בפרק הקודם סקרנו את יוסטון בתקופתם של מוזס מאלון וחאכים אלאג'וואן, בפרק זה נתמקד בתקופתו של ג'יימס הארדן.
פרקים 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10, 11, 12, 13
עידן פוסט-חאכים
בתום עידן חאכים, כמו בתום עידן מוזס מאלון, מיהרה יוסטון לגלוש במורד הטבלה, תוך שהיא מנסה למצוא את הסופרסטאר הבא שיהפוך אותה לקונטנדרית, אך הפעם ללא הצלחה יתרה.
בקיץ 2002 שוב זכתה יוסטון בבחירה ה-1 בדראפט, ושוב בחרה סנטר – יאו מינג הסיני. דא-עקא, לפחות מבחינת הישגים ופציעות התברר שמינג דומה יותר לסמפסון מאשר לחאכים, וגם אם נבחר לאולסטאר בכל שנה בה שיחק בקבוצה, יוסטון לא הגיעה ל-4 האחרונות בתקופתו.
גם סטיב פרנסיס לא היה האיש – פרנסיס שיחק בקבוצה עד 2004 ואז עבר לאורלנדו בעסקת חבילה עבור כוכב אחר – טרייסי מקגריידי. טי-מק, כהרגלו, הפליא בנתוניו האישיים ובהיילייטס, אבל לא הצליח להפוך את הקבוצה לקונטנדרית לפני שעזב ב-2010 למקום בו כוכבים גוועים – הניקס.
בסיכומו של דבר נראה כי האירוע החשוב ביותר בתקופת החושך הארוכה הזו לא התקיים על הפרקט, ואפילו לא בטרייד ממולח, אלא דווקא מאחורי הקלעים, בתוככי אקסלים ובעומקם של מאגרי נתונים – בקיץ 2006 לזלי אלכסנדר, הבעלים של יוסטון דאז, ממנה את דריל מורי, איש אנליטיקס של הסלטיקס, לעוזר מנג'ר של הרוקטס, ושנה לאחר מכן למנג'ר. מורי הוא אחד המנהלים הראשונים בליגה שהגיעו מרקע של אנליזה סטטיסטית, והתפיסות החדשניות והמקוריות שלו, המכונות לעתים "מורי-בול", מעצבות לא רק את העידן הבא של הרוקטס, אלא גם את אופי המשחק בליגה כולה.
עידן ג'יימס הארדן
עונת 2012 היא עונה טיפוסית לתקופת החושך היוסטונית – הקבוצה מסיימת במקום התשיעי במערב, במאזן כמעט חצוי, עם סגל שכולל שחקנים מכל הסוגים, הרמות, ושלבי הקריירה השונים אבל קשה לראות איך מרכיבים ממנו קונטנדרית – אפשר לציין שני פוינט גארדים צעירים, (קייל לאורי בעונתו ה-5 בליגה וגוראן דראגיץ' בעונתו ה-3), שני פורוורדים רוקיז (מרכוס מוריס וצ'אנדלר פארסונס), את לואיס סקולה והאשים ת'אביט. על כל אלה מושל ברמה המאמן קווין מקהייל בעונה הראשונה שלו בקבוצה.
אני מרשה לעצמי להניח שהקבוצה הזו הייתה בדרכה הבטוחה לשום מקום תחרותי, כאשר 750 ק"מ צפונה מיוסטון מישהו עושה טעות. טעות גדולה. טעות גדולה מאד… אבל כידוע "אסונו של אחד יכול להיות מזלו הטוב של אחר", והטעות הגדולה, לדעתי, בתולדות אוקלהומה, מתבררת כאחת הברכות הגדולות בתולדות יוסטון – השוטינג גארד המחליף של הרעמים, ג'יימס הארדן בן ה-22, מוטרד ליוסטון, עם עוד שלושה שחקנים שלא הותירו חותם, עבור חבילה של ג'רמי לאמב, קווין מרטין, שתי בחירות סיבוב ראשון ובחירת סיבוב שני.
המספרים של הארדן בעונתו האחרונה באוקלהומה בהחלט נראים מצוין – 17 נק', 4 אס', 1 חט' ב-31 דק' למשחק – וגם מהווים שיפור יחסית לשנים הקודמות…
…אבל קשה לי לומר שהם מצביעים בבירור על מה שהארדן יעשה בשנים הבאות.
מצד שני, אמרנו דריל מורי, אז אולי התשובה מסתתרת ב"מדדים המתקדמים" למיניהם? בואו נבדוק…
…שימו לב ל-%TS העומד על 66!!! כמה גארדים יכולים להציג תוצאה טובה יותר לאורך עונה שלמה?
נכון גילרי, יפה מאד! – קייל קורבר באטלנטה הקסומה של 2015, טים לגלר ב-1996 (לא ידעתי שהוא כזה צלף, הפרשן החביב הזה), דאנקן רובינסון במיאמי של עונת הבועה ב-2020, סטף קרי בעונת ה73-9 ב-2016 וגם ב-2018, וסטיב קר בעונת ה72-10 ב-1996. וזהו. רשימה מכובדת להפליא.
נכון גילרי, גם מריו אלי ב-1997, אבל הוא שיחק כפורוורד אז לא ציינתי אותו, בסדר? כן גילרי, במהלך הקריירה הוא שיחק גם כשוטינג גארד, אבל באותה עונה, 1997, הוא שיחק כפורוורד, בסדר? לא גילרי, לא בדקתי אם הוא שיחק כפורוורד בכל משחק ומשחק באותה עונה, רק הסתכלתי על עמודת העמדה בעונת 1997 והיה כתוב פורוורד, בסדר? בחייך גילרי, אני פה באמצע הפוסט, בוא נשמור את השרשור הזה לתגובות, בסדר?😉
שימו לב לאחוז היוסאג' – 21.6, לשחקן ספסל, בהחלט מעיד על כך שהבחור יודע להוביל את הקבוצה כשהוא משחק, וגם ה-PER 21.1 הוא תוצאה מצוינת, וגם ה-WS/48 שמדורג כתוצאה ה-211 בטיבה בהיסטוריה.
תראו, הנתונים הללו בהחלט מרשימים, אבל להישבע לכם שהייתי מזהה את הפוטנציאל של הבחור? אני לא יכול. האם מורי זיהה את הפוטנציאל או פשוט הלך על השחקן עם הכי הרבה פוטנציאל שיכל להטריד עבורו ליוסטון 2012 המשוועת לכשרון ופשוט קיווה לטוב? איך הייתה מתפתחת הקריירה של הארדן אילו היה נשאר באוקלהומה או עובר לקבוצה שאינה יוסטון? איך הייתה נראית הליגה אלמלא חברו להם מורי והארדן ליצירת המורי-בול? שאלות מצוינות חברים, ותשובות אין לי, אבל אני חושב שבהחלט אפשר לומר שההימור של מורי הוכיח את עצמו, כמו גם ההימור של הארדן על עצמו.
עונת 2013 מהווה שיפור מה ברמה הקבוצתית, כשיוסטון מסיימת במקום השביעי במערב. הנתונים של הארדן בהחלט מצוינים – 26 נק', 6 ריב', 5 אס' וכמעט 2 חט' למשחק, ובגזרת המדדים המתקדמים – TS של 60 אחוז, PER של 22.9, יוסאג' של 29% ו-WS/48 של 0.206.
בסיבוב הראשון יוסטון מודחת על ידי… אוקלהומה ☹… אבל אם נוצר הרושם שפרסטי יכול להיות שבע רצון מהחלטתו בקיץ 2012, אז לא – אוקלהומה עצמה מודחת בסיבוב השני על ידי ממפיס, 4-1, למרות יתרון ביתיות, ואפשר רק לתהות "מה היה אילו" הארדן היה נשאר באוקלהומה.
בקיץ 2013 חותמים ביוסטון שני שחקנים חופשיים, אחד מגדולי שחקני ישראל בכל הזמנים – עמרי כספי, ואחד שלא – דווייט האוורד. רוברט קובינגטון, אנ-דראפטד, מצטרף לקבוצה. את עונת 2014 יוסטון מסיימת במקום החמישי במערב, אבל שוב מודחת בסיבוב הראשון, הפעם על ידי פורטלנד של אולדריג' הוותיק ולילארד הצעיר.
בקיץ 2014 יוסטון בוחרת בקלינט קפלה בבחירה ה-25, כספי מוטרד לפליקנס עבור חבילה שכוללת בעיקר את טרבור אריזה מוושינגטון, קובינגטון נחתך מהקבוצה ויחזור אליה רק ב-2020, ג'רמי לין מוטרד ללייקרס, וג'ייסון טרי הגדול מגיע בטרייד מסקרמנטו (סקרמנטו? מה היה לו לעשות שם? מתברר שהגיע לשם בטרייד מברוקלין. ווטאבר).
בעונת 2015 יוסטון ממשיכה להשתפר ומסיימת במקום השלישי במערב, בצוותא עם הקליפרס של עידן הלוב סיטי, ואחרי הלוחמים הלוהטים. פיזור הזריקות של יוסטון במהלך העונה נראה כך:
הידעת? ניתן למצוא תיאור מצוין של מהפכת האנליטיקס / שלשות / מוריבול בכתביו המוקדמים של גילרי (2017), כאן. הקריאה מומלצת לנשים, גברים וטף.
בסיבוב הראשון יוסטון לא מתקשה מול דאלאס. בסיבוב השני, למרות שנקלעו לפיגור 3-1 מול הקליפרס, ההארדנים לא נרתעים, מנצחים שלושה משחקים רצופים, מדיחים את הקליפרס האומללים (למי שהחמיץ את הפרקים על פיניקס ומילוואקי, עוד הזדמנות לביקורת על כריס פול – גו פור איט!!!), מעפילים לגמר המערב ופותחים אשכול חדש. בגמר המערב, כידוע, יוסטון פוגשת את האחר המשמעותי שלה (Relevant Other) בתקופת הארדן – הלוחמים מהמדינה הזהובה – ומפסידה, תוצאה שעוד תחזור על עצמה, והפעם 4-1.
בקיץ 2015 בוחרת יוסטון את מונטרזל הראל, בבחירה ה-32. כמו קפלה גם הראל אינו מצטיין בשלשות, אבל המורי-בול אינו מקדש את השלשות אלא את התוחלת, והתוחלת גבוהה הן משלוש והן בצבע, והראל וקפלה יודעים לעשות את זה מצוין בקרבת הסל. ועם זאת, עונת 2016 משקפת ירידה יחסית לעונות האחרונות – יוסטון מסיימת במקום השמיני, ומובסת בסיבוב הראשון, שוב 4-1, ושוב על ידי הלוחמים. הצניחה הזו בולטת על רקע השיפור אצל הלוחמים ומחייבת, אליבא דמורי, לעשות מעשה.
קיץ 2016, לפיכך, מבטא שינוי בסיסי שנעוץ לדעתי בחוסר התאמה מסוים בין הארדן, הסגל שנבנה, והתפיסות של מורי, לבין שיטת המשחק בפועל. קווין מקהייל עוזב את תפקידו ומוחלף על ידי דמות בעלת רקורד "דיסרפטיבי" יותר – מייק דאנתוני שהריץ בפיניקס את התקפת 7 השניות המפורסמת סביב גארד מיתולוגי אחר, סטיב נאש. החיבור בין שלושה "מדענים מטורפים", כל אחד בגזרתו – מורי המנהל, דאנתוני המאמן והארדן השחקן – יוצר את אחת הקבוצות הנועזות, היצירתיות, וגם השנויות ביותר במחלוקת, אי פעם.
השינוי דלעיל גורר מספר שינויים בסגל ובהם – דווייט הווארד עוזב, לאחר שלדעתי לא הצליח להפוך לעזר כנגדו של הארדן. מדוע כך אירע? סיבה אפשרית אחת היא שדווייט הוא דווייט, ולמעשה לא ממש הצליח לתפקד כצלע שניה בשום מקום, אלא רק ככוכב ראשי באורלנדו, וכרול-פלייר מאד מוגדר בערוב ימיו בלייקרס 2020. סיבה אפשרית שניה היא שהמורי-בול אינו מחייב סנטר כוכב אלא בעיקר סנטר שעושה פיק-אנד-רול בסיסי עם הארדן, מטביע לובים ועושה הגנה, ובשביל זה, האמת, מספיק קלינט קפלה הצעיר, שהוא גם מהיר יותר, ומצליח להסתדר בחילופים בהגנה.
אריק גורדון, 3&D קלאסי, וריאן אנדרסון, סטרץ'-4/5, שמשלב בין 2.06 מ' ל-38% משלוש בקריירה, מצטרפים כשחקנים חופשיים. בחורף יצטרף אליהם בטרייד לו וויליאמס, מכונת נקודות מהספסל, שיאפשר למפעל ההתקפי של יוסטון להימשך גם כשהארדן נח על הספסל.
בעונת 2017 הקונספט החדשני הזה מתפוצץ על הליגה ומסיים במקום השלישי במערב, אחרי האימפריות הדוהרות של הלוחמים והספרס. בסיבוב הראשון יוסטון לא מתקשה להביס את ווסטברוק ואוקלהומה פוסט דוראנט.
בחצי הגמר האזורי נתקלת יוסטון בספרס של קוואי פוסט-דאנקן. במשחק הראשון, בסן אנטוניו, המורי-בול טובח במקומיים, 126-99 בסיום, כשהרוקטס קולעים 44% מהשלוש, ו-89% מהקו, ועבדכם הנאמן מול המסך מאבד כל תקווה. הספרס, מצידם, מציגים רגנרציה מפתיעה, מנצחים 121-96, משווים את הסדרה, ואף מנצחים במשחק השלישי ביוסטון. הרוקטס, מצידם, חוזרים גם הם מהקבר, מנצחים 125-104 ומשווים ל2-2. המשחק החמישי בסאן אנטוניו שקול להפליא ובסיומו הספרס מנצחים כשמאנו המופרע עושה את זה:
במשחק השישי, יוסטון לא מצליחה להתאושש ומובסת 114-75 במשחק בית, עם הגב אל הקיר, וכשהספרס ללא קוואי הפצוע. לך תבין.
כל זה חברים, כדי להגיד לכם שמצד אחד החיה המוזרה הזו שנוצרה לה ביוסטון יודעת לרוץ, לעקוץ, ולהראות בלתי ניתנת לעצירה, ומצד שני חיות אחרות בג'ונגל מצליחות, איכשהו, בכל זאת לנצח אותה, באופן שמצביע על חוסר יציבות מסוים של הפרויקט המטורף הזה.
בקיץ 2017 הרוקטס, כך נראה, מבינים שיש צורך בשינוי יסודי נוסף, והפעם הוא מגולם בגוץ בשם כריס פול שמגיע מהקליפרס עבור חבילה גדושה במיוחד שבמרכזה בברלי, הארל ולו ויליאמס. גדול שחקני חולון בכל הזמנים, ישראל אלימלך, סליחה, פי.ג'יי טאקר, מצטרף כשחקן חופשי, כמו גם לוק-מבה-א-מוטה, ומאוחר יותר גם ג'רלד גרין.
ב-2018 יוסטון דוהרת כל הדרך למקום הראשון במערב, ובליגה כולה, עם מאזן של 65-17, כשהארדן זוכה ב-MVP של העונה הסדירה. יוסטון לא מתקשה מול מיניסוטה בסיבוב הראשון, גוברת על גובר ויוטה בסיבוב השני ומעפילה לגמר המערב מול אותה יריבה משכבר הימים – גולדן סטייט. מה היה שם? מה לא – יוסטון הובילה 3-2, פול נפצע בהמסטרינג, הרוקטס הצליחו להחמיץ 27 זריקות רצופות משלוש, והפסידו את הסדרה. מבאס.
ב-2019 הרוקטס מורידים הילוך בעונה הסדירה, מסיימים רק במקום הרביעי, והמפגש הקבוע עם הלוחמים מתקיים הפעם בחצי הגמר, ושוב התוצאה בעינה עומדת – הלוחמים מנצחים, והפעם 4-2, וכמו ב-2017 הרוקטס מפסידים את המשחק המכריע כשכוכב הקבוצה היריבה פצוע ואינו משחק (2017 קוואי, 2019 דוראנט). האשכול נגמר.
בקיץ 2019 העסק מתחיל להתפרק – הארדן ופול לא מסתדרים. היות שזו "הקבוצה של הארדן" מורי מטריד את פול, והתמורה המתקבלת עבורו עונה לשם ראסל ווסטברוק. ראסל והארדן אולי מסתדרים ברמה האישית, אבל ראסל – נטול קליעה מבחוץ, עם מעט מאד הגנה, קבלת החלטות בלתי מושלמת ובפרט בכל הקשור לבחירת זריקות – לא מתאקלם במורי-בול בהצלחה. בעונת 2020 המיקרו-בול היוסטוני מצליח, על חוט השערה, לצלוח את אוקלהומה בהנהגת כריס פול… אבל מודח בחצי הגמר האזורי על ידי הלייקרס.
ושוב, אצל יוסטון כמו אצל יוסטון, הגלישה למטה מהירה מאד – בקיץ 2020 מורי מסתבך באמירות פוליטיות על סין, מעצמה כלכלית בכלל, ושוק גדול עבור יוסטון מאז ימי יאו מינג בפרט, ועוזב. ווסטברוק מוחלף בוול שאינו משחק כלל. הארדן מבין שהעסק נגמר, מבקש טרייד, ובינואר 2021 מועבר אחר כבוד לברוקלין של דוראנט וקיירי. תם הטקס.
סיכום עידן הארדן
ברוח המורי-בול נעשה זאת תוך שימוש במספרים ובגרפים.
הגרף הבא מסביר, כמעט לבדו, את המורי-בול ואת המהפכה שקרתה בליגה, ולמהפכה הזו לא היה נציג מובהק יותר מג'יימס הארדן של העשור הקודם.
זוכרים שתהינו האם מורי הבין את הפוטנציאל המלא של הארדן על סמך המדדים המתקדמים המרשימים שלו באוקלהומה ב-2012? בואו נראה איך המדדים הללו נראים לאורך כל תקופת הארדן ביוסטון.
קל לראות שאחוז היוסאג' (בירוק בהיר) ואחוז האסיסטים (בצהוב) ממשיכים לגדול במהלך השנים. זה כמובן טבעי שהם יצמחו כשהארדן הופך משחקן ספסל באוקלהומה לשחקן מוביל ביוסטון, אבל שימו לב – הנתונים האלה ממשיכים לצמוח לא מעט שנים לאחר המעבר הזה.
המשמעות, להבנתי, היא שמורי והארדן, "דאבלד-דאון", על הארדן – הם פשוט העלו את דרגת ה"מרכזיות" שלו למרות העומס הבלתי רגיל הכרוך בכך, כמו גם הסיכון שהוא פשוט לא יצליח להתמודד עם דאבל-טימים, טראפים ושאר ירקות שהיריבות עושות כשיש להן שחקן אחד שצריך לנטרל. אפשר לומר שהרוקטס שמו את כל הביצים בסל של הארדן, ושלפחות רוב הזמן זה עבד.
אחוז הזריקות משלוש מתוך כלל הזריקות (חום) ירד קצת אחרי המעבר מאוקלהומה, שזה טבעי כי אם באוקלהומה הארדן היה אופציה שניה או שלישית להחזיק בכדור, והיה קל יותר למצוא אותו לקאצ' אנד שוט, הרי ביוסטון הוא היה מוביל הכדור המרכזי. ועם זאת, השינויים באופי המשחק גרמו לכך שהאחוז התחיל לטפס, ולמעשה בשלהי תקופתו ביוסטון אחוז הזריקות משלוש גבוה יותר מבאוקלהומה.
מרשים מאד לראות שהגידול הזה, באחוז הזריקות משלוש, לא לווה בירידה באחוז הקליעה (כחול בהיר), כלומר, למרות שהארדן זורק הרבה יותר שלשות, ולמרות שהיריבות יודעות שהארדן יזרוק הרבה יותר שלשות, אחוז הקליעה האמיתי של הארדן נשאר כמעט קבוע באזור של 60%. זה כאילו המורי-בול אומר ליריבות "זו תכנית המשחק שלי, כך אני עומד לשחק, ואתן לא ממש יכולות לעשות שום דבר כדי לעצור אותי". חצוף משהו, אבל יעיל מאד.
או.קיי, אז אם אי אפשר לעצור את השלשות של הארדן, אולי "ניתן לו לנסות לנצח אותנו לבד", ונתמקד בלעצור את שאר השחקנים ובנטרול קווי המסירה? אז גם זה לא בדיוק עוזר – אחוז האיבודים של הארדן מכלל הפוזשנים שבהם הוא מחזיק בכדור יציב מאד רוב השנים סביב ה-15% (למעט 2017).
בקיצור, למרות גידול עצום באחוזי היוסאג', וההתמקדות בשלשות, אחוזי היעילות של הארדן, בקליעה ובמסירה, נשארים יציבים. סוג של מכונה שאפשר להעמיס עליה עוד ועוד והיא ממשיכה לספק תוצאות מצוינות. מרשים מאד.
והמגמה הזו ניכרת גם במדדים שיותר מדגישים את התוצאה ופחות את הדרך אליה, דוגמת PER, BPM ו-VORP, כפי שניתן לראות להלן – הארדן פשוט משתפר, ומשתפר, ומשתפר… לפחות עד הצימוד עם ראסל ב-2020 שנבע, כאמור, מסיבות שאינן כדורסל נטו.
אפשר בהחלט לטעון שמגמת ההשתפרות המתמדת הזו קשורה לכך שהארדן ידע לעשות מצוין את מה שהמורי-בול דרש, ושיוסטון, והליגה כולה, אימצו את המהפכה והקצינו אותה, וככל שהדרישות הקצינו כך עלה ערכו של הארדן.
אבל אני חושב שזו לא רק התאמה בין השחקן והשיטה לבין הכיוון הכללי של המשחק, אלא גם שהמורי-בול כולל שינויים קטנים יותר, בתוך הקונספט המרכזי, שמוסיפים לקונספט, משכללים אותו ללא הרף, מהווים תגובה להתאמות של היריבות, מחייבים את היריבות להתאמות נוספות, וחוזר חלילה.
הגרף הבא, למשל, מציג את מספר הדריבלים של הארדן לפני זריקת שלשה. ניתן לראות שמפילוג של 50% זריקות ללא דריבל, ורק כ-15% זריקות לאחר 7 דריבלים או יותר ב-2014, המגמה משתנה וב-2019 המצב כבר הפוך – כ-60% מהזריקות הן לאחר 7 דריבלים או יותר, ופחות מ-10% הן ללא דריבלים כלל.
יש דברים שאי אפשר לראות בסטטיסטיקה, אבל יש דברים שאפשר לראות גם בסטטיסטיקה וגם על הפרקט, וזה בהחלט אחד מהם – הנטיה, הבלתי נסבלת משהו, של יוסטון והארדן בשנים המאוחרות לכדרר, ולכדרר, ולכדרר, ולכדרר… היא בדיוק מה שאנחנו רואים בגרף להלן.
גם אם נייחס את זיהוי ופיתוח הרעיונות הללו לגורמים מחוץ לפרקט כגון מורי, מחלקת האנליטיקס או ד'אנתוני, היכולת להתאים את עצמך, כשחקן וכקבוצה, לשינויים התכופים האלה היא לא פשוטה כלל וכלל.
להעלות רעיון, ואפילו לבסס את ההיגיון שלו סטטיסטית, זה דבר אחד. לעבוד על זה באימונים, ולעשות את זה במשחקים, זה דבר אחר לגמרי. השינוי דלעיל לבדו מחייב את הארדן, ואת השחקנים האחרים, לסט פעולות שונה לחלוטין כשהם נמצאים על המגרש – תנועה, מיקום, קצב, בהתקפה וגם בהגנה – הכל צריך לעבור התאמות כדי לתמוך בשינוי הזה.
דוגמא נוספת לכך היא הטרייד על כריס פול – בזמן אמת חשבתי שזה הימור מטורף, שהקבוצה סביב הארדן יכלה להמשיך להתפתח, ושההימור על פול, הפציע ובעל האגו הלא קטן, שכלל גם התחייבות להארכת חוזה ארוכה בשכר מקסימום, עלול להתפוצץ ליוסטון בפנים.
האם צדקתי? 80% לא, 20% כן. למה לא? כי הקבוצה של הארדן ופול הייתה היחידה שהצליחה לאתגר את הלוחמים בעידן דוראנט בעודם בריאים, כי אלמלא ההמסטרינג המפורסם, והברבור השחור של 0/27 משלוש, הקבוצה של הארדן ופול יכלה לנצח את הלוחמים ואולי גם לגבור על קליבלנד בפיינלז.
למה כן? בגלל ההמסטרינג המפורסם… שהיה כתוב על הקיר באותיות קידוש לבנה ושאר קלישאות, כי "מי שחי על החרב – מת על החרב" וזה נכון גם בנוגע לשלשות, וכי בסופו של דבר הקבוצה הזו אכן התפרקה מאחר והארדן וכריס פול לא הסתדרו.
היכולת של יוסטון להשתנות בקצב מהיר ובאופן נועז, כקבוצה וכפרטים, לאורך כל התקופה, היא יוצאת דופן בעיני וראויה לכל הערכה. ועל זה, גם על זה, צריך להוריד את הכובע בפני מורי, ד'אנתוני, הארדן וכל שחקני הרוקטס.
האם המורי-בול הצליח? לטעמי בהחלט כן – אשכול של 4 שנים אינו מובן מאליו כלל, ועוד בתקופה שהמערב היה מפוצץ בקבוצות מצוינות (גולדן סטייט, ספרס, אוקלהומה). יתרה מזו, האלמנטים שפותחו ביוסטון חילחלו לשאר הליגה והשפיעו עמוקות על קבוצות אחרות.
לכן, כשאני מסתכל על התמונה הכוללת, גם אם לא הצליחו לזכות בטבעת, לדעתי אסופת המדענים המטורפים צדקה בהימור – הם יצרו קונספט מקורי ויצירתי, מימשו אותו באומץ ובנחישות, הפגינו כדורסל ברמה עילאית, ועל הדרך, גם אם סחטו עבירות מעצבנות וכדררו עד שיצאנו מדעתנו, שינו לגמרי את הליגה.
מה אפשר ללמוד מהסיפור של יוסטון?
הארכנו בסקירה אז נקצר בסיכום:
ראשית, ההיסטוריה של יוסטון מתאפיינת במעברים חדים בין קונטנדרית מבוססת כוכב לבין טנקינג – התקופות שבין מאלון לחאכים, שבין חאכים להארדן, ואחרי הארדן, כוללות "גלישות" מהירות וחדות במורד הטבלה.
לטעמי, זה בעצם מה שמשייך את יוסטון, למרות הישגיה המרובים לאורך השנים, להקבצת הכוכב הבודד – בין אם באופן מתוכנן או שלא, יוסטון אינה מציגה את היציבות היחסית שמצאנו בקבוצות כמו פיניקס ופורטלנד, אלא להיפך – בונה קבוצות אדירות סביב כוכב ספציפי, לתקופת זמן מוגבלת, ואז מתפרקת לגורמים עד להגעתו של הכוכב הבא.
האם הפרשנות הזו מפחיתה בערכם של שחקנים כגון רודי טומגאנוביץ', קלייד דרקסלר וכריס פול? לדעתי לא – כבודם במקומם מונח, והם שחקנים אדירים, אבל כן, ביוסטון הם בעיקר שימשו כצלע שניה לכוכב גדול מהם, ובעיקר מרכזי יותר מהם, להצלחת הקבוצה שנוצרה שם.
17 שנים ארוכות חלפו בין תום האשכול של חאכים לתחילת האשכול של הארדן. לכמה זמן תזדקק יוסטון על מנת לבנות את הקונטנדרית הבאה שלה? האם אי שם בין ג'יילן גרין לג'בארי סמית' ימצא הכוכב הבא? נחיה ונראה.
שנית, פיתוח תפיסות מקוריות ויצירתיות תוך מוכנות לנטילת סיכונים. מהקונספט החדשני של מגדלי התאומים, דרך הסופרטים אה-לה-שנות-התשעים שצירפה לחאכים את דרקסלר, בארקלי ואפילו פיפן, וכמובן הארדן והמורי-בול, יוסטון היא המדען המטורף של הליגה – היא חושבת על משהו, יוצרת, מפתחת, מתאימה, משנה ומשכללת אותו. אחרות רואות, מאמצות, ולפעמים אף מצליחות יותר מיוסטון (ספרס עם מגדלי תאומים, גולדן סטייט עם שלשות), אבל אם נספר את הסיפור של הליגה, בהרבה צמתים ואבני דרך לאורך השנים נמצא את טביעת האצבע של יוסטון. ועל כך, גם על כך – כל הכבוד לרוקטס.
בפרק הבא, סקירת אימפריות הכוכב הבודד תסתיים בדאלאס.
מקורות: בסקטבול רפרנס, ויקיפדיה, פייסבוק, https://fansided.com/2019/01/11/nylon-calculus-james-harden-3-pointers/
פינגבק: קונטנדרשיפ 13, אימפריות הכוכב הבודד – יוסטון, תקופת מוזס מאלון וחאכים – Hoops
Berch
6 אוק 2022 08:05:06אחלה טור
יוסטון של הארדן הייתה אחד המרעננים של הליגה.
הפציעה של פול הייתה באמת צפויה, כפי שהייתה כואבת.
לא הסתכלתי על יוסטון במאקרו, מעניינת ההסתכלות שהצגת על יוסטון כמובילת חדשנות. לאורך כל כך הרבה זמן נראה שהבעלים דוחפים לזה….
מי הבעלים שם בכלל?
בכל מקרה אחלה פרק בסדרה המצוינת הזו
🙏
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
6 אוק 2022 16:10:34שאלה טובה, מי מחזיק שם את הגחלת הבוערת של החדשנות, הבעלים התחלפו מספר פעמים לאורך השנים, ואני מניח שגם המנג'רים, אז זה נראה לי איזה סוג של תרבות ארגונית שצמחה לה, לא יודע מתי ואיך.
asaf
6 אוק 2022 08:28:37מעולה מאנו. צריך להעניק לך את אימפריית הכוכב הבודד של הופס על הפרויקט הזה. באמת הבאת כאן הסתכלות מעניינת על המשולש מורי-יוסטון-הארדן ועל השפעתו על הליגה.
Smiley
6 אוק 2022 09:05:56הארדן ביוסטון הוא השחקן הבודד שהיה מסוגל לעשות "לברון" ולקחת קבוצה לבד עד לתואר. מורי גם מקסם את היכולות סביבו כדי לבנות סביב הארדן.
הבעיה שהם נתקלו במפלצת של הווריורס
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
6 אוק 2022 16:11:051+
Jonathan
6 אוק 2022 09:35:59מצוין מאנו. חתיכת פרוייקט.
כמה מחשבות:
1. מדהים שעם כל האנליטיקס וההעדפה לשלשות/חדירות יוסטון של מורי הפסידו לסן אנטוניו ואז פעמיים לגולדן סטייט עם דוראנט – שתי קבוצות שלא התביישו לזרוק מהמיד ריינג' בפלייאוף.
ואז ניסו ללכת על ממש קטן מול הלייקרס שדי רמסו את כולם בצבע. (הם גם הפסידו לג"ס ב-2015 שלדעתי באמת הסתמכה על שלשות).
2. הקבוצה הכי טובה שלהם הייתה עם כריס פול, שכידוע אוהב לזרוק מיד ריינג' ויש בלטה מימין לקו העונשין על שמו.
3. כל הקטע בסמול-בול, פוזישיונלס או מה שלא יהיה זה שצריך שחקנים שעובדים ממש קשה בהגנה. זה היה ברור בפלייאוף הזה למשל – גולדן סטייט, בוסטון ומיאמי הן לא קבוצות גדולות פיזית… לעשות קבוצת מיקרו-בול קיצונית עם הארדן ו-ווסטברוק זה להסתכל רק על צד אחד של האנליטיקס.
.
קצת חוכמה בדיעבד להגיד את ה עכשיו אבל בכל שנה הקבוצות שלהם היו מלהיבות ועדיין זה הרגיש כאילו חסר משהו…
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
6 אוק 2022 16:20:34תודה רבה ג'ונתן.
.
בעניין המיד ריינג' – לדעתי זה לא מה שעשה את ההבדל מול הלוחמים, אלא האיכות והעומק המטורפים של גולדן סטייט, אבל נשמע לי בהחלט סביר שההפסד לספרס ב-2017 זירז את ההימור על כריס פול, הן בגלל המיד ריינג' שלו, והן בגלל שזה הפחית את ההסתמכות על הארדן שנבלם, בפועל, ב-2017.
.
בעניין המיקרו-בול – לדעתי הוא לא היה חלק מהתוכנית של המורי-בול אלא אילוץ שנכפה עליהם בגלל הסכסוך בין הארדן לפול. כלומר הם לא הלכו לזה כי האמינו בשילוב עם ראסל אלא פשוט כי לא הייתה להם אז הצעה טובה יותר עבור כריס פול. בספר שלי המורי-בול הסתיים ב-2019, ולא רק בקיץ 2020.
Jonathan
6 אוק 2022 17:37:07לגבי המיד ריינג' – חושב שהשאלה היא לא רק כמה זורקים וקולעים אלא הידיעה שייקלעו מולך משם אם לא תשמור.
לגבי המיקרובול – זה קרה כשבאנצע העונה הם ויתרו על קאפלה. לא שקאפלה היה עושה הבדל לבד אבל מורי דאג לנקות את הקבוצה מגבוהים איכותיים. צריך הגנה הדוקה בשביל לעשות דבר כזה, לא את ראס והארדן.
bobby
6 אוק 2022 10:11:31תודה מאנו! לא זוכר אם הגבתי עד כה לסדרת כתבות הזאת או לא, אבל את כולם קראתי והניתוחים שלך נהדרים.
לדעתי למרות שנות הגלות בין עידן האקים לעידן הארדן, כן צריך לזכור שהעידן של יאו וטימאק היה מבטיח. נכון, יוסטון לא נפלו להגדרת ״קונטנרדית״ בפועל לפי ההגדרה היפה של העפלה לגמר אזורי. בקושי לחצי גמר הם הגיעו (ב-2009 ובכלל בלי טימאק). אבל בכל אחת מהשנים 2005-2009, לפחות בפתיחת כל עונה, יוסטון היו בדיונים של קבוצות ״טועיות לכתר״. שילוב של פציעות, חוסר מזל וגם חוסר בכשרון סביב הצמד (זכור בעיקר שיין באטייה הנהדר, אבל לא הרבה מעבר) הובילו בסוף להיעדר הצלחה. אבל עדיין הייתה לאוהדים אופטימיות ותקווה, שזה גם משהו.
עידו גילרי
6 אוק 2022 13:19:38גם לדעתי זו קבוצה שמינוס הפציעות הייתה הופכת לקונטנדרית. יאו היה יכול להיות שחקן ענק ולהיכנס להיכל בזכות ולא בחסד.
עגל
6 אוק 2022 13:29:42+1
שנות טימאק ומינג היו יפות מאוד.
חוסר מזל הוביל לחוסר הצלחה יחסית.
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
6 אוק 2022 16:21:35תודה רבה בובי, מסכים איתכם שלבריאות היה כאן משקל מכריע
ירון, החלום
6 אוק 2022 11:23:00בס"ד
תודה רבה.
ממש ניתוח מעמיק ומרתק על יוסטון שלי.
קבוצה מהמרת שעולה ונופלת, כמו רכבת הרים…….
מתאימה לאוהדי חולון
הפציעה של פול היתה צפויה ה 0 מ 27 לשלוש, ממש, לא….
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
6 אוק 2022 16:29:47תודה רבה ירון,
.
בנוגע ל0/27 – מסכים איתך שזה לא בדיוק הדבר הכי צפוי בעולם, אבל מענין מה אפשר, אם בכלל, ללמוד מזה.
אפשרות אחת היא לייחס את זה ל"לוזריות" של הארדן, או לטעון שהוא לא מדלבר ברמות הגבוהות ביותר. ואז הלקח הוא שצריך להמשיך להסתמך על השלשות.
אפשרות שניה, היא לייחס את זה לגודל המעמד, ולטעון שברגעים המכריעים הידיים רועדות ואז צריך ללכת למיד ריינג' או לצבע, כלומר שלשות זה כלי יותר מסוכן כשכולם בלחץ. לא בדקתי (נניח האם אחוזי שלשות בממוצע בליגה יורדים משמעותית במאניטיים בפלייאוף יחסית לעונה הסדירה?), אבל נדמה לי שגם סטף קיבל ביקורת על כך שהירבה להחמיץ מרחוק ברגעים המכריעים, אז יתכן שזה לקח קצת יותר רלבנטי. שווה בדיקה.
עידו גילרי
6 אוק 2022 13:18:25מאנו יקירי, אם אתה רק רוצה לעשות שיתוף פעולה תגיד…אני קל להשגה.
אפילו אם זה משהו קטן כזה של 37 פוסטים של 18500 מילים כל אחד. אני זורם עם הכל.
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
6 אוק 2022 16:30:14:-)))))
עגל
6 אוק 2022 13:37:05תודה מאנו.
זה פוסט מאלף על מועדון נהדר (למרות שלא תמיד הנסיבות היו בעדו). מועדון שלא פחד ללכת עד הסוף עם כיוון מסוים. הבאתו של מורי ואח"כ של הארדן הם שני הדברים ששינו הכי הרבה את הליגה (עם כל הכבוד לשלשות של סטף מהלוגו). עוד רבות ידובר ויבורבר על המהפכה של שני אלה.
למרות שסגנון המשחק לא היה תמיד יפה לעין . . .
נראה מה יהיה בעידן של פרטיטה.
כמובן שההישענות על שלשות ועל כריס פול היתה חרב פיפיות. ועדיין, אם היו 10 התמודדויות חוזרות בין יוסטון לג"ס של דוראנט אני מניח שזה היה נגמר בשיויון 5-5.
הפוסט הזה רק ממחיש כמה הארדן היה (כנראה שאפשר כבר לדבר בלשון עבר) שחקן גדול. מגיע לו כל הכבוד על העומס האדיר שהוא נשא על כתפיו, ובזה דה שוט צודק. הארדן הוא כנראה לא השחקן הכי יציב בעולם מנטלית, הוא שמנמן ונהנתן, אבל עדיין יש מעטים שהיו קרובים למה שהוא עשה ביוסטון.
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
6 אוק 2022 16:33:28תודה רבה עגל.
.
בנוגע להארדן – מסכים לגמרי. תופעה נדירה ביותר.
.
בנוגע ל5-5, שאלה טובה. ע"ע הדיון עם ירון למעלה – השאלה היא האם זו רק אנומליה או שבמאניטיים השלשות פחות אמינות מהשאר. שווה בדיקה.
עגל
6 אוק 2022 16:37:53יכול להיות שבמאני טיים זה פחות יעיל. אבל אם השיטה שלך טובה אתה משיג עליונות למשך משחק שלם, אולי אתה לא מגיע בכלל למאני טיים
🙂
אני בהחלט חושב שגם מבחינה "אנליטית" אסור להזניח את הזריקה ל-2, וכשאתה זורק רק מ-3 או מתחת לסל אתה נהיה יותר מדי צפוי. זאת היתה הטעות של מורי.
Eat Prey Ljos
6 אוק 2022 17:52:50בליגה שבה ההבדל בין קלעי עלית לאחד בינוני יכול להיות גם שלשה אחת שנכנסת פעם בכמה משחקים, היתרון של השיטה של מורי הוא אפילו יותר במאקרו מאשר משחק אחד. זו שיטה שנותנת יתרון על פני 82 משחקים (במחיר שחיקה, ומצד שני הרמה מטורפת, של השחקן שמזיז את הכל), פחות על שבעה ובטח ובטח פחות על משחק אחד כשאין שום תוכנית ב' או ניהול משחק משני.
כשכריס פול הגיע לתת את שניהם, אז כבר הקבוצה עפה לשמיים והסתכלה בעיניים של המפלצת.
עגל
6 אוק 2022 19:22:19נכון. אבל לא היו צריכים לחכות כל כל הרבה זמן, היו צריכים להביא רכז נוסף עוד לפני כן.
עוד ביקורת שיש לי על מורי היא שהשיטה היתה מעל הכל ורכבת השחקנים ביוסטון היתה מדהימה. מה שנקרא בזמנו ״חתיכות משלימות״ או משהו כזה ופורש בצורה שלילית. עם רכבת כזאת קשה להגיע לשלמות ביצועית.
קפיץ
6 אוק 2022 17:26:00אדיר הקטע עם גילרי. לא צחקתי ככה כבר הרבה זמן. ווי לאב יו עידו
ברוך רובין
6 אוק 2022 21:15:55תודה מאנו פשוט פנטסטי, מורי לא הבין שהשיטה שהולכת רק על זריקות ״יעילות״ צפוייה בפלייאוף, ברגע שקבוצה מוותרת על כמה אלמנטים קריאים ההתקפה שלה נתקעת
מנחם לס
7 אוק 2022 14:51:54אני פשוט אוהב לקרוא אותך, ולא חשוב על מה אתה כותב. ליוסטון היה סיכוי רק לאליפות אם לא כמה שטויןת שעשו שנה לפני (ושנתיים לפני)
פינגבק: קונטנדרשיפ 15, אימפריות הכוכב הבודד – דאלאס – Hoops
פינגבק: קונטנדרשיפ 16 – אינדיאנה – Hoops
פינגבק: קונטנדרשיפ 17 – הבלחות ספורדיות – Hoops
פינגבק: קונטנדרשיפ 18 (ואחרון) – סיכום ותובנות – Hoops