מסקנות חפוזות 31 / עמיחי קטן

סדרת הגמר נמצאת כעת בשוויון 2, כשזו הפעם הראשונה שבה השוויון הזה מושג עם ניצחון חוץ וניצחון בית עבור כל קבוצה מאז 2015, והפעם נפתח עם הגורמים שהכריעו את משחקים 3 ו-4, אלו שמשותפים לבוסטון במשחק 3 ולגולדן סטייט במשחק 4, נבחן את האקס פקטור של גולדן סטייט ונסיים עם שינוי שההגנה של גולדן סטייט עשתה שיצר או חשף נקודת תורפה התקפית של בוסטון.

1. מכנה משותף.

בגדול, אפשר לתת למכנה המשותף הזה כותרת אחת גדולה שהיא משחק הצבע, ונראה זאת עם כמה נתונים בטבלה הבאה:

משחק 3משחק 4
נקודות מהצבע52- 26 לבוסטון38- 32 לגולדן סטייט
אחוזים מהצבע63.4%- 54.2% לבוסטון54.3%- 48.5% לגולדן סטייט
ריבאונד47- 31 לבוסטון55- 42 לגולדן סטייט
ריבאונד התקפה15- 6 לבוסטון16- 11 לגולדן סטייט
נקודות מהזדמנות שנייה22- 11 לבוסטון19- 12 לגולדן סטייט

אפשר לראות גם יתרון משמעותי לטובת המנצחת בכל אחד מהתחומים האלה, וגם אפשר לזהות שהמאבק בין ההתקפה של גולדן סטייט להגנה של בוסטון, ככל הנראה ההתקפה הטובה ביותר נגד ההגנה הטובה ביותר, מסתיים בצורה די זהה כשגולדן סטייט קלעו 108 ו-100 בשני ההפסדים לעומת 107 בשתי הניצחונות. בצד השני, זה שבו ההתקפה הפחות יציבה של בוסטון פוגשת את ההגנה הקצת פחות יציבה של גולדן סטייט, יש פער משמעותי בין ה-120 ו-116 של בוסטון בניצחונות ובין ה-88 ו-97 בצמד ההפסדים.

2. האקס פקטור של גולדן סטייט.

בכתבה הקודמת הצגתי נתונים על ההתקפה של גולדן סטייט עם סטף לעומת ההתקפה בלעדיו, וזה עדיין נכון עם ירידה קלה (עכשיו זה רייטינג התקפי של 116.6 איתו לעומת 90.7 בלעדיו), אבל יש שחקן אחד שמוביל את הווריורס בנט רייטינג בפער משמעותי, וזהו קוון לוני. הממוצעים שלו לא רעים בכלל עם 7 נקודות ב-72.2% מהשדה, 8.5 ריבאונדים (3.5 בהתקפה), 3 אסיסטים, חטיפה ו-1.3 חסימות, אבל זה רק חלק קטן מהסיפור.

בדקות של לוני על הפרקט, הרייטינג ההתקפי של גולדן סטייט קופץ ל-117.8 לעומת 100 בלעדיו (רק פורטר ואיגודלה מציגים נתונים טובים יותר בהתקפה), והרייטינג ההגנתי עומד על 100 איתו לעומת 117.2 בלעדיו (רק בייליצה מציג נתונים טובים יותר בהגנה). בסך הכל, זה נט רייטינג של 17.8 איתו ומינוס 17.2 בלעדיו (בשניהם הגבוה ביותר משמעותית). בגדול, אפשר לומר שלוני נותן לווריורס את כל מה שדריימונד גרין אמור לתת וקצת פחות מצליח בסדרה הזאת.

נזכיר שוב שמשחק הפריצה של לוני בפלייאוף הזה היה משחק 6 נגד ממפיס עם 22 ריבאונדים, מתוכם 11 בהתקפה, מכיוון שמשחק 4 של הגמר היה בדיוק ה-10 של הווריורס מאז, זו הזדמנות לבדוק את הנתונים שלו בתקופה הזאת – 8.5 נקודות ב-66.1% מהשדה ו-70% מהקו, 10.9 ריבאונדים ו-3.2 אסיסטים. אפשר להוסיף לכך את הנתון שב-7 הניצחונות קיבל לוני 29.1 דקות למשחק לעומת 20.7 דקות ב-3 ההפסדים.

3. בוסטון מחצי מרחק.

לאורך הפלייאוף, בוסטון הייתה אחת מקבוצות הקליעה הטובות מחצי מרחק. טייטום ובראון נחשבים קלעים טובים מהטווח הזה, וגם האחרים יכולים לנצל את ההזדמנות כשהיא קיימת, וכך הם היו עם 51.4% בסיבוב הראשון (מקום 2 – טייטום עם 7/10 ובראון עם 3/13), 39.7% בסיבוב השני (מקום 3 – טייטום עם 7/26, בראון עם 9/23 והורפורד עם 7/11), ו-48.1% בגמר המזרח (מקום 2 – טייטום עם 7/14, בראון עם 11/20 וסמארט עם 4/9).

לעומת זאת, בגמר הם עומדים על 30% מהטווח הזה בינתיים לעומת 49% של הווריורס – טייטום עם 2/17, בראון עם 5/13 (3/4 במשחק 1), וויט עם 2/6 וסמארט עם 2/5. בחלוקה קבוצתית לפי המשחקים – במשחק הראשון הסלטיקס קלעו 5/10 מחצי מרחק (3/3 ברבע השני ו-2/3 ברבע הרביעי), במשחק 2 הם היו עם 3/13, ומשם זה המשיך ל-4/13 במשחק 3 ו-3/14 במשחק 4. כלומר, לקח לגולדן סטייט משחק אחד להבין את המיד-ריינג' של בוסטון, ומאז הם עומדים על 10/40 במשחקים 2-4.

כדי להבין את השינוי הטקטי שסטיב קר הביא להגנה של גולדן סטייט, נבדוק את נתוני השלשות הפנויות לחלוטין (מרחק של 6 פיט ומעלה מהשומר) לאורך הסדרה. במשחק הראשון, הסלטיקס עמדו על 13/23 בשלשות פנויות לחלוטין, כולל 4/6 ברבע האחרון. לעומת זאת, במשחק 2 הם עמדו על 6/13 ובהמשך הם הגיעו ל-3/11 במשחק 3 ו-10/13 במשחק 4.

כלומר, במשחק הראשון סטיב קר המשיך את האסטרטגיה של רוב היריבות של בוסטון – להמר על שלשות פנויות של שחקני המשנה. אחרי שהאסטרטגיה הזאת כשלה במשחק 1, קר עשה את השינוי ושלח את השחקנים שלו לצמצם את השלשות הפנויות, גם במחיר של אפשרויות חדירה קצת יותר נוחות לשחקני בוסטון. מאז, דווקא בוסטון משאירה את הקלעים של גולדן סטייט פנויים (חוץ מסטף), וזה די עובד – בוסטון עם 53.3% בשלשות פנויות לחלוטין (32/60) לעומת 33.3% של הווריורס (21/63).

באותו אופן, היציאה הדחופה יותר לקלעים באה לידי ביטוי גם מחצי מרחק, כשההגנה מעדיפה שטייטום ובראון (וכמובן גם האחרים) יחדרו לצבע, שם הם יפגשו את העזרה ההגנתית, בדרך כלל של אחד מבין גרין, לוני או וויגינס, על פני זריקה נוחה מחצי מרחק. במשחק 3 בוסטון הצליחו למצוא את הדרך להעניש עם 26/41 מהצבע, אבל במשחקים 2 ו-4 ההגנה הצליחה להגיב מספיק טוב גם בצבע והורידה את בוסטון ל-12/30 במשחק 2 ו-16/33 במשחק 4.

עמיחי קטן

עורך ראשי. תמיד בעד הישראלים ולא רק בספורט, בהכל.

לפוסט הזה יש 50 תגובות

  1. תודה עמיחי.
    בסופו של דבר יש כלל אחד חשוב.
    במידה ואין פציעות משמעותיות ואין הבדל מהותי בין הקבוצות.
    הקבוצה עם הכוכב הטוב יותר תנצח (בטח אם יש פער מטורף ברמה ביניהם).
    קרי ברמה אחרת מטייטום שלא בטוח כלל שהוא הטוב בבוסטון(לטעמי בראון עולה עליו בסידרה).

      1. נכון, ועדיין טייטום לא הראה שהוא ליגה אחרת מבראון, הם די דומים במשחקם ששניהם שומרים טוב ואוהבים בידודים. פעם הולך, פעם לא.

          1. הוא טוב מזה מבראון, אבל טייטום לא עושה את זה ברמה מספיק גבוהה ועקבית על מנת לזקוף זאת כיתרון משמעותי עליו.

      1. אני לא חושב,
        לוקה וסטף הגיעו לגמר מערב כי שניהם השחקנים הטובים במערב בפלייאוף באופן משמעותי מהשאר.
        במזרח: אם מידלטון לא נפצע, יאניס בסבירות גבוהה מגיעה לגמר ומתמודד מול סטף.

        1. וול…
          כי לבוסטון לא היו פציעות, ולא פגשו את הנטס של דוראנט, ובטוח במאתיים אחוז שלוקה היה הכי טוב במערב חוץ מסטף, לא הייתה לו קבוצה שלמה מסביב (זוכר שדיברנו על זה? שהמספרים של לוקה הם סוג של ניפוח של השיטה שמתבססת עליו ורק עליו והם לא מייצגים השוואה הגיונית לשחקנים אחרים?).
          קראת את הכתבה? כי הצלחתי להביא אותה בשלמותה.

          1. הבנתי על מה הכתבה מדברת: שקיימת מגמה שאפשר להצליח בשיטה שעובדת כמו פיניקס ובוסטון שהם קבוצות סיסטמטיות שעובדות כמו מכונה – הגנתית והתקפית, והכוכב (שהוא לא מחוייב להיות הטופ של הטופ), משתלב יפה בשטף שלה ולא כופה את עצמו עליה כמו נגיד לוקה ולברון, ואחוזי השימוש שלו נמוכים מהכוכבים הללו.
            וגם מדובר שפיניקס ובוסטון שניהם היו במרחק 2 ניצחונות מהגמר(בבוסטון הסידרה חיה כמובן).
            השיטה הזו יכולה לעבוד כמובן ולהצליח, אבל היא לא מצליחה בגלל הכוכב, אלא למרות הכוכב ואסביר:
            נכון שטייטום ובוקר משתלבים בשטף נהדר בקבוצותיהם ומשלימים אותם טוב אבל שים את יאניס בפיניקס שניצח אותם אשתקד ושים את סטף בבוסטון ותראה לאיזה רמה מטורפת הקבוצה תגיע.
            כמובן שמלאי השחקים הטופ של הטופ מוגבל ולכן כוכבים בטיר נמוך יותר שיכולים להשתלב בסיסטם מצליח הוא חשוב מאין כמותו שיכול להניב לתארים.
            אבל תמיד אתן עדיפות לקבוצה שהכוכב שלה הוא הטופ של הטופ ולא לקבוצה סיסטמטית עם כוכב פחות טוב שמשתלב בה בצורה חלקה.
            לגבי לוקה, שים את טייטום בדאלאס והם מפסידים בג'נטלמני לפיניקס.
            נכון שלוקה שואב סטט' בגלל סגנון משחקו, אבל במבחן התוצאה הוא יביא אותך ליעד כי הוא הטופ של הטופ.

            1. אתה מערבב דברים.
              בלי להיכנס למי יותר טוב ממי ומי היה מנצח עם מי ובאיזה טיר דמיוני לכאורה נמצא מי (שלושה מהדיונים שהכי אין לי כוח אליהם כי הם לא שווים כלום בעיניי ולא מייצגים שום דבר), שחקן טוב מאוד משפר את הסיכוי שלך לנצח. זה ברור. להחליט מראש שתמיד מנצחת הקבוצה שיש לה את השחקן הטוב יותר זו טעות.
              אם בטעות בוסטון תנצח – טייטום יהיה יותר טוב מקרי? כל פעם שלברון הפסיד היה בצד השני מישהו יותר טוב?

          2. פחית,
            תראה מה רשמתי בתגובה הראשונה שלי.
            לא כל סידרה שהשחקן הטוב ביותר נמצא בא אוטומטית קבוצתו תנצח אלא רק במידה ושני הסגלים שווים בכישרונם, אז ההבדל הגדול בין הכוכבים(אם יש כזה כמובן), יוכל לבוא לידי ביטוי ולהכריע את הסידרה לטובתו ולטובת קבוצתו.

            1. זה לא "כלל" זאת הנחה סבירה, שתלויה גם בגורמים אחרים. (דוגמאות : מאצ'פ הגנתי, עבירות לשחקן משמעותי, סתם יום מוצלח של שני שחקנים ממול)
              זאת גם הגדרה מאוד בעייתית "הטופ של הטופ" מי קובע ? כמה זה יוצא ? 5 שחקנים ? 7 ?
              וכן, גם הכוכב הכי גדול צריך שיטה שתאפשר לו למקסם את היכולות שלו וצוות משנה שיקלע את הזריקות הפנויות, ישמור ויקח ריבאונד (סטף בשנה שעברה, זוכר ? ) ומאמן שיקבע חילופים, יגיב בפסקי זמן, ויתאם הגנות ושמירות.

            2. גולן הדגשתי שרק במידה והסגלים שווים בכוחם ואין פציעות לשני הצדדים אז יבוא לידי ביטוי הכוכב העליון.
              לגבי כמות הכוכבים, זה רק כוכבים שהם ברמה שהם יכולים לסחוב קבוצה לא לבדם אמנם, אבל לא צריכים המון עזרה לעומת כוכבים אחרים.
              לדוגמא:יאניס,לוקה,לברון ,(היותר צעיר).

  2. מעולה.
    הנקודה הראשונה היא פשוט האסל. מי נלחם יותר גם בהגנה וגם בהתקפה.
    הנקודה השנייה היא השחקן שמייצג את זה בצורה הטובה ביותר.
    בסופו של דבר מדובר בקבוצות בינוניות וקצת ריבאונדים, עוד קצת חדירה במקום זריקה קשה מבחוץ עושים את ההבדל

  3. עברות
    משחק 4 – 21 לג"ס מול 17. 15 זריקות עונשין מול 19 לבוסטון
    משחק 3 – 23 לג"ס מול 17. 15 זריקות מול 24 לבוסטון
    משחק 2 – 17 לג"ס מול 18. 20 זריקות מול 17 לבוסטון.
    משחק 1 – 16 לג"ס מול 13. 15 זריקות מול 16 לבוסטון.

    ממוצע בסדרה:
    ג"ס – 19.25 עברות בוסטון 16.25

    ממוצע עברות ג"ס בפליאוף (כולל סדרת גמר) 21.4
    ממוצע עברות בוסטון בפליאוף (כולל סדרת גמר) 21.1
    ממצע עברות של דאלאס בפליאוף 21.1

  4. ההבדל הוא ההגנה של גולדן או לחלופין ההתקפה של בוסטון. גולדן שמים את אותה כמות נקודות בערך ההבדל זה רק כמה הם סופגים.

  5. עמיחי, האם אני מנחש נכון שהחמישיה עם הנט רייטינג הכי גבוה של ג"ס זו קרי, GP2, וויגנס, פורטר ולוני? ואם כן, כמה זמן שיחקה בסידרה? אני מנחש ש 5 דקות.

    1. החמישייה עם הנט רייטינג הגבוה ביותר היא – לי, מודי, קומינגה, טוקסנו-אנדרסון ובייליצה (שלשה של בייליצה בסוף משחק 1…)
      הבאה אחריה היא אכן החמישייה שציינת ששיחקה 3 דקות בסך הכל.

  6. תודה.
    זה מדגיש שוב את חשיבות הריבאונד. לדעתי קר וקרי הפנימו את זה במשחק האחרון ולראיה כמות הריבאונד של האחרון.
    הוא מבין שבוסטון ממילא חוזרים מהר להגנה ואין כמעט משחק מעבר, לכן הוא משקיע יותר בלקחת את הריבאונד ולדאוג למנוע מבוסטון עוד פוזשן.

      1. אולי טוב יחסית לזה שהוא שחקן חלש ולא אתלטי.
        תמיד השדרנים אומרים שהוא ריבאונדר טוב יחסית לעמדה.
        בכל אופן הוא לא כל כך נמוך מוטסטברוק או אםילו בארקלי, ובטח לא ריבאונדר ברמה של לקה יחסית לעמדה.
        טוב יחסית לזה שהוא חלש

        1. סטף ריבאונדר טוב מאוד שהנתונים הנמוכים יחסית שלו מושפעים מזה שהרבה פעמים התפקיד שלו הוא לא ללכת לריבאונד, אלא להיות בעמדה שמאפשרת מתפרצת ביתר קלות.

          1. הוא חד ואם אין אף אחד אחר הוא מגיע ראשון, אבל הוא לא יכול לעשות בוקסאאוט או לקחת ריבאונד בין הרבה שחקנים.
            בעיני הוא לא קרוב ללוקה או ווסטברוק של לפני שנתיים שלוש יחסית לעמדה, ובטח לא יחסית לריבאונדרים המובילים בליגה ללא קשר לעמדה. הוא לוקח יותר ממה שהיה ניתן לצפות משחקן חלש ולא אתלטי

    1. אני גם חושב שהסיפור של הסדרה אלה הכ"ח.
      מי ששולט בהם הוא המנצח כי בשאר הפרמטרים ישנו סטטוס קוו.
      בגלל זה וויגינס ולוני הם הכוכבים הזוהרים-אפורים של ג"ס. בבוסטון העול די מתחלק בין כולם.

  7. מעניין מאד תודה רבה עמיחי. אם הבנתי נכון המסקנות מכך למשחק הבא הן:
    א. גולדן סטייט -לוני צריך לשחק יותר
    ב. בוסטון – צריכה לקלוע יותר טוב כשהיא נכנסת לצבע. לטעמי זה עובר דרך התמקדות בסטף, כמו שfan כתב לנו, ואני חושב שגם עדיף ללכת על בראון, מאשר על טייטום, לפחות כל עוד האחרון נשמר על ידי וויגינס.

    1. תודה.
      לגבי א – במשחק 4 סטיב קר תזמן הרבה מהדקות של לוני מול ההרכב הנמוך של בוסטון. יכול להיות שיותר דקות ללוני משמען יותר דקות מול רוברט וויליאמס, שם הוא מאבד חלק מהיתרונות שלו.
      לגבי ב – אני אגיב עוד מעט גם בפוסט של fan, אבל הנקודה היא שההתקפה של בוסטון צריכה לעשות שני דברים – הראשון הוא ליצור יתרון במהלך (מיס-מאצ'/חדירה/כל דבר אחר שמאלץ את ההגנה להגיב) והשני הוא לנצל את היתרון. במאצ'-אפ של טייטום מול וויגינס נראה שקשה יותר לבוסטון ליצור יתרון ראשוני, הן ביחס לבראון מול שומר אחר והן ביחס למי שסטף שומר עליו לפעמים, אבל צריך גם שיהיה מי שיודע לנצל את היתרון הזה כדי לסדר מצב טוב, לעצמו או לאחרים, ושם ההתקפה של בוסטון נופלת לא מעט.

    2. לוני חייב לפתוח ולשחק 40 דק אם אין לו בעית עבירות, הוא וויגינס צריכים להיות כמה שיותר על המגרש, וגם גארי פייטון גוניור צריך לקבל יותר דקות

  8. עמיחי תודה רבה הנתונים על לוני הפתיעו אותי מאוד זה מעלה תהיה למה קר לא פתח איתו ב 4. התובנה על השינוי ההגנתי שקר עשה מעניינת מאוד.
    אני די נדהם מאיכות הקרב בגמר הזה ובטבלה שהצגת אלא ממש נתוני ראי קשה להאמין שזה אותן שתי קבוצות שמתמודדות אחת מול השניה כי הנתונים פשוט מתהפכים ב 180 מעלות ממשחק למשחק מעניין מה דורם לתופעה הזאת
    תודה עמיחי

    1. תודה. אני מעריך שקר הגיע למסקנה שההשפעה של לוני גדולה יותר מול הרכבים של גבוה אחד ופחות מול ההרכבים של רוברט וויליאמס והורפורד יחד. למעשה, רק 2:42 מתוך 28:10 הדקות של לוני הגיעו מול ההרכב הגבוה של בוסטון.

      1. אתה קורא קצת יותר מדי לתוך זה לטעמי. קר רצה את לוני טרי לסיום (לפחות ככה הוא מתרץ את זה) ולכן השאיר אותו מחוץ לחמישיה. ההרכב הגבוה של בוסטון כמעט ולא שיחק יחד אז בגלל שלוני לא פתח הוא לא שיחק מולם. בשני המקרים לדעתי ההכנסה של ווייט הייתה יותר משמעותית כי הוא רצה את לוני למנוע את החדירות שלו לסל.

          1. כמו שאמרתי – לא משחקים הרבה יחד. לפי המספר שהבאת זה בגדול אומר שהם רק פותחים מחציות ואולי טיפה פה טיפה שם.

            1. סתם כי אני נהנה מהחישובים האלה – לוני שיחק ב-23.4% מהדקות של ההרכב הגבוה לעומת 69.8% מיתר הדקות.

            2. ומה זה אומר?

            3. שאני נהנה לחשב את הדברים האלה

            4. אין מצב גם שלוני שיחק 70% מהדקות בסדרה ששני הגבוהים לא יחד על המגרש. הוא לא שחקן של כל כך הרבה דקות

            5. נו זה בגלל שהוא לא פתח.

  9. תודה עמיחי ניתוחים מעניינים.
    אני מודה שהסדרה הזאת לא נורא נורא מעניינת אותי, אני תמיד אהבתי לראות כישרון ופנומנות (תופעות), כדורסל קבוצתי אולד-סקול והגנות קשוחות זה נהדר, אבל מבחינתי זה יכול לקחת אותי "רק עד שמה…" (חחח תרגום חופשי).
    חסרים לי לוקה, וקיידי, וקיירי, וראס, והארדן, וג'ורג'י בוי, וכריס פול, ואפילו לברון (טיפה יותר צעיר) ודיוויס וקאוואי – כל מיני כאלה כשרונות פסיכיים. בגמר השנה יש לנו רק אחד כזה.
    ובכל זאת – שני דברים קטנים על הסדרה, שאחד מהם לא שלי (לגבי השופטים). על סטף נאמר כבר הכל, אני עם שמעון בעניין הזה – גולדן סטייט זה קבוצה של איש אחד, בלעדיו הם לא עושים סל.
    1. לוני – הבן אדם נותן כאן תצוגת האסל לפנתיאון שעוברת מתחת לרדאר. הוא אשכרה מנצח לבד את כל בוסטון בריבאונד. הוא קו אחורי של איש אחד. התרומה שלו לגולדן סטייט בפלייאוף הזה לא מוערכת מספיק (והיא מוערכת המון!). מעניין למה הוא משחק מעט דקות, אולי בעיית כושר גופני שאנחנו לא מודעים לה. כבר ציינתי בעבר שלשחק תחת הסל הורג לך את הרגליים. אחרי שלושה ארבעה מאבקים רצופים על מיקום בצבע – הרגליים שלך מפוצצות בחומצות חלב והופכות לאבנים. רק תזכורת – דוראנט קרע את האכילס אחרי שנאלץ לשחק 4/5 בסדרה נגד הקליפרס.
    2. השופטים – אבחנה לא שלי, שמעתי אותה מאיש מאוד חכם – אחת הסיבות לתצוגות האיומות שלהם ולריצה אינסופית למוניטורים – היא שהם פשוט לא יכולים לראות מה קורה. הם נמוכים והכל מאוד צפוף. בשונה מכדורגל למשל שהכל פתוח. מה שלא חשבתי עליו הוא – ואת זה איש החכם אמר לי – שהם הרבה פעמים פשוט נאלצים לנחש. מי הוציא? מי הגיע ראשון לעמדה? האם הנפילה אמיתית? מי דחף עם איזו יד? וכו' וכו'. אנחנו רואים מזווית צילום נוחה מעל המגרש, ויש לנו גם הילוכים חוזרים – הם חייבים לשרוק בזמן אמת והכל מאוד מהיר, צפוף, ולצערי גם נכלולי. אין להם ברירה, הרבה פעמים הם פשוט מנחשים. ואם יש פערים בדרגות, אז זה תורם לניחוש.

    1. 95.7 The Game
      @957thegame
      .@AlexEspinozaIV asked Steph about being 3-0 in his purple shoes:

      Steph: “I did not even know that, so I appreciate you… I don’t know if that messes with the juju on there if I’m aware of the record.” 😂

    2. אני חושב שאני וג'ון דיברנו כאן באתר על נקודת השיפוט הזאת לפני איזה חמש שנים. אבל זה לא עניין הגודל שלהם כמו מהירות המאוראות. הניחושים האלו מובילים לשיפוט על בסיס מוניטין, וזה החולי הכי קשה של השיפוט בליגה. ההצגות של השחקנים לא עושות את זה יותר קל.

    3. תודה.
      1. עד כמה שאני אוהב לראות את הכישרון של חלק מהשחקנים שהזכרת, אני מעדיף את הגמר הנוכחי ומאוד נהנה ממנו. זה כמובן רק עניין של העדפה אישית.
      2. לוני – הוא הכוכב של ההאסל אצל גולדן סטייט, אבל לא היחיד. וויגינס לקח 16 ריבאונדים וסטף 10 במשחק האחרון, ודריימונד תורם בתחומים האלה גם בימים שהוא נזק בהתקפה.
      3. אני מסכים לגבי השופטים. יש לי כמה מחשבות ראשוניות לגבי דרכי פעולה אפשריות, אבל זה עוד צריך להתבשל אצלי.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט