בפוסט הקודם תיארנו את הנסיון להפוך את הבייסבול, דרך הWorld Baseball Classic (להלן, הWBC) לגלובלי ובאמת להיות ״של כולם״. יש לזה כמובן הרבה צדדים חיוביים, אבל גם צד אחד קצת מעפן. ועל מנת להמחיש את אותו צד מעפן, להלן בית א׳, הבית של ״כל השאר״. אם שאר הבתים באמת מקבצים נבחרות מהאזור (או לפחות מאותה יבשת) של המקום בו משחקים, הרי שכל קשר בין המגרש בטאיוון שבו יערך בית א׳ לארבע מחמש הנבחרות שישחקו בו מקרי בהחלט, והנבחרת החמישית היא המארחת, שתהנה מיתרון ביתיות, לפחות על הנייר. אם הייתי ממש ציני הייתי טוען שהבית נקרא ״בית א׳״ כמו שמקימים פרוייקט בסלאמס של איזו עיר ומכנים אותו ״סביוני הגבעה״. מצד שני, ולכל דבר חייב להיות צד שני, הרי שקיבוץ (או גיבוב) הנבחרות המישניות הללו בבית המוזר הזה יאפשר לשתיים מהן להגיע לשלב רבע הגמר, מה שלא היה קורה אילו מצאו את עצמן בבית עם אריות המפעל, כמו למשל בית ג׳ או ד׳.

בית א׳ ישוחק בלעדית בטאיוון, או יותר נכון בIntercontinental Baseball Stadium בטאיצ׳ונג, טאיוואן. מדובר באצטדיון יחסית חדש, שהוקם ב2006, שתכולתו כ20,000 צופים והוא אצטדיונה הביתי של קבוצת הCTCB Brothers מהליגה המקומית. המשחקים בבית יחלו ב8 למרץ 2023, ויסתיימו חמישה ימים אחרי, ב12 למרץ. כל יום ישוחקו שני משחקים, ב12 בצהריים (6 בבוקר שעון ישראל) וב7 בערב (1 בצהריים שעון ישראל). המקום הראשון בבית ישחק נגד המקום השני בבית ב׳ והמקום השני נגד מנצחת בית ב׳ בשלב רבע הגמר שיערך ב15 וב16 למרץ. הנבחרות ש״הוגרלו״ לבית הן כמובן המארחת טאיוון, וכן קובה, פנאמה, הולנד ואיטליה. נתחיל עם המארחת.

החומה הצינית

נבחרת טאיוון, או כפי שיש לכנותה ״טאיפיי הסינית״ מסיבות פוליטיות והיסטוריות, מציגה מאזן די עלוב בWBC שלושה נצחונות מול 10 הפסדים, ומיום השיא שלה בטורניר הוא 8 (ב2013). מרקורד כזה אפשר היה להניח שמדובר בנבחרת מהדרג השני נמוך אבל לא, זוהי הנבחרת המדורגת שניה בעולם, בעיקר בזכות הצלחות בטורנירים אסיאתיים ובכל מני טורנירים שמארגן הWBSC, ארגון הבייסבול/סופטבול העולמי. זה הספיק לסדר לטאיוונים, מלבד תואר אלופת העולם במשחקי ידידות, גם את אירוח הבית, למגינת ליבן של שאר הנבחרות שקרובות לטאיוון כמו שאני קרוב לעשות מליון דולר. הכוכב הגדול/יחיד של הנבחרת, ושחקן המייג׳ור ליג היחיד שלה הוא האינפילדר החביב יו-צ׳נג צ׳אנג.

צ׳אנג הגיע לארה״ב ב2013 כהחתמה בינלאומית וחתם בקליבלנד אינדיאנס (היתה פעם קבוצה כזו) כשחקן מיינור ליג. הוא הועלה למייג׳ור ליג ב2019 כשחקן האינדיאנס ומאז הספיק לשחק, כשנתנו לו, בפיטסבורג פיירטס, בטאמפה ביי רייס, והוא חתום עכשיו בבוסטון רד סוקס. צ׳אנג שותף ב196 משחקים כutility infielder והוא (לא) מתגאה בממוצע חבטות 214 ו14 הומראנס שהצליח לקושש במהלך השנים. פרט לצ׳אנג חתומים בארה״ב עוד שני שחקנים במועדוני מיינור ליג, שחקן נוסף חתום בלונג איילנד דאקס, מועדון עצמאי, ושלושה משחקני הנבחרת משחקים בליגה היפנית. כל השאר משחקים בליגה המקומית, מה שאומר שמדובר בנבחרת שאין לה סיכוי קלוש נגד נבחרות רציניות, שלמזלה הרב לא משחקות בבית הזה. עם זאת, זו נבחרת שמקפידה לנצח נבחרות אחרות בטורנירים שונים, ועיקר כוחה בהיותה נבחרת מהסוג הישן, כזה שמורכב ממיטב השחקנים של המדינה שגם משחקים במדינה ומכירים זה את זה ונלחמים זה עבור זה. יחד עם יתרון הביתיות, נבחרת טאיוון תנסה להפתיע ולעלות מהמקום השני.

משבר הטילים

קובה מגיעה לטורניר הזה עם מאזן של 15 נצחונות ו11 הפסדים והגעה למקום השני בטורניר הWBC הראשון ב2006. האימפריה לשעבר שבמשך רוב המאה העשרים נהגה להביס את מה שהאמריקנים כינו ״נבחרת הבייסבול״ נמצאת בעיני כשעיקר תהילתה מאחוריה. רוב השנים שחקנים קובנים נחשבו לעלית של שחקני הבייסבול ושמות כמו טוני אוליבה, רפאל פאלמיירו, טוני פרז ואורלנדו ״אל דוקה״ הרננדז שידעו מה מחכה להם בבית נתנו את הנשמה על המגרש. היום המצב פחות נואש, אם כי שחקנים קובניים עדין בוחרים באופציה של עריקה פה ושם, אבל מהצד השני גם פיתחו attitude, כמו יואניס סספדס שגמר את הקריירה כשעשה ghosting לניו יורק מטס בעונת הקורונה או ארולדיס צ׳אפמן שאחרי שחטף זיהום כתוצאה מקעקוע, פשוט לא התייצב לאימוני הניו יורק יאנקיז (ופתח את העונה בקנזס סיטי רויאלס בחליקה שדפק בביתו שגרמה לו לחתכים בפה). לקובה יש עדיין כוכבים גדולים בליגה, כמו חוזה אברייאו מהשיקגו וויט סוקס, ראנדי ארוזרינה מטאמפה ביי רייז וכמובן יורדן אלווארז הכוכב הגדול של אלופת עונת 2022, יוסטון אסטרוס, אלא שהם לא בנבחרת. מדוע? חלקם לא יכולים, מאחר והם ערקו מקובה בשלב מסויים של חייהם, והשאר כנראה לא רוצים לחצות את האוקיינוס השקט בשביל התענוג המפוקפק הזה.

מי כן יהיה שמה? אז לקובנים יש 4 שחקנים שחתומים בקבוצות מיינור ליג בארה״ב ושני שחקני מייג׳ור ליג, שניהם מהשיקגו וויט סוקס (בכלל מעצמה קובנית מסתבר): האאוטפילדר לואיס רוברט ג׳וניור ושחקן הבסיס השלישי יואן מונקאדה. רוברט הבן, שחקן די צעיר, עלה לשחק ב2020 ואפילו קיבל כפפת זהב על תפקודו בסנטר באותה עונה (״עונה״). סה״כ הוא סנטר פילדר מצויין, עם ממוצע 289, ו36 הומראנס, מה שנקרא ״מעל הממוצע״. פחות מעל הממוצע אבל יותר משחקים רשם מונקאדה שהתחיל את הקריירה בכוס קפה בבוסטון רד סוקס, ואז החליף צבע גרביים והוא סוגר כבר 6 עונות בשיקגו, עם ממוצע מאוד ממוצע של 253, ו82 הומראנס. הOPS+ שלו, נתון שמחושב כך ש100 הוא הציון הממוצע הוא 107 (רוברט ג׳וניור 122), מה שנקרא, מר ממוצע. שאר השחקנים בנבחרת מגיעים בעיקר מהליגה המקומית, אבל גם מהליגה היפנית, המקסיקנית, הקנדית, הפנאמית, ואחד אפילו משחק בליגה הטאיוונית, מה שנקרא קל״ב. קובה, שמדורגת במקום השמיני בעולם אמורה להתחרות על המקום השני בבית.

הילד עם האצבע בסכר

ומהנבחרת המצ׳וקמקת של קובה, לנבחרת הבאמת מכובדת של הולנד, שרשמה 11 נצחונות, 13 הפסדים ופעמיים מקום רביעי בWBC. הולנד, כיאה למעצמה קולוניאליסטית בעבר, אלופת אירופה (לצערנו) נהנית מאספקה לא רעה של שמות מכל מני איים וחופים באמריקה הדרומית והתיכונה שראויים לאזרחות, ומכאן ששורות הנבחרת ההולנדית תמיד מלאים בשחקנים מהשורה הראשונה, השניה והשלישית של שחקני בייסבול מהמייג׳ור ליג. מעבר לייצוג המדינה והכבוד הכרוך בכך, וודאי לשחקנים שהם ילדי מהגרים או בני קולוניות, קיים תמריץ נוסף שאם תזכה הנבחרת בWBC, יקבלו כל שחקניה תוארי אבירות כפי שקרה לנבחרת ההולנדית שזכתה בגביע העולם ב2011. הולנד היא נבחרת שכמעט חציה שחקני מייג׳ור ליג ומיינור ליג (כ15 מתוך 40 שחקנים שיחקו או משחקים בקבוצות אמריקניות), מלבד כמובן השחקנים מהליגה המקומית, וכל מני לגיונרים המשחקים בפאנמה, מקסיקו, ניקראגווה, וונצואלה וגרמניה.

בין שחקני המייג׳ור ליג כרגיל יש שווים, למשל ג׳וריקסון פרופאר עם 11 שנה במייג׳ורס, ריצ׳י פלשיוס מהקליבלנד גארדיאנס, או צ׳דוויק טרומפ, הקצ׳ר המחליף של האטלנטה ברייבס, ויש שווים יותר, למשל דידי גרגוריוס, שהתחיל בסינסינטי רדס, עבר לאריזונה דיימונדבאקס ואז לניו יורק יאנקיז שם בילה ארבע שנים והוא אחרי סיום חוזה בפילדלפיה פיליס, או ג׳ונתן סקופ (שגם אחיו בנבחרת), הסקנד בייסמן שהתחיל בבולטימור אוריולס והיום משחק בדטרויט טייגרס (כמטאפורה). השחקנים הבאמת גדולים הם קנלי ג׳אנסן, הקלוזר האיימתני, 1107 סטרייקאאוטס, 391 סייבס ב13 שנותיו בליגה (מהן 11 בלוס אנג׳לס דודג׳רס), וכמובן ה-כוכב ה-גדול של הנבחרת, זאנדר (או שמא חאנדר?) בוגארטס, האיש עם האגו השווה מליונים. השורטסטופ שאחרי תשע שנים בבוסטון רד סוקס, פרגן לעצמו חוזה של 280 מליון דולר ל11 שנה בסן דייגו פאדרס שניסו להחתים את ארון ג׳אדג׳, טריי טרנר ואחרים ונתקעו איתו כי אף אחד אחר לא רצה לחתום שמה. בוגארטס חבט עד כה לממוצע 292 והעיף 156 הומראנס בקריירה. מעבר ליכולת ההתקפית המוכחת, הוא מושא קבוע לביקורת עקב ההגנה הלא ממש מדהימה שהוא נותן בעמדה החשובה ביותר באינפילד, אבל בשביל הWBC, ובטח בשביל הבית החלש שלנו, זה הרבה יותר ממספיק. הולנד מדורגת שביעית בעולם ותאבק על המקום הראשון בבית.

חציית התעלה

ובחזרה לתימה של הפוסט, נבחרת פנמה, עם 0 נצחונות ו5 הפסדים בשני טורנירי WBC שהשתתפה בהם (מקום 14 ב2006), היא עוד נבחרת שבמקום לשחק ביבשת שלה, מוצאת את עצמה נאלצת לנדוד מעבר לאוקיינוס כדי להתחרות על הזכות לשחק ביפן. בניגוד לקובה, קשה לומר שהדבר פוגע ביכולת הגיוס של הנבחרת מאחר ואין הרבה שחקנים באמת גדולים ממוצא פנמי בליגה. כלומר יש הרבה שחקנים ממוצא פנמי, רק לא גדולים. פנמה אמנם השתתפה בשני טורנירי הWBC הראשונים, אולם נאלצה בשל יכולת ירודה להשתתף בטורנירי מוקדמות ב2013 וב2017, ובפעמיים האלה כשלה להעפיל אחרי הפסד לברזיל (בבית!) ב2013 ולקולומביה ב2017. משמע, אפילו לא ראש לשועלים. מצד שלישי, המיקום מחייב, וחצי מהנבחרת הם בשחקנים שמשחקים או שחקו בארה״ב (20 מתוך 40), כש-ששה מהם חתומים כרגע בקבוצות מייג׳ור ליג.

אני אומר ״חתומים כרגע״ כי הרשימה הכללית כוללת למשל שמות כמו רובן טחאדה, האינפילדר שאמנם העביר 9 שנים במייג׳ור ליג, בעיקר בניו יורק מטס, אבל כרגע חתום בלונג איילנד דאקס (פעם שניה היום) וראנדל דלגאדו, פיצ׳ר שזרק שנתיים באטלנטה ברייבס וחמש באריזונה דיימונדבאקס אבל לא חתום בשום קבוצה אמריקנית. מאלה שכן משחקים אפשר למצוא את חאבי גררה, רליבר מטאמפה ביי רייס, איוון הררה, קצ׳ר מחליף בסט. לואיס קרדינלס, ואת הצמד פאולו אספינו וחיימה באריה, שניהם פיצ׳רים, אספינו מהוושינגטון נאשיונלס ובאריה מהלוס אנג׳לס איינג׳לס. שניהם מתפקדים על התפר בין סטארטרים לרליברס, אספינו פתח ב2022 ב19 משחקים (אחד מלא) ולא פתח אבל סיים 18 משחקים. באריה גם הוא התחיל את הקריירה כסטארטר ונמוג לתפקיד של רליבר. מעניין יהיה איזה תפקיד ימלאו בנבחרת. בנוסף אפשר למצוא את ג׳אסטין לורנס, רליבר מקולורדו רוקיז עם שם ממש לא פנמי. מדובר בבחור אמריקני שנולד במתחם התעלה שהיה אז אקס טריטוריה אמריקנית שהועברה לפנמה ב1999, אז האזרחות אמריקנית, אבל נולד בפנמה, אז כאמור, וולקאם. את הרשימה סוגר מלמעלה כריסטיאן בתנקורט, שאמנם חבט קריירה לא מרשימה בכל הקבוצות בהן שיחק, אבל העונה הוא חתום בטאמפה ביי רייז וככל הנראה יתפקד כתופס הראשון שם, אז ברכות. פנמה מדורגת 12 בעולם ותנסה להשיג את הנצחון הראשון בWBC בתולדותיה, ויש לקוות שגם תשיג אותו.

תפסטה מרובה, לא תפסטה

את הרשימה סוגרת איטליה, 5 נצחונות ו10 הפסדים בWBC, מקום שביעי ב2013. והנה הפתעה. לא שהנבחרת האיטלקית כמעט כולה שחקני מיינור ליג אמריקניים (31 מתוך 40), שהקשר היחיד שלהם עם איטליה זה שסבתא שלהם גרה שנתיים בפירנצה אחרי המלחמה, אלא שהיינו צריכים לחכות עד עכשיו כדי להגיע לזה. ושוב צריך לציין, זה לא באג, זה פיצ׳ר. חוקי הWBC בנויים במיוחד כדי לאפשר לנבחרת להביא שחקנים שהם איטלקיים כמו שאני גרמני ואפילו בלי לשלוח את העבודת שורשים שלך מהתיכון לשגרירות. מצד שני, זה שהנבחרת מלאה כל מני מיילס מסטרובוני שכף רגלם דרכה על דשא מייג׳ור ליג לאיזה שבוע (8 משחקים, 3 היטס במקרה שלו) לא נותן להם שום יתרון בבית הזה. עם כל זה שבייסבול הוא משחק של מספרים ונתונים, יש עדין סיבה שנבחרת כמו טאיוון מדורגת כל כך גבוה למרות סגל נטול ״אמריקנים״. כי מה לעשות שבטורנירים מול נבחרות אד הוק שמקובצות יש מאין בלי שום חיבור מעבר ל״אמא שלי נולדה באיטליה וככה אני יכול לשחק בWBC״ יש לנבחרת שכולה מהארץ שהיא מייצגת ושמשחקת בבית שלה יתרון תיאורטי שלפעמים גם מגולם לתוצאות בשטח.

כך או כך, לנסות להבין מי הוא מי אצל האיטלקים זה נסיון קצת מתסכל שכולל הרבה ביקורים בbaseball-reference להבין מי זה בדיוק המסטרובוני הזה. עדיין יש כמה שמות שתופסים את העין, לא תמיד באופן חיובי. למשל הפיצ׳ר מאט הארווי, שעיקר תהילתו הוא בהיותו האקס של הניו יורק מטס ושהוא היה האייס שלהם בפעם האחרונה שהם היו בוורלד סירייס. מאז הארווי הלך מדחי אל דחי וכרגע הוא לא חתום באף קבוצה. שם יותר חיובי הוא וויני פסקוונטינו שגם נשמע לגמרי איטלקי וגם שיחק חצי עונה בבסיס הראשון בקנזס סיטי רויאלס והיה נהדר (ממוצע 295 עם 10 הומראנס ו26 RBI ב72 משחקים). נשארים בקנזס סיטי, ניקי לופז באינפילד שמה אמנם לא ממש נהדר (ממוצע 252) אבל משחק המון, 151 משחקים ב2021, 141 ב2022, ונסיון בביג ליגס זה לא דבר שהולך ברגל, בטח בנבחרת שרובה שחקני מיינורס. אותו דבר לגבי דייוויד פלטשר, שאמנם היה פצוע רוב 2022, אבל כשהוא בריא הוא חובט 278 ויביא גם הוא הרבה נסיון מהמידל אינפילד של הלוס אנג׳לס איינג׳לס. אבל ה-שם הגדול של הנבחרת, הוא כמובן המנג׳ר, מייק פיאצה, שאם רק היה יכול לעלות ולשחק כמו בימיו הטובים, כל הפוסט הזה היה נראה ונשמע אחרת. נבחרת איטליה מדורגת במקום ה16 בעולם ותאבק על המקום הרביעי בבית.

אז מה צפוי לנו בבית ה(לא) כל כך מעניין הזה? האמת, לך תדע. מצד אחד, רמה גבוהה לא צפויה לנו כשהיכולת הממוצעת פה היא של גג דאבל איי בול. מצד שני, בייסבול הוא מהענפים היחידים שבהם אם שני הצדדים באותה רמה, אז גם אם טכנית לא הכל עובד כמו שצריך, הרי שיש אקשן ופאן ודרמה וכל מה שצריך להיות. קשה לראות איך ההולנדים מפסידים למישהו, אבל זה לא אומר שיש להם את הפיצ׳ינג הכי טוב בבית, או יתרון הביתיות. וזה עדיין בייסבול, וגם השחקן הטוב בעולם יכול להוציא 0 מ4 והלך המשחק ועל כן הכל הכל יכול לקרות. הייתי אומר שהבדלי השעות הופכים את המשחקים לכאלה שאפשר לצפות בהם בבוקר, אבל מי פסיכי לקום בשש בשביל לראות את פנמה נגד טאיפיי? בשביל זה המציאו את הבוקס סקור ואת ההיילייטס. מחר נשאר במזרח, שהוא בעצם המערב, ונתהה על קנקנן של הנבחרות האסיאתיות (וצ׳כיה).