השחקנים לא מקבלים כסף, האוהדים קולניים וצבעוניים יותר, האווירה מחשמלת פי כמה, הלחץ בכל משחק הוא עצום ובשלבי ההכרעה הכל יכול לקרות. כל אלו הם רק חלק מההבדלים בין כדורסל המכללות ל-NBA. בפוסט זה נדבר על ההבדלים הטכניים יותר, התכלס, המתבטאים בזמן שבו משחקים עם הכדור הכתום.

חבל על הזמן:

משך המשחק בכדורסל המכללות נראה כדבר פרימיטיבי, שעדיין לא עבר לזמננו. במקום 48 הדקות המוכרות ב-NBA, המחולקות לרבעים בני 12 דקות כל אחד, ב-NCAA המשחק נמשך 40 דקות (כמו בכל מקום אחר בעולם) אך הוא מחולק לשתי מחציות בנות 20 דקות כל אחת. המשותף לליגות הוא שכל הארכה תארוך כ-5 דקות.

ברמת המיקרו הפוזשניאלית, אורך התקפה ב-NBA הוא 24 שניות שתוך שליש מהזמן (8 שניות, חישבתי במחשבון) צריך לעבור את החצי. ב-NCAA אורך התקפה הוא 30 שניות וגם כאן עבירת חצי תישרק לאחר שליש מזמן ההתקפה (10 שניות). כמו כן, לאחר ששחקן קולג'ים לוקח ריבאונד התקפה, בהנחה שהכדור הראשון שהושלך לסל פגע בטבעת, השעון יראה 20 שניות להתקפה, זאת בניגוד ל-14 שניות בלבד בליגת הכסף והסילבר.

כאן עובר הגבול! (או לפחות קו):

חדי העין ישימו לב שבליגת המכללות האהובה שלנו, קו השלוש מקוצר יותר במקצת מאחותה הגדולה והעשירה. 7 מטרים ו-24 סנטימטרים אורכה של הקשת הרחוקה של ה-NBA, ובפינות אורכה מתקצר ל-6.70 מטר בלבד (לכן הרבה קלעים ואנוכי במיוחד, אוהבים את פינות המגרש גם כשאנו משחקים על קשת השלוש האירופית שבפינות קצרה ב-10 ס"מ בלבד מהפינות של אמריקה). במכללות וגם באירופה הקו מרוחק כ-6.75 מטר ממרכז הסל, כשבקולג'ים הקו הפינתי זהה במרחקו לסל לפינות האירופאיות החביבות.

גם במכללות איזור הצבע קטן יותר בשטחו. אמנם בשתי הליגות, אורך הצבע הוא המרחק מקו העונשין לקו הבסיס (בייסליין), כלומר 4.6 מטרים. רוחבו ב-NBA הוא 4.88 מטר, כך שהוא נראה בצורת מלבן דמוי ריבוע. לעומתו, במכללות רוחב הצבע הוא רק 3.66 מטר והצורה שלו מלבנית יותר. נקודה נוספת לגבי איזור זה הוא ששחקני NBA לא יכולים להישאר בו יותר מ-3 שניות ברציפות (לכן אנו רואים כל הזמן את רודי גובר למשל נוגע לשבריר שנייה מחוץ לצבע כדי לאפס את הספירה). הדבר נכון לשחקני הגנה והתקפה כאחד. במכללות, שחקני ההגנה יכולים להישאר בצבע כל אימת שירצו, אך לא כשהם מנסים להבקיע סל.

שריקות וקו המתנות:

ב-NBA הסיפור פשוט: לכל קבוצה יש מגבלת עבירות לכל רבע המסתכמת בארבע עבירות, כאשר לאחר העבירה הרביעית/בשתי הדקות האחרונות של כל רבע (המוקדם מביניהם) יהיו ליריבה שתי זריקות עונשין אחרי כל עבירה. בקולג'ים המשחק מחולק לחצאים כזכור כשיש לקבוצה 6 עבירות שמותר לתת בכל חצי. לאחר מכן בעבירה השביעית, השמינית והתשיעית שהקבוצה מבצעת, שחקן היריבה שעליו בוצעה העבירה נשלח לוואן אנד וואן מהקו (זריקה אחת מובטחת: קלע אותה- הרוויח את הזריקה השנייה, החטיא אותה- יש ריבאונד הגנה/התקפה והמשחק נמשך), למצב זה קוראים בונוס. מהעבירה העשירית והלאה, היריב זורק העונשין נשלח לשתי זריקות מובטחות- מצב זה מכונה בונוס+. המשותף לליגות הוא שבספירת העבירות הקבוצתיות לא נכללות עבירות טכניות ועבירות תוקף.

בנוסף לכך, עיניכם הרואות שבכל זריקת עונשין במקצוענים עומדים חמישה שחקנים בשתי הצלעות המאונכות לבייסליין- 3 שחקני הגנה, 2 שחקני התקפה. במכללות עומדים שישה שחקנים על שני צידי הצבע, 4 שחקני הגנה ו-2 שחקני התקפה ביניהם.

לגבי עבירות אישיות: שחקן מכללות יצא בעבירות לאחר 5 כאלו (כולל טכניות), שחקן NBA יצא לאחר 6 מהן (או 2 טכניות, הראשון מביניהם).

הבדל שלא הכרתי קודם הוא ההתנהלות במקרה של עבירה טכנית. בליגת האווירה המחשמלת שמסתיימת עם טורניר נוקאאוט מלהיב, השחקן שעליו נעשתה הטכנית זוכה בשתי זריקות מובטחות מהעונשין וקבוצתו זוכה בכדור לאחר מכן וממשיכה מאיפה שהמהלך הקודם נעצר. ב-NBA, תהיה רק זריקת עונשין בודדת והמשך המשחק כמו אצל האחות מהקולג'ים. כמו כן, השחקן המבצע את העבירה ייקנס בסכום מסוים שסביר להניח יהיה כפרוטות אחדות מהמשכורת השמנה שלו.

מי שלא קופץ (לא) שולט:

בג'אמפ בולים הסיפור פשוט: בשתי הליגות מתחילים כל משחק עם כדור ביניים, המנצחת זוכה בכדור ומתחילה בהתקפה. במכללות, בסיטואציה הבאה של כדור ביניים (אם שני שחקנים שמים את ידיהם על הכדור ואין שליטה ברורה עליו או שפשוט מתחילים את המחצית השנייה) הקבוצה שזוכה בכדור היא זו שהפסידה את כדור הביניים הקודם וככה הכלל חוזר חלילה. בסיטואציות האלו ב-NBA השחקנים קופצים לכדור ביניים חדש וממשיכים משם. כצפוי, ההארכות בשתי הליגות כוללות ג'אמפ בול בפתיחה.

לקחת פסק זמן ולא לחשוב:

בכל מחצית של משחק מכללות יש 4 פסקי זמן טלוויזיה והם מתרחשים ברגע הראשון שבו המשחק מופסק מסיבה מסוימת (חוץ, פאול וכדומה) כאשר נשארו פחות מ-16, 12, 8 ו-4 דקות לסיום כל מחצית. בנוסף, כל מאמן יכול לקחת פסק זמן ארוך (דקה) אחד ושלושה פסקי זמן קצרים (חצי דקה במשחק). בהארכה נשמרים מקסימום שני פסקי זמן קצרים ולא ניתנים טיימאאוטס נוספים. בליגה של הגדולים לכל מאמן יש שבעה פסקי זמן אחידים באורכם (דקה ורבע) כשמותר לקחת מקסימום 4 ברבע האחרון.

שונות:

ה-NBA מתירה לשחקניה ללבוש כל מספר חד/דו ספרתי על הגופייה שלהם, בעוד של-NCAA כלל מוזר: המספרים המותרים ללבישה הם 00,0 וחמשת המספרים הראשונים בכל עשרת עד לעשרת השישית (כלומר, 1-5, 10-15, 20-25, 30-35, 40-45, 50-55). אם קודם לא הבנתם למה הרבה שחקנים משנים את המספר שלהם כשהם מגיעים לליגה מהמכללות (ואם הם מגיעים לבוסטון אז בכלל, כי מרוב מספרים שיצאו לגמלאות הבחירה אף מצומצמת יותר), עכשיו אתם מבינים.

כל "פלופ"/זיוף פאול/הצגות שיעשה שחקן קולג'ים יוביל לעבירה טכנית נגדו ולקול ששון וקול שמחה של היריבה. ב-NBA השופטים נותנים על זה עבירה רגילה (גם לאלי הכסף יש את 13 מידות הרחמים?).

מוזמנים להוסיף עוד הבדלים שאתם מכירים בתגובות! ונסיים בברכת שבוע נעים ומוצלח לכולנו, ורק עוד שמונה ימים לסלקשיין סאנדיי!