לכל אחד מאיתנו יש חבר גבוה, אחד כזה שקומתו מתנשאת מעל כל אחד בחבורה. אחד כזה שאתה צריך להרים את הצוואר רק כדי להסתכל בעיניו. לא משנה אם זה כתוצאה מגנטיקה טובה, הרגלי חיים בריאים (שינה!) או מסיבות שונות ומשונות שאחראיות לכך, הבחור הזה פשוט מסתכל על כולם מלמעלה. תחשבו לרגע איך האדם הזה חי בעולם שלנו: כמה פעמים הוא מתנמך רק כדי שראשו לא יתקע במשקוף הדלת, כמה פעמים ביקשו ממנו להוריד דברים מגבוה או סתם להחליף נורה. הגובה החריג של בחורים אלו כמעט דורש מהם יותר אחריות בחייהם והופך אותם למורכבים יותר.

אבל בתכלס, מה הגובה האמיתי של החבר הגבוה שלכם? 1.85 מטר? 1.90? מעטים מאיתנו מכירים אישית בן אדם שקומתו מתנשאת מעל 1.95 מטר. בארה"ב (נכון ל-2015), רק אחוז אחד מבין הגברים נמדדו בגובה של 1.92 מטר וצפונה- גובה של גארד בסייז טוב בקולג'ים. אפרופו קולג'ים, גם בעולם הכדורסל, בו כל השחקנים גבוהים בהרבה מהממוצע (שאט אאוט לאייזיה תומאס, 175 סנטימטר של כוח רצון ולב), גם השחקנים הגבוהים באמת, המשחקים בעמדות הפנים, נפוצים בגובהם בענף. כולנו ראינו, על המסך או באולם, נפילים בגובה של 2.05, אפילו 2.10 מטר, גובה סופר נדיר לבן אנוש רגיל, אך לא אטרקציה לכתוב עליה הביתה בענף עם הכדור הכתום.

תרשו לי להציג את זאק אידי, 224 סנטימטר של הכוח הכי גדול בכדורסל המכללות כיום (129 הקילוגרמים שלו יותר מעוזרים לכך). בפשטות, אידי הוא המועמד המוביל לפרס שחקן השנה בקולג'ים על שם וודן והוא עושה זאת עם נשק בלתי נתן לשמירה: הפוסט אפ. כשהוא תופס עמדה באיזור הימני של האותיות, הג'וניור מומחה בלהקשית הוק שוטס עם טאץ' חמאתי היישר לחישוק. מימדיו החריגים להפליא גורמים לסנטרים מאסיביים בזכות עצמם להיראות כאילו הם שחקני נוער שמנסים לעצור את שאקיל אוניל. רוב הקבוצות יביאו דאבל טים על העוג מטורונטו, אולם האחרון הראה יכולת אמיתית לסיים את המהלך עם שתי נקודות (62.6% מהטווח) או במסירה חכמה (אך איטית לעיתים) החוצה ללא קשר למספר השחקנים ששומרים עליו (או לפחות מנסים). בניגוד לענקי המשחק האחרים, הג'וניור רחוק מלהיות מגבלה בקו העונשין (74.2% סולידיים), אליו הוא מגיע 7 פעמים פר התמודדות. כל זה טוב ויפה, אך השיפור העצום במשחקו הגיע דווקא בהגנה. אם להיות ספציפיים, הוא מציג שליטה טובה יותר בגופו העצום, כשהוא חוסם יותר (ב-0.3% מזעריים) ומבצע הרבה פחות עבירות (פי 2 פחות!) מהשנה שעברה ומקבל הרבה יותר זמן מגרש כתוצאה מכך (30 השנה, פחות מ-20 אשתקד). את כל זה עושה שחקן שהתחיל לשחק בגיל המופלג שהוא 15, כלומר בפחות מ-6 שנים של ניסיון! בקיצור, אידי הוא ההתגלמות המושלמת של העובדה שהחיים לא פיירים וזאת בדיוק הסיבה בגינה הוא מוביל בפער כמעט לא הוגן במירוץ לתואר האישי הנחשק ביותר בענף.

אבל שחקן אחד, גדול ככל שיהיה (והבחור הזה, גבירותיי ורבותיי, הוא גוליית מודרני), לא מנצח משחקים לבדו. המעטפת בפרדו מתאימה לו כמו כפפה ליד והכל מתחיל מהמאמן שלו. עד היום, דיברנו על מספר מאמנים שבנו התקפות מצוינות תוך שימוש בעקרונות כדורסלניים מודרניים: פייס אנד ספייס במקרה של נייט אוטס ואלבמה ופייס אנד ריבאונד במקרה של טומי לויד ואריזונה (כמו גם מארק פיו וגונזאגה). מאט פיינר לוקח את זה צעד אחד קדימה ואומר "עזבו את העקרונות, בואו נתכנן מהלכים".

פיינר הוא המאמן היצירתי והצבעוני ביותר שראיתי בעודי- הסטים שקבוצתו מריצה הם תאווה לעיניים על בסיס שנתי. השנה, המוקד באותם סטים הוא אידי כמובן. הרבה מהמהלכים ההתקפיים של הבוילרמייקרס מתחילים מהצבע, שם מבוצעים תרגילי חסימות מורכבים, שלגוליית הקנדי עצמו שמור חלק חשוב בהם (דמיינו שאתם צריכים להגן על הגארד של פרדו ואתם מתחילים את הפוזשן בלקבל חתיכת באמפ מהמגדלור הזה, לא נעים בכלל). אחריהם, בדרך כלל אחד משני הדברים הבאים קורה: אידי משתלט על עמדה עמוקה על הבלוק וזורע את ההרס שלו משם או שהוא מדדה בריצה אל קשת השלוש, שם הוא חוסם למוביל כדור תורן בפיקנ'רול. פיינר בוטח במוביל הכדור הזה שיעשה את הטוב ביותר לקבוצה, דבר לא מובן מאליו בכלל בהתחשב בפרסונל שלו.

השילוב בין אידי, המאמן שלו ושחקני המשנה הוא כל כך חלק, ברמה שהוא סחף את פרדו למקום הראשון במרחץ הדמים שנקרא הביג 10. הבוילרמייקרס מחזיקים במאזן הטוב ביותר מבין כל קבוצות ההיי מייג'ור (מהפאוור 6) עם 23-3 מחשמל. איפה הם נחלו את כישלונותיהם היחידים? ראטגרס היממה אותם במאקי ארינה הביתי (תכולה: 14804) ואינדיאנה את נורת'ווסטרן הצליחו לנצח אותה בביתן אחרי מאבקים לא פשוטים (האחרונה עשתה זאת רק בראשון האחרון).

מחר, הבחורים הלבנים-זהובים-שחורים (קומבינציית הצבעים הכי נקייה בקולג'ים לטעמי) יצאו לקולג' פארק, למשחק קשוח מול מרילנד. כדי שנהיה מוכנים להמשך העונה של המעצמה מהמיד ווסט, בואו נלמד קצת על השוליות של הענק:

(שאר) החמישייה:

נפתח בגילוי לב: לא הכרתי את בריידן סמית' (1.83 מטר, 81 ק"ג) בתחילת העונה. סמית' הוא רכז מבטיח רבות, שיכול להשתלט על משחק דרך יכולת הקליעה שלו (שיא קריירה של 24 נק' כולל 4 שלשות בשישי מול איווה) או עם יכולת המסירה הנהדרת (9 אסיסטים בניצחון על פן סטייט לפני שבועיים). גם בהסתכלות רחבה יותר, שני האלמנטים הללו נשארים עקביים לאורך העונה כולה- 30/71 מדאונטאון, שהם 42.3%, האחוז הגבוה בקבוצה וגם 26.9% אסיסטים, רובם לאידי באותם פיקנ'רולים מדוברים. בעזרת היכולות ההתקפיות הנפלאות שלו, הפרשמן קנה לעצמו מוניטין נהדר בשנתו הראשונה בווסט לאפאייט, אינדיאנה. בשנה הבאה, אולי ללא הצל של אידי, נראה אותו כדמות מרכזית יותר. בינתיים, הוא ממלא תפקיד חצי-משני בעלילה בהצלחה מסחררת.

לשותף שלו בקו האחורי יש תכונה מאוד בולטת- הוא מסוג האנשים שמנחם היה מכנה אותם "יורמים". כשתראו את פלטשר לויר (1.93 מטר, 83 ק"ג), אתם תבינו למה אני מתכוון. מכניקת הזריקה שלו יסודית, יעילה ויפה לעין, על אף שהוא קולע רק 34.7% ממוצעים להפליא מהשלוש. הפול-אפ מחצי המרחק שלו הוא כשל שחקן אחראי ויסודי. למרות שהוא לא הכי יעיל מבפנים, הוא תמיד מוצא איזושהי דרך לפלס את דרכו עד הטבעת ולסיים במגוון דרכים. בכדורסל הישראלי היו מכנים אותו "שחקן של מאמן" כי הוא מצטיין בדברים הקטנים שמנצחים משחקים- יכולת מסירה (17% אסיסטים), שמירה על הכדור (10.9% איבודים), מיעוט עבירות וקליעה מהקו באחוזים יפים (81.9%). אני חוזה קריירת מכללות נפלאה לפרשמן הזה, עם אופק להשתלבות במקצוענים יום אחד.

אם מנחם היה קורא יורם ללויר, אית'ן מורטון (1.98 מטר, 97 ק"ג) הוא מסוג השחקנים ששמעון היה קורא להם נגרים. הבחור הזה לא מסוגל לקנות סל מטווח של קו העונשין והחוצה, עם 19/70 או 27.1% מרחוק, אם להיות ספציפיים. מצד שני, כשחושבים על זה לעומק, קבוצה עם ריבאונדר כל כך טוב בדמות אידי (22.2% בהתקפה) רק משתפרת כשהיא מחטיאה. במקום להכניס את הכדור לסל, הג'וניור מונע מהיריבות לעשות כן: פיינר לרוב מציב אותו על מוביל הכדור המרכזי של היריבה ומורטון בהחלט מצויד בסייז יעיל שעוזר לו להילחם בחסימות כדי לפחות לעלות לקונטסט מאחור או מהצד של הזורק. נחזור להתקפה, שם הוא לא מתפשר תמיד על השלשה החצי פנויה (ובמקרה שלו זה לגמרי התפשרות) אלא מחפש את החדירה לסל או למסור איזה אקסטרה פס. בסך הכל הוא שחקן חמישייה לא פרודוקטיבי במיוחד אך חשוב מאין כמוהו להצלחה הקבוצתית הכבירה של הבוילרמייקרס.

כבר אמרנו שפרדו היא קבוצת ריבאונד מצוינת (מקום 1 בריבאונד התקפה, 13 בריבאונד הגנה), אז גם לקיילב פרסט (2.08 מטר, 97 ק"ג) יש מניות לא מבוטלות בכך. הסופמור מסייע לאידי במאבק על הכדורים החוזרים ומשיג בעצמו 14.2% מהם בהתקפה ו-18% בהגנה. הוא ממשיך את הסיוע לחברו לקו הקדמי גם בצד השני, שם הוא מרווח את המגרש (לפחות בתיאוריה, קלע רק 11 שלשות העונה). למרות תרומותיו הראויות להערצה של מורטון, פרסט הוא ללא ספק שחקן האנרגיה המשובח ביותר בחמישייה הזו- כזה שדופק ספרינטים קדימה כשהקצב עולה ודואג לחסום עם או בלי הכדור בצורה יוצאת מן הכלל, כזאת שנותנת יתרון למקבל החסימה. שחקן לא אנוכי שיודע את מקומו המדויק בהיררכיה הוא הדרך המושלמת לסגור את החמישייה הנפלאה הזו.

הספסל:

מייסון גיליס (1.98 מטר, 104 ק"ג) הוא גיבוי התקפי נהדר עבור המאמן שלו. הווינג עב הבשר קובר את השלשות שלו ב-40.5% ואחוזי הקליעה האמיתיים שלו הם 62.8%, הנתון השני הכי טוב בקבוצה מאחורי מי אם לא אידי. במשחק מול פן סטייט החודש הוא פשוט התפוצץ בדרך ל-29 נקודות עם 9 בומבות מדאונטאון. לקבוצה הזו לא חסרים כלים התקפיים בשום פנים ואופן אבל הרדשירט ג'וניור נותן להם עוד מנייה נפיצה בצד הזה.

על ברנדון ניומן (1.96 מטר, 88 ק"ג) אין צורך להכביר במילים. רק נציין שהקליעה שלו משלוש בנסיגה בשנתיים האחרונות, דווקא אחרי עונת פרשמן יפה (37.9%). הוא מפתיע בהיותו ריבאונדר הגנה (19%) וחוסם (2.6%) טוב מאוד לשחקן בעמדת הכנף וכאן זה מסתיים.

מצד שני, דייויד ג'נקינס (1.88 מטר, 88 ק"ג) הוא שחקן שמזכיר לנו למה אנחנו כל כך אוהבים את הליגה הזאת. הרכז החזק חרש את כל אמריקה לפני שהגיע לכאן: את דרכו הוא החל בדרום דקוטה סטייט אי שם ב-2018, שנתיים חלפו והוא המשיך ל-UNLV. בלאס וגאס הוא ישב שנה בחוץ (בעונה האחרונה שכזה דבר נדרש ממנו) אך עונת קליעה נפלאה שלו ב-2021 סידרה לו מעבר להיי מייג'ור לראשונה בחייו- ליוטס (Utes) של יוטה מהפאק 12 והשנה הוא התגלגל לווסט לאפאייט. הסופר סיניור הוא מוביל כדור שהסוואגר המיוחד שלו תמיד גורם לדברים לקרות- לרוב הוא פשוט מפיל מישהו לרצפה עם הקרוסאובר/יכולת ההאטה הנהדרת שלו. דווקא בשנתו האחרונה בקולג'ים הוא מצא את עצמו בסלאמפ של ממש, עם אחוזי השלשות והעונשין הנמוכים ביותר ביי פאר בקריירה הענפה שלו. אבל, אין תחליף לניסיון, דבר שיכול לעזור לפרדו (הזכרנו אותם בשבוע שעבר עם 1.41 שנות ניסיון ממוצעות פר שחקן, מקום 286 באמריקה). דבר אחרון לגבי ג'נקינס עצמו אני מקווה לראות אותו משחק גם במקצוענים, כג'ורנימן במיטבו.

אני לא יודע אם זה היה בכוונה, אבל הגיבוי היחיד מהספסל שיש לגבוהים הפותחים משלב את היכולות של שניהם. אני מדבר כמובן על טריי קאופמן-רן (2.06 מטר, 95 ק"ג), פרשמן שיכול בתיאוריה לרווח את המשחק (4/19 מדאונטאון), כמו קיילב פרסט לו הוא גם דומה בסייז. האיש ושלושת השמות מחקה את אידי במשחק הפוסט שלו ולמרות שהוא לא אפקטיבי משם כמו הנפיל הקנדי, שחקני החוץ מחפשים אותו כשיש לו עמדה טובה והוא מעניש באחוזים סבירים (56.4%).

דירוג AP מעודכן (שבוע 14, 13.2.23):

1. אלבמה קרימסון טייד (2+)
2. יוסטון קוגארס (-)
3. פרדו בוילרמייקרס (2-)
4. UCLA ברואינס (3+)
5. קנזס ג'ייהוקס (4+)
6. טקסס לונגהורנס (1-)
7. וירג'יניה קאבלירס (1+)
8. אריזונה ווילדקאטס (4-)
9. ביילור ביירס (5+)
10. טנסי וולונטירס (4-)
11. מארקט גולדן איגלס (1-)
12. קנזס סטייט ווילדקאטס (-)
13. גונזאגה בולדוגס (3+)
14. אינדיאנה הוז'יירס (4+)
15. מיאמי הוריקיינס (4+)
16. אקסבייר מוסקטירס (3-)
17. סיינט מארי'ס גאלס (2-)
18. קרייטון בלוג'ייז (5+)
19. איווה סטייט צייקלונס (8-)
20. קונטיקט האסקיז (1+)
21. סאן דייגו סטייט אצטקס (4+)
22. TCU הורנד פרוגס (5-)
23. צפון קרוליינה סטייט וולפאק (1-)
24. פרובידנס פראיירס (4-)
25. פלורידה אטלנטיק אוולס (כניסה חדשה, לראשונה מזה שבועיים)

הבאות בתור (לפי סדר ההצבעה): מיזורי טייגרס, נורת'ווסטרן ווילדקאטס, אילינוי פייטינג אילייני, נבאדה וולפאק, אוקלהומה סטייט קאובויז, טקסס A&M אגיז, אורל רוברטס גולדן איגלס, ארקנסו רייזורבאקס, ראטגרס סקארלט נייטס, בויזי סטייט ברונקוס, צ'ארלסטון קוגארס, מרילנד טראפינס