ברוכים השבים לעוד יום רביעי של קולג' באסקטבול!

אחרי שבועיים של פגרה וספיישל, אנחנו חוזרים למתכונת הרגילה, כמו המכללות שבימים האחרונים נהנו מחופשת כריסמס קצרה והיום חוזרות לאקשן עם משחקי קונפרנס מכל הסוגים והגדלים!

בחזרה אלינו, היום נדון בשתי קבוצות שמתעלות על הציפיות מהן- האלופה המכהנת, קנזס ג'ייהוקס והקבוצה הכי פופולרית במדור זה (ולו רק בזכות השורשים היהודיים של מאמנה)- אובורן טייגרס.

אז כמו שדמות מופלאה כמו ג'ורה אמרה פעם- יאללה לטס גו:

הסימפוניה של סלף:

רקע: לג'ייהוקס יש את האולם הביתי הרועש ביותר בקולג'ים- האלן פילדהאוס הקסום (בכל זאת קנזס), שתכולתו היא 16,300 אוהדים שיגרמו לעור התוף הממוצע להיקרע כבר בדקות הראשונות של המשחק. הקמפוס של הקבוצה עומד בעיר לורנס, הקרובה למרכז העניינים של המדינה, סמוך לגבול עם מיזורי. בעונה שעברה, החבורה שכדררה שם זכתה באליפות המכללות השנייה בהיסטוריה שלה (2008 הייתה הראשונה), כשהתקאמבקה מפיגור דו ספרתי בגמר. כעת, בלי הגרעין הקשה מאשתקד, היא עושה חיל ויוצאת מהפגרה הקלילה עם מאזן של 11-1, כשההפסד הגיעה בפעם היחידה שפגשה קבוצה טובה ממנה (טנסי, במגרש נייטרלי).

המאמן: ביל סלף כבר ראה הכל, שמע הכל, ידע הכל והוא עדיין כאן. בן ה-60 אתמול (מזל טוב!) מתהדר בשני תארי אליפות כאמור ואינספור פרסי מאמן השנה מגופי המדיה השונים. כשהקבוצות של הקואוץ' במיטבן, הן משתמשות בגבוהים הדומיננטיים שלהן ללא הרף וכותשות את היריבות תחת הסל. לכן הרבה ביגמנים חזקים (פיזית) שיחקו תחתיו לאורך השנים: סשה קאון הנשכח בתחילת דרכו, קול אולדריץ' (אחד ממלכי השאקטין), תומאס רובינסון (הבאסט הנודע), ג'ואל אמביד, יודוקה אזבוקי ולאחרונה היה זה דייויק מק'וררמק, הסנטר הפותח של קבוצת האליפות באפריל האחרון. כמו שאר הגבוהים ברשימה, גם הוא סיים את לימודיו ועזב את הקמפוס, כמו הווינגים האהובים אוצ'אי אבאג'י (שבינתיים חווה פתיחה מנומנמת לקריירה אחרי הטרייד ליוטה) וכריסטיאן בראון (מר חוצפה חיובית שחוצב לעצמו הזדמנויות בנאגטס) וכמובן רמי מרטין שהתפוצץ במשחק ההכתרה.

אפשר לומר שהקלפים שסלף משחק איתם עכשיו הם לא אותם הקלפים הישנים בהם החזיק. האם זה מצריך התאמות וכאבי גדילה? כן. האם זה שונה מכל עונה אחרת? לא. האם זה משנה במשהו את חוזק הקבוצה? גם לא. תראו, לחבורה המגוונת מלורנס יש כבר שני ניצחונות שהם בגדר הצהרה- אחד בצ'מפיונס קלאסיק על דיוק (מגרש נייטרלי) ותבוסה אחת שהם החטיפו להוז'יירס מאינדיאנה, שבמחצית הראשונה משחקם נראה כמו הרמוניית כדורסל בשנת 2022 (לוח השנה יתהפך לבד, אל תדאגו).

כל שחקני החוץ (כלומר, כל מי שלא ביגמן) של סלף הם מוסרים ממוצעים ומעלה לעמדתם. חשוב מכך, יש להם את אייקיו הכדורסל כדי לתת את האקסטרה פאסים/המסירות הקטנות והחכמות שעושות את ההבדל. חשוב מכך, הם משחקים בחדוות משחק ובסלף-לס-נס AKA חוסר אנוכיות שאיתה הם חולקים את הכדור, מוצאים את האיש החם ופשוט מראים לנו מהלכי כדורסל חכמים, פעם אחר פעם. זה יותר מהנתון שמצביע על כך ש-60.7% מסלי השדה שלהם שמגיעים מאסיסטים (מקום 25 בארה"ב), זאת התחושה הממשית שהם עובדים בשיתוף פעולה קבוצתי כדי ליצור משהו שאף אחד מהם לא יכול לעשות בעצמו. קשה לבקש עוד מקבוצה, נוסף על שכל הטוב הזה כולל את אחד מהגו-טו-גאייז הבכירים ביותר באמריקה. בואו נכיר אותם:

החמישייה:

אם הג'ייהוקס משולים לסימפוניה, המנצח עליה הוא דחואן האריס ג'וניור, 1.85 מטר על 72 ק"ג יצוק מהחומרים של רכז ישן. מכיוון שדיברנו עליו רק לפני 7 ימים, בספיישל הגלו-גאייז שלנו, נשאיר את ההרחבה עליו לפוסט ההוא ונסתפק בשמות התואר התואמים לסגנון משחקו: אחריות, חוכמה, ניצול של יתרונות קטנים (לרוב דרך המסירה), ממוסרי הלוב הטובים שראיתי, ממוקם באמצע של הסקאלה בין "איום סקורינג יוצא מן הכלל" לבין "נגר שלא קונה סל", ידיים סופר אקטיביות, אנרגיות בערימות, משאיר חותם על רוב המהלכים כשהוא על הפרקט.

כשמדברים על הקלעי, גריידי דיק (2.03 מטר, 92 ק"ג) מרגישים סוג של דה ז'ה וו (בצרפתית: "כבר נראה"). לווינג הלבן יש סייז שהוגדל בשקל תשעים והוא אחד השחקנים היחידים בקולג'ים שבסט היכולות שלהם נמצאת יכולת מיוחדת מאוד, שאני קורא לה "קליעה ורסטילית". דיק יכול לדפוק שלשות במעבר, בקאץ' אנד שוט, בכדרור, עם או בלי חסימות (און/אוף בול), בתנועה כשהוא לא מיושר לסל, או שכן, מהפינה ומהטוף אוף דה קי, מעל יד מושטת או כשהוא פנוי לגמרי. לפרשמן יש את כל החבילה, שמסתכמת ב-34/70 מהטווח (48.6%). האיום הזה מייצר לו הזדמנויות לתקוף את הטבעת עם האתלטיות המפתיעה שלו (שכללה כמה הטבעות חצופות) ולמרות שהוא לא איזה פינישר אימתני, הנקודות הקלות הללו חשובות לארסנל ההתקפי שלו. כמו שיכולתם להסיק, גריידי פתח את קריירת ה-NCAA שלו בסערה (7 משחקים עם 3 שלשות ומעלה), כשהשתלט על תפקיד הכינור השני בקבוצה. נוסיף לכל הפרופיל הזה חוצפה חיובית, את העובדה שהוא לובש את הספרה 4, משחק כקלעי במכללת דם כחול ונראה כמו גבר צעיר וקצת עילג ואפשר לחשוב שג'יי ג'יי רדיק חזר אלינו אחרי כמעט שני עשורים מהפעם האחרונה ששיחק בבלו דווילס של קואוץ' קיי. ביל סלף פשוט שיבט את הגרסה הצעירה שלו.

אם האריס הוא המנצח ודיק הכינור השני, קווין מק'אולר (1.98 מטר, 92 ק"ג) מנגן על המשולש, שבלעדיו כל המנגינה הייתה נשמעת אחרת. כמו כלי הנגינה, גם הסיניור ידוע בשלשותיו, למרות שאת העונה הוא החל בסלאמפ קל (13/40 בלבד מבחוץ). אינטיליגנציית המשחק שלו מתבטאת בעיקר בגניבות כדור מופלאות (שיא קריירה חלומי של 2.7 חטיפות פר משחק, או 5.1% מהפוזשנים ההגנתיים, שמספיק למקום ה-20 מבין השחקנים). כשהוא עולה לחסום, הטראנספר מטקסס טק (בית ספר משובח לשחקני הגנה) תוקף באגרסיביות את הכדור (3.0% מזריקות היריבות נחסמות כשהוא משחק) ולאו דווקא את השחקן שחודר לסל. בתכלס, היכולת הייחודית באמת של הווינג מצויה על הלוחות. כמו מספר שחקנים שדיברנו עליהם השנה, גם מק'אולר פנומנלי בקליטת הגויאבות הרקובות בהגנה (21.3%, עוד שיא קריירה) ובצד השני משווה שיא קריירה בכ"ח (7% מרשימים מאוד). הוא עדיין לא התאקלם במאת האחוזים לשיטת המשחק של סלף (22.5% איבודים, שיא קריירה שלילי), אך מגמת שיפור נרשמת בדצמבר (בו הוא לא ירד מדאבל פיגרס+3 חטיפות למשחק). בקצרה, שחקן הכנף המנוסה מביא לג'ייהוקס יכולות מגוונות אותן היא צריכה כדי להצליח.

הכינור הראשון של הקבוצה הוא האחד והיחיד, ג'יילן ווילסון (2.03 מטר, 97 ק"ג). סימן ההיכר של הפורוורד המאסיבי הוא החדירות הבולדוזריות שלו לסל מימין, בהן הוא מפנה של מה שזז עם כתף שמאל שלו כדי לסיים בידו החזקה. אותו כנ"ל גם קורה לעיתים תכופות עם הגב לסל, בעיקר כשיש מיסמאץ'. השנה הוא שיפר את הקליעה שלו מבחוץ, כשהוא כבר לא מתבייש להרים זריקות מטר מאחורי הקו או אחרי כמה מובס בכדרור. הוא עדיין לא ממש יעיל מבחוץ (33.3%) אבל עצם העובדה שהוא נכון לזרוק משם (75 זריקות ב-12 משחקים) מספרת את הסיפור של ווילסון השנה. מרול פלייר חזק אך מעט פאסיבי הוא הפך השנה לאלפא ואומגה של התקפת הג'ייהוקס- הוא סוחט השנה יותר עבירות בממוצע ל-40 דקות (5.2) משסחט בעונות הקודמות וגם קולע באחוזים גבוהים יותר מהקו (75.8%). לעלייה המוטרפת הזו בווליום (ב-2022 זרק ב-20.1% מההתקפות בהן היה על הפרקט, העונה זה 33.8%, 16 באמריקה) הוא צירף שיא קריירה חיובי באיבודים (רק 11% מהפוזשנים, פשוט פסיכי עבור אופציה מרכזית) ובאיסוף החטאות היריבה (23%) ומקבלים שחקן שלם, שבערבים הטובים שלו נראה כמו השחקן מספר 1 במדינה. כן, אמרתי את זה.

את החמישייה משלים קיי. ג'יי אדאמס (2.01 מטר, 102 ק"ג), ביגמן נמוך שמחפה על כך עם קפיצים ברגליים. תראו, אדאמס שחקן גנרי למדי- סנטר מסורתי שחוסם (4.4%, הטוב בקבוצה), מסיים בצבע (46/67, כלומר 68.7%) ואפילו לא ריבאונדר גדול (שזה לגיטימי כשיש שחקנים כמו מק'אולר, ווילסון ואפילו דיק לצידך). אז למה הוא חשוב מאין כמותו לג'ייהוקס? כי הוא מסיים את כל היתרונות הקטנים שהם יוצרים. חלק משמעותי מההתקפה שלהם מבוסס על יצירת יתרונות קטנים- באמצעות שילוב כלשהו של הנעת כדור על הפרימטר ודרייב אנד קיק. באיזשהו שלב היתרון ההתקפי גדול מספיק כדי למשוך עזרה מהביגמן היריב ואז מתחיל הדבר האמיתי. המוסרים החכמים שיש לקנזס מחפשים את אדאמס פנוי לגמרי בפנים וזה בדרך כלל מסתיים בשתי נקודות קלילות, המהלך הכי יעיל להתקפה (מבין זריקות השדה). בפשטות, הסופמור הוא האיש שמקבל את המתנות בפנים והוא ברוך השם יודע לנצל אותן. זה כולל מצבי פיקנ'רול, בעיקר עם האריס ומסירות הלובים שלו. הג'וניור הוא השחקן הנכון במקום הנכון, לפעמים לא צריך יותר מזה. במטאפורת התזמורת שלנו, הוא החצוצרה שיכולה לבלוט כשכל שאר הכלים עובדים בשבילו ומפנים לו את הדרך.

הספסל:

כשהחמישייה שלך היא סימפוניה, העובדה ששחקני הספסל שלך הם במקסימום איזה חליל צד שחוק היא אקורד צורם. אבל זה המצב אצל השחקנים המשלימים של ביל סלף, שמקבלים רק רבע מזמן המשחק הכולל של הקבוצה (317 במדינה). שני שחקנים שכן מצאו תפקיד קבוע משם הם צמד הרכזים- בובי פטיטפורד ג'וניור (1.86 מטר, 86 ק"ג) וג'וזף יסופו (1.83 מטר, 81 ק"ג). הראשון יודע לחדור חזק לטבעת ולסיים שם בצורה אפקטיבית, כמו גם למסור בצורה לא רעה. השני מחלק את עבודתו בתוך ומחוץ לקשת בצורה שוויונית, אך נוטה יותר לקלוע מאשר ליצור לאחרים. המשותף לשניהם- זריקת שלוש לוקה בחסר, אם בווליום (פטיטפורד לקח רק 2 זריקות משם העונה, קלע 1) או באחוזים (יסופו לוקח הרבה יותר אך קולע רק 33.3% משם, מתחת לממוצע). על שחקני הגיבוי האחרים לא נרחיב (כי כולם מקבלים 8 דקות או פחות בממוצע למשחק).

הנמרים שחזרו מציון טורפים את המכללות:

רקע: מבין כל המכללות, יש סיכוי טוב שזוהי המכללה המפורסמת ביותר לאוהד הישראלי בשנה האחרונה. בכל זאת, האובורן טייגרס, בסגל הנוכחי שלהם, היו כאן בקיץ האחרון ומשחקיהם שודרו בערוץ הספורט וב-ESPN. בימים כתיקונם הם מארחים קבוצות בביתם, בעיר שנושאת את שם הקבוצה וממוקמת במדינת אלבמה. ספציפית, המשחקים שלהם מתקיימים בנוויל ארינה, עם תכולה של 9,121 מושבים צנועים אך רועשים. אשתקד הם הפסידו למיאמי בסיבוב השני של מרץ המשוגע, ההישג השני הטוב ביותר בהיסטוריה שלהם, אחרי שהעפילו לפיינל פור של 2019. למשחק הפותח את לו"ז הקונפרנס שלה, היום מול פלורידה בבית, החבורה תגיע במאזן 10-2 (כשהוי המרשים ביותר היה מגעיל במיוחד: 43-42 מול נורת'ווסטרן) כשההפסדים היחידים מגיעים לממפיס ול-USC.

המאמן: יהודי יקר בשם ברוס פרל. הוא אימן כמה שנים במילווקי (הקולג'), אז עבר לוולס של טנסי ומ-2014 הוא הדמות שעל פיה ישק דבר על המגרש של הטייגרס. את השנה התשיעית שלו הוא פתח ללא צמד הגבוהים הקטלני מהעונה שעברה- ג'בארי סמית' (שמתניע את הקריירה ביוסטון רוקטס בדרך שלו) ו-ווקר קסלר (שפשוט עושה חיל בג'אז). בן ה-62 הביא כמה טראנספרים, גייס פרשמנים כישרוניים וקידם קצת שחקנים ותיקים כדי ליצור את התלכיד המצוין שהקבוצה נהנית ממנו העונה.

במבט כללי על הסגל, אובורן ממש דומה לצפון קרוליינה. יש להם שני גאנרים בכירים בקו האחורי (שבניגוד לטאר הילס, אחד מהם עולה מהספסל), הם רזים בווינגים אמיתיים ומלאים בפורוורדים הגנתיים ואתלטיים ודואגים לאכלס מספר שחקני פנים שישמרו על הצבע מכל משמר. למרות שהמאמן משחק לרוב עם גבוה אחד על המגרש, יש להם 3 שחקנים שיכולים לתפקד כ-5 בתדירות כזאת או אחרת ובעיקר, הטייגרס מחזיקים בספסל עמוק בהרבה מהתכולים מצפון קרוליינה. בניגוד ליוברט דייויס, פרל עתיר הניסיון (שנה 19 באימון) דואג לאזן את הקבוצה שלו. בואו נדבר עליה:

החמישייה:

השחקן הנמוך בקבוצה (1.80 מטר, 77 ק"ג) הוא וונדל גרין ג'וניור (עובדה מעניינת: הוא אחד משני שחקנים אותם שאלתי שאלה בעמדת הראיונות. השני הוא דני אבדיה). כשחקן חמישייה, הג'וניור הוא הגאנר המוביל של הקבוצה- הוא מוביל את הנמרים באחוזי שימוש, סחיטת עבירות והגעה לקו, אחוזי אסיסטים (כי הוא גם הפליימייקר המרכזי) וזריקות לשלוש. העונה הוא מתקשה מהטווח (27.7%), בהמשך למגמת הקריירה שלו, בה רואים צניחה באחוזים מעבר לקשת בכל עונה. אחד הגורמים לכך היא אהבתו הנצחית לזריקות מהכדרור, שבד"כ לא עוזרות בהעלאת האחוזים. בהגנה הוא סדין אדום במקרה הטוב. מזל שלקבוצה יש נוכחות בצבע…

כמו שאמרנו קודם, ברוס פרל רצה לאזן את הקבוצה, אז הוא הרכיב את זאפ ג'אספר (1.86 מטר, 79 ק"ג) לצידו של גרין. הסופר-סיניור גומל למאמנו עם עונתו הגרועה ביותר בקולג'ים. לפעמים זה מרגיש כאילו הוא רוצה להשלים את גרין בהרמוניה נפלאה כל כך עד שהוא בקושי זורק (28 זריקות לשלוש, 18 לשתיים) ולחקות את הג'וניור בכך שהוא בקושי קולע (8 כדורים מכל טווח נכנסו לו העונה, זה מסתכם ב3.5 נקודות למשחק, איכס). בצד החיובי, ג'אספר ממשיך לעשות עבודה טובה בצד האפור (כי אין יום רע בהגנה) ורושם שיא קריירה חיובי (במיעוט) איבודים.

בעמדת הכנף/פורוורד נרשמה הפתעה. אחרי שנתיים של כניסה ויציאה מהרוטציה לסירוגין, היה זה כריס מור (1.98 מטר, 103 ק"ג) שקיבל את המקום בחמישייה. 12 משחקים לאחר מכן, הוא שומר על המקום בגאון ונותן לקבוצה הזו בדיוק מה שהיא צריכה. מור מביא נוכחות בריבאונד ההתקפה (8.8%, שלישי בקבוצה)- הוא אוסף יותר החטאות של חבריו לקבוצה מאשר של יריביו, הליכה לקו העונשין וייצור נקודות סופר יעילות מהטווח (24 זריקות, 79.2%). בריווח המגרש הוא תורם גם כן, אך לא יותר מדי (8/13 מעבר לקו). הג'וניור הוא קצת גארבג' מאן, אבל בקטע טוב. גם נקודות זבל מנצחות משחקים.

פורוורד קצת אחר הוא ג'יילין וויליאמס (2.03 מטר, 103 ק"ג). הדראפט האחרון הביא לנו 2 שחקנים שחולקים איתו את שמם ובטוויסט אירוני, שניהם נבחרו לאוקייסי ת'אנדר. דהיינו, הוא השחקן היחיד עם אותו השם ב-NCAA. ברמה האישית, העונה שעברה הייתה קשה עבור וויליאמס- מספר הדקות שלו נחתך בחצי והוא ראה את הפרשמן האדיר ג'בארי סמית' מקבל קארד בלאנש ש(תיאורטית) יכול היה ללכת אליו. העונה הוא חזר לחמישייה הפותחת ושוב מספק לטייגרס שלשות (13 כאלה, בזריקה צידית ואיטית משהו) באחוזים טובים מאוד (41.9%) מעמדה מספר 4. חוץ מזה הוא מסיים יפה בפנים אבל לא ממש פליימייקר לאחרים. בצד האחר הוא דווקא כן פליימייקר, כשהוא משתמש באורך ובאתלטיות שלו כדי לחטוף (3%) ולחסום (3.9%). המראה הקשוח והממזרי שלו מוסיף עוד נדבך פסיכולוגי לדקות שלו על הפרקט.

בעיניי, אחד מהטראנספרים השקטים והיעילים של השנה הוא הסנטר ג'וני ברום (2.08 מטר, 106 ק"ג). בעבר במורהד סטייט, הגבוה הינו רים-פרוטקטור יעיל שמשתמש בטיימינג ללא רבב וידיים שלא נגמרות כדי להעיף כל כדור שתועה באוויר (11.7% אבסורדיים של זריקות היריבה נחסמות בנוכחותו, מקום 10 מבין השחקנים!). עוד תחום בו הג'וניור מרוויח את לחמו זה הריבאונד, שם הוא מוריד לוחות בשני הצדדים בקצב שיא (23.2% הגנתי, 14.1% התקפי). גו'ני מתפקד כעוגן שקט בהגנה, כשבהתקפה הוא עושה את עיקר הנזק שלו דרך ההוק שוט השמאלי מאיזור האותיות, למרות שהוא לא ממש יעיל מהשדה או מהקו (50.9% טרו שוטינג, שני מהסוף ברוטציה+ 51.4% מהקו, וואחד מגבלה) באיזשהו אופן. אולם, כבודו במקומו מונח וברום הוא האחראי מספר 1 לזה שהקבוצה חוסמת 17.5% מזריקות היריבה (בשפה פשוטה: יותר מ-1 מתוך 6 זריקות נגדה נחסמת), נתון המייצב את הטייגרס כקבוצה הרביעית במדינה בקטגוריה. אובורן ממוקמת בטופ 30 באחוזי היריבה מכל הטווחים, כך שההגנה עובדת גם כשהזריקות אינן נחסמות. לכן, רייטינג הגנתי של 89.3, 12 באמריקה, הוא דבר צפוי עבור החבורה של ברוס פרל.

הספסל:

הגאנר השני של הנמרים הוא קיי.די ג'ונסון (1.83 מטר, 86 ק"ג), סקורר עצבני שקולע הכי מעט נקודות מאי פעם. לא כל שכן, הוא עושה זאת באחוזים הנמוכים בקריירה (44.2% ל-2, 29.5% מדאונטאון). כאילו אלוהי הכדורסל ראה ששחקנים כאלה בקושי מוסרים אז הוא החליט לקחת להם (בצדק) את היעילות. סיפור עצוב אחר הוא אלן פלאניגן (1.98 מטר, 97 ק"ג) שכסופמור היה השחקן הטוב בקבוצה ומועמד בכיר להיבחר בדראפט 2021. הוא לא יצא לשם והחליט להישאר בקמפוס, שם ראה את מעמדו מתדרדר מדחי אל בכי אשתקד והעונה הוא קצת מתקאמבק כשהיעילות שלו השתפרה משמעותית מכל האיזורים. כשהוא שומר הסיניור מביא ניסיון אך חד כמו פעם. הפרשמן התורן בקבוצה, יוהאן טראור (2.08 מטר, 102 ק"ג), מצליח להביא אנרגיות, קפיציות ומאבק על כדורים אבודים, אבל לקליעה שלו יידרש תהליך ארוך עד שתהפוך למסוכנת (3/16 מהשלוש, 8/21 מהקו, גועל נפש). מאחורי וויליאמס וברום אין מקום לטעויות וטראור עושה כאלה פעם אחר פעם. נסגור את הרוטציה עם דילן קארדוול (2.11 מטר, 116 ק"ג), גבוה מחליף נהדר שמסייע המון בזמן קצר כבר שנה שנייה ברציפות. הג'וניור הוא מקור אמין לריבאונדים (18.7% מתחת לסל שלו, 16.3% בצד השני), חוסם כל מה שזז (כמעט 14% מהזריקות שעפו לכיוון הכללי שלו, שיא קריירה) וכמובן, יעילות אלוהית באיזור הצבע (28/32, שמעתם נכון, החטיא 4 זריקות שדה ב-12 משחקים!). אכן, הוא לא זורק יותר מדי, אך מחטיא אפילו פחות.

בונוס: דו"ח פציעות:

אם היה דבר אחד שהורס את ההנאה מכדורסל, זה היה פציעות (אוקיי, ופאולים). לצערנו, דברים כאלה הם עניין שבשגרה לכן חשוב לעדכן מי תחסר את מי ומי ממלא את החסר:

ההגנה של טנסי מסתדרת יפה (כמה יפה? 80.8 דיפנסיב רייטינג שמוליך את ארה"ב ביי פאר!) בלי ג'וסאיה ג'ורדן ג'יימס (1.98 מטר). הסיניור הוא עוד חתיכה פיזית ו-ורסטילית בפאזל המעניין של קואוץ' ריק בארנס. הפורוורד נעדר מ-4 משחקים בסוף נובמבר וחזר לשתי תחרויות בדצמבר בהן הוא לא נראה כמו עצמו (3 נקודות, 1/12 מהשדה) ומאז הוא בחוץ. הוא מביא המון ניסיון וקשיחות לחבורה המתחדשת של הוולס.

אחד מהאתלטים הנפיצים של ארקנסו, הביגמן טרבון בראזיל (2.08 מטר) לא יחזור לשחק במדי הרייזורבאקס השנה. אלו בשורות מצערות למאמן אריק מאסלמן, אך כעת הוא יכול להחליף את יכולת החסימה, הקליעה והקפיציות של הסופמור ביותר דקות לתאומים מיצ'ל או לפרשמן ג'ורדן וולש. אולי מעז יצא מתוק.

בינתיים באלבמה, ה-3&D נימארי בארנט (1.93 מטר) כבר שבועיים בחוץ. בלעדיו הקרימסון טייד הפסידו לדרו טימי וגונזאגה שלו, במשחק בו הוא יכול היה לסייע. בהיעדרו, האנרג'ייזר ג'יידן בראדלי נכנס לבור שנפער בחמישייה ונתן תפוקה נהדרת, בעיקר נגד הזאגס. ההתקפה הדינמית של נייט אוטס צריכה עוד שחקנים שיכולים ליצור לאחרים כמו הפרשמן ובמובן הזה הוא בהחלט מילא את החלל. בהצלחה לבארנט כשיחזור.

אחרי שחזר מהפציעה שלו רק לפני חודש וחצי, דאריק וויטהד (1.98 מטר) לקח זמן מה כדי להיכנס לעניינים. הווינג הסקורר התקשה מאוד בפתיחת קריירת המכללות שלו עבור הבלו דווילס- עבר את מחסום הדו ספרתי רק פעם אחת וגם זה היה במשחקו האחרון ב-10 לדצמבר. איתרע מזלו והוא שוב מצא את עצמו על מיטת הטיפולים, כשהחמיץ את המשחק השני בקונפרנס ה-ACC, בו קבוצתו הפסידה לוויק פורסט בחוץ לפני 8 ימים.

נעבור לביילור שלי, בה אדם פלאגלר (1.93 מטר) פתח את העונה בכושר נפלא. בניגוד לוויטהד, השריד האחרון מקבוצת האליפות של 2021 לא נפל מספרות כפולות באף משחק השנה. אף על פי כן, הוא החמיץ 2 משלושת המשחקים האחרונים. הביירס הסתדרו בלעדיו, תודה ששאלתם, אך זה לא יהיה המצב לאורך זמן עבור הוטרן הנהדר.

ההוז'יירס מאינדיאנה התגברו (בשני המשחקים האחרונים) על חסרונם של הרכז והסנטר הפותחים שלהם: אקסבייר ג'ונסון (1.91 מטר) וטרייס ג'קסון דייויס (2.08 מטר) בהתאמה. שחקני המשנה עשו את העבודה מול היריבות החלשות, אך מייק וודסון מתגעגע מאוד לרכז הלא יציב שלו ולביגמן המהווה את העוגן ההתקפי שלו. ג'קסון דייויס הוא אחד המועמדים הבכירים לשחקן השנה ובלעדיו הפרשמן מאליק ריניו מנסה ללא הועיל לסגור את החור שנפער. נאחל להם החלמה מהירה.

דירוג AP מעודכן (שבוע 7, 26.12.22):

1. פרדו בויילרמייקרס (-)
2. קונטיקט האסקיז (-)
3. יוסטון קוגארס (-)
4. קנזס ג'ייהוקס (-)
5. אריזונה ווילדקאטס (-)
6. טקסס לונגהורנס (1+)
7. טנסי וולונטירס (1+)
8. אלבמה קרימסון טייד (1+)
9. ארקנסו רייזורבאקס (1+)
10. גונזאגה בולדוגס (1+)
11. UCLA ברואינס (2+),
12. ביילור ביירס (-)
13. וירג'יניה קבאלירס (7-)
14. מיאמי הוריקיינס (8+)
15. ויסקונסין באדג'רס (2+)
16. אינדיאנה הוז'יירס (2+)
17. דיוק בלו דווילס (3-)
18. TCU הורנד פרוגס (2+)
19. קנטאקי ווילדקאטס (-)
20. אובורן טייגרס (3+)
21. מיסיסיפי סטייט בולדוגס (6-)
22. אקסבייר מוסקטירס (כניסה חדשה, לראשונה מזה כמעט 11 חודשים)
23. ניו מקסיקו לובוס (כניסה חדשה, לראשונה זה 8 שנים!)
24. ווסט וירג'יניה מאונטיינירס (כניסה חדשה, לראשונה מאז סוף עונת 2021)
25. צפון קרוליינה טאר הילס (כניסה חדשה, לראשונה זה 4 שבועות)