פשע בהפסד לאיטליה. רק על זה מגיע היה להם לעוף, אבל לא! קריעה לגזרים של פנמה ונצחון יפה על טאיוואן, פלוס השובר שוויון והופה, רבע גמר מהמקום הראשון. גועל נפש. לשם השוואה, מלבד הדומיניקנים, גם קנדה וקוריאה גם הם סיימו עם מאזן 2-2 שהספיק לשלושתן למקום השלישי.

נאחס הטורניר: טאיוואן

נצחון 5-9 על הולנד, הנבחרת החזקה (על הנייר) בבית, ו7-11 על איטליה צריכים בעולם מתוקן לפחות לשים אותך במקום השלישי, אבל לא! הפסד 1-7 לקובה ותבוסה 5-12 לפנמה ומאזן 2:2 ויאללה, שובר שוויון ומקום אחרון למארחת הבית והמקום השני בעולם. ישראל, צ׳כיה, בריטניה עם מאזן 3-1 יגיעו ל2026 בלי מוקדמות. טאיוואן תצטרך לכתת רגליה לאיזה חור באירופה (או שיתנו להם לארח גם את המוקדמות?) להתבזות מול כל מני מדינות שאין להם רבע ליגת בייסבול כדי לנסות לעלות לטורניר הבא.

נבחרת הטורניר: יפן

נכון, קלישאה לבחור את המנצחת, אבל מילה שלנו, יפן היו פה גם אם היו מפסידים את הגמר. לפני הטורניר היתה שאלה אחת, האם יפן הם for real, או שמא מול פיצ׳ינג והיטינג ברמת MLB הם יתגלו במערומיהם (ומי רוצה לראות יפנים ערומים)? אז האמת שקשה להגיד לכאן או לכאן. יפן לא התמודדה עם קושי אמיתי עד חצי הגמר, ואז פעמיים נצחה במשחק די הירואי, אז זה לא שיש פה משהו דפיניטיבי. מצד שני, אין ספק שבכל רמה אחרת, היפנים הם ליגה משלהם (no pun intended), וצריך להגיד, זה שרק 3 שחקנים יפנים משחקים באמריקה (ולארס נוטבאר, אבל הוא לא נחשב), לא ממש אומר משהו, יש שם לפחות עוד כמה וכמה שעכשיו יכולים לעבור לשחק בMLB, וחלקם גם יעשו את זה. אבל לא בגלל זה הם פה. בטורניר ראינו כמה וכמה נבחרות גדולות, חלקן לא הגיעו רחוק, חלקן הגיעו, אבל לא שכנעו (ארה״ב למשל), חלקן שכנעו ואז נעלמו. יפן היתה גם הנבחרת הדומיננטית לאורך כל הטורניר, וגם בשלבי הסיום שנהיה קשה יותר, זה לא גרם ליפנים לחזור לגודל טבעי. הם עד הסוף נראו כאילו הטורניר קטן עליהם, וזה רק שאלה של מתי הם ינצחו, לא אם.

ולתארים האישיים:

שחקן הטורניר, התקפה: טריי טרנר

ששה משחקים (לא שותף בהפסד מול מקסיקו), 9 היטס (שישי), 9 ריצות (שביעי), 5 הומראנס (ראשון, משווה את שיא הWBC), 11 RBI (שני), וOPS 1.483 (חמישי, אבל שני מאלה ששחקו מעל 6 משחקים), כל זה שם את טריי טרנר במקום אם לא הראשון אז בשלושת הגדולים, אבל מה שחשוב באמת זה לא רק המספרים, אלא המתי. תחבוט 5 הומראנס בנצחון 15-6, מה עשית? תחבוט הומראן אחד שמעלה את הנבחרת לחצי הגמר, או. אז נכון שעוד שתיים הגיעו ב2-14 מול קובה, אבל החמישית באה מול יפן בגמר והעלתה את ארה״ב ל0-1. אז זה גם המספרים, וגם המתי. פרשנות בייסבול היא כולה נסיון לאסוף מקבץ של אירועים לכדי נרטיב כולל ובעולם הזה הסיפור של טרנר, שבא מלמטה (תרתי משמע) ובמו מחבטו לקח את ארה״ב לגמר ונתן להם שם את היתרון (שהלך לפח די מהר) הוא הסיפור של הטורניר.

שחקן הטורניר, פיצ׳ינג: שוהיי אוהטאני

If you aren't impressed, you should be. Mike Trout has had 3 swinging strikes in only 24 of his 6,174 career MLB plate appearances!pic.twitter.com/VTlcRnAgPH

— Codify (@CodifyBaseball) March 22, 2023

בטורניר שבו נבחרת יכולה להגיע לגג 7 משחקים, וזורקים הוגבלו ל65 זריקות בשלב הבתים, קצת קשה להבין מי עשה מה. אז נתחיל מלמעלה, 14 זרקו שבעה ומעלה אינינגס, אוהטאני זרק 9 ושני שליש (ראשון). הERA הכי נמוך היה של פטריק סנדובל (1.23 ב7 אינינגס ושליש), אוהטני שני עם 1.86. הWHIP, כמה היטס ו-ווקס אפשר הזורק, הכי נמוך הוא של מאט הארווי, 0.71 בשבעה אינינגס, אוהטאני שני (0.72). מיגל רומרו פסל 13 סטרייקאאוטס, אוהטאני עם 11, שלישי. אפשר להמשיך, אבל הקונספט ברור. בנבחרת שהיתה הדומיננטית ביותר בטורניר, אוהטאני היה הזורק מס׳ אחד שלהם. עצם זה שהיה ברור לכולם שהוא יקבל את הכדור באינינג התשיעי במצב של 3-2 מלמד על המקום שלו, ודאבל פליי וסטרייקאאוט אחרי, הוא גם שם את הסטאמפה על המעמד שלו.

תגלית הטורניר: רוקי סאסאקי

נכון שהיה הזורק ההוא מצ׳כיה שלא שמענו עליו, אבל גם לא נשמע עליו יותר, אז זה לא תגלית ויותר קוריוז. ויש את אנתוני סאנטנדר שנתן טורניר מעולה, אבל זה לא איזה שחקן עלום, ויושידה הוא תגלית, אבל כבר גילו אותו בבוסטון. וכמובן דוק היבר, זורק מניקראגואה שקיבל חוזה מיינור ליג בטייגרס, אבל נחכה ונראה איתו. לא, ה-תגלית של הטורניר הוא הזורק המעולה של יפן, רוקי סאסאקי. גם בעולם שבו המהירות היא המלכה, ואם אתה לא מגיע ל95 MPH בפאסטבול אז חבל על המאמץ, מישהו שזורק בממוצע 98 Mph הוא עדיין כזה שתופס את העין, ולא רליבר שיורה 15 זריקות פעם ביומיים, סטארטר, כזה שזורק 100 זריקות למשחק, וזורק כל כך מהר שאם הקצ׳ר לא תופס את הכדור הוא חוזר מהמהירות חזרה למאונד. וכמובן שיש לו גם את הקומנד לזרוק את הכדורים לאיפה שהוא רוצה (ולא או לאמצע או מטר החוצה) וגם ארסנל מפחיד של זריקות משניות כאלה שנעות בכל מני כיוונים שהפיזיקה לא בדיוק אישרה, וwindup שנראה כאילו לקוח מאיזה סרט בשחור לבן ולא השטאנץ שאנחנו רואים מ99% מהליגה והוא כולה בן 21 ועוד שנתיים יהיה זמין לשחק בMLB? סטיב, תכין את הצ׳קים!

MVP: שוהיי אוהטאני

שוהיי אוהטאני הוא הMVP הרשמי של הטורניר הזה, כמו בכל טורניר, ליגה, אירוע או מקום שאליו הוא מגיע (אם שוהיי אוהטאני נכנס לאוטובוס, הוא מיד הופך לMVP של האוטובוס, אם הוא מתיישב על כסא, הוא הופך לMVP של הכסא). אבל גם אם לא היה, ומישהו אחר היה נבחר, עדיין אי אפשר להקל בהשפעה ובערך שיש לו בנבחרת. הוא פתח בשני משחקים וסגר אחד והמאזן שלו שני נצחונות וסייב. הוא חבט שלישי בכל 7 המשחקים של יפן, והיה מעורב כמעט בכל המהלכים החשובים שלהם. הוא פסל יותר שחקנים בסטרייקאאוט כזורק מאשר שהוא עצמו פסל כחובט, והוא השיג פי 2 היטס כחובט מאשר אפשר כזורק.

המושג most valuable player הוא בפועל ״השחקן המצטיין״, כאילו, לא ממש מנסים לכמת ״ערך״. בפועל, אין אף שחקן עלי אדמות שיש לו יותר ״ערך״ לקבוצה שלו, יפן, איינג׳לס, לא משנה, מאשר שוהיי אוהטאני. דבר ראשון, הוא נותן לך תפוקה של שניים, ודבר שני, לא סתם שניים, אלא שניים שכל אחד מהם מדורג בעשיריה הראשונה בליגה או במפעל. גם אם היה רק זורק או רק חובט הוא היה אול-סטאר ושחקן ענק. שניהם? לא להאמין. ציינו בסיקור הגמר שזה קצת מזכיר את הוורלד סירייז של פעם, שבו שתי ליגות היו נפגשות פעם אחת בעונה, בגמר. וזה רק ללמד על גדולתו, שאוהטאני הוא ה-כוכב הגדול של הבייסבול היפני ואחד השחקנים הגדולים באמריקה. יום יבוא ונגיד לנכדים שלנו ״אתם יודעים שאני ראיתי את אוהטאני בWBC?״.

אכזבת הטורניר: מייק טראוט

ב2017 הוא ישב בבית וראה את החברים לוקחים את הטורניר בלעדיו. איתו, הם מקום שני. וצריך להגיד, לא טורניר גדול של הטראוט. כלומר, OPS 962 זה הלוואי על כולנו, אבל בMLB, כי בWBC זה לא ב25 הראשונים. יש לו 7 RBI שזה מקום 6, יחד עם ניקי לופז ו, תחזיקו חזק, ריקסון ווינגרוב, כוכב נבחרת אוסטרליה. רגע השיא של טראוט היה כמובן ההיט שלו מול קולומביה ששלח את וויל סמית׳ ומוקי בטס ועשה את ה2-3, וזה שארה״ב גרדו 2-3 מול קולומביה זה בכלל ראוי לקטגוריה מיוחדת, אבל כל הטורניר הזה ארה״ב שחקו בהילוך שלישי, ואחד האשמים העיקריים בכך הוא מייק טראוט. אגב, אם טראוט היה חובט מול אוהטאני ולא פוסל, זה היה ״רק״ מוציא אותו מהקטגוריה של אכזבה, אבל לא יותר מזה, וגם זו אכזבה משחקן ברמתו.

ועכשיו, קטגוריות מיוחדות:

המשחק: יפן 5 – מקסיקו 4

בגדול היו שלושה, ארה״ב – ונצואלה עם הגראנד סלאם של טרנר, הגמר, ויפן – מקסיקו. בקלות אפשר היה לדרג כל אחד מהשלושה ראשון. הגמר היה כמובן המשחק על התואר, עם השואו דאון בסיום ולמי שאוהב תוצאות נמוכות זה היה המשחק שלו ואילו ארה״ב ונצואלה בעיקר זכור הגראנד סלאם. אבל יפן-מקסיקו סיפק הכל, גם כמעט 5 אינינגס של שאט אאוט בול, גם מהפכים, גם ווק-אוף דרמטי עם היט של מונטאקה מוראקאמי שעד אז נראה אבוד (ואח״כ הודה שהוא חשב על באנט בתשיעי מרוב תסכול). גם הנדנדה עצמה, בגמר למשל ההומראנס היו של ריצה אחת, פה מקסיקו עלו ליתרון של 3, הרבה יותר דרמטי, ומכאן שהשוויון הרבה יותר דרמטי. בכלל כל מהלך במשחק הזה השפריץ דרמה. אז כן, כל אחד מהשלושה יכל לקחת, אבל זה היה הכי גדול.

המהלך המנצח: טריי טרנר חובט תשיעי בנבחרת ארה״ב

האמת, כי לא היה למנג׳ר איפה לתקוע אותו. סגל ארה״ב היה כל כך עמוס בשמות התקפיים מהטובים בעולם שהיה ברור שמישהו יצטרך לחבוט 8-9 וזה יהיה מישהו שבקבוצה שלו בחיים לא היה חובט כל כך נמוך. ויצא שזה טריי טרנר, שהוא באזרחי מספר 2 די קלאסי, מגע, מהירות, מי שאתה רוצה שיקדם את הליד אוף שלך ויעלה על הבסיס לקראת התותחים הכבדים של 3-4. אז יצא שהוא זה שנתקע בתשיעי, והופה, הפתעה! מסתבר שלשים חובט בחסד עליון, ואחד הטובים בליגה תשיעי נותן לך עוד אלמנט בארסנל, שפתאום תחתית הליין אפ לא כזה חור שחור, והליד אוף שלך יכול לעלות במצב של RBI, ועוד כל מני הטבות ומבצעים לחג. וטרנר עצמו במקום לעשות פרצוף, לקח את המעמד בשתי ידיים. וכמובן שבגמר העלו אותו לשש כי מה פתאום לשים את טרנר תשיעי, השתגעת?

המהלך המפסיד: טומי אדמן חובט ליד-אוף בנבחרת קוריאה

צריך להגיד, אין לנו דבר וחצי דבר נגד האיש, שחקן מצויין, גולד גלאב ב2021, הרוויח את מקומו בסגל הקארדינלס בזכות, אבל זה בדיוק העניין, מקומו בסגל הקארדינלס הוא תשיעי. ולא תשיעי בקטע של טריי טרנר, אלא תשיעי כי הוא חובט בינוני במושגים של הMLB. תגידו ״בינוני בMLB, תותח בקוריאה״, סבבה, אבל לא ליד אוף. אתה לא יכול לבנות את כל ההתקפה שלך על שחקן שלא חובט בשלושת הראשונים בקבוצה שלו. שים אותו שישי. חמישי גג, ולפני תעלה שחקנים שמקום 1-4 בסגל הוא המקום הטבעי שבו הם משחקים, נכון, בליגה הקוריאנית, ועדיין. לא שזה מה שהרג לקוריאה את הטורניר, אלא שזה מצטרף לאוסף של החלטות שגויות שסופן הפסד לא מחוייב המציאות לאוסטרליה ואובדן המקום השני בבית.

הקונספט המנצח: מועד וחוקי הטורניר

איזה כיף, הבנאדם מת לבייסבול, שהוא מוכן לראות ספרינג טריינינג בשביל הדודא, ופלופ, טובי השחקנים בעולם באים לשחק בייסבול תחרותי עם אקשן וגביעים והכל? וגם שחקני MLB משחקים? וכל מי שדודה שלו חיה שנתיים בצימר בצ׳כיה נחשב לטובת הנבחרת? איפה חותמים?

למי שמכיר את החומר יודע שזה יותר מזל משכל, ולא שמדובר באיזה מהלך מבריק אלא שככה האמריקנים רואים את העולם, ושזה הפעם היחידה שאפשר באמת לתקוע את הטורניר הזה וגם לשלוח אליו שחקנים, ועדיין, גם תרנגול עיוור מוצא לפעמים גרגר, ואיזה תענוג של גרגר.

הקונספט המפסיד: מועד וחוקי הטורניר

איזה סיוט. כל הזורקים באים בכושר של פתיחת ספרינג טריינינג, והחובטים חוגגים עליהם וכל המשחקים הופכים לrunfest חסר כל הגיון וצורה, וגם אסור לזורק יותר מ65 זריקות ושלושה ימים ברצף אז בכלל כל משחק הוא בולפן גיים שחצי מהנבחרות אין להם בולפן שיכול לתת פייט לנבחרת עם שחקני MLB, ואין שעון פיצ׳ינג אז כל משחק נמשך 4 שעות, וכל מני שחקנים מותחים כל מני רצועות כי הם עברו מאפס למאה בלי ספרינג טריינינג מסודר להכנס לכושר, וזה עוד לפני שנדבר על החלוקה של הבתים (כי דיברנו על זה כל הטורניר כולל בפוסט הזה וקצת נמאס).

התלבושת הטובה: וונצואלה

רוב הנבחרות עלו עם וריאנט של פינסטרייפס על לבן ל״בית״, ותלבושת או שתיים בצבעי הדגל ל״חוץ״ אבל היחידים שבאמת ניסו לעשות משהו יוצא דופן היו וונצואלה, השילוב של כחול-צהוב (עם אדום בצד), ואדום-חום עם צהוב בצד והוונצואלה בפונט לא שגרתי על הפרונט היה צבעוני, חגיגי ויפה כיאות לנבחרת שהכניסה הרבה צבע לטורניר. גם החרוזים בצמות של לואיס גרסיה סייעו ואפילו הקצוות של אקוניה הלכו עם התימה. מקום שני אוסטרליה, השילוב של ירוק ולבן (עם קצת צהוב בפונט) תמיד מנצח.

התלבושת הגרועה: מקסיקו

האמת שרוב הנבחרות הלטיניות לא הדהימו. כל מני ניסויים מוזרים של gradients, ופונטים דביליים, ופסים על הלמטה ושאר ירקות, אבל מי שבאמת הצליחו לשבור שיאי כיעור היו מקסיקו. התלבושת הרגילה שלהם עוד מילא, הגוון האדום היה יפה, אבל הפונט הירוק עליו נראה כאילו עיוור צבעים בחר אותו, וזה כלום ליד התלבושת הלבנה שלהם עם הפונט וורוד פוקסיה והשרוולים הכחול רויאל. באמת נראה כאילו עיוור צבעים בחר את זה. במקום השני: איטליה. הבנתי שהם הלכו על כחול יענו סקוודרה אזורה, אבל זה לא כדורגל, צריך גם שם במקדימה ומספר מאחורה והכחול על כחול על כחול הזה ממש לא נראה טוב. וגם ה I על הכובע היה דבילי.

חגיגת ההיט הטובה: רנדי ארוזרינה

המרענן הרשמי של הטורניר, רנדי ארוזרינה, כשהולך לו, הכל מתעורר. והפוזה בהיט, קלאסה. לא קופץ, לא מאיים, לא מסמן שום דבר, משלב ידיים. אפשר במבט חודר, אפשר בחיוך מאוזן לאוזן. אני את שלי עשיתי, עכשיו נראה מי יזיז אותי מפה. מלך.

חגיגת ההיט הגרועה: כל השאר

כאילו באמת, הפלפליה של נוטבאר הפכה לגימיק של האוהדים בטוקיו דום, אבל פלפליה? הכוס תה של האנגלים היתה דבילית, הקנדים עם הmoose היה מגוחך ונראה כאילו הם עושים נה נה נה ליריבה. באמת מדחי לדחי. לא חייבים כוריאוגרפיה לכל עליה על בסיס. תשמחו בלב.

ולסיום:

שובו של הקאמבק: כל הטורניר

אז נכון, הפיצ׳ינג לא היה גולת הכותרת של הטורניר, הגבלת הזורקים והצורך של נבחרות לשלוח כל מני כאלה מהליגה המקומית לאיזה אינינג לא בדיוק הרימו את הרמה, אבל התוצאה היא ששום יתרון (כמעט) לא היה בטוח. ב9 מתוך 40 המשחקים בשלב הבתים הנבחרת שהפסידה היתה ביתרון בשלב כלשהו, ובשישה(!) מתוך שבעת משחקי הנוקאאוט, כולל קובה שהיו 0-1 באינינג הראשון העליון (היחיד שלא כלל קאמבק היה יפן-איטליה). עלית ל0-2? הנה באות 4 ריצות מהצד השני, וגם ה2-4 לא מחזיק מעמד ותוך שלושה אינינגס 4-5 ואז בום, 5-7 וכן הלאה וכן הלאה. איזה כיף, מזכיר את הכדורגל של עידן הWM שמשחקים נגמרו 7-5 וכולם היו משוכנעים שהגיע להם והיו יורדים ליגה תוך חגיגות איזו קבוצה מדהימה יש להם ושריפת המועדון.

אם להיות רציניים לשניה. יש סיבה שבייסבול הוא בבסיסו (no pun intended) משחק של הגנות ושהפיצ׳ר הוא החוליה הכי חשובה בהרכב, והיא שזו הדרך היחידה של הקבוצה לשלוט במשחק. ההתקפה בביסבול היא יותר מדי רנדומלית, גם כי 3 מ10, וגם כי צריך לחבר היט להיט כדי לגרד את ה2-3 ריצות, וכל זה יכול שלא להספיק אם באינינג הבא היריבה תחבוט 4 ריצות ותקח שוב את היתרון. אז הרבה דרמות היו, ונדנדות וכאלה, וזה סבבה לטורניר ספציפי, והבדלי הרמות דאגו לכך שהטובים יצופו על פני בריכת האקראיות, אבל עדיין, זה פחות טוב לבייסבול, שלא לדבר על אם היה גמר קובה – מקסיקו.

רגע השיא: שוהיי אוהטאני חובט הומראן נגד אוסטרליה

אז שוב אוהטאני, בטוקיו דום, 3-ראן הומראן מול האוזיס, אבל זה רק הנתונים היבשים, דבר ראשון הכדור כמעט ופוגע בפרצוף של אוהטאני על הפרסומת הענקית בקיר האחורי של האצטדיון, ואז המחזה הכי מוזר בעולם, האוהד שתפס את הכדור מעביר(!) את הכדור(!!) בין כל היציע(!!!) ואחרי שכולם נוגעים בו, הם מחזירים(!!!!) לו אותו, והוא מלווה למשרדים של הדום לקבל תעודת אותנטיפיקציה של האירוע. יפנים.

רגע השפל: אדווין דיאז גומר את העונה אחרי סייב מול הרפובליקה הדומיניקנית

פציעה של שחקן היא תמיד מכה לקבוצה שלו. לא חסרים סיפורים על עונות גדולות שהלכו לפח בגלל ששחקן זה או אחר נפצע ופתאום הנצחונות הפכו להפסדים והמקום הראשון למקום שלישי. אבל מילא שזה קורה כשהשחקן משחק בשביל הקבוצה ״שלו״, אף אחד לא רוצה לראות שחקן, ועוד אחד שנתן עונה חלומית כמו אדווין דיאז, גומר את העונה לפני שהחלה בגלל חגיגות מוגזמות באיזה WBC. וכן, זה בדיוק מה שלא היינו צריכים, לא מהצד של הMLB ולא מהצד של הWBC. בלי הפציעה הזו אז פרימן יעדר לכמה שבועות, ואלטובה לחודשיים, הכל אפשר להכיל, אבל הקלוזר מס׳ 1 בליגה גומר את העונה בטורניר שכוח אל במדי פוארטו ריקו? תסבירו לאיזה בחור מקווינס שזה שווה את זה, שזה ״טוב לבייסבול״. בהצלחה.

חווית הטורניר: העידוד

It is a PARTY right now at Taichung Intercontinental Baseball Stadium 🕺💃 pic.twitter.com/y95U32MaUh

— FOX Sports: MLB (@MLBONFOX) March 10, 2023

השירה הבלתי פוסקת בטאיוואן, השאגות של אוהדי פוארטו ריקו, התזמורות של הדומיניקנים, הדממה בטוקיו דום ואז 40 אלף איש עולים באוויר, החגיגות שהתחילו שעתיים לפני במגרש החניה והסתיימו שעות אחרי ברחובות מיאמי, האווירה של מונדיאל, של אירוע ספורט אמיתי היתה משהו שבקושי מוצאים באמריקה, אולי בפוטבול קולג׳ים פה ושם, אבל לא ברמות האלה, לא בטירוף שכזה, לא בהתמסרות כזו. חוויה של פעם בחיים.

רגע השיא אישי: ישראל מנצחת את ניקראגואה

משחק הבכורה של ישראל (והחשוב ביותר שלה) היה בשש בערב, אז כולם התיישבו, מי בבית, ומי בכל מני מסיבות צפייה שהיו (והיו!), פתחו ווטסאפים וטלפונים וחיכו. ישראל עלתה עם דין קרמר שזרק 4 אינינגס כמו גדול, וישראל הגיעה למצבים, אבל הרגל המסיימת לא היתה, עד שניקראגואה עלו ל0-1 והתחיל להרגיש שאולי זה לא יהיה זה, ולואייזיגה עלה לעשות קולות של בעלבית ואז ספנסר הורוויץ חבט את גולדפארב הביתה וגארת׳ סטאבס עשה 1-3 ורוברט סטוק עלה כקלוזר, קלז את העסק ונתן את האות להמונים לצאת לרחובות לחגוג. טוב, חוץ מהחלק האחרון. אבל לרגע אחד, טעמנו גם אנחנו טעמו של WBC והיינו ככל הגויים.

רגע השפל אישי: ישראל מפסידה לפוארטו ריקו

יום אחרי, ומרגע השיא לרגע השפל. ואיזה סיוט זה היה. שלוש וחצי שעות לתוך הלילה, בעיניים אדומות מעייפות, לבהות בישראל חוטפת ריצה אחרי ריצה, ופוסלת 1-2-3 אינינג אחרי אינינג בדרך לפרפקט גיים של 8 אינינגס בעוד הקהל הפורטוריקני שוכב על הגדרות ושואג כאילו רוברטו קלמנטה חזר לחיים והודיע שפוארטו ריקו הוכרזה כסטייט ה51 פלוס מענק חתימה של 10 מליון דולר לכל תושב. כששאלו את ג׳רי גרסיה, אללה ירחמו, הגיטריסט של הגרייטפול דד לתאר את הסיוט באלטאמונט הוא אמר ״it was a nice afternoon in hell״. אין לי דרך יותר טובה לתאר את החוויה הזו.

תחזית ל2026: דומה

ובכן, רוב מנפרד, הקומישיונר של הMLB אישר שהטורניר הבא, שמתוכנן ל2026 יהיה במתכונת זהה לטורניר הנוכחי, בעיקר מבחינת המועד, באמצע הספרינג טריינינג. אחרי הפלייאוף זה אומר שיותר מדי שחקנים לא שחקו קרוב לחודש, ובאמצע העונה גם יאריך אותה באופן מוגזם וגם לך תשכנע את בעלי המועדונים להפסיק לשחק באמצע יולי-אוגוסט ככה. אז תרשמו ביומנים, מרץ 2026. נתראה.