ביום רביעי הזה, יש משהו אחר באוויר. משחקי הקונפרנסים ברחבי ארה"ב נמצאים בשיאם כעת וזו העונה בה המוני קולג'ים מגלים כעת כמה מוצלחים הם יכולים להיות מבחינה כדורסלנית (היי, קנזס סטייט). זאת התקופה המושלמת לקבוצות שעל הגבול של הכניסה ל-68 הגדולות בטורניר המשוגע שלנו לדהור קדימה, אולי באמצעות ניצחונות גדולים על מכללות חזקות מהם.

אפרופו הטורניר, אנחנו נמצאים במרחק של פחות מ-50 יום עד לסלקשיין סאנדיי. להזכירכם, זהו היום הראשון בשבוע השלישי של מרץ שבו נקבעות אותן 68 קבוצות, שכל אחת מהן חולמת על גביע לארון התארים שלה. בעוד חודש וחצי לערך, יום ראשון ההוא יגיע והכל כבר יהיה מוכן לשריקת הפתיחה של מארץ' מאנדס (AKA הסיבה שכולנו אוהבים כדורסל מכללות). רוצה לומר, שכל ההקדמה הארוכה הזו הייתה מעין קריאת השכמה לקולג'ים שעדיין ישנים את שינת החורף שלהם (קנטאקי התעוררו בשבוע שעבר בלי שהייתי צריך להזהיר אותם, קבלו ח"ח). לצפון קרוליינה, ביילור, ארקנסו ודומותיהן עדיין יש צ'אנס להיכנס למיקום סביר בשיגעון המתקרב בצעדי ענק. הזמן הוא עכשיו. אז קדימה.

אחת הקבוצות שטוחנת דק-דק את כל מה שנקרה בדרכה העונה היא הטקסס לונגהורנס. המשיכו נא במורד הכתבה כדי לדעת עוד:

הכל גדול יותר בטקסס:

רקע: עם מאזן 17-3 (6-2 בביג 12), נראה שהכל הולך חלק העונה לקבוצה מאוסטין. הטקסנים הפסידו רק לאילינוי (באולם נייטרלי, לפני חודשיים), לקנזס סטייט (בבית, במשחק שובר שיאים שהסתיים בתוצאה 116-103) ולאיווה סטייט (קוטלת ענקיות בעצמה, במגרש עוין). שווה להתעכב על האולם הביתי שלהם, המודי סנטר החדשני (10,763 מושבים) אותו הם חנכו השנה, כולו כתום כמו הגופיות שלהם. כשמדברים על ההיסטוריה שלהם בטורניר, רואים שמשהו חסר: הופעה בגמר שלו. המכללה ביקרה בפיינל פור 3 פעמים- 1943, 1947 ו-2003, בכולם הפסידה במשחק הלפני אחרון.

המאמן: זוכרים שאמרתי שהכל הולך חלק?

אז זהו- שחוץ מדבר אחד. כריס בירד, בן ה-49 פתח את העונה על הקווים. הכל עמד על מי מנוחות עד שפורסם שב-12 לדצמבר האחרון הוא חנק את אישתו. בירד מיד נכנס למעצר, ממנו שוחרר בערבות של 10 אלף דולר. טקסס לא חשבה פעמיים (בצדק, כמובן) ופיטרה אותו. בתהליך, היא שילמה לו ביי-אאוט של 4 מיליון דולר. כן, קראתם נכון.

אבל באמריקה, כמו באמריקה, ההצגה חייבת להימשך. כעת, רודני טרי מנהל את העניינים ואת פסקי הזמן. הוא אמנם כבר בן 54, אך התחיל לאמן רק לפני 11 שנה. את הג'וב הראשון שלו הוא קיבל בפרסנו סטייט (קצת אחרי שפול ג'ורג' שיחק שם), הגיע לטורניר ב-2016, חי את החלום למשך 7 שנים בקליפורניה ואז עבר לכורים (לא אטומיים) של UTEP, שם אימן 3 עונות. כרגע, עושה רושם שהוא מייצב את הספינה היטב, אבל זהו עוד חזון למועד לדעת האם קפטן חסר ניסיון משמעותי כמוהו יכול לשחות במים העמוקים והסוערים של חודש מרץ.

החמישייה:

מקבל ההחלטות המרכזי בהתקפה של הלונגהורנס (שקולעת 115.4 נק' למאה פוזשנים, מדורגת 15 במדינה) הוא מרקוס קאר (1.88 מטר, 88 ק"ג, בתמונת השער). עיקר הסקורינג של הקנדי (יליד טורונטו) מגיע דרך זריקות מבחוץ והוא מגוון באספקט הזה מכיוון שהוא יכול להיות מוביל הכדור הראשי או לתפקד כיוצר משני שמקבל את הכדור אחרי שההגנה יצאה מאיזון. מצד שני, להסתמכות שלו על קליעה מהפרימטר יש השלכות בכל הנוגע ליציבות שלו: במשחק אחד הוא יכול להתפוצץ עם 41 נק' ועשר שלשות (!) שחלקן נקלעות על שני שומרים/עם היד בפרצוף ובמשחק שאחריו לקלוע 13 בלבד, באותו מספר של זריקות מהשדה. גם האחוזים מבחוץ שלו צונחים (מ-40% ל-33%) כשהוא פוגש יריבות חצי-איכותיות (טופ 100 באמריקה) ומעלה. חוץ מזה, הטראנספר לשעבר ממינסוטה תורם מנה הגונה של פליימייקינג לקבוצה עם הרבה יוצרים מבידודים (24.2%) ולא נוטה לאבד יותר מדי (12.1%). הסופר-סיניור דואג גם לתרום בהגנה עם לחץ אנרגטי על מובילי הכדור (3% גניבות, יפה יחסית לעול ההתקפי שהוא סוחב) אבל כאן זה מסתיים.

ההתאמה של טייריס האנטר (1.83 מטר, 79 ק"ג) אליו היא, בהיעדר מילה אחרת, מעניינת. הסופמור פרץ, בטורניר כמובן, של השנה שעברה. ספציפית, זה היה המשחק הראשון של קבוצתו לשעבר, איווה סטייט (שאגב, לא מתגעגעת אליו לרגע), מול LSU וטייריס שפך על הטייגרס 23 חיצים, 7 בומבות מדאונטאון ו-5 חטיפות. הוא אמנם שיפר את הקליעה השנה אך בהגנה הוא דומיננטי הרבה פחות ורואים את זה בתדירות החטיפות שלו (שהשתנמכה יותר מפי 2!). בכל מקרה, הקבוצה "מחפה" עליו בהיבט הזה (מקום 22 בכפיית איבודים, עם 23.3%). אלמנט אחד במשחקו שאני מאוד אוהב הוא יכולת המסירה- האנטר נהדר בלמצוא את הגבוהים המתגלגלים לסל בפיקנ'רול, כשיש לו כימיה מיוחדת עם כריסטיאן בישופ, שעולה מהספסל. למרות שהוא השחקן הנמוך ביותר בחבורה של רודני טרי, הוא פשוט רואה מסירות ששאר חבריו לא יכולים לראות. שיפור קל בקליעה מבחוץ או בסיומת באיזור הטבעת (התחום היחיד במשחק שלו שנשאר קבוע) עשוי להקנות לו את הטייטל "אחד הגארדים הבכירים במכללות".

טימי אלן (1.98 מטר, 95 ק"ג) הוא עוף מוזר בקונטקסט הקבוצתי הכתום. הטראנספר לשעבר (אני מתחיל לזהות דפוס כאן) מיוטה יכול לעשות הכל על המגרש: לסחוט עבירות וללכת לקו (יותר מ-3 פעמים במשחק), למסור ולמצוא את השחקן החופשי (22.5%), לחטוף ולחסום (1.8% ו-2.6% בהתאמה) ולעשות עבירות (6 משחקים עם 4 עבירות ומעלה). הדבר האחרון לא ממש עוזר לקבוצתו אבל הוא בהחלט יודע לעשות אותו. בכל מקרה, גם אצלו יש חוסר יציבות כלשהי, אולם מהסוג החמור יותר: במשחקים האחרונים מול ווסט וירג'יניה (2 נקודות ללא סל שדה) ואיווה סטייט (9 נק', 5 ריב', 5 עבירות) הוא היה כמעט נון פקטור. כשמסתכלים על חצי הכוס המלאה, הוא בהחלט הפציץ בכמה משחקים, במיוחד בהפסד לאילינוי בהארכה (26, 7 ו-8). קשה לדעת איזה אלן הלונגהורנס יקבלו בכל משחק. שני הצדדים מקווים שהסופר-סיניור יוכל לשים את הרצף השלילי הקצרצר מאחוריו ולחזור לתלם.

גם דילן דיסו (2.06 מטר, 101 ק"ג) מביא יכולות מרשימות לשולחן. בראש ובראשונה, המשחק הבריוני (לא היה לי תרגום טוב יותר לבולי בול) שלו עם הגב לסל והקליעה היציבה מחצי מרחק (עם ניחוח אולד סקולי ומכניקת זריקה שמזכירה קצת את ביל קרטרייט)- עם 75.8% בתוך הקשת, הנתון החמישי הכי גבוה מבין כל שחקני המכללות (משוגע לחלוטין!). גופו החסון, הארוך והאתלטי (הוא באמת נראה כמו בריון) מאפשר לו לשבור כל שיא יעילות בקריירה בצד שבו קולעים. בצד האפור של הפרקט, הסיניור נותן לכתומים הגנה כבירה על הטבעת (חוסם 10.6% מהזריקות שמורמות לאוויר בזמן שהוא על הפרקט). כמו כן, הטראנספר מואנדרבילט מאבטח את הריבאונד ההגנתי בזמן שהוא לא עולה לחסום (16.9%, הסטטיסטיקה שלו מונפצת לגמרי). לסיכום, כשהוא על המגרש, הטקסנים מרגישים שהם שמים 2 גבוהים על הפרקט, אף על פי כן שלמעשה הם משחקים עם אחד (בהתקפה, התחום שמעודד סמול בול).

הגבוה הנוסף המדובר הוא דילון מיצ'ל (2.03 מטר, 92 ק"ג). יש לו התאמה מוצלחת עם דיסו בקו הקדמי: כמו הפאוור פורוורד, גם הסנטר הוא אתלט פשוט נהדר, שמרחף בדרך לדאנקים בהתקפות המעבר. הוא יעיל בטירוף ב"דאנקר ספוט", אותו האיזור שהגבוהים בלי הקליעה (צירוף מקרים, גם לו אין) מחכים בו כדי לקבל מסירה ולנגוח את הכדור אל הטבעת. נוסף על אלו, מיצ'ל מהווה את הנוכחות המובילה מבין כל הלונגהורנס באיסוף הריבאונד בהתקפה (10.8% מרשימים למדי). הוא לא עושה דברים שהוא לא יודע בצד ההתקפי ופשוט מבין במאת האחוזים שהוא רול פלייר שניזון מאחרים שהאחריות שלהם היא ליצור לו, בין היתר. בהגנה הוא בעיקר, שוב, ריבאונדר, כשהחבילה האתלטית שלו מסייעת לו להשתלט על כדורים קשים במיוחד (מוריד סה"כ 16.4% מהחטאות היריבה).

הספסל: השחקן השישי של הכתומים הוא הסופר-סיניור סירג'בארי רייס (1.93 מטר, 81 ק"ג). הקומבו גארד הדקיק הוא נשק התקפי מגוון שכל קבוצה הייתה רוצה להעלות מהספסל שלה, עקב יכולתו לשים את הכדור בסל (58.5% טרו שוטינג) ולשים לחץ על הטבעת. הקליעה שלו באה והולכת אבל הטראנספר מניו מקסיקו סטייט (שם שיחק עם אחיו התאום של טימי אלן, טדי) אקטיבי הגנתית ובעיקר חוסם נהדר לשחק בגודל שלו (2.2%, רביעי בקבוצה). על ברוק קאנינגהם (1.96 מטר, 92 ק"ג) הנפלא דיברו לפני חודש ותוכלו למצוא את הפרופיל של השחקן הייחודי הזה כאן. כריסטיאן בישופ (2.01 מטר, 100 ק"ג) דואג לשמור על הצבע, כשהמדדים הסטטיסטיים שלו צובעים אותו כפליימייקר הגנתי (4.5% חסימות, 2.9% חטיפות) והוא מסיים נפלא (62.9%) בצבע, כשיש לו כימיה נהדרת עם האנטר כאמור. בכלל, הוא לא נראה כמו גבוה אתלטי במיוחד ועושה רושם שמבנה הגוף שלו צפוף יותר משל חברו לקו הקדמי דיסו, אבל הוא ממריא לאלי-הופים בקלילות. את הרוטציה סוגר ארטריו מוריס (1.91 מטר, 86 ק"ג), שחקן שהוא עדיין בגדר חידה. הגארד, יליד דאלאס, נתן כמה משחקים נהדרים העונה, שהיהלום שבכתר היה התפוצצות של 25 נקודות עם 5 שלשות מול לואיזיאנה (ב-18 דקות בלבד). רודני טרי לא מרבה לתת לו דקות במשחקי הקונפרנס הגורליים, כשמאז שקודם למשרת המאמן הראשי, הפרשמן לא קיבל יותר מ-12 דקות באף משחק שכזה. הסיטואציה שלו מזכירה מאוד את זו של עמנואל שארפ, עליה דיברו כאן לפני שבועיים מספר. בקיצור נמרץ, הוא הווילדקארד של הלונגהורנס.

בונוס: ביג טיים בייטס!

בלילה האחרון, כמו כל לילה רנדומלי של קולג' באסקטבול, קרה משהו שלמיטב זכרוני, לא קרה אף פעם. אמוני בייטס (למי שלא מכיר, ממליץ מאוד לקרוא את הכתבה של ג'ון עליו), שגרם לדבר הזה לקרות, הוא שחקן כנף מפוצץ בכישרון, ששיחק לשעבר בממפיס טייגרס והיום באיסטרן מישיגן איגלס (שמתפארת במאזן 4-16 שלילי ובנט רייטינג משוקלל שמספיק למקום ה-333 במכללות מתוך 363 קבוצות).

אבל אף על פי כן, אמוני הוא שחקן שקונים בשבילו כרטיס. כלומר, הבן אדם הוא מומחה בעל שם לאומי בניפוק הצגות יחיד. הלילה, הקורבן התורן היה טולדו רוקטס. הסופמור (שבכלל בגיל של פרשמן) רקד על הפרקט ב-Savage Arena (האולם עם השם הטוב ביותר להצגות מהסוג הזה) והמטיר 43 נקודות (כולל 9 שלשות!) בבית של הטילים. אתם אולי שואלים את עצמכם: "מה כל כך מיוחד במשחקי 40+ במכללות אם ראינו את אנטואן דייויס (הגארד הסקורר הנהדר של דטרויט מרסי) עושה זאת פעמיים ברציפות?".

אז לכל השואלים, אני אגיד לכם מה. 29 נקודות מתוך ה-43 של בייטס הגיעו ברציפות! כעת, נשאיר לוידאו את שאר העבודה:

דירוג AP מעודכן (שבוע 11, 23.1.23):

1. פרדו בוילרמייקרס (2+)
2. אלבמה קרימסון טייד (2+)
3. יוסטון קוגארס (2-)
4. טנסי וולונטירס (5+)
5. קנזס סטייט ויילדקאטס (8+)
6. אריזונה ויילדקאטס (5+)
7. וירג'יניה קבאלירס (3+)
8. UCLA ברואינס (3-)
9. קנזס ג'ייהוקס (7-)
10. טקסס לונגהורנס (3-)
11. TCU הורנד פרוגס (3+)
12. איווה סטייט צייקלונס (-)
13. אקסבייר מוסקטירס (5-)
14. גונזאגה בולדוגס (8+)
15. אובורן טייגרס (1+)
16. מארקט גולדן איגלס (4+)
17. ביילור ביירס (4+)
18. צ'ארלסטון קוגארס (-)
19. קונטיקט האסקיז (3-)
20. מיאמי הוריקיינס (3-)
21. פלורידה אטלנטיק אוולס (3+)
22. סיינט מארי'ס גאלס (כניסה חדשה, לראשונה מסוף העונה שעברה)
23. פרובידנס פראיירס (1-)
24. קלמסון טייגרס (5-)
25. ניו מקסיקו לובוס (-)

הבאות בתור (לפי סדר ההצבעה): דיוק בלו דווילס, אינדיאנה הוז'יירס, סאן דייגו סטייט אצטקס, ראטגרס סקארלט נייטס, קנט סטייט גולדן פלאשס, צפון קרוליינה טאר הילס, מישיגן סטייט ספרטאנס, קרייטון בלוג'ייז, אילינוי פייטינג אילייני, ארקנסו רייזורבאקס, מיזורי טייגרס, ויסקונסין באדג'רס, צפון קרוליינה סטייט וולפאק, קנטאקי ויילדקאטס, VCU ראמס, בויזי סטייט ברונקוס, ממפיס טייגרס, וייק פורסט דימון דיקונס, אורל רוברטס גולדן איגלס.