בבוקסינג יש מסורת שכשמגיעים לmain event, הקרב האחרון, זה שבשבילו קנו את הכרטיס, זה שעל המודעות בחוץ, הכרוז נותן ״אקסטרה״, יותר חספוס בגרון, יותר ווליום, יש לרובם איזה catch phrase או רוטינה שלמה שהם מביאים, הכל כדי להגיד ״זהו, בשביל זה באתם, זה מה שרציתם לראות והנה זה מגיע!״. אז בטורניר מה לעשות, הגמר לא ידוע מראש, וזהות המתגוששים לא מוכרת לנו עד לסיום שלב חצאי הגמר, אבל אם היינו כותבים על המודעות ״World baseball classic: אמריקה נגד יפן״, אף אחד לא היה מתלונן. ואם היינו מציינים מראש שהמיין איוונט, הקרב האחרון של הגמר יהיה אוהטאני נגד טראוט, היה סל אאוט מהיום הראשון.

וכגודל המעמד, כך גודל ההתלהבות, פוקס שלחו את האיי-טים שלהם, ג׳ו דייויס, ג׳ו סמולץ וקן רוזנת׳ל על הקווים, ולא רק השדרים עלו על חליפות ועניבות, זה הרגיש כאילו כל המשחק עולה על מדי א׳. אפילו ההחלטה לפתוח לא עם יו דארוויש, מספר 2 של הנבחרת אלא עם שוטה אימאגה הוצגה כמהלך טקטי לעילא ולעילא, כי ככה זה, גם תחזית מזג האוויר תשמע כמו דיון כבד ראש במשנת הרמב״ם אם יגיש אותה פרופסור בריטי חנוט בחליפה.

יפן 3 – ארה״ב 2

והאמת, ראו שהשחקנים מתרגשים. טראוט עלה עם פסילה אחת ושלח בלופ ימינה ולא הספקת להגיד ״base hit״ והוא דהר כל הדרך לבסיס השני כשהמסירה חזרה שורקת לו מעל הראש, כי זה לא אחד מ162, זה גיים 7. ובמובן מסויים זה גם מזכיר את הוורלד סירייס של פעם, שהיתה הפעם היחידה בעונה שבה קבוצה מהאמריקן ליג פוגשת קבוצה מהנאשיונל ליג, בכך שפרט לשלושה-ארבעה שחקנים, זו הפעם הראשונה שבה השחקנים האמריקנים פוגשים ביפנים. גם העובדה שארה״ב פתחו עם 4 ימנים ברצף ויפן עם 5 שמאליים סייעה להזכיר ששתי הנבחרות האלה מייצגות שתי ליגות שונות שאין בינהן כלום, לא אינטרליג, לא אול-סטאר, נאדה.

כבר באינינג הראשון אפשר היה להרגע, blow off לצד זה או אחר לא יהיה פה, כשגם שוטה אימנאגה וגם מריל קלי ציננו את המשחק עם אינינג מאופס. גם פתיחה טובה של לאנס בארקסדייל, שופט הצלחת, תרמה להרגשה שפה יהיה משחק, ואת הכותרות יתפוס הבייסבול: פיצ׳ינג, היטינג, דיפנס. אינינג שני וטריי טרנר שאני חלקתי שבחים לשיבוצו במקום התשיעי עלה כחובט שישי והראה שלא מדובר במהלך טקטי, פשוט לא היה למנג׳ר האמריקני מקום לתקוע אותו. טרנר ראה שני כדורים של שוטה אימנאגה, ניסה את מזלו עם אחד, ראה כי טוב, ושיגר את השני ליציע השמאלי, טיל קרקע-פתיחת חגיגות. 0-1 ארה״ב.

הלחץ המשיך עם היטס של שווארבר וריאלמוטו (איזו התקפה הולכת להיות לפיליס העונה ישמור האל), אבל סטרייקאאוט של אנדרסון וחבטה של מוקי בטס שנתפסה בשמאל סיימו את האינינג. ארה״ב סיימו לחגוג והתפנו לתחתית השני, מריל קלי מול מונטאקה מוראקאמי. מורקאמי, ״גיבור״ המשחק הקודם (תיכף הסבר) לא נתן לאינינג לנשום ושלח את הכדור הראשון שראה ליציע הימני, טיל קרקע-ביטול חגיגות ו1-1. מוראקאמי היה זה שחבט את הווק-אוף היט שהעלה את יפן לגמר, אבל מנגד היה זה ש0 מ4 שלו תרם לכך שהיפנים היו צריכים את הווק-אוף היט הזה בתחתית התשיעי. הפעם הוא לא הזדקק לשום תירוצים והביא את הסושי כבר על הכדור הראשון שראה.

כמו אצל האמריקנים, ההומראן לווה בשני היטס (אוקאמוטו וגנדה), שלא כמו אצל האמריקנים, קלי הוליך את נאקאמורה ומילא את הבסיסים לכבוד לארס נוטבאר. מארק דהרוסה, המנג׳ר האמריקני הבין את הרמז והחליף את קלי בארון לופ. נוטבאר גלגל את הכדור מעשה אמן לבסיס הראשון ולא הותיר לגולדשמידט שום ברירה אלא לפסול אותו במסירה ל-לופ בעוד אוקמוטו מגיע הביתה ושאר הרצים מתקדמים בסיס אחד. 1-2 יפן. The beginning of a big-inning? הפעם לא. קונדו עוד עשה התקף לב עם כדור ששלח לפאול שמטר ימינה היה עושה 1-4, אבל אז העיף את הכדור לידיים של טראוט בסנטר וסיים את האינינג.

בשלישי יפן שלחה את שוסיי טוגו, שאחרי שתי פסילות הוליך את ארנאדו ושווארבר, אבל טרנר שגם רצה to go, פסל בסטרייקאאוט and did not go. מהצד השני קייל פרילנד נכנס למשחק והוליך את מאסאטאקי יושידה אבל דאבל פליי של מוראקאמי (סקנדל או פסטיבל האיש הזה, עוד משחק עם 1 מ4, רק שה1 הוא ההיט הכי חשוב במשחק) גמר את האינינג. ברביעי טוגו לא התקשה מול מספרי 7-8-9 של ארה״ב (שהם מספרי 1-2-3 בקבוצות שלהם…). ובתחתית האינינג, קייל פרילנד זרק ברייקינג בול שdid not break, ואוקמוטו העיף אותו בקלילות אל מעבר לקיר, 1-3 יפן.

יורדים למזרונים

בנקודה הזו הרגיש שיפן הולכים לקחת, לא 1-10, אבל ריצה פה ריצה שם, ולסיים בסבבה. אבל לשמחתנו הרבה ארה״ב לא נתנו למשחק לברוח להם והרימו הילוך בהגנה. לשמחתנו העוד יותר רבה, הזורקים של יפן גם הם לא התפרקו והמשחק הפך לקרב חפירות כמו שאוהבים אצלנו. יפן העלו בחמישי את הירוטו טאקאהאשי שקיבל את טים MVP, בטס, טראוט וגולדשמידט. בטס שלח את הכדור למרומי האינפילד ומורקאמי בבסיס השלישי ניסה לפסול אותו במהלך שלא היה מבייש את נולאן ארנאדו, ועל פניו הצליח אבל ההילוך החוזר הראה שבטס דרך על הבסיס לפני הכדור. מייק טראוט עלה לחבוט, ו5 דקות ושבע זריקות אח״כ פסל (איזה כיף שאין שעון זריקות). גולדשמידט גם הוא פסל וארנאדו חבט את הכדור הראשון שהוא ראה בזון שמאלה ועלה על הבסיס. שווארבר ניסה לחבוט עם 3-0 והזכיר לכולנו למה לא עושים את זה כשהכדור שלו נתפס בקלות ע״י נוטבאר בסנטר.

בתחתית החמישי ארה״ב המשיכו לתת את הכדור לקייל פרילנד, כי היה חסר לו שני חובטים להשלים סריה. פרילנד פסל את נוטבאר, הוליך את קונדו, אבל אוהטאני ויושידה גלגלו כדורים קלים לבסיס הראשון (אוהטאני לאנדרסון שעמד בשיפט מאחורי הבסיס הראשון ויושידה לגולדשמידט) ושמרו על התוצאה בעינה. בשישי הקהל נעמד על הרגליים, לא כי קרה משהו על המגרש, אלא כי אוהטאני נצפה הולך לבולפן להתחמם. ג׳ייסון אדם עלה לזרוק והטעים את החובטים היפנים מהסליידר שלו שכשהוא בזון, הוא באמת שירה צרופה (2 סטרייקאאוטס), אבל לא תמיד הוא בזון (3 ווקס). וזה המקום לציין, ארה״ב לא הגיעו לטורניר ובמיוחד למשחק הזה עם טובי הזורקים במייג׳ור ליג. בהתחשב ביכולת ובמקום שהגיעו אליו, אפשר להניח שעם רוטציה ובולפן אחר הם הלא היו מתקשים להגיע לגמר ולקחת אותו.

בשביעי יפן העלו את טאייסי אוהטה, הקלוזר שלהם בשלב הנוקאאוט וג׳ף מקניל עלה לחבוט במקום אנדרסון וראה 4 בולס (וזה גם היה החילוף ההתקפי היחיד של ארה״ב במשחק מאוד שמרני של המנג׳ר מארק דהרוסה). מוקי בטס (שלבש את מספר 3 בנבחרת במקום 50 הקבוע שלו, מחווה לבייב?) שלח ליין דרייב לשמאל ועלה גם הוא על הבסיס והנה בא מייק טראוט. כדור ראשון פגע לטראוט בידית המחבט, כדור שני הלך לאאוטפילד ונתפס, אאוט אחד. גולדשמיט עם שני סטרייקס ניסה גם הוא לגלגל שמאלה ומצא את ההגנה היפנית, 6-4-3 והלך האינינג. בתחתית השביעי אוהטאני חזר מהבולפן ועלה על מחבט וקסדה מול דייוויד בדנאר.

אוהטאני הצליח לחבוט ימינה לכפפה של טרנר בשיפט, ולמרות כל הטיולים אל הבולפן וחזרה הצליח לדהור אל הבסיס הראשון למה שנראה ממבט ראשון כהיט, ולמרות שבהילוך החוזר היה ניתן לראות שהוא והכדור הגיעו יחד, זה לא הספיק כדי להפוך את ההחלטה. אבל הצדק נעשה מיד לאחר מכן בעוד דאבל פליי שהתחיל אצל ארנאדו בשיפט ועבר דרך טרנר, אל גולדשמידט. ואם לא היה שיפט? אז היה מתחיל אצל טרנר, עובר דרך מקניל וכו׳, זה לא היה משנה כלום. אבל שיהיה.

מקרבים את הכלים

עד כה התוכנית של המנג׳ר היפני עבדה, ובאינינג השמיני הוא העלה סוף סוף את יו דארוויש, שהצפי הוא לשוהיי אוהטאני בתשיעי. הסיבה שדארוויש נדחה עד עכשיו היא שהרקורד שלו לא משהו נגד בטס, טראוט וגולדשמידט. שזה טיעון נהדר חוץ מזה שא. זה לא שהם חובטים מולו 800, אלא 300-400, וב. לכל שאר הזורקים אין רקורד נגדם, אז זה לא שהם מניה בטוחה, זה פשוט הימור. אלא שעד עכשיו ההימור די הצליח, אז מה לנו כי נלין. וכמובן שההכנסה של דארוויש גם גרמה לשינוי הראשון בתוצאה מאז האינינג הרביעי כשקייל שווארבר, בזריקה ה10 שראה באט-באט חבט את הכדור ליציע ונתן את האות לחגיגות היו-אס-איי בקהל המקומי, שכרגיל אצל אמריקנים היה די רדום עד אז ומה ששמענו היה בעיקר החצוצרות שהביאו היפנים.

טריי טרנר הוסיף היט משלו אבל ריאלמוטו וסדריק מאלינס פסלו במהירות והיפנים עלו לתחתית השמיני בתקווה להשיג ריצה-שתיים שיעשו לאוהטאני בתשיעי חיים פחות לחוצים. ארה״ב שלחו את דבין וויליאמס והמצלמה התמקדה במנג׳ר של ארה״ב שמצדו התמקד בלירוק כל 10 שניות. וויליאמס, שהפך לקלוזר של מילווקי בעונה הקודמת, קלז את האינינג למרות ווק שאפשר ליאמאדה (שגם גנב את השני), ופינה את הבמה לאוהטאני.

שוהיי אוהטאני פתח את המשחק הראשון של יפן בטורניר הזה כסטארטר, והמשיך כחובט וזורק לאורך ורוחב כל הטורניר, ובמובן הזה יש גם צדק פואטי, אם לא ספורטיבי בכך שהוא קיבל את הכדור באינינג האחרון. עוד נדבך היסטורי היה בכך שהידקי קוריאמה, המנג׳ר של יפן היה האיש שגרם לאוהטאני להשאר ביפן ולשחק כחובט וזורק למרות שקיבל הצעות לשחק כזורק בMLB כבר בתיכון. בדרכו של אוהטאני עמדו ג׳ף מקניל, מוקי בטס, וכמובן, מייק טראוט. הmain event של הmain event.

מקניל חבט את הכדור הראשון לפאול, ואז ראה, בנוהל, שלושה balls, עוד פאול מילא את הספירה, פאול נוסף שרק ליד הקו הימני, וball four (קריאה מעולה של השופט) העלתה אותו לבסיס הראשון והוא הוחלף ב-בובי וויט ג׳וניור על הבסיס. מוקי בטס (2 מ4) ראה כדור ראשון בזון, ואז, לקולות היו-אס-איי של הקהל המתעורר, גלגל את הכדור לימאדה, שמצא את גנדה תוך תנועה לבסיס השני. גנדה דרך על הבסיס ושלח לאוקאמוטו על הבסיס הראשון, דאבל פליי, 2 אאוטס, והנה מגיע מייק טראוט.

קשה להפריז בגדולה של מייק טראוט, כשרון על דורי ומגדולי השחקנים בהיסטוריה. וקשה להפריז בתיאור האופן שבו הקריירה שלו הולכת לפח באיינג׳לס. לא חסרים שמות גדולים שמעולם לא זכו באליפות, טד וויליאמס, טיי קוב, בארי בונדס. אלא שכולם ראו פלייאוף והיו בוורלד סירייס. טראוט שיחק שלושה משחקים בפלייאוף והפסיד את כולם. את הWBC של 2017 הוא ראה בטלוויזיה. הטורניר הזה היה הסיכוי הטוב ביותר שלו לתואר. היה.

הכדור הראשון היה נמוך. השני, פאסטבול ב100 מייל לשעה היה בזון, וטראוט זיהה נכון, ניסה לחבוט בו ומצא רק אוויר. 1-1. אוהטאני שלח עוד 100 מייל לשעה החוצה, 2-1. עוד 100 מייל לשעה למרכז הזון, טראוט שוב מוצא אוויר. 2-2. לזרוק החוצה או להמר על עוד כדור למרכז ושהמהירות תנצח? התופס סימן החוצה. אוהטאני זרק לאדמה, 3-2. בול נוסף וטראוט על הבסיס וגולדשמידט יכול לעשות 3-4, סטרייק וטראוט יכול לעשות בעצמו את השוויון. אוהטאני זרק סוויפר ב87 מייל לשעה שטייל בזון וחתך החוצה בשניה האחרונה, וטראוט שראה עד אז רק פאסטבולס נפל בפח וניסה לחבוט בכדור. סטרייקאאוט. יפן אלופת הWBC 2023. יפן חבטו 3 היטס, 8 ווקס מול 9 היטס ו4 ווקס של ארה״ב במשחק שארך 3:18 שעות לעיני 36,098 צופים בloadDepot המקורה במיאמי, פלורידה.

תחזית למחר: סיכום

זהו, נשאיר את היפנים לחגוג, ומחר נפגש שוב לסיכומים. אוהטאני כמובן קיבל גם את הMVP של הטורניר עם הסייב הזה. אבל לפני שנפרד מילה אחת, הטורניר הזה לא היה זול, אני לא מדבר על כסף, אני מדבר על הרבה השקעה, דם, יזע, דמעות, פציעות מיותרות, דיונים לתוך הלילה צריך-לא-צריך. זה טורניר שמשך הרבה אש והיה חייב גמר יפן ארה״ב, והיה חייב שהגמר יהיה משחק לא פחות טוב מחצי הגמר והיה חייב את טראוט-אוהטאני על כל הקופה בתשיעי. אז אלוהי הבייסבול עשו את שלהם לכתוב את הנרטיב הכי טוב שיכלו בתנאים שקיבלו. נקווה שזה יספיק.

וכן, הנצחון קיבל בוקסונת בתחתית השער האחורי של הניו יורק פוסט, אז עוד נצחון מוראלי קטן.