שוב שלום לכם ואיזה כיף שחזרתם אלינו לטור המכללות הראשון של 2023 (הזוי שהזמן עובר כל כך מהר)!

את הטור של היום נפתח עם קבוצה שמשחקת בסגנון שובה עין, אם מדובר בעיניים של חובבי הכדורסל האולד-סקולי: הטנסי וולונטירס, שפתחו את העונה פשוט נפלא. לאחר מכן, נעסוק בקבוצה עליה רציתי לכתוב זמן רב- הפיינליסטית משנה שעברה, צפון קרוליינה טאר הילס. האחרונה היא הקבוצה האהובה על מנחם לס שלנו (מההיי מייג'ורס כמובן, את אהבתו האמיתית הוא שומר לגולדן פלאשס של קנט סטייט, שם למד). לקראת סיום, נדבר בקצרה על תופעה מעניינת מהשבוע ונסגור כרגיל עם דירוג AP.

אז יאללה:

מתנדבים בפוסט:

רקע: העיר נוקסוויל, טנסי, היא אחת הערים הקטנות ביותר אותה חוצים שני נהרות: נהר הטנסי עובר בה ממערב למזרח, שם הוא מתחבר לנהר הולסטון המגיע מצפון. לעומת הנהרות, רק קבוצת כדורסל אחת היא גאוותה של העיר- הוולונטירס. לאולם הביתי שלהם אני קורא "הזה עם משבצות הדמקה מאחורי כל סל" אבל רוב האנשים יקראו לו הת'ומפסון בולינג ארינה (שממוקם למרבה האירוניה ליד אחת הגדות של נהר הטנסי) ובנוסף יגידו שהוא מכיל גם 21,678 מושבים (שזה אגב מקום רביעי ב-D1). בעונה שעברה הם קיבלו שריטה מהוולברינס של מישיגן בסיבוב השני בטורניר שמשוחק בחודש השלישי של השנה.

המאמן: אפילו בעולם המופלא של כדורסל המכללות לא תמצאו מאמן שעקשן כמו פרד לסגנון המשחק הותיק שלו. אני מדבר על ריק בארנס הגדול שהחל את דרכו בג'ורג' מייסון אי שם ב-1988. לאחר עונה הוא ירש את היורש של ריק פיטינו בפרובידנס, המשיך לטייל במזרח המדינה אצל הטייגרס של קלמזון באמצע העשור הבא ומשם קפץ ל-17 שנה בלונגהורנס של טקסס (כולל פיינל פור אחד כואב ב-2003). בלי שנת שבתון אחת בקריירה הענפה שלו, הוא לא חשב פעמיים והלך על המשרה הפנויה של הוולס.

ריק שלנו חולק את האהבה לגבוהים מוכשרים עם עמיתו ביל סלף, רק שהראשון מביניהם אוהב אותם עם מיומנויות עם הגב (ואם מתאפשר גם עם הפנים) לסל- הוק שוט, פאוור מובס, פיידאווי, סבסוב, אפ אנד אנדר וכיד הדמיון הטובה עליכם. הוא גידל את דיקי סימפקינס בפרובידנס וכריס מיהם, למרקוס אולדריג', פי ג'יי טאקר (החולונים יספרו לכם על יכולותיו עם הגב לסל) ואפילו מיילס טרנר הפרשמן צמחו בחממה שלו בטקסס. בנוקסוויל הוא פיתח את גרנט וויליאמס (ששינה את משחקו דרסטית מאז כדי להתאים לסלטיקס).

קבוצותיו מצטיינות קודם כל בשני הצדדים באחוזים מתוך הקשת- האחוזים שלהם עולים בעוד שאיטום הצבע גורם לאחוזי יריבתם לרדת דרסטית משם. יריבות חכמות בדרך כלל מנצלות את ההזמנה ומתחממות מאחורי קו השלוש (בעיקר בשנים האחרונות עם המודרניזציה של המשחק). באופן פרדוקסלי משהו, איטום הצבע לפעמים פוגע בריבאונד ההגנה של קבוצותיו (כי לפעמים הגבוהים קופצים לחסימות ומשאירים את הכדור החוזר ללא השגחה) אולם תיקון ההחמצות של עצמם בצד השני הוא נדבך קבוע בסגנון של הקואוץ' (מאז שהגיע ללונגהרונס, כל אחת מקבוצותיו הייתה בטופ 100 בריבאונד ההתקפה). הקבוצות שלו חודרות לסל בערימות וסוחטות עוד יותר עבירות, מה שמשלים פרופיל התקפי אפקטיבי על אף מגבולותיו הידועות.

החמישייה:

אמנם הסגנון התנועה של טייריק קיי (1.88 מטר, 92 ק"ג) על המגרש מזכיר לי במדויק את בוריס דיאו, רב אמן עם הכדור הכתום, בהתקפה הכתומה הוא מתפקד בעיקר כשוטר תנועה. דהיינו, הוא מכדרר באמצע המגרש ומחכה לראות מה יניבו החסימות השונות ללא כדור. לזכותו ייאמר שהוא בדרך כלל מוסר את המסירה הנכונה וקורא אותן היטב. אם המהלך מתפתח להנעת כדור של ממש, קיי מסוכן ביותר מטווח השלוש (35.9% העונה) ומשמש אופציה לגיטימית ומעלה משם לקבוצה שצמאה לכאלו כמו הלך במדבר הצמא למים. לטראנספר מאינדיאנה סטייט יש גוף רחב וסופר חסון לעמדת הרכז, שמעלה תהיות למה המאמן שלו לא מוריד אותו לאותיות בקרבת הסל? כי לוולס יש עודף שחקנים שההצדקה היחידה לקיומם היא המשחק עם הגב לסל. בקבוצה אחרת הוא יכול היה להיות יותר ורסטילי, אך הסופר-סיניור שעבר מאינדיאנה סטייט נחוש לממש את הצ'אנס היחיד שלו לאליפות המכללות. בשביל זה, הוא יעשה כל מה שמבוקש ממנו.

הקלעי סנטיאגו וסקובי (1.91 מטר, 85 ק"ג) הוא פשוט מכונת ירייה. את מירב הנזק הוא עושה, כצפוי, אי שם מעבר לקשת (גם אם פתח את העונה רע מהטווח- קולע משם רק ב-33% בינוניים מאוד). לכל הקלעים יש אלמנט של סטריקיות במשחקם במידת מה, אך התנודות של הסיניור קיצוניות גם בקנה המידה הזה- בארבעה משחקים רצופים בחודש האחרון הוא זרק 1/9, 1/7, 5/5 ו-3/7 מאחורי הקשת (גם לדני גרין בשיאו הייתה בעיה דומה). על המגרש, אני הכי אוהב לראות את האורוגוואי שועט לעבר חסימות, שכמו קיר בטון מוציאות מהתמונה את השומר שלו ובסוף הוא מוצא את עצמו פנוי לגמרי לשלשה בזריקה השמאלית המקסימה שלו. ייחודיות נוספת שהוא מביא לפרקט היא התנועה שלו ללא כדור, כשבמיוחד הוא אוהב לחתוך מהדלת האחורית. דיברנו על חשיבות הנקודות הקלות האלו בשבוע שעבר עם גריידי דיק, אך לוסקובי הן אף יותר משמעותיות בגלל הקליעה שהולכת ובאה.

הווינג/פורוורד האמיתי היחיד בקבוצה (לפחות עד שובו של ג'וסאיה ג'ורדן ג'יימס) הוא ג'וליאן פיליפס (2.03 מטר, 89 ק"ג). הפרשמן מזכיר לי שחקן אחר עליו דיברנו בטור האחרון של 2022- פורוורד אובורן, כריס מור. שניהם מרוויחים את לחמם על נקודות הזבל בהתקפה- מערימים על השומר שלהם בעזרת חיתוכים ללא כדור והולכים חזק מאוד לריבאונד ההתקפה (פיליפס מוריד 10.1% מהחמצות קבוצתו). מה שמבדיל את בן ה-19 הוא המנטליות שלו: הוא פשוט מגנט של הליכה למגע ונכנס בביגמנים יריבים ללא מורא. לפיכך, הוא סוחט כמות עצומה של זריקות מהקו וגם קובר את אלו בתורן (56/70 מהעונשין העונה, יותר מ-5 זריקות בממוצע למשחק!). לצערו, הדיוק מהעונשין לא מתרגם גם לקליעה מבחוץ (רק 17.4% מעט פאתטיים העונה), משם הגנות משאירות אותו פנוי. בצד השני, פיליפס משתמש ביכולות האתלטיות שלו כדי להגן על הסל הכתום- הוא חוסם 4.4% מניסיונות היריבה לקלוע וממצב עצמו בין המגני הטבעת הטובים בעמדה שלו. הוא יביא ערך בתחום הזה לכל קבוצה שתבחר בו בדראפט הקרוב.

הסגל של המתנדבים (volunteers) מאכלס שלושה גבוהים מרכזיים. בואו נקרא להם שלישיית שוקולד מנטה מסטיק. נפתח עם המסטיק- אוליבייר נקמואה (2.06 מטר, 101 ק"ג). הסיניור הוא השחקן הורסטילי ביותר של טנסי: הוא מאוד מוכשר פוסט אפ, אך טוב עוד יותר בלהכניס לשם את הכדור לביגמנים האחרים שלצידו. הוא הגבוה היחיד בקבוצה שיכול לשחק על הפרימטר למצוא את שחקני הקו האחורי בחיתוכים כשהאחרונים נעים ללא הכדור. היכולת הזאת של הפיני (כי לא רק לאורי מרקאנן משחק כדורסל במדינה הבלטית) מוחמאת ע"י הקליעה החזקה שלו- עם 37.5% מחוץ לקשת העונה. אממה, הוא עושה זאת רק ב-16 ניסיונות סה"כ, כשלדעתי אם ריק בארנס יסדר לו עוד 2 או 3 זריקות משם בכל משחק, ההתקפה שלהם תעלה לגבהים חדשים (רק מקום 55 בנקודות פר 100 פוזשנים- 108.8). אז למה הוא דווקא המסטיק? משום שמסטיק יכול לבוא במגוון צורות, גדלים וטעמים- כמו שהמשחק של הסיניור מגוון והוא יכול להביא לידי ביטוי חלק אחר בכל משחק, כתלות ביריבה.

הסנטר הבכיר של הכתומים, או השוקולד בפראפרזה הזו, הוא אורוש פלבצ'יץ' (2.13 מטר, 118 ק"ג). שחקן הציר יוצא ממדינה שהביאה לארה"ב המון גבוהים ורסטילים ומוכשרים (יוקיץ', דיבאץ' בין היתר), אולם הוא דווקא נוטה יותר לכיוון של איביצה זובאץ' ודומיו. גופו הסופר מאסיבי דורס גבוהים יריבים עם הגב לסל כמו טנק שדורס כל מה שנקרה בדרכו. חבריו לקבוצה תמיד מחפשים אותו בעמדות הללו בקרבת הסל- והסיניור גומל להם כשהוא קולע 61% מניסיונותיו מהשדה, כולם בתוך הקשת. בהגנה, הביגמן מתפקד כבול עץ גדול שחוסם את הגישה לסל ושואב ריבאונד בששון (21% הגנתי). למה הוא דווקא השוקולד? הרבה אנשים אוהבים שוקולד כי הם יודעים מה הם יקבלו ממנו (בעיקר שוקולד מריר, הלוואי שהייתי מבין למה). אותו הדבר עם פלבצ'יץ'- הקואוץ' בטוח בתוצרת שהסרבי מספק לכן נותן לו את המקום האחרון בחמישייה שלו.

הספסל:

אחרי שבעונה שעברה היה הרכז המחליף של קנדי צ'אנדלר (שהספיק להיבחר בדראפט לממפיס הסמוכה), הרכז המיניאטורי זקאי זיגלר (1.75 מטר, 72 ק"ג) רושם מיני-קפיצה עבור הוולונטירס ועל כן מופיע בתמונת השער של טור זה. הסופמור מוכיח שהכל בראש- בניגוד לציפיות, הוא לא מפחד ממגע באף אחד מהצדדים- בהתקפה הוא סוחט הרבה עבירות וטיולים לקו המתנות, בהגנה הוא נכנס לתוך הגופיות של הגארדים היריבים וגונב מהם כדורים פעם אחר פעם (4.6%, בטופ 40 במדינה). יחסית לגובהו, שמאפשר לו גישה למספר מוגבל של מסירות (לך תמסור מעל ההגנה כשאתה השחקן הכי נמוך במגרש), זקאי הקטן עושה עבודה לא רעה בכלל ביצירה לאחרים (23.3% אסיסטים, מוביל את הקבוצה) וגם מהווה איום מסוים מבחוץ (33.5% בקריירה מ-3). העונה הוא במגמת ירידה מהטווח, בין היתר כי הוא לוקח זריקות קשות יותר מכדרור וכי יש פחות פליימייקרים שיפטמו אותו במבטים טובים יותר מהטווח.

בכדורסל כיום, שם המשחק הוא פוזשנים- ככל שיש לך יותר פוזשנים מהיריב שלך כך גם אם תהיה יעיל פחות עדיין תוכל לנצח. שחקן שחי כדי להשיג עוד הזדמנויות הוא ג'מאי מיישאק (1.93 מטר, 90 ק"ג), גארד הגנתי אגרסיבי שמרכיב יחידת בולדוגים עם זיגלר (האחרון הוא צ'יוואווה למעשה)- הוא גונב 5.6% מההתקפות שנגדו כשהוא על הפרקט (מקום 6 באמריקה!). הסופמור גם משאיר את חותמו בריבאונד ההתקפה (8.6%, אבסורדי לגמרי, גם כשקבוצתו מובילה את המכללות בתחום) ויצטרך לשפר את הכמות והאיכות של זריקתו מבחוץ. את הרוטציה סוגר ג'ונאס איידו (2.10 מטר, 104 ק"ג). הסופמור הזה מצטיין באספקט מאוד מסויים של המשחק- כמה מפתיע, ריבאונד. האתלטיות שלו גורמת לו לשלוט בשחקים ולהוביל את הקבוצה בריבאונד ההתקפה (15.7% אסטרונומיים) למרות דקותיו המוגבלות. איידו נמצא לא הרחק מאחור בטבלת ריבאונד ההגנה הקבוצתית (20.2%, מעט מאחורי פלבצ'יץ'). אז למה הוא המנטה בפראפרזה שלנו? כי זה היחיד שנשאר…

מועצת החמישה של צ'אפל היל:

רקע: המכללה שהביאה לנו את ג'ורדן, וינס, וורת'י, דני גרין ואחרים היא אולי המפורסמת ביותר במכללות. האולם הביתי האייקוני שלהם, הדין סמית' סנטר שבצ'אפל היל (עם 21,750 מקומות, הוא השלישי בגודלו בקולג'ים) ניצב במרחק (זעום!) של רבע שעה נסיעה מהקמפוס של היריבה השנואה מדורהאם, דיוק. בארון התארים של הטאר הילס נמצאות 6 אליפויות (האחרונה ב-2017) ו-21 ביקורים בפיינל פור. העונה הנוכחית של התכולים מתאפיינת ברצפים: ההתחלה הייתה קלילה עם 5 נצחונות ומיד לאחריהם 4 הפסדים לקבוצות חזקות, כולם מחוץ לקמפוס. באמצע דצמבר היוצרות התהפכו בשנית, עם 4 נצחונות נוספים שנעצרו בהפסד צמוד לפיטסבורג בחוץ, שהורידו אותם למאזן 1-2 שלילי בקונפרנס ו9-5 חיובי בסך הכל.

המאמן: בכדורסל הקולג'ים יש הרבה כבוד ל-"עלמה מאטר": המכללה שלמדת בה. הרבה מאמני מכללות חוזרים למולדתם הקולג'ית, אך אין חיבור ברור מזה של יוברט דייויס לחבורה התכולה. עכברי ה-NBA יזכרו את יובי בעיקר משנות התהילה שלו בניו יורק, אך הקלעי הנהדר הרוויח את ניסיונו במעמדים גדולים הרבה לפני שהגיע לתפוח הגדול. בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 הוא שיחק עבור דין סמית' האגדי באותם המדים התכולים של צפון קרוליינה, אך המכללה הודחה בסוויט 16 בכל ארבע השנים של הגארד. אז איך, בעונתו הראשונה על הקווים, הוא לקח אותה כל הדרך אל הגמר?

דייויס שינה את סגנון המשחק של קבוצתו מהקצה אל הקצה. מדין סמית' ועד רוי וויליאמס, החבורות התכולות תמיד היו מבוססות על שני ביגמנים חזקים פיזית, שמצטיינים עם גבם אל הסל (מהסוג של טיילר הנסברו וברנדן הייווד). כל זה השתנה בתחילת העונה שעברה, אחרי שדיירון שארפ יצא לדראפט, המאמן הטרי בחר בטראנספר מאוקלהומה, בריידי מאנק כדי לאייש את עמדת ה-4 בחמישייה הזו. מאנק עונה בשלמות על ההגדרה של סטרץ' 4 ונתן קונטרה יפה למשחק הפיזי והאגרסיבי של בייקוט. אחרי שהסופר-סיניור עזב, הקבוצה הביאה אחד אחר- פיט נאנס- שחקן בסייז של גבוה אבל יכולותיו הן כשל שחקן חוץ. הצעד (המתבקש) הזה שיפר את ההתקפה של הקבוצה בסדר גודל של 4-7 נקודות למאה פוזשנים והפך אותה לקבוצת עלית אמיתית בצד בו מבקשים לקלוע. ההגנה אכן התדרדרה (בקושי) אבל בסיכום הכללי זה היה מהלך שתרם רבות לקבוצה.

החמישייה:

ההחלטות שקיילב לאב (1.93 מטר, 88 ק"ג) לקח בקריירה הקצרה שלו עד עתה חושפות את המסלול הלא שגרתי שהוא בחר- בתקופה שבחירות סוף סיבוב שני (המיקום שחזו לו להיבחר בו בשני הדראפטים האחרונים) מחזיקות ערך גבוה מאי פעם עבור קבוצות אנביאיי (תודות לכמה מחלקות פיתוח שחקנים פשוט נהדרות), לאב בחר להישאר בבית, בצפון קרוליינה. הוא לוקח את המסלול האיטי והקשה שבו לבסוף יהיה אחת מאגדות התכולים-לבנים, בו הוא מחויב להישאר זמן רב ולבנות אימפריה. למרות שהקבוצה כאמור שוקעת העונה, אף אוהד טאר הילס לא ישכח את אבק הכוכבים שפיזר הסקורר בטורניר המכללות שעבר, כשסיפק תצוגות מדהימות נגד UCLA ודיוק (במשחק לפנתיאון של הפיינל פור). העונה של הגאנר הנודע נפתחה בסלאמפ רציני מחוץ לקשת, כשהאחוזים ירדו לאיזורי האחוזים בעונת הפרשמן, אך תודות ליכולת סיום משופרת סביב הטבעת הוא יעיל יותר מאי פעם (51.4% טרו שוטינג). בנוסף, הג'וניור משתפר בדברים הקטנים- קיילב רושם שיאי קריירה בריבאונדים בשני הצדדים וגם במיעוט עבירות ואיבודים.

את הקו האחורי המוכשר במכללות (אבל לא בהכרח הטוב ביותר) סוגר אר.ג'יי דייויס (1.83 מטר, 72 ק"ג). כמו חברו לקו האחורי, גם הג'וניור הזה אינו מדייק בניסיונות שלו מבחוץ, למרות שאצלו המצב קצת פחות חמור והוא מגרד את ה-30% מלמעלה. לראות אותו נכנס אל תוך הקשת זה תענוג בעיני, כי שם הוא משתמש בכל החבילה שלו כסקורר- שינויי כיוון, סבסובים, האטות זריזות שמלוות בזריקות בעלייה מכדרור או שהוא לוקח את הכדור כל הדרך אל החור. גם כאן הוא יכול להתייעל, אך הוא נכנס חזק למגע ומייצר נקודות אולטרה יעילות מהקו (88.7% בווליום גבוה). יליד ניו יורק, כמו שאתם חושבים, נלחם בצד ההגנתי. הוא מוסיף ערך בעיקר בריבאונד ההגנה- 14.3% (1 מתוך 7) ריבאונדים נופלים לידיו אחרי החטאות של היריבה, נתון מצוין לשחקן שיהיה לרוב השחקן הקטן ביותר במגרש.

על הסופר-סיניור ליקי בלאק (2.06 מטר, 88 ק"ג) דיברנו לפני שבועיים מספר. אתם יכולים לקרוא על הפועל השחור היחיד בחמישייה הנהדרת הזו כאן.

לדעתי, פיט נאנס (2.10 מטר, 102 ק"ג) הוא המפתח של הטאר הילס. הקליעה שלו (18/53 מדאונטאון, 34%) היא מכובדת לגבוה ואיתה הוא יכול לשחק על הפרימטר, איזור המחייה שלו ברוב דקותיו. משם הוא מחלק האנדאופס לגאנרים הנ"ל, מוצא אותם בחיתוכים (הוא ביגמן באמת מגוון) או יותר טוב, מוצא את בייקוט במשחק ההיי-לואו/בין גבוהים (כשהאחרון נועל את הסנטר היריב עמוק בצבע). זה לא קורה יותר מדי, אבל אם הסופר-סיניור נדרש לייצר לעצמו, ידיו הארוכות עוזרות לו לשחרר זריקות קשות בתנועה (ראו מטה) ולקבור אותן. היכולת שלו לקחת צעד אחורה מימיו בנורת'ווסטרן ולשחק תפקיד מרכזי פחות בהתקפה של יוברט דייויס עוזרת לו ולקבוצה להיות יעילים יותר (דירוג התקפי 12 במדינה- 114.2). כמו בחיים, גם בכדורסל, לפעמים פחות שווה יותר. אגב, הוא אחיו הקטן של לארי נאנס ג'וניור מהפליקנס (והבן של…)

אז ראינו שההתקפה התכולה היא בין הטובות ביותר באמריקה, אבל זה לא מסתדר עם העובדה שלאב את דייויס לוקחים המון זריקות באפקטיביות חשודה למדי. אז לפני שתשאלו: "אבל יהלי, איך זה יכול להיות?", התשובה לשאלה היא ארמנדו בייקוט (2.10 מטר, 108 ק"ג). תכנית המשחק של דייויס (המאמן) מבוססת עליו- נאנס ובלאק מחפשים אקטיבית להכניס לו כדור בפוסט אפ והוא מסיים את העבודה עם 57.8% לשתי נקודות, נתון נאה. כמו כן, הוא החוסם המרכזי בפיקנ'רול לשני הסקוררים בקו האחורי- למרות שחברו לקו הקדמי אכן מגוון יותר ביציאה מהחסימה, הסיניור פשוט מתגלגל בעוצמה לעבר הסל ומכריח החלטות הגנתיות קשות שנותנות לתכולים יתרונות גדולים יותר ובתורם זריקות טובות יותר עבור הקבוצה. מה שמדהים יותר מכל הוא המנוע החזק שלו- הוא מחזיר לטאר הילס יותר פוזשנים מאי פעם- עם 16.3% בריבאונד ההתקפה, כשאף מהלך כושל לא באמת נגמר כשהביגמן בסביבה. גם בצד השני הוא נותן עבודה- 3.9% חסימות (שיא קריירה שלילי, אך השנה הוא משחק עם עוד גבוה הגנתי מוכשר בזכות עצמו, בניגוד למאנק הפורוורדי אשתקד) ו-20.4% באיסוף הניסיונות העקרים של יריביו (אותו כנ"ל).

הספסל:

על כל מעלותיו של קואוץ' דייויס, הוא מאוד אניגמטי כשמדובר בשימוש בספסל שלו. שחקני הספסל של צפון קרוליינה מקבלים רק 18.7% מהדקות, כשרק מארי סטייט, באטלר, דלאוור ונוטרדאם מייבשות יותר את שחקני הגיבוי שלהן. לדעתי, הכישלון הזה אינו יתום- חלק מהאחריות מוטלת על המאמן שלא מרחיב את הרוטציה שלו, חלק על שחקני הספסל, שרובם לא נותנים לו סיבה להעלות אותם למגרש (למעשה, יש כאן חלק למעמדם המבוסס ולתרומה הגדולה של כל שחקן חמישייה וכך קשה להוריד אותם מהפרקט לזמן ממושך).

נציין לטובה את הפורוורד פאף ג'ונסון (2.03 מטר, 86 3"ג). הסופמור אשתקד שיחק דקות סופר-משמעותיות בטורניר המכללות ודווקא בגמר האכזרי הוא רשם את משחק הפריצה שלו עם 11 נק' ו-6 קרשים. הוא הגיע לכחולים על תקן של קלעי, מוניטין שלא מחזיק מים עד עכשיו בקריירה (23.8% בווליום נמוך) אך איכויות מנטליות במשחקו כמו קשיחות וחוסר פחד משדרות תחושת שייכות בכל פעם שהוא טועם את הפרקט. המחליף היחיד לגארדים הוא סת' טרימבל (1.91 מטר, 87 ק"ג), רכז מוצק שמאזן את ההגנה בקו האחורי. פשוט וקל, הוא שומר טוב ומשקיע יותר מאמץ מלאב ודייויס בצד האפור של המגרש. בהתקפה הוא לא ממש פקטור, אבל התקופה הזאת בחייו של פרשמן מוקדשת לצבירת ניסיון וטרימבל קונה בצדק את זמן המשחק שלו באמצעות ההגנה. אני בטוח שאספקטים נוספים יבואו בהמשך לשחקן המבטיח הזה.

בונוס: דאבל טראבל:

בימים כתיקונם, אחרי שכל קבוצה שיחקה 13-15 משחקים בעונת המכללות, בדרך כלל יש קבוצה או שתיים שנשארות בלתי מנוצחות (ע"ע גונזאגה ב-2021 שרצו כל הדרך לגמר ללא הפסד). לא ב-2023. השנה החדשה הגיעה ובן רגע כלו ברכותיה של 2022: שתי האחרונות שנשארו לעמוד בהיי מייג'ורס הפסידו את

ראשונה למעוד הייתה קונטיקט שהפסידה 73-83 לאקסבייר במשחק חוץ קשוח בערב השנה החדשה. הביתיים קלעו 9 סלים יותר בתוך הקשת ו-19 מהקו וכך התגברו על פער של 9 שלשות לזכות ההאסקיז. את המוסקטירס הובילו 4 שחקנים עם 15 נק' ומעלה, בראשם קולבי ג'ונס וזאק פרימאנטל עם 16 ו-5 חלוקות, כשהאחרון קוטף 11 כ"ח. יוקון הציגה לראווה את סאנוגו, שסיים עם 18 ו-6 קרשים אך שתי ריצות גדולות של היריבה שלה, אחת בכל סוף מחצית, הכניעו את הקבוצה הטובה בביג איסט. קונטיקט תמשיך למשחק חוץ בפרובידנס היום, בעוד שאקסבייר תצא למפגש מסקרן מול נובה בפילדלפיה בשבת בלילה.

יומיים אחר כך, פרדו אירחה בביתה שבווסט לאפייט את ראטגרס למשחק קונפרנס מסקרן, בו רצתה להמשיך את התנופה האדירה שלה העונה. היא לא הייתה מוכנה למה ש הסקארלט נייטס בישלה לה: האדומים עלו ליתרון באמצע המחצית הראשונה ולא הרפו ממנו עד ששלשה ביתית הפכה את התוצאה ל55-54 לבוילרמייקרס. ראטגרס לא התרגשו, נתנו זיג לכל זאק (אידי, שסיים עם 19 חיצים, 11 ריבאונדים) וחבורתו ושלשה דרמטית של קאם ספנסר (14 נק' ב-6/8 מהשדה) חתמה את המשחק ב65-64 לסקארלט נייטס! פרדו תחפש לחזור למסלול הניצחונות מחר בלילה, במשחק חוץ מאיים באוהיו סטייט. באותו היום, ראטגרס יחזרו לביתם בניו ג'רזי כדי לארח את מרילנד הדועכת.

דירוג AP מעודכן (שבוע 8, 2.1.23):

1. פרדו בויילרמייקרס (-)
2. יוסטון קוגארס (1+)
3. קנזס ג'ייהוקס (1+)
4. קונטיקט האסקיז (2-)
5. אריזונה ווילדקאטס (-)
6. טקסס לונגהורנס (-)
7. אלבמה קרימסון טייד (1+)
8. טנסי וולונטירס (1-)
9. גונזאגה בולדוגס (1+)
10. UCLA ברואינס (1+)
11. וירג'יניה קבאלירס (2+)
12. מיאמי הוריקיינס (2+)
13. ארקנסו רייזורבאקס (4-)
14. ויסקונסין באדג'רס (1+)
15. אינדיאנה הוז'יירס (1+)
16. דיוק בלו דווילס (1+)
17. TCU הורנד פרוגס (1+)
18. אקסבייר מוסקטירס (4+)
19. ביילור ביירס (7-)
20. מיזורי טייגרס (כניסה חדשה, לראשונה מזה 22 חודשים)
21. ניו מקסיקו לובוס (1+)
22. אובורן טייגרס (2-)
23. צ'ארלסטון קוגארס (כניסה חדשה, אחרי 20 שנים בחוץ!!!!!!!!)
24. אוהיו סטייט באקאייז (כניסה חדשה, לראשונה מזה 3 שבועות)
25. איווה סטייט צייקלונס (כניסה חדשה, אחרי 4 שבועות בחוץ)