בפרק הקודם סקרנו את עלילותיה של פיניקס משנות השבעים הרחוקות ועד ההפסד בפיינלז של 1993. בפרק זה נמשיך לעקוב אחרי האימפריה המדברית בשארית העשור האחרון של המאה ה-20 ולתוך המילניום הנוכחי.

פרקים 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7

View post on imgur.com

View post on imgur.com

דמדומי עידן בארקלי

בקיץ 1994 סגל הקבוצה לא השתנה משמעותית למעט צ'יימברס, נוסע מתמיד שכמותו, שעוזב ליוטה, אבל בליגה, בטח במערב של אותן שנים, "אין ואקום", ופיניקס מסיימת את עונת 1994 עם מאזן מצוין, 56-26, אבל רק במקום השלישי במערב אחרי הסוניקס העולים והרוקטס עם ה-MVP של העונה, חאכים. פיניקס לא מתקשה בסיבוב הראשון, 3-0 מול גולדן סטייט, אבל ניגפת בסיבוב השני בשבעה משחקים ארוכים לאלופה שבדרך מיוסטון.

בקיץ 1994 דני מאנינג, פאואר-פורוורד בן 28, חותם כשחקן חופשי, ואת עונת 1995 פיניקס שוב מסיימת במקום השלישי במערב, הפעם אחרי סאן אנטוניו ויוטה, ושוב הסיבוב הראשון עובר חלק, עם 3-0 על פורטלנד, ושוב זו יוסטון שממתינה בסיבוב השני, ושוב זה נגמר 4-3 לרוקטס. פיניקס מובילים 2-0, וגם 3-1, אבל האלופים, שאין להעריך את ליבם בחסר, מנצחים שלושה משחקים רצופים, במשחק השביעי בהפרש נקודה בודדת, וממשיכים לטבעת שניה ברציפות. אכזרי.

בקיץ 1995 שוב טרייד נועז – דן מארלי, מהשחקנים שעשו את הקבוצה הזו למה שהיא, מוצא את עצמו בקליבלנד, יחד עם לאנג ובחירת סיבוב ראשון עתידית עבור ביג בן 32 בשם ג'ון "הוט רוד" וויליאמס. לא ברור לי מה היה ההיגיון מאחורי העסקה, יתכן שפיניקס חשבה שיוכל לעשות הבדל מול חאכים? בכל מקרה, מר הוט דווקא מתקרר במדבר – הוא קולע 6 נק' בממוצע ב-3 עונות באריזונה, ועונת 1996 שהתחילה עם 14-19, והחלפתו של המאמן ווסטפאל בקודמו שהפך גם ליורשו – פיצסימונס – מסתיימת רק במקום השביעי במערב ובהדחה בסיבוב הראשון, 3-1 מול הספרס של רובינסון.

לא ברור האם הייתה זו הסיבה או התוצאה לכך, אבל היחסים עם בארקלי עולים על שרטון, והוא עושה מעשה דרקסלר ועובר בקיץ 1996 לקבוצה שגברה עליו – היוסטון רוקטס – ומצטרף לחבורה קשישה למדי – חאכים, דרקסלר, מריו אלי, אדי ג'ונסון, וקווין וויליס – יתכן מאחר והתייאש מהאפשרות לזכות בטבעת עם פיניקס. בארקלי, כידוע, לא זוכה בטבעת, וגם פיניקס מתחילה מספר שנים קשות.

תקופת ריבוי הפוינט גארדים

אבל אין רע בלי טוב, ועונת 1996 המאכזבת מנביטה משהו טוב, ואפילו מצוין, גם אם יחלפו אי אילו שנים עד שיצמח ויפרח – בבחירה ה-15 בדראפט בוחרת הקבוצה בפוינט גארד קנדי נמוך, רזה וחלוש, אך גם מהיר, צלף וגאון בשם סטיב נאש. רקס צ'פמן, גם הוא גארד, מצטרף.

View post on imgur.com

לא ברור האם פיניקס לא מבינה מה יש לה ביד, או מבינה וחושבת שייקח זמן עד שיבשיל, אבל לאחר שהעונה מתחילה עם 8 הפסדים רצופים, דני איינג' מחליף את פיצסימונס בתפקיד המאמן, ופיניקס מטרידה לדאלאס את סם קאסל, איי.סי גרין המבוגר, ומייקל פינלי הצעיר עבור פוינט גארד גאון שני בשם ג'ייסון קיד.

View post on imgur.com

כתוצאה מכך משחקים בקבוצה, באותה עונה, שלושה (!) פוינט גארדים היסטוריים – קיי.ג'יי בן ה-30 (20 נק' ו-9 אס' ב-38 דק' למשחק), קיד בן ה-23 (11 נק' ו-9 אס' ב-35 דק' למשחק) ,ונאש בן ה-22 (3 נק' ו-2 אס' ב-10 דק' למשחק). הסגל הספק מאוזן הזה מספיק למקום ה-7 במערב, ולהפסד בסיבוב הראשון מול סיאטל של פייטון.

בקיץ 1997, בבחירה ה-42, בוחרת פיניקס בסטיבן ג'קסון אבל משחררת אותו עוד לפני תחילת העונה. מדוע? לא יודע, אבל יתכן שהתחוור להם, שהבחור, איך ברץ' הגדיר את זה… מאג'נון (ברץ', שם). אנטוניו מקדייס מצטרף בטרייד משולש, וקליפורד רובינסון מצטרף כשחקן חופשי.

בעונת 1998 המספרים של קיי.ג'יי יורדים משמעותית – מ-20 ל-10 נק', מ-9 ל-5 אס' ומ-32 ל-26 דק' למשחק – אלו של קיד דומים לעונה החולפת, ונאש מתחיל לעלות – מ-3 ל-9 נק', מ-2 ל-3.5 אס', ומ-10 ל-20 דק' למשחק. מצד שני, הקלע המוביל הוא רקס צ'פמן, גם הוא גארד, והשאר הם ביגז – אנטוניו מקדייס, קליפורד רובינסון ודני מאנינג, כשקיד רק חמישי ברשימה. הקבוצה מסיימת במקום הרביעי במערב ופוגשת בסיבוב הראשון את הספרס. 2.7 נק' בממוצע למשחק קולע מונטי וויליאמס נגד הקבוצה שיאמן כרבע מאה לאחר מכן, אבל רובינסון, אייברי ג'ונסון והרוקי דאנקן קולעים 20 נק' כל אחד ופיניקס מודחת.

בקיץ 1998 תם עידן בפיניקס – לאחר הירידה המשמעותית במספריו, קווין ג'ונסון פורש. הזדמנות טובה לנאש לקבל דקות? בסוף לא – הקבוצה מחליטה, כך נראה, להמר על ג'ייסון קיד, ונאש מוטרד לדאלאס עבור פט גאריטי, מרטין מוראספ, באבא וולס, ובחירת סיבוב ראשון ב-1999.

עידן ג'ייסון קיד

בנוסף, פיניקס משחררת את מקדייס, שאך עתה הטרידה עבורו, ללא תמורה. היות שהבחור המשיך לקריירה מצוינת בליגה, הסיבה למהלך הזה אינה ברורה לי, יתכן שהיה מדובר במהלך שנועד לפנות שכר בתום העונה, או שפשוט פיספסו את הבחור. טום גוגליוטה, פורוורד משובח בן 29 מצטרף כשחקן חופשי. כך או כך, 1999 דומה לקודמתה, ופיניקס מודחת בסיבוב הראשון מול הבלייזרס.

בקיץ 1999 כמו עוף החול המיתולוגי, פיניקס עושה הכל כדי להמריא, והפעם לוקחת סיכון על שחקן מעולה אך פצוע בדמותו של פני הארדוואי שמגיע מאורלנדו עבור דני מאנינג, גאריטי ושתי בחירות סיבוב ראשון. בארבע שנותיו המלאות בקבוצה ישחק פני 50 משחקים בממוצע לעונה, יקלע כ-12 נק' וימסור 4 אס'. באסה. בדראפט, בבחירה שהגיעה עבור נאש, בוחרת פיניקס היטב את שון מאריון בבחירה ה-9. לפחות זה.

View post on imgur.com

פיניקס מסיימת את עונת 2000 במקום הרביעי במערב ופוגשת בסיבוב הראשון את האלופה מסאן אנטוניו במקום החמישי. הגרלה אכזרית? בהחלט, לפחות לספרס, שללא דאנקן הפצוע מודחים 3-1, אבל בחצי הגמר פיניקס נתקלת באימפריה העולה מלוס אנג'לס – 50 נק' משותפות לשאקובי בממוצע למשחק מסיימות את הסדרה בג'נטלמן סוויפ, והלייקרס ממשיכים לאליפות ראשונה בעידן שאקובי.

קיץ 2000 עובר ללא אירועים משמעותיים, אבל פני הארדוואי נפצע ומשחק רק 4 משחקים בעונת 2001. מאריון הופך לקלע הבולט של הקבוצה, ויחד עם קיד, טוני דלק שחתם בקיץ, וקליפורד רובינסון וגוגליוטה הוותיקים הם מצליחים, איכשהו, לסיים במקום השישי במערב, אבל מודחים בסיבוב הראשון נגד הקינגס הלוהטים.

קיץ 2001 בהחלט כולל שינויים משמעותיים – ג'ייסון קיד, אחד השחקנים המרכזיים בקבוצה מוטרד לנטס, אז עדיין בניו ג'רזי, עבור סטפון מרבורי ותוספות. מי? מה? מו? למה? שאלה טובה. תראו, מבחינת כדורסל נטו, אני לא חושב שפיניקס הרוויחה מהסיפור הזה, 'סתכלו למטה על הנתונים בעת ביצוע הטרייד – מרבורי קולע יותר טוב, אבל כנראה פחות טוב בכל השאר. יש המייחסים את הפרידה הזו ליחסי האנוש הבלתי מושלמים של קיד בכלל, ולכך שהואשם בהכאת אשתו כחצי שנה קודם לכן בפרט.

View post on imgur.com

גם קליפורד רובינסון, כבר לא צעיר אך עדיין קטלני, נשלח לדטרויט עבור ג'אד בוכלר וג'ון וולאס. דן מארלי חוזר לעונת פרישה, ובמהלך העונה ג'ו ג'ונסון מגיע בטרייד מבוסטון.

לא יודע אם הניתוח הצליח, אבל החולה בהחלט מתמוטט – עונת 2002 מתבררת כהתרסקות מפוארת ומסתיימת מחוץ לפלייאוף, לראשונה מזה 14 (!) שנה. זה רע? אולי. זה טוב? בהחלט – הבחירה התשיעית שוב מאירה פניה לפיניקס, ובדראפט 2002 נבחר אמארה סטודמאייר, לימים יהושפט בן אברהם בהפועל ירושלים ומכבי תל אביב.

עונת 2003 מסמנת שיפור – סטודמאייר זוכה ברוקי העונה, והסאנס חוזרים למקומם הטבעי, בפלייאוף, גם אם במקום השמיני, ומודחים 4-2 כנגד הספרס בסיבוב הראשון.

קיץ 2003 לא מצביע על שינויים חדים, וניתן היה, לדעתי, לצפות שהקבוצה תמשיך להשתפר, אבל עונת 2004 מתחילה גרוע, ובחורף פיניקס מטרידה לניקס את מרבורי ופני הארדווי עבור אנטוניו מקדייס ומספר שחקנים ובחירות שלא מותירים חותם. חשוב לציין שהשינוי כולל גם החלפת מאמנים ופרנק ג'ונסון הוחלף על ידי מייק ד'אנתוני. לא ראיתי את זה בא, לא יודע בדיוק מה קרה שם, ומדוע, אבל בהחלט יתכן ששיקולי שכר היו קשורים בעניין מאחר ו…

עידן נאש – האשכול הרביעי

…בקיץ 2004 פיניקס מחתימה שני שחקנים חופשיים – סטיב נאש, בן ה-30, שב הביתה, וגם קוונטין ריצ'רדסון, ווינג, מצטרף. לפעמים לוקח לדברים זמן להתחבר, לפעמים גם לא – מתוך החיבור בין ד'אנתוני, נאש, סטודמאייר, ג'ו ג'ונסון, מאריון ואפילו ליאנדרו ברבוסה הצעיר, נוצרת, כבר בעונת 2005, שיטת משחק מהירה, התקפית, מענגת ומצליחה. נאש זוכה ב-MVP והסאנס רצים כל הדרך למקום הראשון במערב עם מאזן 62-20. איזה יופי!

View post on imgur.com

בסיבוב הראשון הסאנס מוחצים את ממפיס בסוויפ. בסיבוב השני הם גוברים על נוביצקי וחבריו 4-2, ופותחים אשכול רביעי במספר בהעפלה לגמר המערב נגד הספרס. 37 (!) נק' בממוצע למשחק של סטודמאייר לא מספיקות כנגד המכונה מסן אנטוניו, והספרס ממשיכים לפיינלז ולאליפות השלישית שלהם.

בקיץ 2005 ג'ו ג'ונסון מוטרד לאטלנטה עבור בוריס דיאו ושתי בחירות סיבוב ראשון עתידיות. ראג'ה בל חותם כשחקן חופשי, וג'יימס ג'ונס מגיע בטרייד מאינדי. עונת 2006 מסתיימת במקום השלישי במערב, אחרי הספרס והמבריקס, ועם תואר MVP נוסף לנאש. הסאנס, נטולי סטודמאייר הפצוע, גוברים על הלייקרס 4-3 בסיבוב הראשון, ועל הקליפרס 4-3 בסיבוב השני, ומעפילים שוב לגמר האזורי. נאש פוגש את חבריו לשעבר מדאלאס לסדרה שמסתיימת בניצחון של הנוביצקיז 4-2.

הקבוצה ממשיכה להפליא בהישגיה גם בעונת 2007, ומסיימת במקום השני במערב אחרי המבריקס הדוהרים. במרוץ ל-MVP נאש מסיים שני רק לדירק הגדול. ברבוסה זוכה בשחקן השישי של העונה. בסיבוב הראשון הסאנס מכים את הקוביז 4-1 ומעפילים לסיבוב השני כנגד אותה יריבה מ-2005, הספרס. הספרס מובילים 2-1 בסדרה, כשבסיום המשחק הרביעי מבצע רוברט הורי עבירה בלתי ספורטיבית על סטיב נאש.

למה אני מספר לכם על עבירה אחת מני רבות? בגלל ההשלכות חברים, בגלל ההשלכות:

א. אמארה סטודמאייר ובוריס דיאו, בין שאר יושבי הספסל של פיניקס, מתפרצים לפרקט.

ב. הסאנס אמנם מנצחים את המשחק הרביעי, אבל…סטודמאייר ודיאו מושעים מהמשחק החמישי…

ג. גיא רוזן חובט בקיר בעוצמה שגורמת לרעידת אדמה בדרגה 7 בסולם ריכטר במפרץ חיפה…

ד. זעקות השבר של עידו גילרי מזיקות למכשור האקוסטי העדין שפרס הצי האמריקני במפרץ ברינג, ופוגעות ביכולת הניטור של צוללות רוסיות למשך עשור…

ה. והספרס מנצחים במשחק החמישי… וגם בשישי, וממשיכים לאליפות רביעית בתוך 8 שנים, בעוד שהאשכול הרביעי של הסאנס מסתיים.

בקיץ 2007 גרנט היל הקשיש מצטרף, ובפברואר 2008 פיניקס שוב טורפת את הקלפים… שון מאריון – המטריקס, השחקן היחיד בתולדות הליגה שלא זורק כדורים לסל אלא משהק אותם, ואחד השחקנים שעשו את הקבוצה הזו למה שהיא – עובר למיאמי עבור קשיש גדול מימדים בשם שאקיל.

שאקיל, היל, ווטאבר – עונת 2008 מסתיימת בסיבוב הראשון בהפסד נוסף לספרס 4-1.

הידעת? "שאקיל אוניל נהג להתאבק היאבקות חופשית עם חבריו והמאמנים שלו בפיניקס בעירום מלא במהלך העונה פלוס שלו במדבר" (ג'ון, שם)

בקיץ, בבחירה ה-15, בוחרת פיניקס ברובין לופז, וגוראן דראגיץ' מגיע בטרייד מהספרס בבחירה ה-45.

עונת 2009 מכזיבה עוד יותר, ובחורף בוריס דיאו וראג'ה בל מוטרדים לשרלוט, כשג'ייסון ריצ'רדסון, וג'ארד דדלי עושים את הדרך ההפוכה, והקבוצה מסיימת, בניגוד להרגלה, מחוץ לפלייאוף.

בקיץ 2009 צ'אנינג פריי מצטרף כשחקן חופשי, לא תוספת שאמורה לייצר המון אופטימיות באריזונה, אבל איכשהו, בפיניקס כמו בפיניקס, תמיד מכוונים למעלה, והעונה מסתיימת במקום השלישי במערב אחרי הלייקרס והמאבריקס. בסיבוב הראשון פיניקס גוברת על פורטלנד 4-2. בסיבוב השני היא מביסה את הספרס בסוויפ (מבאס 😉), מעפילה לגמר האזורי ופותחת את האשכול החמישי, אבל מפסידה לאלופה שבדרך, הלייקרס של פאוקובי, 4-2.

החורף מגיע

אבל מתברר שהעונה הזו לא בישרה את חזרתה של פיניקס לצמרת, אלא להיפך – את תחילתו של חורף ארוך מאד. מיד בתום העונה סטודמאייר עוזב לניקס עבור טרייד אקספשן ובחירת סיבוב שני שלא תתממש, וברבוסה מוטרד לטורונטו עבור טורקוגלו.

בעונת 2011 פיניקס לא עושה את הפלייאוף, ולא תחזור אליו בעשור הקרוב. הקבוצה מטרידה את גוראן דראגיץ' ליוסטון, ובקיץ בוחרת את מרקיף מוריס בבחירה ה-13. בקיץ 2012 נאש הזקן מוטרד דווקא ללייקרס, מכל המקומות, עבור בחירות שמרובן לא יצא מהן יותר מדי, אבל אחת מהן, בחירת סיבוב ראשון ב-2018, תהפוך בסופו של תהליך סבוך למיקאל ברידג'ס. ודראגיץ' חוזר, הפעם כשחקן חופשי.

את העונות הבאות מבלה פיניקס בשיפולי הליגה, ומקדיחה חלק גדול מהבחירות הגבוהות שבהן היא זוכה – ב-2013, אלכס לן נבחר בבחירה ה-5, על פני שחקנים כמו מקולום (10), יאניס (15) ואפילו טימי הארדוואי ג'וניור (24). לן לא עושה יותר מדי בפיניקס ומשוחרר ללא תמורה. ב-2014 הקבוצה בוחרת את טי.ג'יי וורן (14), טיילר אניס (18), ואפילו בוגדן בוגדנוביץ' (27) שנשאר באירופה.

ב-2015 אניס מוטרד למילוואקי עבור ברנדון נייט וקנדל מרשל, אבל, נקודת אור סוף סוף – צלף קטן בשם דווין בוקר נבחר בבחירה ה-13.

View post on imgur.com

ב-2016 הקבוצה שוב עולה על הגל השלילי – מרקיף מוריס מוטרד לוושינגטון עבור כלום, מרקיז קריס, הבחירה 2 של דטרויט, מגיע עבור הזכויות על בוגדנוביץ', ובבחירה הרביעית נבחר דראגן בנדר על פני שחקנים כמו ג'מאל מורי (7), סאבוניס (11), לאברט (20), סיאקאם (27) ודז'ונטה מורי (29). ב-2017 כנ"ל – ג'וש ג'קסון בבחירה הרביעית… אללה ייסתר…

ב-2018 תחת שרביטו של המאמן הסלובני איגור קוקושקוב, הקבוצה בוחרת במקום הראשון בדראפט את הרכז הסלובני הצעיר לוקה דונצ'יץ'. כידוע, הציוות של דונצ'יץ' עם בוקר, המכונה בתקשורת "ספלאש בראדרז 2.0", הוליד 3 אליפויות בין 2020 ל-2029, ועוד פעמיים גמר אזורי. אה… רק רגע… מתקנים אותי באזניה שהסאנס בחרו את… דיאנדרה אייטון, סנטר בעל יד רכה מאוניברסיטת אריזונה. רק רגע… קוקושקוב על הקו:

מאנו – הלו איגור?

איגור – כן?

מ' – תגיד, מה זה היה הקטע הזה? הביאו אותך, לא בחרו את הסלובני אלא את הבחור השני, טינקקת, ואז פיטרו אותך? לא הבנתי את כל הסיפור הזה

א' – גם אני לא

מ' – טוב, לא משנה, תודה איגור

א' – תודה לך

אבל בכל זאת נקודת אור – במחיר של בחירת סיבוב ראשון עתידית, פיניקס מבצעת טרייד-אפ יפה ומחליפה את הבחירה שלה, ה-16 (זאיר סמית'), בבחירה ה-10 של פילדלפיה, שהתגלגלה מהלייקרס, דרך פיניקס עצמה בטרייד על נאש, והופכת לחתן של משפחת גילרי – מיקאל ברידג'ס.

שמחנו לראותכם בין אורחינו

בקיץ 2019 לא מעט גבות מורמות כשפיניקס מוותרת על לא מעט שחקנים עבור כלום. שחקנים גרועים ברובם, אבל בכל זאת זה מוזר – דראגן בנדר עוזב עבור כלום, ג'וש ג'קסון עוזב עבור כלום ואפילו טי.ג'יי וורן עוזב עבור כלום… אבל שוב נקודת אור בדראפט והפעם בטרייד דאון – פיניקס שולחת את הבחירה ה-6 (ג'ארט קולבר) למיניסוטה עבור דריו סאריץ' והבחירה ה-11 (קמרון ג'ונסון המופלא).

ב-2020 פיניקס כבר מתחילה להראות כמו שצריך, מככבת בפלייאין בבועה, ומפספסת את הפלייאוף על המילימטר. בדראפט ג'יילן סמית', פאואר פורוורד בעל קליעה מרחוק, נבחר בבחירה ה-10 לפני גארדים מסוגם של האליברטון (12), קול אנתוני (15), טייריס מקסי (21), עמנואל קוויקלי (25) ופייטון פריצ'ארד (26). מדוע?

כנראה מכיוון שהקבוצה יודעת שהיא מתכוונת לקחת סיכון בלתי מבוטל על גארד משובח ומנוסה אך גם מבוגר ופציע – כריס פול מגיע מאוקלהומה עבור ערימת צעירים ובחירות. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים – הסאנס פותחים את האשכול השישי שלהם, אך מפסידים בפיינלז למילוואקי.

מה אפשר ללמוד מהסיפור של פיניקס?

לטעמי, פיניקס היא הקונטנדרית המושלמת – קבוצה שהתחרתה במגוון תקופות וסיטואציות למרות לא מעט תהפוכות ואירועים. ככזו, היא לא מתקשה לסמן צ'ק על המאפיינים שהגדרנו – מערכת (מנהלים, מאמנים, שחקנים) עתירת ניסיון, שלד איכותי ומוכנות להשקיע בו בטווח הזמן הקצר, ונוכחות של כוכבים (ווטספאל, די.ג'יי, ולטר דייויס, קיי.ג'יי, בארקלי, קיד, נאש, סטודמאייר, בוקר, כריס פול), שהושגו בשילוב בין בחירות דראפט מוצלחות לטריידים נועזים.

העובדה שפיניקס טרם זכתה באליפות מחדדת את ההבדל בין אלופה לבין קונטנדרית – קונטנדרית, בסדרה זו, מוגדרת כקבוצה שמתחרה על האליפות גם אם לא בהכרח זוכה בה. כזכור, ההתמקדות של הסדרה הזו בקונטנדריות, ולא באלופות, נובעת מהטענה שלא ניתן "להבטיח" אליפות בנ.ב.א, הן מכיוון שלעתים קבוצה מצוינת תפגוש קבוצה מצוינת עוד יותר, והן מכיוון שלעתים ההבדל בין קונטנדרית לבין אלופה ייווצר כתוצאה ממשתנים רנדומליים כגון פציעות, שיפוט, חוסר מזל, כדור שמתגלגל על הטבעת ובסוף נכנס/יוצא וכדומה.

אכן, לא אחת פיניקס הפסידה "על המילימטר" באופן שקשה לייחס אותו להיבט מקצועי בר-קיימא – בסדרה מול בוסטון ב-1976 ו"המשחק הגדול בכל הזמנים", נגד פורטלנד ב-1990 עם הפסדים בהפרשים של 6, 3, 2 ו-1 נקודות בסדרה, בהפסד למייקל ופקסון בנקודה במשחק השישי ב-1993, ובהפסד ליוסטון, שוב בנקודה, במשחק השביעי ב-1995 – פרפר אחד שהיה מנופף את כנפיו קצת יותר חזק/חלש/ימינה/שמאלה והמשחקים הללו, והסדרות הללו, יכלו להסתיים בתוצאה הפוכה.

ועם זאת, הפער הגדול בין הקונטנדרשיפ המתמדת של פיניקס להעדר האליפויות שלה, מהווה הזדמנות טובה לנסות לשפוך אור על הסוגייה ולנסות לברר, בכל זאת, האם יש איזה "משהו נוסף" שעושה את ההבדל בין אלופה לבין קונטנדרית שמתמודדת על התואר?

אפשר לנסות להתחיל את הבירור הזה מ"מיפוי" ההפסדים של פיניקס בגמר האזורי וצפונה:

View post on imgur.com

כפי שניתן לראות בטבלה, ב-4/11 מהמקרים פיניקס הפסידה לאחיותיה להקבצה – סיאטל (מפרק 5), פורטלנד (מפרק 6) – וגם לדאלאס ומילוואקי (שנעסוק בהן בפרקים הבאים). סיאטל 1979, כפי שכבר ראינו, הייתה מקרה מעניין של אלופה נטולת סופרסטאר של ממש, פורטלנד 1990 ודאלאס 2006 היו, לטעמי, קבוצות שקולות למדי לפיניקס, והסדרות הוכרעו על המילימטר (1990) ו/או הושפעו מפציעות (סטודמאייר לא שיחק נגד דאלאס ב-2006).

את הדיון על הפיינלז של 2021, ברשותכם, נקיים בפרק על מילוואקי (לא מסכימים? טוב, אז מי שממש לא יכול להתאפק… יכול לגדף את כריס פול בתגובות כבר עכשיו, להוציא את זה מהסיסטם, ולהגיע נקי ומשוחרר לפרק על מילוואקי, בסדר? עשינו עסק?)

התרחיש הנפוץ יותר, שהתקיים ב-7/11 מהמקרים, הוא שפיניקס ניגפת מפני אימפריות גדולות ממנה – הלייקרס (פעמיים מול השואוטיים ופעם מול פאוקובי), הספרס של דאנקן (פעמיים, אם סופרים גם את פרשת הורי-נאש בחצי הגמר ב-2007), בוסטון בסבנטיז, וכמובן שיקגו של ג'ורדן.

כלומר ב-2/3 מהמקרים פיניקס מפסידה לאימפריה שזכתה במספר אליפויות, ונראה שהסוגייה מתחדדת – שבדרך כלל זה לא עניין של הפסד רנדומלי לכאן או לכאן, אלא שמסתמנת מגמה – יש קבוצות שזוכות באליפות, ואף מספר פעמים, ויש את אלו שלא, או כמעט שלא – ושוב נשאלת השאלה מדוע?

נתחיל במאפיינים שציינו – מערכת (מנהלים, מאמנים, שחקנים) עתירי ניסיון, שלד איכותי ומוכנות להשקיע בו בטווח הזמן הקצר, ונוכחות של סופרסטארים שהושגו בשילוב בין בחירות דראפט מוצלחות לטריידים נועזים. כן, לטעמי פיניקס הצליחה לעשות את כל הנ"ל, אבל מעניין להשוות אותה בפרמטרים הללו, ללייקרס למשל:

לארי נאנס (סיניור) בבחירה ה-20 בדראפט 1981 התברר כשחקן מצוין, וגם אם נפל מוורת'י, למשל, בוודאי שאי אפשר לטעון שפיניקס לא ידעה לבחור בדראפט, שהרי וורת'י היה בחירה 1 (1982). ולטר דייויס, שנבחר בבחירה ה-5 ב-1977, גם הוא בחירה מצוינת, ושחקן מצוין, גם אם פחות טוב ממג'יק, בבחירה ה-1 ב-1979. ושוב קצת קשה "להאשים" בכך את פיניקס.

אבל נניח, היפותטית כמובן, שבאיזו דרך לא דרך מג'יק היה מגיע לסאנס "במקום" ללייקרס, ושגם וורת'י היה מגיע לסאנס "במקום" נאנס – האם זה היה מספיק כדי לשנות את מהלך ההיסטוריה ולהפוך את הסאנס, ולא את הלייקרס, לאימפריה של שנות השמונים במערב?

לדעתי ממש לא בטוח – בעיקר מאחר ואת ההצלחה של הלייקרס אני מייחס לא רק למג'יק או לוורת'י, אלא גם, לכל הפחות גם, לקארים. וכאן זה כבר נהיה מעניין – כאשר קארים ביקש טרייד ממילוואקי, וסיבותיו עימו, הוא ביקש לעבור לניו יורק, כור מחצבתו, או ללוס אנג'לס. האם זה מפתיע שלא מנה את פיניקס כיעד מועדף? לא ממש. בוודאי בתקופתו, וכנראה שגם כיום, השחקן הממוצע יעדיף לשחק בניו יורק או לוס אנג'לס מאשר בפיניקס אריזונה.

או.קיי, אז כנראה שפיניקס זה לא המקום הראשון שסופרסטארים רוצים להגיע אליו, אבל בכל זאת אפשר לציין מספר כוכבים שמצאו את עצמם בלב המדבר – בארקלי בשנות ה-90', נאש בשנות ה-2000, ואפילו כריס פול בשנות ה-20' (הלא כל כך עליזות בינתיים) של המאה ה-21. נכון ששניים מהם הגיעו בטרייד (בארקלי ופול), אבל זה היה לבקשתם, ונאש הגיע כשחקן חופשי.

גם זה נכון, אבל הבעיה, כך נראה, מחריפה בכיוון השני – כלומר שכוכבים אולי מוצאים את דרכם לפיניקס, אבל בהחלט מוצאים גם את הדרך החוצה משם... ונראה שפיניקס אינה מקום שכוכבים נוטים להישאר בו – צ'ארלי סקוט, פול ווסטפאל, דניס ג'ונסון, טום צ'יימברס, לארי נאנס, בארקלי, נאש הצעיר, ג'ייסון קיד, ואפילו נאש המבוגר – כולם עזבו את פיניקס, רובם בשיאם.

אפשר לטעון, ובצדק, שבחלק מהמקרים הפרידה הייתה ביוזמת הקבוצה, אבל האינטרס של קבוצה להטריד כוכב המשחק בשורותיה נובע, להערכתי, בעיקר מכך שהיא מעריכה שזמנו בקבוצה מוגבל בכל מקרה, ואם כבר יעזוב אז עדיף לקבל עליו משהו.

ונדמה לי שזה נכון גם אם מרחיבים את ההשוואה ללייקרס לאימפריות קצרות ימים אחרות שסקרנו דוגמת סיאטל ופורטלנד – גם הן, כמו פיניקס, הצליחו לבנות קונטנדריות מצוינות, והצליחו לגבור אחת על השנייה, פעם זו גוברת ופעם זו, אבל בסופו של דבר בדרך כלל הפסידו ללייקרס או לאימפריה מזרחית בפיינלז.

מעניין לציין, שבאופן שאולי אינו מקרי, הקבוצות הללו מפעם לפעם גם החליפו ביניהן שחקנים (דניס ג'ונסון, ווסטפאל, מוריס לוקאס, קסאבייר מקדניאל וצ'יימברס, למשל, שיחקו גם בסיאטל וגם בפיניקס, דני איינג' שיחק בפורטלנד ובפיניקס), בעוד שאם נסתכל על האימפריות הגדולות יותר הן בדרך כלל השכילו לשמור אצלן את הכוכבים שלהן – מג'יק, וורת'י, בירד, קובי ודאנקן – כולם סיימו את הקריירה שלהם בקבוצות שבחרו אותם בדראפט.

עוד מאפיין של קונטנדריות מושבעות הינו שכשמן כן הן – מושבעות – כלומר הן מבלות שנים רבות בפלייאוף ולפיכך אינן מרבות לבחור גבוה בדראפט. התופעה הזו בלטה במקרה של פורטלנד בפרק הקודם, אבל היא נכונה, במידה רבה, גם לגבי הסאנס.

אם נסתכל על הגרף להלן, נראה של-5 (גמר אזורי) הקבוצה הצליחה להגיע אחרי רצף של הופעות בפלייאוף (3 ו-4), אבל גם שה-6, כלומר ההישג הגבוה יותר של העפלה לפיינלז, הגיע, בשלושת המקרים, אחרי תקופות ארוכות יחסית של 2 (לא בפלייאוף) או 1 (טנקינג).

View post on imgur.com

ואני חושב שההיבט הזה קשור קשר הדוק לזה שבו עסקנו לפניו – היכולת לשמור על סופרסטארים לאורך זמן בקבוצה – אם אתה מצליח לשמור אצלך את מג'יק/לארי/וורת'י/קובי/דאנקן לאורך שנים, אז תוכל למצוא את הדרך לזכות באליפות גם לנוכח שנים ארוכות ללא בחירות גבוהות. זה כמובן לא יהיה קל, אבל אפשרי. אבל לזכות באליפות כשאתה גם לא מצליח לשמור על הכוכבים שלך לאורך שנים, וגם אין לך בחירות גבוהות משך שנים ארוכות? זה בלתי אפשרי. בסדר, בסדר, נודניקים, לא בלתי אפשרי (דטרויט 2004, כרגיל), אבל הסבירות לכך נמוכה מאד.

מסקנה?

אי אפשר להגיד שפיניקס עשתה הכל נכון, כי אף אחד לא עושה הכל נכון, אבל אפשר בהחלט לומר שהיא עשתה הרבה מאד נכון, ובאה על גמולה, לפחות בסדרת הכתבות הזו, כקבוצה הקונטנדרית מכולן. על כך היא ראויה לכל שבח, וכך, לטעמי, היא צריכה להמשיך ולפעול – בחירות, טריידים נועזים, the works.

אבל אם היא רוצה לנפץ את תקרת הזכוכית, והיא רוצה, אז נראה לי שהיא צריכה, כמעט חייבת, לשמור על הסופרסטארים שלה אצלה לאורך שנים ארוכות. לנוכח המיקום הבלתי מושלם זו משימה לא קלה כלל וכלל, ואם היא לא תצליח בעידן בוקר-ברידג'ס-אייטון, אזי לטעמי גם היא, כמו פורטלנד, תצטרך לוותר מעט על "הקונטנדרשיפ המתמדת" שלה, (כפי שאכן עשתה לפני פתיחת האשכול האחרון), לטובת שיפור עמדות לאחור, על מנת לצבור בחירות ונכסים לאורך תקופה, ואז לנסות שוב.

בפרק הבא סקירת האימפריות קצרות הימים תעבור מזרחה

מקורות: בסקטבול רפרנס, ויקיפדיה, פייסבוק