קודם כל אני רוצה להודות לשחר אלוני על הסיקור המקיף של עולם השחמט באתר על הפיכתו לחלק גדול בהופס. בתור ענף שרגעי האקשן שלו הם מעטים ומאוד קשה להעביר את מה שמתרחש בו אל הכתוב, בטח בעברית, השחמט מקבל באתר סיקור בהיר ומקיף ועל כך שאפו. הרבה הצלחה בהמשך. בעקבות פרישתו אני לוקח על עצמי להיכנס לנעליים הגדולות שלו ולהביא לאתר את הסיקור והניתוח של ענף הספורט המרתק הזה ולנסות להתקרב לרמה ולהיקף של שחר. הטורנירים הגדולים ימשיכו להיות מעודכנים באירועי דיומא ולצידם נוסיף אחת לכמה זמן כתבות עומק וסיקורים של התחרויות השונות. שיהיה לנו בהצלחה.

אתחיל היום עם פוסט פתיחה שיתחיל עם ההתרשמות שלי מאליפות העולם האחרונה בה ניצח אלוף העולם מגנוס קרלסן את יאן נפומנישצ'י בנוקאאוט מהדהד. הקרב ביניהם היה עבורי ציון דרך שהיה יכול להראות לעולם שני סגנונות שונים בתכלית והסתיים באכזבה גדולה וקריסה מנטלית של הרוסי. בהמשך נתמקד בתחרות המועמדים שתתקיים ביוני הקרוב ודרכה נתגלגל לכמה נושאים מרתקים בעולם השחמט. בסוף הפוסט אסביר את הכוונות שלי להמשך הדרך ואשמח מאוד אם חובבי השחמט (ואלה שרוצים להפוך לכאלה) באתר יכתבו בתגובות על הנושאים שמעניינים אותם.

נעשה את כל זה לצלילי שיריו של ההצרפתי-בלגי שהיה אמור להיות בן 93 לפני כמה ימים ועזב אותנו בטרם עת. גבירותיי ורבותיי, האחד והיחיד – ז'אק ברל הנצחי.

נתחיל:

המלך הנורווגי מכה שנית

"מה הוא עושה?" את השאלה הזו שאלו אנשים רבים ברחבי העולם כשראו פעם אחר פעם את הקריסה המנטאלית והמקצועית של יאן נפומנישצ'י (להלן נפו) במחצית השנייה של אליפות העולם בשחמט. כמי שתלה בו תקוות גדולות מאוד יצאתי מאוכזב מהכיוון אליו הלכה האליפות האחרונה, בעיקר משום שעד לפני כמה חודשים חשבתי שאם יש מישהו שמסוגל לנצח את קרלסן זה נפו. הוא מייצג במובנים רבים את האנטיתזה לקרלסן עצמו ולשחקנים רבים בסבב והצפייה במשחקים שלו בטורניר המועמדים הייתה חוויה שאין שניה לה. אני עדיין סבור שבשיאו אין אף שחקן בעולם שיכול לנצח את נפו. בעוד שחקנים רבים הולכים יותר ויותר אל הכיוון ה"מדויק" והשמרני, אל המשחק העמדתי ששלט בענף בעשור האחרון בראשות קרלסן ( לא ניסוח מדויק, נרחיב על כך בהמשך) נפו הוא אחד הנציגים המכובדים של מה שניתן לכנות "כישרון טהור". המפגש עם קרלסן, בן גילו ומי שבצעירותו התקשה מאוד מולו ייצג חזרה של שחקן שהתבסס הרבה שנים על אינטואיציה חדה מאוד ורק לפני כמה שנים חזר לעבוד כמו שצריך, היה אמור להיות קרב בין שתי אסכולות, שני סגנונות שונים של משחק והיה יכול להתוות את הכיוון אליו הענף הולך. שני היריבים הקודמים של קרלסן, פביאנו קרואנה וסרגיי קריאקין, היו שחקנים סולידיים שביקשו לנצח את קרלסן במגרש שלו. הם הגיעו לאליפויות כשווים לו והצליחו כל אחד בדרכו להתיש אותו עד שנכנעו לו בשוברי השיוויון עם פורמט הזמן המהיר יותר, שם לקרלסן הייתה עדיפות ברורה (מול נפו, אגב, קרלסן היה עדיף רק במעט). האליפות הנוכחית, לעומת זאת, הביאה לקרלסן אתגר בדמות שחקן לא צפוי, מהיר מחשבה ועם יכולת הבנה פנומנלית של המשחק.

השריד האחרון

אליפות העולם בשחמט היא אירוע לא פחות מקדוש. מדובר בפסגה שהגיעו אליה כמה עשרות בודדות של שחקנים במהלך ההיסטוריה ועד היום היא משמרת הרבה מהשמרנות והרצינות התהומית שהתהוותה במהלך ההיסטוריה של המשחק והתחילה להישבר עם בואו של האינטרנט. השחמט כיום נמצא בכל פינה, הרבה יותר אנשים משחקים אותו וכמו כל דבר שצובר פופולריות הוא משנה את האופי של המשחק ושל השחקנים עצמם. אם הייתם אומרים לאנטולי קארפוב הצעיר שהוא הולך לפתוח דף אינסטגרם ולשתף אנשים בתמונות שלו הייתם מקבלים ממנו את המבט שהיחיד שלא פחד ממנו היה קספרוב. בעוד בעבר הלימוד של המשחק נעשה בקבוצות סגורות שאף מידע לא דלף מהן היום ניתן לשמוע הרצאות מהשחקנים הטובים בעולם שמשתפים את הרעיונות שלהם ברמה הגבוהה ביותר. דמויות כמו היקרו נאקאמורה, האחיות בוטז וגות'האם צ'ס הפכו את צריכת המשחק לחוויה מבדרת יותר ושבאופן כמעט בלתי אפשרי מנסה לגשר בין הבנת המשחק המסובך כל כך לבין אנשים שהידע שלהם הוא בסיסי בלבד. תחרויות האונליין, שבתקופת הקורונה קיבלו שדרוג משמעותי הפכו מקרויוז פופוליסטי לאירועים בהם משתתפים הטובים ביותר כשהרבה מאוד כסף על השולחן. הסופר-טורניר האחרון שארגנו chess 24 הזכיר ממש תחרויות גיימיניג, מההופעה של השחקנים ועד התפאורה הביזארית משהו שסביבם. כל זה ממשיך להיות נוכח גם בטורנירים שמשוחקים על הלוח כאשר שחקנים נשאלים הרבה יותר שאלות אישיות והשחקנים מצידם פתוחים יותר לשינוי הזה. כמובן שכל זה לא קרה ביום אחד אבל אליפות העולם האחרונה, לדעתי, יחד עם הקורונה הייתה יכולה להיות משמעותית בשביל לענות על השאלה – "פנינו לאן?

כל האמור לעיל, כאמור, עדיין לא הגיע לאליפות העולם. כבר ממסיבת העיתונאים הראשונה שהזכירה יותר הלוויה מאשר פתיחה של אירוע חשוב היה אפשר לראות ששני השחקנים קצרי רוח ולא מעוניינים לענות על השאלות המטופשות שנשאלו. אפילו בדיבורים על המשחקים עצמם בעיקר בהתחלה שני המתמודדים שמרו את הקלפים קרוב לחזה ואפילו לא הסכימו לחשוף את העוזרים שלהם. מדוע? קודם כל כי התואר "אלוף העולם" המוזר מתקיים במקביל לרוב מה שעובר על עולם השחמט כיום. הגעה לקרב על אליפות העולם לא מותנית כמעט בשום תנאים מקדימים והיא עוברת דרך כמה טורנירים מאוד ספציפיים, חלקם לא בהכרח הכי חזקים שקיימים. ההכתרה של אלוף העולם, המלוכנית משהו, היא שריד אחרון של ראייה ששמה את האינדיבידואל במרכז. הרעיון שאלוף העולם נשאר בתוארו עד שיבוא מישהו להתמודד מולו היא דבר שנדיר מאוד למצוא בספורט המקצועי. תארו לכם שבכל שנה הזוכה בליגת האלופות עולה בעונה שלאחריה אוטומטית לגמר וכל הקבוצות צריכות לעבור את כל הטורניר בשביל להתמודד מולה. לא מוצלח במיוחד. ובכן, בשחמט זה עובד ומייצר עבור הצופים חוויה חד פעמית שבה שחקן פוגש יריב למספר רב של משחקים. הפורמט הזה, שבעבר היה יותר פופולרי והכניס הרבה יצריות וכבוד למשחק, לא קיים יותר וכך יוצא שרוב השחקנים משחקים אחד מול השני בהפרשים גדולים של זמן. היכולת של שחקנים היום לתכנן מראש אסטרטגיה מול שחקן מסוים מאבדת הרבה מהכח שלה כשמדובר בטורניר רב משתתפים. לשחקנים חשוב להכיר כמה שיותר פתיחות ולפתח רפרטואר עשיר של כישרונות בשביל להצליח לאורך זמן בעולם השחמט כיום. שחקנים עם סגנון מאוד מסוים היו מתקשים מאוד בעולם השחמט של היום ולרוב המוחלט של השחקנים שמורה היכולת לשחק בכמה סגנונות משחק. ריבוי הטורנירים והמגוון הרחב יחסית של המשתתפים בהם מחייבים את כולם לשמור על גמישות מאוד גדולה. כל אלה פחות חשובים באליפות העולם, שם המשימה היא מדויקת יותר – לשבור את היריב. ההכנה הופכת מאוד מסוימת ומתמקדת בעיקר בהבנה של השחקן שמולך, חולשותיו על ומחוץ ללוח ומשחק פסיכולוגי שמתחיל עוד הרבה לפני שנעשה המהלך הראשון. כך יוצא שהמאבק הופך אישי מאוד ודורש הרבה יותר מאמץ וריכוז בכל הגזרות. לשחקנים יש יותר אפשרות לצמצם את הרפרטואר שלהם וללכת על פתיחות מסוימות וגם להכין הפתעות ליריב במהלך הדרך. הדוגמא המפעימה ביותר היא המשחק השישי בין בובי פישר לבוריס ספאסקי במה שנחשב לרגע המכונן ביותר של אליפות העולם המפורסמת ביותר של המאה ה 20 ואולי בכלל. אקווה להראות אותו בהמשך הדרך.

אליפות העולם, לאורך ההיסטוריה, הובילה ללא מעט משחקים מהטובים שהתקיימו והזוכים בתואר עיצבו באופן דרמטי את המשחק והכיוון אליו הוא הולך. החרדה לאחר אליפות הקודמת בין קרואנה לקרלסן שהסתיימה ב 12 משחקי תיקו (לראשונה בהיסטוריה) העלתה באופן רחב יותר את השאלות שהעלה השימוש במחשב בשחמט המודרני. האהבה האדירה למיכאל טאל הייתה קטנה בהרבה אילו לא היה זוכה בתואר מול בוטביניק, והתרומה שלו למשחק ובעיקר ההשפעה על מתקיפים גדולים שבאו אחריו היו נמוכות בהרבה. הניצחון של טאל היה ניצחון של קונספציה, של גישה אותה אימצו הרבה שחקנים אחריו. הדו-קרבות בין קספרוב לקארפוב היו הרבה יותר מאשר משחקים בין שני שחקנים גדולים. הם ביטאו קרב משמעותי הרבה יותר, קרב שבו קספרוב ניצח ושוב ושוב והביא כנראה את הגרסה השלמה של שחקן שחמט שידע האדם מעודו. אלוף העולם הראשון, וילהלם שטייניץ, היה יותר מהכל הראשון שהביא לעולם שיטות מסודרות ותיאוריה מקיפה על המשחק. וכמובן, הדו-קרב בין פישר לספאסקי שהיה כל מה שסיפור טוב יכול להכיל ושינה את פני הענף לנצח.

השחמט – לאן?

אל תוך הקלחת הזאת נכנס שחקן רוסי ולא מאוד אחראי ושמו נפו. כשנשאל פעם מה היה עושה אחרת לאורך הקריירה שלו הוא ענה שהיה מעדיף להתחיל להשקיע במשחק בגיל מוקדם יותר. למרות שהוא נוכח בעולם השחמט פחות או יותר אותן שנים בהן קרלסן נמצא בחיינו, בתחילת דרכו הוא סמך בעיקר על כישרונו העצום ולא השקיע מספיק עבודה בלמידה דידקטית ואיטית של האלמנטים השונים של המשחק, יחסית ליריביו כמובן. הבחירה שלו לקראת אליפות העולם בפטר לקו וסרגיי קריאקין כסגנים לקראת אליפות העולם הראתה רצון לשחק באופן מדויק ושמרני, דבר שככל הנראה עלה לו באפשרות להיות יריב ראוי לקרלסן. המשחק של נפו, לכל אורך הקריירה, היה מופרע והתקפי עם מחשבה מהירה ויצירת אינספור בעיות עבור היריב. מדובר באסטרטגיה מסוכנת שכן ניהול הזמן של נפו במשחקים אמנם תאם את גישתו הכללית אבל לא את העמדות אותן שיחק. בחירת הפתיחות שלו גם בשחור וגם בלבן הייתה מצומצמת אפילו ביחס לאירוע החשוב של אליפות העולם ושיחקה לידיים של קרלסן. העובדה שגם כשהמערכה הייתה כמעט אבודה נפו המשיך לשחק את אותן הפתיחות ולא שיחק בשחור את ההגנה הסיציליאנית (הנחשבת מורכבת והתקפית יותר מצד השחור) מסבירה אולי יותר מכל את העליונות הפסיכולוגית של אלוף העולם הרבה לפני שנכנסים אל המשחקים עצמם.

השחקן הפעיל שהוכתר על ידי קרלסן כאחד השחקנים שנותנים לו "השראה" הוא דניאיל דובוב, שעליו נרחיב בפרקים הבאים. דובוב מאוד מזכיר את נפו הצעיר – שחקן התקפי וחד שמעדיף משחקים מורכבים וחדים ופחות תיאורטיים. במקרה של דובוב מדובר בשחקן חסר אחריות שלפעמים זורח ולא מעט פעמים מפסיד את המשחק כמעט בתחילתו אבל באופן מעניין המשחקים שהוא משחן מול קרלסן, המנטור שלו, מערימים קשיים רבים על אלוף העולם. ההבדל בין נפו לבין דובוב קשור בעובדה שנפו נהיה הרבה יותר זהיר ועקבי יחד עם המשחק ההתקפי והדינמי שלו. התכונה הזאת הביאה אותו עד לפסגה ונעלמה מייד כשביקש לכבוש אותה. שיהיה ברור – גם מול נפו בשיאו הייתה סבירות גבוהה שקרלסן ישמור על הכתר. אלא שבמקרה כזה הסבירות הזאת הייתה יכולה להתפנות לטובת הפתעה בדמות יריב שהמילה סולידיות ממנו והלאה. גם ווישוונתן אנאנד, מי שקרלסן לקח ממנו את תארו אי שם לפני עשור, היה באותה התקופה תאורטיקן מדופלם שהצליח מול שני שחקנים עמדתיים קשים – פטר לקו ובוריס גלפנד הישראלי. כמובן שמדובר בהכללה גסה מאוד אבל הרעיון הכללי הוא שעוד לא עמד מול קרלסן שחקן "יוצר בעיות" כמו שוולדימיר קרמניק בזמנו היה מול קספרוב ולקח לו את התואר. קרמניק ידע שהוא עומד מול השחקן הטוב בהיסטוריה ולא ניסה להשתוות אליו אלא יצר יש מאין בעיות בעמדות שנחשבו חסרות משמעות באותה התקופה. הדומיננטיות של קספרוב ושל קרלסן, שעוד נכתוב עליה, הייתה מול ה"שחמט" כמכלול. הם היו (ועדיין) בטופ בכל אספקט של המשחק וידעו לקרוא עמדות באופן שאף אדם אחר בתקופתם לא השתווה אליה. הדרך לנסות לנצח אותם היא לגרום להם להיכנס אל תוך המגרש של היריב ולהכריח אותם לקבל הכרעות מוטלות בספק.  יאן נפומנישצ'י היה יכול להיות מי שיעשה את זה מול מגנוס קרלסן ולא עשה זאת. אולי בפעם הבאה.

האליפות האחרונה של קרלסן?

פני עולם השחמט לתחרות המועמדים שתתרחש בספרד ביוני הקרוב והולכת להיות אחת הקשות והמוזרות שהיו בשנים האחרונות. היא תכלול שלושה צעירים מבטיחים (דודה, ראפורט ופירוז'ה), בני דורו של קרלסן ונוכחים קבועים בטופ העולמי (דינג, קרואנה, נפו), וקאמבקים מפתיעים (רדג'אבוב, נאקאמורה). לולא קריאקין היה מושעה מהטורניר היינו פוגשים בטורניר שלושה מתוך ארבעת האנשים ששיחקו מול קרלסן באליפות העולם. במקומו כנראה יעלה דינג שלא יכול היה לשחק בגראנד פרי וסומן כבר על ידי קרלסן כאחד היריבים שיהיה לו קשה לשחק מולם. הבלגן סביב העולים לתחרות הוביל למצב שבו אי אפשר לדבר על חוליה חלשה וכל אחד מהנוכחים יכול לקחת את כל הקופה. בהמשך נעקוב אחרי המתמודדים באופן יותר מקיף ובעיקר ננסה לעשות סדר ולהסביר על ההבדלים השונים ביניהם.

אני מתחיל את סדרת הכתבות כבר מעכשיו כדי שיהיה אפשר לעמוד על כל ההיבטים בצורה שיטתית. בשחמט, בטח ביחס לענפי ספורט אחרים, קשה להבחין בין השחקנים השונים, לעקוב אחרי "אופנות" וסגנונות ואני מקווה להסיר לפחות חלק מהערפל באופן שיתאים לקשת רחבה של חובבי הענף. במובנים מסוימים, צפייה במשחק שחמט משולה לצפייה באגרוף בסלואו מושן. בקרבות אגרוף המהירות העצומה של המתאגרפים מקשה על היכולת להבין את הניואנסים, האלתור, הדיוק ומהירות קבלת ההחלטות של כל צד. בשחמט, לעומת זאת, הקרב מתפרש על פני שעות והמהלכים השקטים שעל הלוח מחביאים כוונות נסתרות, מלכודות וגם טעויות שאפילו הקטנות שבהן יכולות להכריע את המשחק 40 מהלכים אחר כך. אל כל זה מתווספים כושר גופני טוב, לוחמה פסיכולוגית וחוסן מנטלי שהם המתכון המושלם לדרמה במיטבה.

היות ותחרות המועמדים תתחיל בעוד כחודשיים נתמקד בשחקנים השונים בטופ של הסבב, נעשה סקירה קצרה של השחקנים המבטיחים ואלה שלקראת סוף הקריירה שלהם ולבסוף ניגש לדון ב 9 השחקנים שיילחמו על הזכות לפגוש את קרלסן בקרב שאולי יהיה האחרון שלו לפי התבטאויותיו בתקשורת. היות ושחר סיקר כתב באופן כללי על רוב המתמודדים לא אעסוק יותר מדי בביוגרפיה אלא בפרופיל "שחמטאי" של השחקנים. לאחר מכן ניגש לעסוק בעולם השחמט באופן רחב יותר, נעקוב אחרי הארגונים השונים שפועלים בתוכו, ננסה להבין את המשמעות של השחמט באינטרנט ביחס למשחק הפיזי ונסביר על אחת השאלות הגדולות שמרחפות מעל למשחק – המשמעות של תוכנות המחשב העדכניות על המשחק. מדובר בטיוטה כללית שכמובן תשתנה עם הזמן ואני אשמח מאוד אם בתגובות תוכלו לכתוב מהם הנושאים שמעניינים אתכם ואוכל להתנהל בהתאם.