לאחר הפסקה לא קצרה נחזור אל משחק המלכים האהוב. הרבה מאוד קרה וקורה בעולם השחמט ויש הרבה על מה לכתוב אך היות ואני מעריך שלא אוכל לפרסם בתדירות גבוהה מאוד נצטרך לאזן בין הרצון להגיב ולהתעדכן בנוגע לחדשות לבין סקירה ממעוף הציפור על עולם השחמט בשנים האחרונות ואולי גם בהיסטוריה היותר רחוקה. הענף משתנה בקצב מסחרר ומלבד הפרישה של קרלסן מהמאבק על אליפות העולם אוהבי המשחק מכל העולם כבר מתחילים להכתיר מלכים ולדמיין את העידן השחמטאי של פירוז'ה, אבדוסטורוב, ניהאל סארין, פרגננדה ועוד עשרות שחקנים צעירים שיציפו את התחרויות החזקות ביותר בשנים הקרובות. נשתדל לסקור אותם תוך כדי תנועה מבלי לזנוח את התמורות שעוברות על המשחק ואת השחקנים הוותיקים שלא העפילו למועמדים ונמצאים ככל הנראה בשלהי הקריירה שלהם. כשיתבררו יתר הפרטים על אליפות העולם נתמקד בה מטבע הדברים ובשני השחקנים המשונים שהולכים להתחרות ראש בראש על התואר שפחות מעשרים אנשים בהיסטוריה יכולים להתפאר בו. אבל עם כל הכבוד לכל הנושאים החשובים הללו נפתח בכמה פוסטים על הפצצה שהטיל מגנוס קרלסן ועל ההשלכות האפשריות שלה על הענף. נחלק את העיסוק בהחלטה של קרלסן לכמה חלקים – בחלק הראשון נעסוק בקווים כלליים במקומו של קרלסן בהיסטוריה ובעיקר על הדומיננטיות וההשפעה שלו בעשור האחרון ולאחר מכן נתמקד בכמה מן הנקודות שיעלו בפוסט הנוכחי וקשורים בכמה נושאים שעל סדר היום

ובכן, ניגש אל השאלה הפופוליסטית והאהובה – היכן ממוקם מגנוס קרלסן בהיסטוריה של המשחק?

פישר, קספרוב, קרלסן?

כשיוליוס קיסר עמד בראש האימפריה הרומית המילה "קיסר" הייתה בסך הכל חלק משמו הפרטי של יוליוס. לא הייתה לה שום משמעות מיוחדת. רק לאחר שהודח מכיסאו על ידי אוגוסטינוס הפך שמו באופן פרדוקסלי לשם נרדף למלכות. המילה "קיסר" אמנם קרויה על שם יוליוס אך דווקא אוגוסטינוס בנו החורג היה ה"קיסר" הראשון. יוליוס, באופן אירוני, היה צריך לרדת מכס המלכות בשביל שיהפוך להיות "קיסר".

עד השנה האחרונה, לבובי פישר ולגארי קספרוב הייתה שורה אחת בקורות החיים שחסרה למגנוס קרלסן – פרישה מאליפות העולם. במקרה של פישר היה מדובר בהודעת פרישה מהענף לאחר ארבע שנים בלבד כאלוף העולם בעוד קספרוב עשה זאת כדי להתפצל מפיד"ה ולהקים איגוד שחמט מתחרה. הפרישה של שני השחקנים הגדולים, שעבור רבים נחשבים לטובים בהיסטוריה, לא הייתה הכרחית בשביל שייכנסו אל הראשמור של הענף אבל היא בהחלט הוסיפה לדימוי שלהם. הפרישה שלהם הייתה המשך מסוים למה שהראו על הלוח בשנים שקדמו להחלטות ההן – דומיננטיות שאין שנייה לה. פישר במעט שנותיו הגדולות היה ברמה שחמטאית אחרת לגמרי מכל שחקן אחר שחי באותה התקופה. הוא הרגיש את המשחק באופן שונה והכניס אותו לקטגוריות שהיו זרות עד אז לשחקנים הסובייטיים החזקים של אז. הוא לקח את המשחק למקום מקצועני שצורת הלימוד של אותה התקופה פשוט לא הכירה. הוא פשוט ראה את המשחק אחרת.

כעשור לאחר פרישתו של פישר, היה זה תורו של קספרוב לצעוד אל מעבר לגבולות האפשרי במשחק המלכים. הדומיננטיות של קספרוב, שהיחיד שהתקרב אליה היה אנטולי קארפוב (אולי התלמיד הראשון של שיטת פישר) הייתה לא רק כשישב מול הלוח אלא גם מחוצה לו. קספרוב, בניגוד גמור לפישר וקארפוב, רצה לדעת על המשחק הכל. אין משחק היסטורי שלא עבר תחת ידו של קספרוב ואין תיאוריה שחמטאית באותה התקופה שאלוף העולם דאז לא היה אחראי לה באופן ישיר או עקיף. קספרוב רצה להכיר את כל הפתיחות, להיות חזק בכל הצדדים השונים של המשחק ולנצח בכל הקרבות. תיקו עבורו לא היה אופציה. בלא מעט מובנים הוא הצליח (עד שנכנע שוב ושוב לקראמניק). הזיכרון הפנומנלי, החישוב המהיר כברק והגמישות המחשבתית אפשרו לקספרוב להיות השחקן הכי טוב בכל אספקט של המשחק. הוא היה צריך להפסיד את אליפות העולם האייקונית מול קארפוב ב 1984 כדי להצליח להתמודד מול הגנה סולידית ומשחק פרופילקטי אך כשעבר את המשוכה הזאת הוא נכנס אל מרחבי שחמט שרגל אדם לא דרכה בהם. הוא לקח את שיטת הלימוד הסובייטית מבית מדרשו של בוטביניק, חיבר אותה אל הדיוק והאוריינטציה ההתקפית של פישר והציג ככל הנראה את הגרסה הכי קרובה לשלמות של שחקן שחמט, ממש כמו לברון ג'יימס בכדורסל. כאמור, שתי הפרישות של האלופים נבעו מסיבות שונות לחלוטין אבל הן בהחלט ביטאו עבור שניהם תחושה דומה – שהם מעל לענף, שכשהם מתיישבים לשחק שחמט היריב שלהם הוא רק תפאורה. שהמשחק שהם מנהלים הוא מול עצמם, מול השחמט המושלם ששיחקו כל אחד בדורו. במקרה של פישר, הפרישה לקחה ממנו את שפיותו והייתה ההתחלה להתדרדרות הממושכת במצבו הנפשי.

המוצרט של השחמט

הררי מילים עוד הולכות לנסות לפענח את התופעה הלא תיאמן שראינו (ועדיין רואים) בעשור האחרון. דווקא בתקופה שבה השחמט פופולרי יותר מתמיד, נמצא בכל מקום ומשוחק על ידי מיליונים ברחבי העולם, בעידן בו לחיצת כפתור מפרידה בין אדם לבין הידע העדכני ביותר בתחום או ההערכה המדויקת ביותר לעמדה, לא היה מי שהצליח להתקרב למגנוס קרלסן. הקריירה של ילד הפלא הנורווגי הייתה אחת החלקות שידע הספורט מעודו. בלי אף סיפור על ילדות קשה, הורים דורשים או בריחה מהחיים אל השחמט, קרלסן הוא לא רק אחת הדמויות הספורטיביות השלמות של הדור אלא גם מייצג סוג מסוים של ספורטאים שבעבר היה פחות מצוי: ילד טוב, משפחה יציבה, שחמט כתחביב שהפך בסוף למקצוע וחיי חברה סטנדרטיים. מגנוס קרלסן הוא ילד חנון שבגיל 8 ידע בעל פה את שמות כל המדינות בעולם, ערי הבירה שלהם וכמות האוכלוסייה. הוא שיחק שחמט כי אביו לימד את אחותו ואף פעם לא הוכרח, על ידי עצמו או על ידי סביבתו, ללכת לקריירה שחמטאית.

לכאורה, סיפור חיים רגיל שכזה לא אמור להסתדר עם התובענות, המשמעת והחוסן שנדרשים משחקנים ברמה הגבוהה ביותר. הקושי הזה ביחס לדמותו של קרלסן גדול עוד יותר כאשר צופים בו משחק. כפי שנראה בהמשך, נקודות החוזקה של אלוף העולם נשענות על היכולת לעמוד בלחץ, להתעלות מעל לרגשות ולפעול לפעמים כמו מכונה. היה אפשר להעריך שתכונות כאלה יהיו שכיחות יותר אצל אנשים עם סיפור חיים קשה או כאלה שהלכו עד הסוף עם החלום שלהם. כשאני צופה בו משחק אני לפעמים חושב על לוקה דונצ'יץ' – עוד בן טובים שהמשחק שהוא משחק נראה קל מדי עבורו. שניהם לא היו צריכים לגנוב כסף כדי להביא אוכל הביתה או נחטפו בילדותם (מטאפורית) על ידי הרשויות כדי לשחק שחמט 24 שעות ביממה כמו שנעשה בברית המועצות במאה הקודמת. השחמט והכדורסל אף פעם לא היו כל עולמם. העובדה הזאת אמורה להיות בעוכריהם כאשר הם נדרשים לחוסן מנטלי או לעמידה בלחצים הגדולים שהמשחקים שהם משחקים מעמידים אותם בהם. לא מעט מהכח שספורטאים אוגרים כדי לעמוד בפני המשחקים התובעניים מגיע מניסיון חיים קשה או מדרישות מופרכות של סביבתם שדחקו אותם לקצה והכריחו אותם להישאר "בחיים". ילדות רגילה עם הרבה חברים ומלא משחקי מחשב לא אמורים להיות הכנה מתאימה למצב של פיגור בנקודה באליפות העולם או לזריקה המכריעה במשחק. זה לא מפריע לשניהם (דונצ'יץ' עוד רחוק שנות אור מלהיות הטוב ביותר בתחומו) להזרים לעצמם קרח בוורידים ולהגיב באופן מעורר השתאות כשמגיע המאני טיים.

בניגוד לקספרוב ופישר, השחמט הוא לא כל עולמו של קרלסן. בזמנו הפנוי הוא משחק פוקר, יושב מול המחשב ומשחק קליע כשהוא מוקף חברים או משתתף באליפויות מקומיות במשחקי מחשב. הוא יוצא עם דוגמניות, מלווה על ידי אביו וחבריו (חלקם לא שחמטאים בכלל) וחי את החיים הטובים. כמובן שהוא משקיע את רוב זמנו בשחמט אבל ככל הנראה בהשוואה לשחקנים כמו פירוז'ה, קרואנה ודינג משחק המלכים הוא לא כל עולמו. ועדיין, אפשר יהיה למנות על שתי כפות ידיים בקושי את כמות האכזבות הגדולות שהוא נחל על הלוח בעשור האחרון. רוב שחקני הטופ העולמי מתחילים את הקריירה עם המון ניצחונות על בני גילם עד שהם נתקלים במשוכה הגדולה של הטופ העולמי. קרלסן דילג גם מעל המשוכה הזאת בקלילות מרשימה והתקדם באופן עקבי ומעורר השתאות אל פסגה ממנה כולם נראים לו קטנים. קטנים מדי. מאז ניצח את תחרות המועמדים ב 2013 הוא לא הביט לאחור והצליח לנצח גם כאשר היה בפיגור מול קריאקין באליפות העולם ב 2016. הוא באמת רואה את המשחק אחרת. כיצד? האם סיפור החיים הסטנדרטי אמור להיות מכשול בפני תחרותיות או שהוא דווקא הפתרון? מהו סוד ההצלחה של מגנוס קרלסן?

על לוח ריק – הסיומים במשחק השחמט

נוהגים לחלק את משחק השחמט לשלושה חלקים מרכזיים: הפתיחה, החלק התיאורטי בו שני הצדדים בוחרים את האופי של המשחק שהם רוצים לשחק על הלוח והכיוון אותו הכינו עבור היריב, אמצע המשחק, החלק האסטרטגי בו העמדה לא נלמדה מראש על ידי שני השחקנים שמנסים לבנות את העמדה הנוחה ביותר עבורם ומחליטים על מבני הרגלים, מיקום ההתקפה וכו' והסיום, השלב שבו (לרוב) המלכות יורדות מהלוח ושני הצדדים נשארים עם כלים בודדים וכמה רגלים.

חובבי שחמט רבים שאני פוגש מתחילים את הלימוד שלהם בפתיחה. מדובר בטעות גסה – רוב מוחלט של תיאוריות הפתיחה כמעט ולא רלוונטיות לשחקנים ברמה נמוכה יחסית שרוצים לשפר את היכולות שלהם. לימודי הפתיחות דורשים בדרך כלל שינון של סדר מהלכים והבנה עמוקה מאוד של רוח העמדה והם מתבססים כמעט באופן גורף על כך ששני היריבים יהיו ברמה גבוהה יחסית. החלק של המשחק שרבים אוהבים לזנוח ומגדירים אותו כמשעמם או מיותר הוא הסיום, לדעתי החלק המרתק ביותר במשחק ובמובנים רבים גם המורכב ביותר.

מי שרוצה ללמוד על הפרש בשחמט ורוצה לדעת להשתמש בו באופן הטוב ביותר יתקשה להבין זאת כאשר יש המון כלים על הלוח. כשהלוח צפוף והפרש צריך לסנכרן את עצמו עם עוד כלים קשה מאוד לחלץ מהעמדה עקרונות בנוגע ליכולת שלו לנוע, נקודות החוזקה והחולשה שלו והאופן שבו הוא עובד עם כלים אחרים. הדרך להבין לעומק את כוחו של הפרש (וכך גם של שאר הכלים ובעיקר של הרגלים) היא ללמוד את התיאוריה עליו בסיום. בסיומים, יותר מכל שלב אחר של המשחק, תזוזת הכלים צריכה להיות מדויקת, כל טמפו חשוב והמיקום של כל כלי קריטי לשאלה האם העמדה מנצחת, מופסדת או שוויונית. מי שקצת התחיל ללמוד את הסיומים של המלך והרגלים יגלה לתדהמתו שתזוזה לא נכונה של המלך יכולה להיות ההבדל בין ניצחון להפסד ומחייבת דיוק עדין ביותר, לפעמים גדול יותר מאשר בלוח בפתיחת המשחק. הסיום הוא השלב שבו האלמנטים היסודיים של המשחק – מבני רגלים, טמפו, שטח, עוצמה של כלים והעמדה שלהם, התמקמות המלך – מקבלים פתאום את המשמעות השלמה ביותר שלהם. מדובר בשלב היחיד במשחק שבו גם המלך, שברוב המשחק עסוק בהתבצרות מאחורי רגלים, הופך להיות אחד הכלים ההתקפיים ביותר. זה השלב שבו הרגלים, שנוטים לזלזל בהם לא מעט, הופכים להיות מפלצות ולקבוע גורלות. הסיום הוא הנשמה של משחק השחמט.

להוציא מים מהסלע

גארי קספרוב היה ניגש למשחק שחמט ומנסה לנצח כבר מהמהלך הראשון. הוא היה משקיע את כל המאמץ שלו בכדי להגיע לעמדה מסובכת או כזאת עם ייתרון קל ולנצל את יכולת החישוב והראייה האסטרטגית המזהירה שלו כדי להכניע את היריב. הוא ייצג את מה שבמובנים מסוימים עד השנים האחרונות היה ברור – בשביל לנצח את היריב עליך להוביל עליו בפתיחה או באמצע המשחק. הגעה למצב שוויוני בסיום נבעה בדרך כלל מכישלון של אחד הצדדים להכריח את יריבו לעשות טעויות והייתה בדרך כלל מחצית הדרך לתיקו. המשחקים הגדולים בהיסטוריה היו ברובם מקרים בהם בשלב מורכב מאוד של המשחק אחד הצדדים ראה והבין באופן שלם יותר את העמדה. ובכן, לא עוד.

קרלסן הוא לא המתקיף הכי טוב בעולם (ממדיארוב, נפו וארוניאן נמצאים לפניו), הוא לא המגן הכי סולידי (קריאקין עדיין שולט בכיפה), הוא לא תיאורטיקן הפתיחות החד ביותר (קרואנה נמצא בליגה משלו) והוא גם לא האסטרטג האוליטימטיבי (ווסלי סו כנראה לוקח את התואר). בכל הקטגוריות האלה הוא נמצא בטופ 5 בוודאות אבל באף אחד מהם הוא לא הטוב ביותר. יש אספקט אחד שבו אלוף העולם התעלה מעל כל אדם אחר שקדם לו – הסיומים, במיוחד השוויוניים.

שחקן שניגש לשחק מול קספרוב, קראמניק, אנאנד ושאר הגדולים של הדורות האחרונים היה מגיע לא פעם עם תכנית משחק ברורה – לפשט את המשחק כמה שיותר. במידה והמשחק הופך לחד ומורכב אלופי העולם האחרונים היו מריחים דם ומצליחים לנצל את הפרצה הקטנה ביותר כדי להכריע את המשחק. על פי רוב, הגעה לשלב הסיום בעמדה שוויונית אפשרה לרוב השחקנים להתרווח, להבין שהשלב הקשה מאחוריהם ולנסות לשרוד את הסיום. מול קרלסן, דפיקות הלב עולות אצל שחקנים דווקא כשהמחשב מראה על שוויון ברור ומוחלט של העמדה. הם יושבים מולו, עם מבנה רגלים כמעט זהה ואותה הכמות של חומר, ויודעים שמדובר ביום השחור בחייהם. באורח פלא היריב שלהם ימצא נקודות תורפה איפה שהן לא קיימות, יבלבל אותם ויגרום להם להתמודד עם בעיות מדומיינות. צפייה במגנוס קרלסן משחק סיום בשחמט היא ממש כמו לראות קוסם מוציא ארנבת מכובע – עד שזה קורה אתה בכלל לא מצפה שמשהו כזה באמת יתרחש. הדוגמאות הן אינסופיות אבל מי שרוצה אחת עשירה בכלים שיצפה במשחק 6 האייקוני באליפות האחרונה מול יאן נפומנישצ'י. נפו הגן על העמדה שלו באופן מרהיב עם מלכה כנגד פרש, צריח ושני רגלים. מדובר בסיום לא פשוט בכלל ורק טעות מזערית של נפו בסביבות המהלך ה 120 הייתה מספיקה לקרלסן בשביל לארגן את הכוחות שלו באופן שיוכל לקדם את הרגלים לניצחון. התמרונים שביצע קרלסן מרהיבים לא פחות מאשר הקרבת מלכה במהלך העשירי למשחק או מט שמגיע משום מקום. היכולת שלו להבין את כוחם של הכלים ולשחק בעמדה ששני הצדדים יודעים שהיא שוויונית (במקרה הספציפי של נפו לא בטוח שזה היה המצב) היא תופעת טבע שקשה להסיר ממנה את העיניים. קרלסן ראה את כל המשחקים בעבר שהסתיימו בתיקו והחליט "לאסוף" את כל הנקודות שאחרים וויתרו עליהם. הוא שינה לגמרי את התפיסה לפיה המשחק מוכרע בשלבים המוקדמים שלו ושהסיום הוא רק ביטוי ליתרון שהיה קיים כבר מראש. קרלסן היה יכול להרשות לעצמו להקדיש יחסית מעט זמן לעיסוק בשלבים הראשונים וה"מורכבים" ביותר של המשחק ולעקוץ את יריבו דווקא כשהיה נראה שהכל שוויוני.

חינוך לאינטואיציה

אתר האינטרנט chessable (ששייך בין השאר לקרלסן) הוא מאגר הקורסים הגדול והעדכני ביותר על שחמט. מעבר לכמות העצומה של הידע שיש בו הוא עובד בשיטת לימוד מעניינת מאוד: במקום לשנן ווריאציות או ללמד באופן תיאורטי פתיחות מסוימות הוא מלמד בשיטת "זיכרון השריר": מול התלמיד ניצבת עמדה בה הוא צריך למצוא את המהלך הטוב ביותר. לאחר שהוא מוצא אותה הוא צריך לחזור על המהלך כמה פעמים כדי שלא רק יזכור בראש את המהלך אלא כדי שהאינסטיניקט שלו ילמד לזהות אותו ולפעול באופן אוטומטי. סוג הלמידה הזה הוא גם הבסיס לאפליקציה play magnus בה אפשר לראות כל מיני חידות לא שגרתיות בנוגע לתנועה של הכלים השונים ממקום למקום ואימון של התלמיד לראות מייד תמרונים שלרוב דורשים חשיבה או מבט מעמיק. אני מקווה לעסוק בשיטת הלימוד הזה באופן רחב יותר בהמשך אבל הוא כנראה חשוב להבנת האופן שבו קרלסן למד את המשחק והייתרון שהשיג על פני אחרים. כשקרלסן משחק נראה שלמרות שהוא ויריביו מסתכלים על אותו לוח שחמט הם רואים דברים שונים לגמרי. הוא רואה אחרת את העמדה שלפניו, משתמש בכלים שלו כך שיהיו חזקים יותר משל היריב ו"רואה" חישובים שאחרים צריכים לעשות צעד אחר צעד. כמובן שלכל שחקני הצמרת יש את היכולת הזאת אבל במקרה של קרלסן היא נמצאת ברמה אחרת ונראה שהוא השקיע המון מזמנו לפיתוח מבט חודר ומקיף של עמדות ומזהה אותן ואת הנקודות החשובות שלהן ביתר קלות. כל זאת יחד עם זיכרון יחיד במינו מייצרים לפחות חלק מהעליונות הבלתי נתפסת שלו בענף השחמט של העידן הנוכחי. במקום להקדיש את רוב הזמן למציאת ווריאציות חדשות בפתיחות השונות (דבר שגם הוא עושה כמובן) הוא מנסה ללמוד את המשחק באופן שיעזור לו להתמודד איתן באופן מספק עד שיגיע לשלב הסיום שבו יש לו ייתרון. קרלסן הוא שחקן עם מעט מאוד חולשות וחוזקה אחת שמקשה על כל היריבים שלו להתכונן אליו.

מדובר בסגנון משחק שההתבססות שלו על אינטואיציה מקשה על המתבוננים מבחוץ להבין עד הסוף את צורת החשיבה שלו. לימוד שחמט חייב באופן זה או אחר לפרק את עצמו לליינים שונים ולהתקדמות צעד אחר צעד של הכלים. הבעיה היא שצורת החשיבה של קרלסן לא "לוגית" לגמרי. זה נראה שהוא עובד עם אזורים במח שאנשים אחרים לא יודעים שקיימים, מה שמקשה מאוד על הכנה לקראתו לפני משחק. ויותר מכל, זה פשוט נראה חלק. התמרונים של קרלסן, האופן שבו הוא שולט ביד רמה בלוח כאילו הוא סר למרותו, הן יכולות שאני בספק רב האם נזכה לראות בחמישים השנים הקרובות. בשיאו, זה היה נראה שקרלסן פשוט מחליט לבד איך הלוח שלפניו ייראה. התגובות של יריביו לא היו מכשול אלא נראו כמו תכנית גבוהה שלו שבסופה יכניע את השחקן שמולו בשקט ואלגנטיות מפחידים. המשחק חסר הפגמים הזה הקנה לקרלסן בצדק גמור את התואר "המוצרט של השחמט".

מעטים מאוד האנשים שיודעים את אופן הלימוד של מגנוס קרלסן. יאן גוסטפסון, אחד מעוזריו הוותיקים באליפויות העולם השונות אמר שהצוות מכין עבורו רעיונות חדשים ווריאציות שונות ושולח אותם לקרלסן שעובר עליהן (או שלא) לבד. ישנם כנראה כמה אנשים בודדים שיודעים כיצד הוא מתאמן ומהם החלקים עליהם הוא שוקד יותר. האימון שלו לא נעשה על ידי קבוצת אנשים שלומדים ביחד על אף שהוא מוקף במוחות שחמט מבריקים. כל מה שנאמר כאן הוא בגדר השערה בלבד וקריאת כיוון בנוגע לשליטה המוחלטת שנחנו עדים לה קרוב לעשור. גם אם לא ברור כיצד נוהג קרלסן עצמו, מאוד ברור שהחינוך השחמטאי שהוא רוצה להנחיל שונה מאוד מהמוכר. קרלסן הוא אלוף העולם הראשון שגדל לתוך עידן המחשב ולימוד השחמט שלו כלל כבר באופן זה או אחר שימוש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים. ווישי אנאנד וולאדימיר קראמניק אמנם אימצו והשתמשו במחשבי השחמט השונים באופן מושלם אבל הם עשו זאת כבני הדור הישן שהכיר את עולם השחמט עוד לפני שכחול עמוק ניצח את קספרוב. קרלסן הוא אלוף העולם הראשון שהמשחק במחשב, שדורש גם כמה יכולות שמשחק על הלוח לא מצריך, הוא טבע שני לו. הזזת הכלים על הלוח על ידי העכבר ככל הנראה עובדת קצת אחרת על המוח, על הסקת המסקנות שלו והאופן שבו הוא רואה ומחשב עמדות שונות. לא נוכל לעמוד כעת על כל הנקודות (שהן בגדר השערה כמובן) אך נגיע אליהן בהמשך.

שחמט חדש?

גארי קספרוב הגיע באיחור, כצפוי, אל הלוח. המשחק היה בפורמט מהיר והוא התקיים בריקאוויק שבאיסלנד. היריב שלו ניצב במקום ה 700 בעולם והקדיש חלק מזמנו כהכנה למשחק בקריאת ספרי קומיקס. שאר המשחקים כבר החלו והילד הנרגש הסתובב בין הלוחות, הלך לשתות מים מהמיני-בר שבאולם המשחקים ועלעל בספר עם תמונות. ואז, כצפוי, הוא הופיע. בצעד בוטח ומהיר ומבט שמעטים הצליחו לחזות בו ולא לברוח כל עוד נפשם בהם הוא התיישב לשחק מול היריב הננס שלו. בזמן אמת ספק רב אם מישהו מהנוכחים ידע שמדובר במשחק בין שניים מהשחקנים הגדולים ביותר בהיסטוריה. קרלסן בן ה 13 הגיע למה שהיה עד אז משחק חייו ועמד במשימה הרבה מעבר לציפיות. בשלב אמצע המשחק הוא הצליח להוביל על קספרוב ולדחוק אותו להגנה מפוקפקת אבל בעיית זמן לא אפשרה לו לנצל את הסיום הזוכה והמשחק נגמר בתיקו. במהלך המשחק קספרוב ישב מול הלוח בריכוז בעוד יריבו הצעיר מסתובב בין הלוחות השונים, זע בכיסאו באי נחת ומחכה בחוסר סבלנות לתגובה של יריבו. לא פעם הוא הגיב מיידית למהלך מורכב שקספרוב הנחית עליו. הנונשלנטיות המדהימה בה שיחק הילד הנורווגי מול קספרוב, עוד הרבה לפני התוצאה עצמה, הייתה דוגמה מופלאה לשוני הגדול בין סגנונות המשחק שלהם: הדרישה הפדנטית של קספרוב לדעת הכל על המשחק והפרפקציוניזם העל-אנושי שלו פגש ילד מוכשר מאוד שפשוט אוהב לשחק שחמט. כאן אולי נמצא המפתח למהפכה האמיתית הגדולה של קרלסן בדור האחרון: המנוע המרכזי למשחק שלו הוא האהבה הגדולה למשחק וסקרנות כמעט ילדית ביחס אליו. במובן הזה, הפרישה של קרלסן הייתה שונה ב 180 מעלות מזו של קודמיו: פישר פרש בגלל הקולות ששמע בתוך הראש והדרישות המופרכות שהציב; קספרוב עזב את פיד"ה מתוך מאבקים אידיאולוגיים ותפיסה נרקסיסטית לא מבוטלת. מגנוס קרלסן וויתר על הקרב הקרוב על אליפות העולם מסיבה אחת פשוטה: הוא פשוט לא נהנה. גם אם סגנון המשחק של קרלסן הוא אפיזודה שלא יהיו לה יורשים וגם אם בסוף יתברר שהוא לא השאיר אחריו מורשת שתשפיע לדורות יש דבר אחד בולט אצל לא מעט שחקנים צעירים שגדלו עליו: הם משחקים שחמט לא כדי לשבור את היריב, להגיע לשיא אינטלקטואלי או להביא שלום עולמי. הם פשוט ממש אוהבים את זה.