השבוע נדבר על תשע המכללות שסקרנו מאמצע פברואר עד תחילת מרץ. בשבוע האחרון השקפתי על שלושה משחקי מכללות, כך שהסטטיסטיקות מגובות (בחלקן) עם רשמים וראיות משיטות המשחק של הקבוצות.

כמו בשבוע שעבר, לחלק מהקבוצות מצורפות המלצות צפייה, כדי לקבל מבט מקרוב על אחד השחקנים המרכזיים בכל קבוצה.

פרובידנס פריארס: אינסייד אאוט

עם סנטר טבעי ומאסיבי שמצטיין במשחקו עם הגב כנייט ווטסון, הפריארס רק צריכים לקלוע את זריקות השלוש הפנויות שלהם כשווטסון מושך אש עם הגב לסל או מתגלגל בפיקנרול. בפועל, פרובידנס היא קבוצת קליעה קצת יותר טובה מהממוצע: 38.2 אחוז מהזריקות שלהם באות מאחורי הקו, מקום 162 במדינה (החציון הוא 179) והם קולעים משם ב-35.1%, מקום 103. בחירת הזריקות של הגארדים אלג'אמי דורהאם (כמעט תמיד) וג'ארד ביינום הקטנטן (פה ושם) עוצרת כל עלייה פוטנציאלית של האחוזים. הנזירים מחפים על כך בסחיטת עבירות מרובות שמובילה להליכה לקו המתנות: מספר זריקות העונשין שלהם מהווה כ-28.2% מהזריקות שלהם מהשדה (מעכשיו שמו בישראל יהיה תדירות עונשין) התדירות הטובה ביותר מבין הקבוצות המדורגות שעליהן דיברנו השנה. כל הפלוסים הקטנים הללו מובילים אותם להתקפה ה-28 בטיבה במישור הארצי, 112.6 נק' פר 100.

כמעט ולא ראיתי את הפריארס השנה, חוץ מהמשחק שלהם מול באטלר ברבע גמר טורניר הביג איסט בחמישי בערב, אותו ניצחו 65-61. בחלקים גדולים מאוד מהמשחק השחורים לבנים שיחקו איזורית עם 2 שחקנים למעלה (בדרך כלל דורהאם וביינום) ו-3 למטה (ווטסון שומר על הטבעת באמצע, נואה הורקלר הפורוורד הגבוה בפינה אחת ובשנייה הווינג איי ג'יי ריבס). האיזורית האטה את באטלר במחצית השנייה של המשחק והשחורים לבנים הפכו פיגור של שש נקודות לניצחון בארבע. הסגנון הזה נראה בעיני כגרסה הקולג'יאלית של הגנת יוטה גאז': השחקנים הקטנים (בשתי הקבוצות הם חורים הגנתיים) שומרים על הפרימטר בזמן שהאיש הגדול מפטרל בצבע. החבורה של אד קולי נראתה בנוח בשמירה האיזורית, כשכל שחקן מבצע את העבודה שלו יפה וכאמור חזרה מפיגור לניצחון מול הבולדוגס, אך להגנה שלהם מצפים מבחנים גדולים יותר מאשר ההתקפה הבאטלרית ה-191 במדינה.

פרדו בוילרמייקס: שני צדדים לכדור

מה שמדליק את ההתקפה הטובה במדינה (122.4 נקודות למאה פוזשנים) הוא היכולת שלה לשים לחץ אדיר על איזור הטבעת. ג'יידן אייבי יכול להתקיף אותה כשהוא מנצל את הזריזות המסחררת שלו בחדירות , שם הוא מסיים או נותן את המסירה הקלה לביגמן שמחכה בקרבת מקום. דרך נוספת להשיג את הנקודות הקלות היא להכניס כדור לפוסטאפ של זאק אידי/טרביון וויליאמס ולתת להם לטחון. שניהם גם מוסרים טובים- כשהדאבל טים יגיע, הם ימצאו את הקלעים לשלשות חופשיות. זה כבר מתכון לאסון ליריבות כשפרדו קולעת 39.7% מעבר לקשת. כשהזריקות הללו לא נכנסות, הן נופלות היישר לידיים של שחקני הפנים, עם אחוזי ריבאונד התקפה של 34.7%, מקום 20 מתוך 358 במדינה (כי במדינה 358 קולג'ים).

בצד השני, כששחקנים יריבים נכנסים לצבע, שם מחכה להם עוג מלך הבשן- או זאק אידי הקנדי. התפלץ בגובה 2.24 מטר הוא אובייקט שקשה להזיז, לעבור מעליו/מצדדיו ואפילו למסור לידו. גם וויליאמס הוא שומר אישי טוב ומאסיבי כך שקשה לקלוע מולו בפוסט. הקו האחורי של הקבוצה (אייבי וסשה סטפנוביץ' בעיקר) הוא נקודת התורפה שלהם- סטפנוביץ' הלבנבן סובל מחוסר האתלטיות הנורמלי של הלבנים (הקוראים זאק לאבין וארון גורדון מתבקשים להתעלם) ומתקשה להישאר לפני שחקנים. אצל אייבי ניתן לפתור את הבעיה על ידי שילוב של הגברת המודעות הגנתית (בעיקר כשהוא שומר רחוק מהכדור) והורדת העומס ההתקפי מכתפיו כדי שישמור אנרגיה להגנה. הדיסוננס בין הגבוהים לנמוכים נותן לפרדו את ההגנה ה-99 במדינה עם 99.6 נקודות ספיגה פר 100 התקפות של היריבה. זו ההגנה החלשה ביותר ב-25 הקולג'ים המובילים השנה.

המלצת צפייה:

יו.אס.סי טרוג'אנס: בולי בול

איזייה מובלי גורם לי לחשוב מחדש על מי הביגמן הכי טוב באל איי שמזוהה עם המספר 3. הג'וניור מוריד שחקנים נמוכים לפוסט ומסיים בכוח בקרבת הסל, יכול להתגלגל לטבעת ולקלוע באחוזי בינוניים מדאונטאון (35.3%). חברו למשחק הפנים הוא סיניור מנוסה בשם שאבז גודווין שתפקידו בקבוצה הוא על תקן רודמן- מחכה להזדמנויות לריבאונד התקפה ליד הטבעת. יו.אס.סי אכן נוטה למשחק פנים- הם לוקחים ריבאונד ב-33.8% מההחטאות שלהם, מקום 34 במדינה ואף ממעטים בשלשות (כלומר יותר זריקות לשתיים)- 304 בלבד במדינה עם תדירות זריקות של 32% מטווח זה. בגזרת שחקני הפרימטר בולט בוגי אליס- גארד ג'וניור שעבר לדרום קליפורניה לאחר שנתיים בממפיס של פני. הוא מוסר סביר ואחלה קלעי בחסימות עם הכדור או בלעדיהן. אפרופו קלעים, הקלעי הכי טוב בקבוצה הינו הסיניור דרו פיטרסון, פורוורד גבוה (2.06 מטר) עם 41.1% מדאונטאון העונה שאפילו מסוגל לתת כדרור או שניים אל תוך הקשת ולירות משם.

הסייז של הטרוג'אנס הוא לא מהעולם הזה: הגובה הממוצע בקבוצה הוא 2.01 מטר! יריבות לא רואות אור יום בין יער הידיים המושטות של האדומים-צהובים כאשר החבורה של אנדי אנפילד מדורגת 11 באחוזי השדה האפקטיביים (המתחשבים בערך הגבוה יותר של שלשות לעומת זריקות מתוך הקשת) של היריבה עם 44.7% בלבד ושומרת ללא עבירות מיותרות- תדירות העונשין של יריבותיהם היא ברבעון העליון במדינה. לעומת זאת, הגנת הפרימטר שלהם לוקה בחסר כשהלחץ בפרימטר שמפעילים הג'וניורים אליס, אית'ן אנדרסון והפרשמן ריס ווטרס מתרגם לכפיית איבוד רק ב-12.7% ממהלכי היריבה, מקום תשיעי מהסוף. האורך שלהם מאפשר להם (תיאורטית) לסגור פוזשנים עם ריבאונדים בהגנה, אך בפועל הקבוצה נותנת לאויבותיה לאסוף 27.2% מההחטאות שלהן, מקום 203 בארץ. האמביוולנטיות ההגנתית מובילה אותם לדיפנסיב רייטינג שמספיק למקום ה-49, 96 נקודות למאה פוזשנים הגנתיים.

טקסס טק רד ריידרס: כאוס מתוכנן

טקסס טק היא אולי הקולג' הכי מזוהה עם סגנון הגנתי מסוים- The No Middle Defense. האדומים כופים על מחזיק הכדור היריב לכדרר לכיוון הבייסליין כדי שהעזרה תבוא מהצד החלש (הצד שבו פחות שחקנים/ללא הכדור) ומחפים על העזרה ברוטציות מתוכננות ומדוקדקות. כל הכאוס שההגנה הזו יוצרת מביא ליריבה מבולבלת שמאבדת ב-20.8% מהפוזשנים שלה, מקום 12 במדינה כשהיא קולעת רק 45.5% באחוזים האפקטיביים, 23 במדינה. החיסרון של הרוטציות הבלתי פוסקות הוא שהן מובילות לחוסר סדר ומיקום לא אידיאלי במאבקי הריבאונד- ויעידו אחוזי ריבאונד הגנה של 73.9%, מקום 245. אם תרצו העשרה בנושא, כתבתי על ההתאמה של הפרסונל של הרד ריידרס לשיטת ההגנה שלהם כאן.

ההתקפה של הטקסנים מתחילה משני המקומות הקלים ביותר להשיג נקודות: הם הולכים לקו העונשין בשיעור של 25.2% מזריקות השדה שלהם, מקום 58 בכל ה-NCAA. כמו כן, הם אוספים את הכדור החוזר מההחטאות שלהם בשליש מהפעמים, מספיק למקום ה-44. ההתקפה שלהם טובה מאוד עם 109.7 נקודות פר 100 התקפות אך קיימים חורים קטנים שמונעים מהם להשתדרג. אחד מהם הוא ריווח לא מספיק- הרד ריידרס מדורגים 258 בתדירות השלשות שלהם (34.4% מהזריקות) כשהמצב רע אף יותר באחוזים משם (31.4%)- שטובים רק למקום ה-289 בקולג'ים.

דיוק בלו דווילס: סטאר, פאוור

הקבוצה הכי מפורסמת שבשורותיה משחק אחד הסטארים המוכרים בקולג' באסקטבול נהנית מאתלטים נפלאים שכל אחד מהם דומיננטי בתחומו: פאולו באנקרו בולט בבידודים בטופ אוף דה קי/בפינות הצבע במיד ריינג', איי ג'יי גריפין מצוין כשהוא מקבל האנד-אוף ומיד מפלס את דרכו אל הטבעת ומארק וויליאמס יכול לעבוד עם הגב לסל בעזרת המסה שלו ולהשתלט על ריבאונד ההתקפה. שלושת אלו מהווים את האחראים המרכזיים לאחוזים הנפלאים של דיוק מ-2 (55.8%, 21 במדינה). הגארדים וונדל מור וטרבור קילס מציעים ניצוצות יפים של פליימייקינג מהפרימטר (והכחולים בכללותם מזיזים את הכדור בנוחות בדרך לאחוז סלים מאסיסטים של 57, מקום 52 בדיוויז'ן 1) כשהראשון מתמחה בחדירות לסל והשני מרגיש יותר בנוח כמחזיק הכדור בפיקנרול. ההתמחות של כל אחד במשהו אחר יוצר גיוון נדיר בחבורה מדורהאם, שמוביל אותם לאופנסיב רייטינג של 119.4 נק', שביעי במכללות.

בצד האפור של המגרש התוצאות הן פחות חד משמעיות. רוב שחקני דיוק היו הכוכבים הראשיים של קבוצות התיכון שלהם ולא התעניינו במיוחד בניואנסים של הגנה ללא הכדור, כך שהם פגיעים לחיתוכים בטיימינג מוצלח (כמו שהיה במשחק נגד מיאמי), בעיקר פאולו וגריפין. טרבור קילס הוא גרסת הקולג' של לו דורט מאוקלהומה, וונדל מור ממוצע וגריפין יכול לעשות מעט יותר עם הכלים האתלטיים שלו. בנימה מעט יותר אופטימית, מארק וויליאמס שומר מצוין על הטבעת, כשאפילו פאולו מזיז לפרקים את התחת שלו וגם מרתיע יריבות בצבע שלהן. נסיים בנתון מדהים: הגובה (1.98 מטר הוא הממוצע הקבוצתי) והפיזיות של רוב הסגל היא הגורם ששומר על כל כך מעט זריקות עונשין של היריבה- תדירות העונשין של אויביהם היא 12.7% בלבד, כשרק ווסטרן קנטאקי (ביתו של הרוקי מפילי, צ'ארלס באסי) מקדימה אותם.

המלצת צפייה:

אוהיו סטייט באקאייז: ואנחנו שניים

הקבוצה המובילה של מחוז אוהיו סומנה בתחילת העונה כקבוצה של איש אחד, הפורוורד הג'וניור אי ג'יי לידל. השחקן הטוב ביותר של הבאקאייז אוהב לקבל את הכדור בפוסט, כשרוב הזמן הוא מסתובב אחורה לזריקות פיידאווי שתמיד נראות שטוחות אך הוא קובר אותן ביציבות. לידל אף מכניס את העור הכתום ממרחק כש-37.6% מחוץ לקשת היא עדות חיה. יכולת המסירה שלו (בעיקר מהפוסט) השתפאה קצת השנה והוא יכול להעניש חלק מהדאבל טימס שמביאים עליו. עד אמצע העונה לידל היה האורים והתומים של המערכת ההתקפית, עד שפרשמן בשם מלאקיי בראנהם התחיל להתפוצץ. הווינג היה שחקן חמישייה סביר בעשרת המשחקים הראשונים של החבורה של כריס הולטמן, עד שבמשחק ה-11 התפוצץ על נברסקה בחוץ עם 35 נקודות, ומאז ירד 4 פעמים בלבד מספרות כפולות. מלאקיי הוא סקורר מעולה שעושה המון נזק במיד ריינג' וקלעי שלשות נהדר בקאץ' אנד שוט. כפליימייקר הוא מראה ניצוצות ראשוניים וכך מסייע להתקפה מספר 12 במדינה עם 116.8 נקודות פר 100 פוזשנים.

ההגנה שלהם מדורגת רק 130 במדינה (דיפנסיב רייטינג של 101.0). הם בקושי כופים איבודים, כשיריבותם מאבדות רק ב-13.1% מההתקפות שלהן, מקום 337 במדינה (הדבר מתקשר, במכוון או שלא, לקצב המשחק האיטי שלהם- 65.3 פוזשנים למשחק בלבד, מקום 288). הקטגוריות ההגנתיות שלהם נעות מקצת מעל הממוצע לקצת מתחת לממוצע אך תמיד נמצאות בטווח הבין רבעוני (בין אחוזון 25 ל-75). אולי זו סטייה סטטיסטית, אך נראה שהדבר משקף את הלו"ז החזק שפגשה העונה- הרבה מפגשים עם קבוצות כמו פרדו, ויסקונסין, מישיגן סטייט ואיווה שמים אותם כקבוצה עם לוח המשחקים ה-20 ברמת הקושי בקולג'ים.

המלצת צפייה:

יוסטון קוגארס: אחת, שתיים, שלוש- מלחמה

לפני שבועיים דיברנו על האלמנטים האגרסיביים בהגנה ובהתקפה של הקוגארס, אותם תוכלו למצוא כאן.

יו.סי.אל.איי ברואינס: ההצגה הכי טובה בעיר

כמו הרבה מהקבוצות המוכשרות שאנו מכירים, הברואינס הם קבוצת התקפה שיש לה מנועים רבים: ג'וני גוזאנג הוא הסקורר המוביל שיכול להריץ פיקנרול ולקלוע מכדרור. בנוסף, הוא עושה תנועה נהדרת, שנראית בחסימות ללא הכדור שהוא מקבל. חיימה האקז ג'וניור יכול לתקוף מיסמאצ'ים בלואו פוסט עם מגוון הטעיות גוף, כדור ועבודת רגליים עילאית. הוא מביא את אותו סט היכולות גם לאיזור ההיי פוסט בסמוך לקו העונשין, שם הוא מזכיר את ג'רמייה רובינסון ארל, סנטר אוקלהומה סיטי ת'אנדר כיום שבשנה שעברה שיחק באותו סגנון בוילאנובה. טייגר קמפבל שיפר את הקליעה שלו פלאים (41.8% לשלוש בווליום יפה, במיוחד בהתחשב בשיער החייתי שלו שאולי מפריע לו לזרוק, מניסיון) אך הקבוצה נוטה לזריקות מיד ריינג' (בעיקר האקז וג'וזאנג) ולכן לא ממקסמת את הריווח שלה: הברואינס מדורגים 78 בארץ באחוזים לשלוש (35.6%) אך רק 315 בתדירות הזריקות מהטווח (31.5%). התוצאה של בליל היוצרים בהתקפה נותנת ליו.סי.אל.איי את האופנסיב רייטינג ה-14 בגובהו ממדינה עם 116.1.

השומר היחיד מתחת לממוצע אצל החבורה מאל איי הוא ג'וזאנג. נסלח לו כי הוא קצת חולמני ומאבד ריכוז, מגיע רחמים להשחקן ההתקפי הכי חשוב בקבוצה שמוציא את רוב האנרגיה בצד הפלאשי של המגרש. קמפבל עושה את מה שרכזים קטנים עושים- לחץ בלתי מתפשר על מובילי הכדור והורדת השעון של הקבוצה היריבה. האקז עושה מה שווינגים פיזיים עושים- קצת הגנה על הטבעת, קצת בפרימטר ובעיקר להציק לשחקן המרכזי מהצד השני. מייק קרונין בוחר לשחק תמיד עם ביג מן בודד על המגרש- כך שתמיד אחד מבין קודי ריילי ומיילס ג'ונסון מעגן את ההגנה של הקבוצה על איזור הטבעת. הסיניור ג'ונסון אף מוביל את הקבוצה בריבאונדים למשחק כשחקן השביעי ברוטציה ומהווה נוכחות אינטיליגנטית ליד הסל בהגנה עם ידיים אקטיביות- חסם השנה לבדו 43% מחסימות הקבוצה. בסוף, היציבות ההגנתית על מגוון עמדות (אפילו פייטון ווטסון המבאס תורם יפה שם) מביא את הברואינס למקום ה-11 בדיפנסיב רייטינג עם 91.2 נק' ספיגה.

המלצת צפייה:

ארקנסו רייזורבאקס: אולד סקול בצד אחד, ניו סקול בצד השני

ההתקפה היא הצד החלש (יחסית להגנה) במשחקה של ארקנסו, אך הפרסונל שלהם, שכולל מגוון שחקנים פיזיים ואתלטיים, מאפשר להם להגיע לטבעת ולשלוט בנדל"ן הכי חשוב בכדורסל- אזור הצבע. למשל, תדירות העונשין של הרייזורבאקס מגיעה ל-28.1% מזריקות השדה שלהם, מקום 9 במדינה. שלושת שחקני הכנף החשובים ביותר שלהם- הסיניורים או'דיז טוני (שמתאפיין כשומר נפלא), סטלני אומודה וטריי ווייד (אין קשר לדווין), יכולים לקלוע מהשלוש (35.7% משותף) ולהתקיף את הקלוזאאוט כדי לסיים חזק בטבעת. המנועים של ההתקפה הם הרכזים- ג'יי די נואטה הנהדר, עליו דיברנו לפני שבועיים וגארד סיניור זעיר (1.70 מטר!) בשם כריס לייקס, הטראנספר ממיאמי. הוא אשף עם הכדור ביד, עם מנטליות של סקורר שנכנס לצבע כאילו הוא של אבא שלו וסוחט עבירות כמו שאר חבריו לקבוצה למרות הנחיתות הפיזית העצומה. הדבק שמחבר את הכל הוא הסנטר ג'יילין וויליאמס. הסופמור המגוון ממלא מגוון תפקידים- מוביל כדור, מוסר מצוין לעמדה, מסיים בצבע, בעל פוטנציאל קליעה מסקרן, מגן על הטבעת וקצת בפרימטר. ארקנסו גם חזקים במשחק הפוזשנים- הם ברבעון העליון של קטגוריות כמו מיעוט איבודי כדור והשגת ריבאונדים בהתקפה. הסגנון ההתקפי שלהם מגוון ומסורתי כאחד וזה גורם להתקפה שלהם לקלוע 111.6 נקודות בכל מאה התקפות, מקום 35 במדינה.

הרייזורבאקס אפילו חזקים יותר בהגנה, אך שם הסיפור פשוט יותר: בניגוד לסכמות הגנתיות מורכבות כמו ביילור וטקסס טק, האדומים מסתמכים על הגנה אישית בלתי מתפשרת, כמו הגנות מהדור הישן (וגם החדש, למען האמת). הווינגים שקולעים בהתקפה מרוויחים את הלחם והחמאה שלהם בהגנה, כשנואטה ולייקס, על אף גובהם, יכולים להפעיל לחץ על הכדור בעזרת הידיים האקטיביות והזריזות שלהם. הלחץ על הכדור והפילוסופיה של קואוץ' מאסלמן- לתת עזרה הגנתית רק כשזה הכרחי, מרמזים על נקודת התורפה של ההגנה הזאת: החיפוי מאחר ו-23.8% מזריקות השדה של היריבה הופכות לזריקות עונשין, מקום 267 מבין המכללות. מנגד, ארקנסו מדורגת ברבעון הראשון באחוזי ריבאונד ההגנה לזכותם. כשיש להם סנטר שמסוגל לעשות באמת הכל כמו וויליאמס, מן הראוי שהמקום ה-14 במדינה בדירוג הגנתי יהיה שלהם, 91.5 פר מאה התקפות יריבות.

דברי סיכום:

העונה הסדירה בקולג' באסקטבול הסתיימה. אלופות הקונפרנסים נקבעו, והריקוד הגדול כבר כמעט כאן. אני ממליץ להירשם לאתגר הבראקט לטורניר לכל מי שעקב ונהנה מהרשמים שערן ואני חלקנו כאן לאורך העונה. אחרי הכל, אולי אתם תהיו אלו שתזכו בכבוד ובאזכור השם שלכם בפוסט סיכום העונה המתוכנן לאחר הטורניר.

נסיים בשיר של הזמר הכי ישראלי שהיה, אוהד הפועל תל אביב ואתלט נהדר בצעירותו, שמשקף את הלך הרוח של הקבוצות שמתחילות לרקוד מחר:

מחר. 18:15. קולורדו סטייט ראמס (6). מישיגן וולברינס (11). הטירוף מתחיל. תהיו שם.