ממשיכים את מסענו אל ספרד הרחוקה ולאחר שנתנו כבוד לסרגיי קריאקין המודח נתחיל לסקור את שמונת המופלאים שיילחמו עד טיפת הדם האחרונה כדי להגיע אל הפסגה שאף אחד לא הצליח לכבוש בעשור האחרון. השמועות וההתבטאויות של קרלסן לאחרונה רק מחזקות את ההילה סביב התחרות הזאת שצפויה להיות מסקרנת יותר מתמיד. החלטתי לסקור את המועמדים מהמבוגר עד הצעיר כאשר היום נעסוק בשחקן הוותיק ביותר בתחרות ונמשיך בסדר יורד עד שנפגוש בסוף במי שכבר הוכתר על ידי רבים ליורשו הלא-רשמי של קרלסן – עלי-רזא פירוזג'א. היום נעסוק בשחקן לא צפוי ומעורר השראה שהיכולת שלו כיום היא עדיין חידה – טימור רדג'אבוב.

אמנם קצת באיחור אבל נחגוג 28 שנים לאלבום הטוב ביותר (בעיניי) של נסיך האופל מאוסטרליה. גבירותיי ורבותיי קבלו את האלבום let love in של האחד והיחיד ניק קייב. מתחילים:

נתונים כלליים

גיל: 35

מדינה: אזרבייג'ן

דירוג פיד"ה: 2753 (מקום 13 בעולם)

דירוג שיא בקריירה: 2793 (שנת 2013)

הופעות קודמות במועמדים: 2011 (מקום 7), 2013 (מקום 7)

איך העפיל לתחרות: כרטיס חופשי מהמארגנים

הוא חזר?

אין ספק שגארי קספרוב הצטיין בלא מעט תחומים בהם עסק, בעיקר בכל מה שקשור בשחמט. אבל היה דבר אחד שאלוף העולם לשעבר מעולם לא ידע לעשות – להפסיד בכבוד. לא חסרות דוגמאות בהן קספרוב הגיב בצורה לא ספורטיבית להפסדיו על הלוח ואחת הדוגמאות הבולטות היא משחק ששיחק לפני 19 שנים בסיבוב השני של טורניר חזק מאוד בלינארס שבספרד. הטורניר שנקרא על ידי רבים "הווימבלדון של השחמט" הסתיים בשנת 2003 עם זכייתו של פטר לקו ההונגרי שהשיג 7 נקודות בעוד קספרוב (שעדיין היה ראשון בעולם) הגיע שני עם 6.5 (יחד עם עוד כמה שחקנים) כשבאמתחתו הפסד בודד בכלים הלבנים לבחור צעיר מאזרבייג'ן. טימור רדג'אבוב בן ה 15 אמנם הגיע אחרון בטורניר אבל הניצחון היחיד שהשיג היה מול קספרוב שעדיין דורג ראשון בעולם במשחק בו הוא מצליח להפתיע את אלוף העולם פעם אחר פעם, במשחק שנקרא לימים "דוד נגד גוליית". כשקספרוב הבין שהעמדה שלו מופסדת הוא עזב את הלוח ולא חזר, מחייב את הילד הנרגש לחכות עד שייגמר הזמן בשעון של יריבו שאפילו לא חזר אחר כך ללחוץ את ידו. על המשחק הזה רדג'אבוב קיבל את פרס המשחק היפה ביותר בתחרות, אלא שעל החגיגה העיב שוב אלוף העולם לשעבר כשלקח את המיקרופון ודיבר דקות ארוכות על העובדה שמדובר בבושה לענף השחמט ושרדג'אבוב היה מופסד לאורך רוב המשחק, עובדה שכמו אז עדיין נתונה לפרשנות. לימים רדג'אבוב אף האשים את קספרוב על שהשתמש בקשרים שלו כדי למנוע מטורנירים להזמין אותו לשחק בהם בעקבות אותו הפסד שעצר רצף של כ 10 שנים בהן קספרוב לא הפסיד אף משחק עם הכלים הלבנים. ההפסד הנדיר הזה העלה את תשומת הלב הכללית אל השחקן הצעיר וההתקפי שבגיל 35 ואחרי כמעט שנתיים ללא השתתפות בתחרויות רציניות ינסה את מזלו שוב בתחרות המועמדים הקרובה, אליה עלה אוטומטית לאחר שסירב להשתתף בתחרות הקודמת עקב הקורונה.

תחרות המועמדים ב 2020 שהתרחשה בתחילת מגפת הקורונה הייתה נתונה ללא מעט ביקורת מסביב לעולם. המארגנים אז החליטו לקיים את התחרות למרות ההערכה על התפשטות המגפה מסין ואפילו פרסמו באתר הרשמי של פיד"ה תמונה בה קהל שלם יושב צפוף לצפות במשחקים בניגוד לנהלי ההתקהלויות אז. היות ורדג'אבוב סירב להשתתף המארגנים נתנו את הכרטיס למקסים וושייה-לגראב הצרפתי (שאף הוביל בחלקים מהתחרות) ונאלצו לאחר מחצית המשחקים לדחות את המשך התחרות למועד לא ידוע עקב התפשטות הנגיף. כשנה לאחר מכן הושלמה התחרות אבל העוול שנעשה כלפי רדג'אבוב הוביל את פיד"ה להחלטה לתת לו כרטיס אוטומטי לתחרות הקרובה בלי תנאים מוקדמים. מאז 2019 השחקן האזרי שיחק מעט מאוד מה שהופך אותו לאחד מסימני השאלה הגדולים של התחרות. בסוף מאי הקרוב הוא ישתתף בתחרות נורווגיה החזקה וייתן הצצה ליכולת שלו בפורמט הקלאסי לקראת המועמדים ביוני. כפי שנראה מייד, דמותו האניגמטית מעלה שאלות לא רק כיום אלא הייתה נוכחת לאורך כל הקריירה של השחקן הלא ברור הזה. ננסה אם כן להבין קצת את גישתו אל המשחק ולהראות בקווים כלליים את החוזקות והחולשות של השחמטאי המעניין, המבוגר ביותר מבין המשתתפים.

שחור זה השחור החדש

אחד המושגים החמקמקים ביותר להבנה בשחמט הוא "טמפו" (tempo). הטמפו, שאני לא מכיר מילה עברית שהולמת אותו (המושגים "קצב" ו"זמן שחמטאי" מקבלים קונוטציות קצת אחרות בעברית) הוא מדד שמתאר את קצב ההתקדמות היעילה של שחקן ביחס ליריב. לדוגמא: אם תשחקו פעם שחמט ועל כל מהלך שתעשו תתנו ליריב את האפשרות לעשות שני מהלכים במקום אחד ייווצר מצב שבו בכל מהלך יהיה ליריב שלכם ייתרון בטמפו אחד. במשחק מעשי אם אחד הצדדים עושה מהלך מיותר שאין לו שום משמעות הוא יוצא מופסד בטמפו אחד ומאפשר ליריב שלו התקדמות מהירה יותר ורווח נקי של מהלך לטובתו. בתרשים הבא ניתן לראות מקרה מובהק של הפסד טמפו על ידי הלבן:

כדי לבאר יותר את העניין אשתמש בהשאלה במושג ה"פוזשן" ממשחק הכדורסל המוכר לכולנו: דמיינו משחק שלאחריו ידוע שלקבוצה אחת היו 103 פוזשנים ולשנייה 95. האם זה בהכרח אומר שהקבוצה הראשונה ניצחה? כמובן שלא, שהרי כמות הנקודות ולא הפוזשנים היא זאת שמכריעה את המשחק. מה שכן אפשר לומר שלקבוצה הראשונה היה יותר סיכוי לנצח היות והיא קיבלה יותר הזדמנויות ליצור נקודות ולהוביל במהלך המשחק, מה שיכול להוביל לניצחון בסופו. אם כן, כמו שקבוצות צריכות כמה שיותר פוזשנים (וניצול שלהם) כך בשחמט שחקנים זקוקים לטמפו כדי להתקדם כמה שיותר ולהגיע לניצחון.

מה שמיוחד ויפה במושגים האלה הוא שהניתוח שלהם מתחיל כבר מהרגע הראשון: בכל ספורט השאלה "מי מתחיל?" היא השאלה החשובה הראשונה לפני שמשחק ספורטיבי נפתח. בכדורגל מגרילים מי תתחיל ראשונה, בפוטבול מגרילים מי תבעט ראשונה (או תקלוט את הכדור) ובכדורסל שני שחקנים קופצים לכדור כדי לקבל את הפוזשן הראשון. אלא שבניגוד לענפי הספורט האלה, שחמט הוא משחק ללא הפסקות המאפשרות לתת לצד השני "להתחיל" ובכך להשוות את התנאים לשתי הקבוצות. היות והמשחק רציף לכל אורכו הרי שכבר במהלך הראשון שחקן אחד יקבל ייתרון אוטומטי על יריבו כשלשם כך מגיעה המסורת וההיסטוריה לפיה השחקן בלבן מקבל את המהלך הראשון. המשמעות היא שבכל משחק מי שפותח בכלים הלבנים מוביל בטמפו עוד לפני שנעשה מהלך אחד על הלוח והדרך היחידה לאזן את הייתרון היא פשוט לקבוע עוד משחק בו הצדדים מתחלפים בצבעים.

לשחקנים מתחילים הייתרון של הלבן נראה זניח עד כדי לא חשוב אבל ברמה הגבוהה ביותר מדובר ביתרון קריטי שעיצב באופן מובהק את התאוריה של המשחק לכל אורך ההיסטוריה שלו. שחקנים חלשים נוטים לעשות מהלכים סתמיים או פשוט חלשים ובלי לשים לב מעבירים טמפו ליריב שלהם, שגם הוא לא ברמה גבוה אז הוא מחזיר במהלך סתמי משלו, בדומה קצת לשתי קבוצות המשחקות כדורסל וקולעות באחוזים נמוכים. ברמות הגבוהות ביותר לעומת זאת כל מהלך חייב להיות עם משמעות גלויה או סמויה ומהלך אחד איטי מדי או מהיר מדי יכול לחרוץ את גורל המשחק כולו. במובנים מסוימים אפשר לומר שרמת הדיוק של שחקנים חזקים כל כך גבוהה עד שהמאבקים ביניהם יכולים להיות על טמפו לכאן או לכאן ושמשחקים רבים מוכרעים על חודו של טמפו לאחד הצדדים. ההבנה העמוקה הנדרשת למשחק לא מתמקדת רק בחומר של הכלים או בשליטה בלוח אלא גם בהבנת קצב המשחק ובידיעה כיצד לבנות מומנטום ולהשיג כמה שיותר טמפו לצד ניצול שלהם על ידי מהלכים שקטים או חזקים. ברוב ענפי הספורט מאוד ברור אצל מי הכדור ומי התוקף ואילו בשחמט לפעמים קשה עד בלתי אפשרי לומר בוודאות מי "מורווח" בטמפו, מי תוקף ומי מגן, מה המטרות של כל צד ועל איזה איום צריך להגן, כך שההערכה של העמדה נעשית קשה ומרתקת הרבה יותר. אסיים עם דוגמא קלאסית שתסביר על המשמעות של המושג בפתיחת המשחק:

אחד העקרונות בסיסיים והידועים לכל הוא שבפתיחת המשחק צריך להוציא את הכלים החוצה כמה שיותר מהר. בתחילה הרגלים יפתחו את האפשרות של הכלים לזוז ולאחר מכן הרצים והפרשים יתפסו כמה שיותר שטח כאשר מאוחר יותר יגיעו הכלים הכבדים (מלכה וצריחים) ויצטרפו למשחק. אלא ששחקנים שלא מודעים לעיקרון הפשוט הזה עושים מהלך שעל פניו נראה הגיוני והוא להוציא את המלכה ראשונה. היות והמלכה היא הכלי הכי חזק על הלוח שחקנים רוצים להוציא אותה מייד כדי לצאת ישר להתקפה. אלא שמעבר לעובדה שמדובר בחשיבה אסטרטגית לא נכונה, הוצאת המלכה בהתחלה היא טעות משום שהצד היריב יוכל בקלות לתקוף אותה על ידי הכלים הקלים שלו. כאשר המלכה נמצאת בצד של היריב הוא יכול לפתח את הכלים שלו ולתפוס יותר שטח ולעשות את זה תוך כדי התקפת המלכה, מה שיכריח את היריב להזיז אותה למשבצת אחרת ולאבד טמפו. צד אחד (השחור בתרשים) עושה את כל המהלכים שלו תוך כדי שהוא תוקף את המלכה ולכן אפשר לומר ש"הוא מפתח את הכלים עם טמפו). הלבן גם הוא צריך להוציא את הכלים אבל הוא מפסיד את ה"פוזשנים" שניתנים לו כדי להביא את המלכה לחוף מבטחים. אם כן, אפשר לומר שהכלל המפורסם שלא להוציא את המלכה בתחילת המשחק נובע בין השאר מהחשיבות של הפסד הטמפו בתחילת המשחק. והדוגמאות כמובן עוד רבות.

מלך ההודית של המלך

הסטטיסטיקה הברורה מראה שיש הרבה יותר סיכוי לנצח במשחק שחמט עם הכלים הלבנים. מי שפעם יצא לו לראות שמות של פתיחות בלבן נתקל בשמות סטנדרטיים כמו "פתיחה איטלקית" "רואי לופז", "גמביט המלכה", "פתיחה ספרדית" וכו'. אלא שבפתיחות בשחור (שכמובן תלויות גם במהלים של הלבן) השמות טיפה משתנים: "הגנה סיציליאנית", "הגנה הודית", "הגנת פטרוב" וכו'. עוד לפני שהמשחק מגיע לאמצעו ההנחה הבסיסית היא שהלבן מתקיף ואילו השחור מגן, והקונספציה הזאת קיימת באופן כמעט מובנה בתיאוריה על המשחק. השפה השחמטאית מניחה באופן מובלע את העובדה שהלבן הוא זה שידו על העליונה וכל זה הודות לטמפו ההתחלתי הבודד. האסטרטגיה (בעיקר בפתיחות) משתנה מאוד בין הלבן לשחור ושחקנים מקצועיים צריכים לפתח רפרטואר שונה בתכלית עם כל צבע. ניצחון בכלים השחורים נחשב להישג מרשים יותר והוא מעיד על היכולת להתגבר על הייתרון ההתחלתי של הלבן ועל היכולת לא רק להשוות את המשחק אלא גם לבנות ייתרון.

נחזור לרדג'אבוב. כמו שאפשר להבין ממה שראינו כמעט כל השחקנים מעדיפים לשחק בכלים הלבנים מאשר בשחורים. סיכויי ההצלחה הגבוהים והיכולת לבנות את הטון של המשחק נותנת עדיפות ברורה לשחקן שמתחיל את המשחק מייצרת באופן טבעי את ההעדפה של כל שחקן מקצועי לשחק בלבן. רוב רובם של הניצחונות המפוארים ביותר בהיסטוריה הושגו עם הכלים הלבנים (בעיקר מאז שהמשחק החל להילמד באופן מקצועי) כשלצידם הניצחונות עם הכלים השחורים נחשבים לא פעם גדולים בהרבה לאור הקושי הגדול יותר להשיג אותם. אלא שכאן נכנס לסיפור רדג'אבוב שהמשחקים המבריקים ביותר ששיחק התקיימו רובם כשהיה בכלים השחורים. הפתיחה המפוקפקת שנהייתה מזוהה עמו ועליה נרחיב מייד, היא פתיחה מוזרה שכוללת לא מעט ווריאציות שמעט מאוד שחקנים מעזים להיכנס אליהן והמחשב באופן עקבי קוטל אותן לאורך הדרך. במובנים מסוימים אפשר לראות ברדג'אבוב הדמות המרכזית שאחראית על החייאת ווריאנטים מסובכים ושונים של אחת ההגנות החדות והמסובכות שיש במשחק: ההודית של המלך.

ההגנה ההודית של המלך שונה באופן מהותי מכל הפתיחות הקיימות. אם ברוב הפתיחות שני הצדדים נלחמים על המרכז באופן זה או אחר ומנסים לחסוך מהלכים כדי להתקדם הרי שבהגנה ההודית השחור זונח את המרכז כמעט לגמרי ומנסה להשתמש בהתקדמות של הלבן כדי להעניש אותו בהמשך. בחלק מהווריאציות זה נראה כאילו שני הצדדים משחקים בלי להתחשב בצד השני כאשר השחור מתמקד בצד של המלך ואילו הלבן מבצע התקדמות של הרגלים במרכז ובצד של המלכה. מדובר במירוץ שמתחיל מייד עם המהלך הראשון והחכמה הנדרשת היא לדעת מתי ניתן לצאת להתקפה. בניגוד ללא מעט פתיחות בהן ההתקפה תיבנה לאט לאט ותהיה מורכבת מכמה שיותר כלים הרי שבהודית של המלך אחד הצדדים יכול לצאת להתקפה לפעמים גם כשחלק מהכלים שלו עדיין לא נמצאים במשבצות אידיאליות. במילים אחרות, ההודית של המלך מחייבת את שני הצדדים לזנוח כמעט לגמרי כל חשיבה אסטרטגית ובכל מהלך לקחת בחשבון עשרות טקטיקות שעלולות לצוץ לצד היריב. כפי שנראה מייד במשחק של רדג'אבוב, שני הצדדים מבזבזים הרבה מאוד טמפו לאורך המשחק והיכולת לזהות מהלך מיותר נהיית קשה הרבה יותר.

היכולת הפנומנלית של רדג'אבוב לקרוא עמדות באופן טקטי גם בשלבים מוקדמים של המשחק באה לידי ביטוי מזהיר בפורמט הזמן המהיר יותר. למרות שמעולם לא זכה אף פעם באליפות העולם לשח מהיר (זכה בסגנות ובמקומות גבוהים כמה פעמים במסגרות זמן שונות) הוא נחשב בשיאו לשחקן שח מהיר (rapid) מעולה כאשר פורמט הזמן לא מהיר מאוד אבל עדיין לא מספיק כדי לחשוב הרבה על מהלכים ולתכנן לטווח ארוך. כאשר העמדה מסתבכת רדג'אבוב מתגלה במלוא כוחו כשהוא מסוגל להבין לאן נושבת הרוח ולפרוץ את ההגנה של היריב בדיוק בזמן. אלא שכאן מתגלה גם החולשה המרכזית של רדג'אבוב – משחקים אסטרטגיים סיזיפיים ושוויוניים שמצריכים סבלנות וזהירות יתירה. הוצאת העמדה מאיזון היא טבע שני של השחקן האזרי (בשנים האחרונות הוא התמתן בעניין הזה) ולפעמים מדובר בעקב אכילס כשהעמדה לא מאפשרת חוסר איזון ללא מחיר יקר. מעניין לראות שדווקא בכלים הלבנים רדג'אבוב משחק לפעמים זהיר מדי כדי לא להתפתות לסיבוכים מיותרים כך שאיתם הוא עושה המון תוצאות תיקו בעוד המשחקים שלו בשחור נגמרים בתוצאה חד משמעית באחוזים גבוהים יותר.

פרט טריוויה נחמד: אחת הווריאציות של ההודית של המלך נקראת "הגנת בנוני" (benoni) ווריאציה שנויה מאוד במחלוקת עד היום. מה משמעות השם? כששאלו פעם את אלכסנדר גרישצ'וק הוא אמר שהמשמעות היא "son of my sorrow", בנו של הצער. מה הכוונה? הפתיחה "התגלתה" על ידי שחקן יהודי בתחילת המאה ה 19 והוא קרא לה "בן אוני", ביטוי הלקוח מספר בראשית כשהוא מתכוון לרגלי שבטור d של השחור שנשאר כבר בהתחלה מאחור בלי הגנה. בתנ"ך רחל יולדת את בנה בנימין ומתה כמעט מייד אחר כך ולכן קוראת לו "בן אוני", בן הצער שלי. גלגולי השפה הובילו את "בן אוני" להפוך ל"בנוני" ומכאן שמה של הפתיחה. דוגמא:

משחק מייצג – טורניר וויק אן סה (טאטא סטיל), סיבוב שלישי

התלבטתי האם להראות את המשחק האייקוני ההוא מול קספרוב אבל היות והוא מורכב ומלא בטעויות משני הצדדים העדפתי לוותר עליו. מה גם שרציתי להציג משחק של רדג'אבוב בשיאו עם הפתיחה שמזוהה איתו ביותר. למי שמעוניין הנה ניתוח של 10 דקות למשחק מול קספרוב על ידי אגדמאטור המצויין:

אחד המשחקים הבולטים שמראים את היכולת של רדג'אבוב לעקוץ את יריבו בדיוק בזמן שוחק בטורניר וויק אן סה שבהולנד מול השחקן הספרדי החזק אלכסיי שירוב. בסוף שנות התשעים הוציא שירוב ספר על ההגנה ההודית של המלך כך שהיה מדובר בשחקן שמכיר את הפתיחה היטב ועדיין נפל בכמה אי-דיוקים טקטיים מורכבים שהיו מספיקים בשביל רדג'אבוב שניצל אותם כל הדרך לניצחון מרשים ביותר. משחק לימודי מדהים של הפתיחה הלא-שגרתית הזאת שמראה עד כמה מדובר בשחקן מסוכן שאי אפשר לדעת מה לצפות ממנו.

לבן: אלכסיי שירוב

שחור: טימור רדג'אבוב

פתיחה: ההגנה ההודית של המלך, ווריאציית מאר דל פלטה.

המשחק נפתח:

1. d4 Nf6 2. c4 g6 3. Nc3 Bg7 4. e4 d6 5. Be2 O-O 6. Nf3

עמדה סטנדרטית של ההגנה ההודית של המלך. כבר מעכשיו אפשר לזהות תמה שתהיה קיימת לכל אורך המשחק: השחקנים כאילו לא משחקים אחד מול השני וכל אחד בונה את התכנית שלו. השחור זונח כמעט כל עיקרון אפשרי של הפתיחה והוא נותן את השליטה במרכז ללבן , שגם פיתח כמעט את כל הכלים שלו ומוכן לשלב הבא. השחור מתבצר בצד של המלך וכבר עשה הצרחה והוא מוכן לתת ללבן כל מה שרק ירצה וכנגד זה יבנה התקפה בצד של המלך. אם תתנו למחשב לנתח את העמדה הוא ייתן ייתרון קל אבל מובהק ללבן, כשישה מהלכים לפתיחת המשחק. אלא שגם המחשב לא תמיד מצליח למצוא את הדרך להעניש את השחור לטווח הארוך ובחלק מהווריאציות הוא מודה לאחר עוד כמה מהלכים שהעמדה שיוויונית. מכאן העניינים ממשיכים באותו הכיוון:

 e5 7. O-O Nc6 8. d5 Ne7 9. b4 Nh5 10. Re1 f5 11. Ng5 Nf6 12. f3 Kh8 13. Ne6

העמדה כמעט סגורה לגמרי והלבן שולט כמעט לחלוטין במרכז ומתחיל לקדם את הרגלים בצד של המלכה. השחור הפסיד הרבה מאוד טמפו על הזזת הפרשים לכל מיני כיוונים, בעיקר כדי לגרות את הלבן לקדם את הרגלים יותר מדי ולהשאיר את העמדה שלו פרוצה מאחור. הוא אפילו מאפשר לפרש הלבן להיכנס עמוק לתוך העמדה שלו ולכפות החלפה של רץ ופרש (דבר שבעיקרון הוא לטובתו של הלבן). הלבן אמנם מרוויח ייתרון קל של שני רצים אבל הוא שילם במחיר של לא מעט טמפו (הפרש הלבן שיירד מהלוח עשה לא מעט מהלכים בעוד הרץ השחור עדיין לא זז. הלבן מפסיד כלי שעלה לו בלא מעט מהלכים בעוד השחור מפסיד כלי שעדיין לא השתמש בו). הרגלי שייקח בחזרה ב e6 אמנם יהיה חסר הגנה אבל הוא יגביל את התנועה של הכלים השחורים עמוק בתוך העמדה של השחור שמצידו ייצטרך לבזבז כמה מהלכים כדי לקחת את הרגלי. החלפה תמימה שמאחוריה המון מחשבה של שני הצדדים ומשמעויות שניתן יהיה לראות רק לטווח הארוך.

 Bxe6 14. dxe6 Nh5 15. g3 Bf6 16. c5 f4 17. Kg2 Nc6 18. cxd6 cxd6 19. Nd5 Nd4 20. Bb2 Nxe6 21. g4 Nhg7 22. Nxf6 Rxf6 23. Qd5 Qe7 24. Red1 Rd8

העמדה הקריטית

לא להיבהל מהחיצים, הם שם כדי להראות את התכנית של כל צד באופן כללי ואת הגאונות של רדג'אבוב בקריאת העמדה. העמדה אמנם נראית שקטה ויחסית סגורה אבל מדובר במראית עין בלבד. כאמור שני השחקנים מתעלמים אחד מהשני כמעט לגמרי וכל אחד מהם כאילו משחק בחלק אחר של הלוח:

התכנית של הלבן (החיצים הירוקים): בכל המהלכים האחרונים הלבן הצליח ליצור רגלי חלש מאוד אצל השחור – זה שעומד במשבצת d6. הלבן תוקף אותו עם המלכה והצריח, מה שהכריח את רדג'אבוב לעשות את המהלך האחרון על הלוח (החץ הכחול). מכאן, לשירוב הייתה תכנית גאונית – במהלך הבא הוא ייקח את המלכה ל a5 ויאיים על הרגלי שב a7. בשביל לא לאבד את הרגלי הוא יהיה חייב לקדם את הרגלי שעל המשבצת b7 וכך לייצר הגנה של המלכה על הרגלי שב a7 (ללכת ל a6 עם הרגלי המותקף זה רעיון לא טוב, מוזמנים לנסות להסביר למה). אלא שקידום הרגלי שב b7 ל b6 יצור "חור" במשבצת c6. את החור הזה הלבן ינצל כדי להביא את הצריח השני ולהוסיף עוד התקפה על הרגלי החלש ב d6 שמחזיק את כל מבנה ההגנה של השחור. לכאורה מדובר בתכנית גאונית, אלא ששירוב יגלה לאחר כמה מהלכים שהתנועה של המלכה הלוך ושוב איבדה לו טמפו שיעלה לו במשחק.

התכנית של השחור (החיצים האדומים): לרדג'אבוב יש אג'נדה מאוד ברורה – לפרוץ את העמדה של הלבן ולהביא את המלכה שבעזרת הפרשים והרגלים יכניעו את המלך. לשם כך הוא צריך "לבזבז" מהלך על החזרת הצריח שלו אחורה וקידום הרגלי שב h7 כך שיערער את הרגלי הלבן שב g4 ובעצם את המבנה ההגנתי כולו.

שתי תכניות סולידיות והגיוניות ביותר ועכשיו השאלה הגורלית היא – מי יצליח להגיע אל המטרה שלו ראשון. בעמדה שאנחנו נמצאים בה תורו של הלבן והוא צריך להחליט האם ללכת על התכנית המקורית שלו או לנסות להגן מפני התכנית של השחור. בדיוק בנקודה הזאת עשה שירוב טעות קריטית: הדרך שלו להמשיך את המשחק היא למנוע בכל מחיר את הגישה של המלכה השחורה למשבצת h4. היות וזה תורו והמלכה השחורה עדיין לא מאיימת על h4 הוא יכול לעשות מהלך שיציל את כל העמדה שלו – לקדם את הרגלי שב h2 ל h4. כך יצא שאם השחור יחזיר את הצריח שלו אחורה כדי לפנות מקום למלכה הוא יוכל לתמוך ברגלי מאחור עם הצריח ולמנוע את ההתקפה של רדג'אבוב (החיצים הצהובים). במקרה כזה לשחור אין שום התקפה והוא יצטרך לשבור את הראש כיצד לשמור על הרגלי החלש שעליו צריכים להגן כל הכלים הכבדים. אלא ששירוב החליט להתחיל קודם כל עם התכנית שלו (כפי שנראה מייד) והזיז את המלכה ל a5 כדי ליצור את החולשה ב c6. הבעיה היא שברגע שהמלכה חוזרת אחר כך למשבצת הקודמת שלה (d5) אנחנו מקבלים כמעט את אותה עמדה עם הבדל מהותי אחד – שהפעם התור שייך לשחור, שבתורו ייקח את הצריח בחזרה ובכך יימנע את האפשרות של הלבן להתקדם ל h4 (היות והמלכה כבר תוקפת את המשבצת ההיא). שירוב מגלה לחרדתו שאיבוד הטמפו יוביל אותו למצב בו המלכה השחורה תיכנס עמוק אל תוך העמדה של השחור ותמנע את ההתקדמות של הרגלי ב h2 וממילא גם את ההצטרפות של הצריח להגנה. מכאן הכל רק מתדרדר עבור הלבן:

 25. Qa5 b6 26. Qd5 Rff8 27. Rac1 h5 28. gxh5 Qh4 29. Rc6 g5 30. Rxd6

בלית ברירה שירוב המשיך עם התכנית שלו בתקווה שיוכל לייצר התקפת נגד מהירה. אלא שגם כאן הוא פספס טקטיקה שהייתה יכולה אולי להציל לו את המשחק:

כמו שניתן לראות מהחיצים הירוקים ללבן יש לא מעט כלים שפונים לעבר המלך השחור שאין לו אף רגלי שיגן עליו. אם לדוגמה הצריח הלבן היה מצליח להגיע ל h6 המלך השחור יהיה מוגבל מאוד בתנועה שלו והאיומים לבצע מט היו ממשיים. אלא ששוב שירוב פספס את ההגנה כשהוא חושב על ההתקפה שלו עצמו: התכנית של שירוב היא להקריב את המלכה כדי להביא את הצריח ל h6 וליצור "רשת מט" ביחד עם הרצים והצריח השני. לשם כך הוא משתמש ברגלי שב h5 כ"מגן אנושי" שמונע מהמלכה להגן על טור h. לכאורה, תכנית מושלמת. אלא ששוב רדג'אבוב היה מהיר יותר והתכנית הפשוטה שלו הייתה לקדם את הרגלי ואת המלכה ולחשוף את המלך הלבן לגמרי (החיצים האדומים). כיצד יכול הלבן למנוע את זה? התשובה מפתיעה: על ידי קידום הרגלי ל h6. מדוע? משום שהרגלי במקום מתקדם שכזה (שתוקף גם את הפרש) יחייב את המלכה להגיב וללכת אחורה כדי לקחת אותו. המהלך הזה של המלכה יפסיד לשחור טמפו אחד והלבן יוכל לבנות את ההגנה שלו עם קידום הרגלי ל h3, הצריח ל g1 והחבאת המלך ב h2. החזרה של המלכה השחורה ל h6 נותנת ללבן בדיוק את הזמן שהוא צריך כדי לבנות הגנה שאולי גם תציל אותו לגמרי. אלא ששירוב לא ראה הרבה סיכוי להגנה שלו והעדיף לנסות להקריב את המלכה לטובת התקפה מיידית ולא מדויקת, שהתוצאה שלה היא סיום זוכה של השחור:

 g4 31. Rxe6 Rxd5 32. Rh6+ Kg8 33. Bc4 gxf3+ 34. Kh1

למה המלך לא היה יכול לקחת את הרגלי ב f3? נסו לחשוב בעצמכם.

 Nxh5 35. Rg1+ Ng3+ 36. Rxg3+ fxg3

כיאה למשחק מופרע וטקטי של רדג'אבוב, כל הכלים מאויימים: המלכה, הצריח ב d5 חסר הסיכוי והמלך שהכלים הלבנים חסרים מהלך או שניים כדי לעשות עליו מט. אלא ששוב ידו של הטמפו השחור הייתה על העליונה והוא הקריב את המלכה כדי להכתיר עוד אחת וכשהעשן יתפוגג מעל שדה הקרב השחור יוביל בטיב בסיום ששירוב לא ממש טרח לשחק עד הסוף:

 37. Rxh4 g2+ 38. Kg1 f2+ 39. Kxg2 f1=Q+ 40. Bxf1 Rd2+ 41. Kg3 Rxb2 42. Bc4+ Kg7 43. Bb3 Rb1 44. Kg2 Rc8 45. Kf3 Rc3+ 46. Kg4 Rf1 47. Kh5 Kf6 לבן נכנע.

ובכן חברים, זהו ניתוח מאוד ראשוני של משחק אחד מיני רבים של רדג'אבוב בפתיחה הזאת. הבנה מעמיקה כזאת של עמדות טקטיות קשה מאוד ללמד והיא שמורה ליחידי סגולה שמסוגלים ממש "להרגיש" את העמדה. היופי במשחק הזה הוא שבתחילתו רדג'אבוב הפסיד טמפו על ימין ועל שמאל ולא טרח לבנות התקפה או הגנה באופן סיסטמתי ולפי הספר, אבל כשזה הגיע לרגעים המכריעים הוא דאג לבלבל את היריב שלו ולהרוויח את הטמפו הבודד שהניצול שלו הביא את הניצחון.

לקראת התחרות

כבר כמה חודשים שהמתמודדים בתחרות מתכוננים אליה ובעיקר מנסים להתאים את עצמם לשאר השחקנים. היות ורוב המתמודדים שיחקו בתקופה האחרונה אפשר יהיה לנסות להבין כיצד להתכונן אליהם ובאיזה רפרטואר פתיחות לבחור. היחיד שמגיע לתחרות שאין כמעט בכלל מידע על היכולת הנוכחית שלו והאם הוא שינה את סגנון המשחק הוא רדג'אבוב שהטורניר הקרוב בנורווגיה יסיים בצורת ארוכה (מאז תחילת הקורונה בערך) במדבר השחמטאי. בשתי הופעותיו הקודמות בתחרות הוא לא הרשים בלשון המעטה והתקשה מול שחקנים עמדתיים וסולידיים שידעו להימנע מהמשחק הטקטי שהוא כל כך אוהב. השחקן האזרי שמגיע על תקן המבוגר שבחבורה יכול למצוא את עצמו שוב בתחתית הטבלה ובאותה המידה אני לא אופתע אם גם ייקח את התחרות. כמו בסגנון המשחק שלו השאלה שתעלה לפחות בשלבים הראשונים תהיה: מי אתה לעזאזל, טימור רדג'אבוב.