שנות ה-90: היה זה עשור ששינה את פני הכדורסל ועיצב את פני הכדורסל לשנים רבות. הדבר המפליא ביותר בעשור הזה היה שמייקל השתלט עליו דווקא בעשור שהיו בו יותר כוכבי-על מבכל עשור אחר. זה – יותר מכל דבר אחר – מראה את עליונותו על כל שחקן שהיה מאז ומעולם. אני הייתי שם. חזיתי בעליונותו. וכל פעם נדהמתי מחדש כיצד הוא עושה זאת נגד כוכבי-על אחרים. מדהים ממש.
1. טיב המשחק (9)
מעולם לא היה עשור שניתן לומר עליו "זה היה העשור של…" כפי שאפשר לומר על העשור ה-90 שהוא היה "העשור של מייקל ג'ורדן", ולא רק בכדורסל. אם שנות ה-80 היו 'העשור של מג'יק ולארי', אז העשור של שנות ה-90 היה עשורו של מייקל. הוא הוביל את הבולס לשש אליפויות – ובאף סידרה לא הירשה משחק שביעי – ואילולא פרש לבייסבול, שיקגו בולס היתה זוכה ב-8 (אולי אפילו 9!) אליפויות.
מה שהיה כה מיוחד בשליטתו של מייקל היתה העובדה שהוא עשה את השטיק שלו בעשור בו – כקבוצה מצומצמת – היו ארבעת הביג-מן הטובים אי פעם כ'קבוצה': האכים אולג'ואן, פטריק יואינג, דייויד רובינסון, ושאקיל או'ניל. בשנות ה-60 היו יותר סנטרים מצויינים (כתריסר, ואת שמותם כתבתי), אבל לא היו ארבעת סנטרי-על כמו הארבעה האלה. ובכל זאת מייקל, כמו בהצגה גוליבר בארץ הגמדים, יצא ל- "TO SLEW THE GIANTS ".
למרות הענקים המצויינים, מייקל הפך את הליגה ל-PERIMETER ORIENTED LEAGUE. היתה לו עזרה: קלייד דרקסלר, ג'ון סטוקטון, מרק פרייס, אייזיה תומאס, ג'ו דומארס, רוד סטריקלנד, פני הרדאוויי, טים הרדאוויי, כריס מאלין, קווין ג'ונסון, גארי פייטון, סם קאסל, ויסלחו לי אלה שברחו לי מהראש. הקומיסיונר דייויד סטרן שמשנת 1985 רכב על הגל "מג'יק-בירד" המשיך בשיווק הליגה כגאון, הרייטינג עלה לשיאים חדשים, והסידרה בין הבולס ליוטה ג'אז הניבה רייטינג של 18.7, שרק משחק גמר המכללות בין מישיגן סטייט עם מג'יק לבין אינדיאנה סטייט עם לארי בירד, הניב רייטינג גבוה יותר.
2. תחרותיות (9)
אילולא מייקל היה זה העשור התחרותי מכולם, והעובדה היא ש-11 קבוצות שונות הופיעו בגמר, ואם לא היה מייקל, מי יודע כמה עוד קבוצות היו ניכנסות במקום ה-6 של הבולס. הלייקרס החלה להיבנות מסביב שאקיל וקובי בריאנט; הניקס היתה קבוצה מאיימת מאד עם יואינג, ג'ון סטארקס, לארי ג'ונסון, צ'ארלס אוקלי, מרק ג'קסון ואחריו אלן יוסטון, אנטוני מייסון, ושאר 'החיות'. סן אנטוניו ספארס החלה להיבנות עם שני מגדליה האדמירל דוויד רובינסון וטים דנקן, יוטה ג'אז הראתה לעולם את הפיק-אנד-רול הטוב שנראה עד אז, או מאז, עם קרל מלון וג'ון סטוקטון, ואליהם הצטרפו הפיור שוטר ג'ף הורנסאק, עם אנטואן קאר, ביירון ראסל, והענק גרג אוסטרטג, אחד הסנטרים האנדרייטדד מכולם.
אפילו פיניקס סאנס עם צ'ארלס בארקלי, דני איינג', קווין ג'ונסון, דן מאירלי, ג'ו דומאס, אייסי גרין, ג'ו קליין, ודני מנינג, סיאטל סוניקס עם שון קמפ, גארי פייטון, דלף שרמפף, קנדל גיל, סם פרקימס, נייט מקמילן, מייקל קייג', ריקי פירס, ווינסנט אסקיו, או פורטלנד עם קליפורד רובינסון, רוד סטריקלנד, קלייד דרקסלר, טרי פורטר, באק ויליאמס, הארווי גראנט, וג'רום קרסי היתה קבוצה מלאת כוכבים בנוייה לאליפות. ומול כולם עמד השמוק הזה מייקל ג'ורדן וגבר על כולם. אולי כשמישהו ינסה בעתיד להשוות את לברון או קובי אליו, שיקרא קטע זה. עד כדי כך מייקל שלט במשחק של אז.
3. סטאר פאוור (9)
אין צורך לחזור על השמות. ארבעת הסנטרים שלא היו כמוהם; פאור פורוורדים כקרל מלון וצ'ארלס בארקלי. סמול פורוורדים כסקוטי פיפין, כריס מאלין, ומיץ' ריצ'מונד. שוטינג גארדס כמייקל, קלייד דרקסלר, ורג'י מילר, ופוינט גארדים כג'ון סטוקטון, מרק פרייס, פני וטים הראדוויי, גארי פייטון וסם קאסל. בעשור ה-90 הופיעה ה-'דרים טים'. לא אטעה בהרבה אם אסכם שמעשור זה ניתן בקלות לבחור את "נבחרת העולם" אילו היתה צריכה להתמודד עם נבחרת המאדים על גורל היוניברס.
4. אתלטיות (7)
אני מאמין שהעשור הבא הביא עמו אתלטים עליונים על אתלטי העשור הזה. שלושת אתלטי העל היו מייקל ג'ורדן, דומיניק וילקינס, וקלייד דרקסלר, אבל השחקנים הטובים ביותר היו מייקל כמובן, ואליו הצטרפו ג'ון סטוקטון, כריס מאלין, מרק פרייס, קרל מלון, שקיל, רג'י מילר, צ'ארלס בארקלי – כולם ישר להיכל התהילה, אבל מלבד השלושה שהזכרתי, היה זה עשור של 'שחקני כדורסל' יותר מעשור של מנתרים לשחקים.
5. בידור (10)
העשור הזה הביא עימו בידור, טריידים בומבסטיים, מריבות מתוקשרות, ומה לא. הפאקה פאקה הגיעה לשיא השיאים: שים את צ'ארלס בארקלי, מייקל ג'ורדן, שאקיל או'ניל, רג'י מילר, גארי פייטון, וסם קאסל באותו TICKET ויש לך את תוכנית הקומדיה וההומור "SATURDAY NIGHT LIFE" שלא היתה כמוה.
היה זה העשור הבומבסטי בו הודיע מג'יק שהוא נושא את הנגיף HIV; העשור בו מייקל גרם לשוק בכל הליגה כשהודיע שהוא פורש לבייסבול; העשור שנתן לנו את הדרים טים האורגינלית שלא היתה ולא תהיה אחרת במקומה, עם כל הכיף של אולימפיאדת ברצלונה 1992. הרייטינג של הכדורסל היה בשיאו, ואם ב-1990 ה-NBA קיבלה 56 מיליון עבור שידור משחקיה ע"י NBA, ב-1999 היא כבר קיבלה עבור אותו חוזה 880 מיליון דולארים. אולם הכדורסל הפך המקום להיות בו. "ליגת הקוקאין" מתה, ובמקומה באה ליגה חדשה שכוכביה הם מגה-כוכבים, שווי-הופלה ככוכבי הרוק הגדולים ביותר.
תודה רבה מנחם. זה העשור שהביא לחיי את האובססיה למשחק. ואתה חלק לא קטן ממנו.
זהו עשור בו הספורט האמריקאי פרץ חזק לזירה הבינלאומית. אבל אתה צודק בסוף זה עשור שלפחות בחציו הראשון נשלט על ידי שלושת ה-Mikes
ג'ורדן, ג'קסון וטייסון. עשור שידע להצמיח סיינפלד, חברים, וכוכבי ענק שלא נעלמו עד היום: קיאנו ריבס, טום קרוז, וויל סמית', בראד פיט, ג'ורג' קלוני ואני בטוח מפספס עוד המון.
.
אבל אני חייב לומר שהעשור הזה כולו שייך לחוף המערבי הצפוני של ארה"ב. סיאטל הביאה לנו את המוסיקה הכי מרגשת וייצרית, את מהפכת המחשבים האישיים, את סטארבקס שהוא האב הרוחני של כל הארומות למיניהם והכי חשוב את הקבוצה הנהדרת שלמדתי לאהוד ולאהוב הסופרסוניקס
הם היו הווריורס של שנות ה-90 אם מישהו היה יודע מה לעשות עם כל הטאנלט הזה. הם הצליחו לגרום לי להאמין שרוצח הטריניטי (רפרנס לדקסטר), ג'ורג' קארל הוא מאמן מדהים.
.
ואהבתי את כולם: את דיינה בארוס הננסי שהשחיל אותם מרחוק, את דרק מקי שמרפקו לא הפלה אף גארד שחדר לצבע, את האקס מן שהיה שחקן עם פי 5 סווגר מרוב כוכבי הליגה, אדי ג'ונסון שהיה החנון הממושמע עם קליעה רצחנית (לא חושב שאי פעם ראיתי ממנו החטאת עונשין), שהגיע בטרייד עם ריקי פירס, דייל אליס, סידל ת'ריט לפני המעבר ללייקרס והכי חשוב שון קמפ לפני תקופת הקוק בצהרים וגארי פייטון שפחות התחרבתי לאישיות הפרש פרניס שלו, אבל שמחתי שהיה בצד שלי. אחר כך הצטרפו הרשי הוקינס ודטלף שרמף הגרמני הנהדר שהיה פרוטוטייפ לכל הדירקים שהגיעו אחר כך, סם פרקינס שפיתח קליעה מבוץ כסנטר לא מתוך חשיבה כדורסלנית, אלא משנאת מאבקי צבע ובקטנה גם נייט מקמילן שהיה נודניק הגנתי שכיום עושה חייל בליגה כמאמן שמשפר קבוצות עד שעולה על עצביהם. את תקופת ווין בייקר אני מעדיף לשכוח למרות שהיו כמה עונות מצויינות והוא בהחלט היה אולסטר. אך שון קמפ סימל כיף, קפיציות ונערות. בייקר הגיע עם עט חפירה וקופסת אוכל ממתכת. איש צעיר עם משחק של זקן.
תודה ג'ון. כל מילה. העשור שהכי אהבתי לחיות בו…
איזה ניים דרופינג מרשים. אהבתי מאוד את הקבוצה הזו, שהיתה מאוד קבוצתית עם כישרון מפוזר היטב בכל העמדות.
אחלה קבוצה ואחלה תגובה
ג'ון, תגובה נהדרת כהרגלך.
אם אפשר להיות מעצבן, אגיד רק שטום קרוז היה כוכב-על כבר באייטיז.
כל מילה מנחם, עשור אדיר, גם בגלל ג'ורדן אבל לא רק בגללו.
כמובן שלא רק בגלל ג'ורדן, אלא – בעיקר – כל כוכבי העל נגדו. וכפי שג'ון כתב היה זה העשור בו האינטרנט פרץ שחקים וכל סגנון כתיבתי הושפע כי לפתע כולם רואים את מה שאני כותב. עד אז יכולתי להגזים חופשי חופשי…("מנתר לתקרה ונעצר לאכול סנדוויץ'")
+23 המקורי
אין מה להשוות.-
טיב המשחק-שחקנים שלא קולעים משלוש היום כבר לא נכנסים לליגה.
אפשר רק לדמיין כמה נגרים משנות ה-90" שנחשבו שחקנים גדולים לא היו נכנסים לליגה עכשיו.
–
מקצוענות ותחרותיות-התמונה של בארקלי אומרת הכל. רוב השחקנים בתקופה של ג'ורדן עדיין לא היו מקצוענים
בצורה מלאה. פעם רק כישרון הספיק היום שחקנים שלא מקפידים על אורך חיים תזונתי לא שורדים מבחינה פיזית שלא נדבר על הלחץ
המנטאלי של ספורטאי בליגה.
אחד כמו זיון שנפצע כל שני וחמישי הוא דוגמא מצויינת לשחקן שהיה הופך בקלות לכוכב בשנות ה-90 והיום הוא פלופ
רק בגלל היחס שלו למשחק ואורך החיים שלו.
–
תחרותיות-לברון ג'יימס היה צריך לפגוש במהלך הקריירה סופרטימז בסדר הגודל של הספרס,הלייקרס,הסלטיקס,גולדן סטייט
והנטס.. היריבה הכי מכובדת של ג'ורדן בשיא שנות ה-90 הייתה הג'אז לה לא היו יותר מ-2 כוכבים בסגל.
מייקל לא היה מצליח להוציא יותר מ-3 אליפויות בשנות האלפיים.
הייתי מגיב אבל עדיף שלא. נשאר איתך ביחסים קורקטיים
🙂
הכל בסדר מותר לך לאהוב את לברון. כל אחד והאהבות שלו.
🙂
הכל טוב מותר לך גם להאמין בפיות ובאגדה על ג'ורדן. בוא נוציא את לברון וג'ורדן מהמשוואה:
זה לא כוחות
–
הספרס של מאנו,קוואי,דאנקן,פרקר מול הג'אז של מלון.-.
הגולדן סטייט של דורנט,קורי,איגאדלה שבשיא היה להם גם אחד כמו ווסט בספסל
מול האלופה מיוסטון שנשחכה אחרי שנתיים בודדות
הפיסטונס של בילאפס,וואלאס,פרינס.הסלטיקס של אלן גארנט פירס ורונדו מול הנגרייה בניקס או אינדיאנה של רג'י שבכל שנה הגיעו כדי לכתוב
את התסריט על האגדה של ג'ורדן והדרך הקלה לאליפות נוספת.
מסכים ב100%.
יחסי הכוחות של שיקגו מול שאר הליגה בשנות ה90 כמעט שווים ליחסי הכוחות בין פדרר לבין כל הסבב עד 2010.
העשור הזה הכי לא שוויוני בליגה בפער ששיקגו לקחה 6 אליפויות בלי הפסדים ובלי משחק 7 בגמר.
שים את לברון במקום מייקל והוא לוקח אליפויות גם ב99 וגם בשנות הפרישה.
ג'ורדן "מצטלם טוב יותר" עם "הפלאשיות" במשחקו, הזריקה הנקייה, הווינריות והרצון לנצח בכל מחיר (תוך התעמרות בחבריו לקבוצה), וכמובן ה6 מ6 בגמרים.
לברון "לא מצטלם טוב" כי הייתה לו מעידה בגמר מול דאלאס(חד פעמי בעליל), הוא הפסיד יותר משניצח בגמרים, וזה לא "סקסי" להעריך את אורך הprime לעומת פיק
הprime(שאגב גם פה לברון לא נופל ממייקל)
אתה מפאר את לברון איש ה 35000 אלף נקודות ועלד הדרך דורס את קארל מלון שלמרות 19 עונות בליגה לברון עדין לא הגיע למה שהוא קלע הוא עדין בדרך הארוכה והמפותלת ואת סטוקטון איש 15800 האסיסטים שהבא אחריו ברשימה 12 אלף ומשהו.
מה שנקרא הנייר סובל הכל. הייתי כותב עוד אבל עזוב לא תזוז וגם אני לא.
מייקל היה עושה מלברון טיארה. חבל שלא יצא להם להתחרות אחד בשני.
36 סליחה… שלא תתפוס אותי בקטנות.
כמיטב המסורת בינינו, נסכים שלא להסכים🤔
מסכים 🙂
אבל המומחה צודק לגבי המקצועיות. התמונה של ברקלי היא רק אנקדוטה אבל היא ממחישה משהו נכון מהתקופה ההיא.
האימונים, התזונה, הרפואה, חלוקת העומסים, הפיסיותרפיה, האימון, הכל התקדם בצעדים ענקיים.
ברוך צודק אין מה להשוות בכלל.
מתי לברון פגש את הלייקרס? למיטב זכרוני בפיינלז הלייקרס ניצחו את הסלטיקס ואת אורלנדו, והפסידו לסלטיקס. לברון היה בפיינלז ב-2007 ומ-2011, כלומר לפני ואחרי שלוש השנים של הלייקרס בפיינלז.
הדיון כאן הוא על השוואה בין שנות ה-90 לשאר- לא את מי לברון פגש בפלייאוף.
גם אורלנדו של הווארד בשיא לפני הפציעה לא פחות איכותית
מאינדיאנה של רג'י,הניקס של סטארקס והבלייזרס של דראקסלר.
–
בניגוד לעשורים אחורים-
מדובר כאן על דיינסטי כמו שיקגו ששלטה בליגה מול אין תחרות וכשרון ברמה נמוכה משאר הזמנים.
אתה לא THE PRO. אתה THE AMATEUR
אדם שאומר שבארקלי לא היה מקצוען, הוא אדם שלא יודע לקרוא סטטיסטיקה, לפתוח יו טיוב (או שהוא עיוור) או שלא מבין בכדורסל.
לא נראה לי שהפרו הוא אף אחד מהדברים האלה, אלא סתם מטריל. מותר, יש כאלה שעושים את זה בכל תגובה.
אהבתי את הטיעון "לא קולעים שלשלות, לא היו נכנסים לליגה", כאילו שהיום משחקים בכל קבוצה 3-4 סופרמנים שהיו תופרים כל קבוצה בשנות ה 90,ץ.
בינתיים סתם לדוגמא, קבוצה כמו הספרס לא מצליחה להתרומם לרלוונטיות לאחר שאיבדה גבוה כמו דאנקן…
איזה עשור… כל מילה, דוק
אנחנו היינו מקליטים את המשחקים של 1 בלילה בפאקינג וידאו, ורואים ישר בחזרה מהביהס כי לא היינו מספיקים להריץ לפני היציאה… המשחקים במערב היו אשש, קמנו ב6
הנוסטלגיה לא תמיד מנצחת.
אין ספק שהליגה התקדמה מאז בכל מה שקשור לשידורים,תקשורת ונבא בעולם.
כשרונות שמגיעים היום מאפריקה,יפן וישראל.
–
אבל האיש שעשה את השינוי הראשוני מבחינת הכרה הוא דוקטור גיי,מג'יק ורק אחר כך ג'ורדן.
מנחם תודה רבה. מסכים כמובן עם כל מילה לגבי התוכן אבל היכולת כתיבה שלך היא דבר מופלא.
תודה. הסמקתי
+100 לגבי יכולת הכתיבה
הפיסטונס היו סופר טים?
הפיסטונס היו קבוצה אפורה שהתחברה לכדי יחידה מגובשת. אני לא יכול לומר אפילו על אחד משחקניה שהוא היה בטופ של הליגה (אלא אם מחשיבים את הטופ של הטכניות ואז ראשיד נמצא במקום מכובד).
נדמה לי שבאותה עונה 4 מהם נבחרו לאולסטאר אבל זה נבע בעיקר בגלל התוצאות של הקבוצה
ראשיד זה מהעשור הבא, אבל אתה צודק – גם הקבוצה של השמונים/תשעים לא הייתה סופרטים
מאנו, רשמו בתגובות על בילאפס, וואלאס, פרינס.
או קי הבנתי, התייחסת לטיעונים על לברון. סבבה.
– הקבוצה האחרונה שזכתה באליפות בזכות איכויות בהגנה,
ניצחו את הלייקרס של שאק,קובי ומלון.
ההגדרה של סופרטים מתחילה לפחות עם 4 כוכבים אולסטארים בקבוצה.
–
אבל ברור שהם לא בהגדרה מול הרוחב ההיסטורי של הגולדן סטייט או הנטס.
את הגופה של מלון בן ה-40 שקלע 13 נקודות למשחק בעונה הסדירה ו-11.5 בפלייאוף.
אין שם אפילו שחקן אחד שאני יכול לומר עליו שהיה טופ 20 בליגה. יצא לי לראות חלק מהמשחקים מול הלייקרס בלייב (חלק נרדמתי עד שהתחילו) והיו מדובר במראות קשים בהתקפה.
היתרון שלהם על פני קבוצות אחרות היתה ששאק היה רומס שני שחקנים. בין בן ספג כמו קבוצות אחרות אבל יחסית התמודד יותר לבד מולו.
לבוא ולומר על קבוצה כזאת שהיא סופר טים?
אפשר בכלל להשוות לקבוצות שיש בהן דוראנט, קרי או דאנקן?
טור נהדר
אכן זה היה העשור המוצלח ביותר שגם אותי סחף לתוך המשחק
כיף גדול
🏀❤️🏀
מעולה מנחם. בהחלט כיף להיזכר בתקופה ההיא (אני צופה בנב"א משנת 1984 ומתגעגע למג'יק חיים של מומי ולקארים ולדוק ג'יי). יש לי הרגשה שהעשור הזה מפואר על ידך גם בגלל שאלה היו השנים הכי טובות שלך (?).
בתזמון מוזר דווקא היום שמעון מוציא טור משלו שמנפץ את האגדה ואומר שהמשחק הוא בעצם מכור.
לך תיכנס בו, זה מפעל חייך 🙂
שמעון לא בצד שלך. לדעתו כל הבלאגאן זה היום בגלל שיקולים מסחריים ואז היה כדורסל אמיתי. ההגנות פעם היו על real זה בטוח דרך אגב. זה עוד יותר עושה את ההישגים של מייקל לגדולים. ככה נראה לי. בטח לא הקליר פאת של היום
לדעתי לא הבנת את שמעון (או שאני לא הבנתי).
הוא אומר שכם בשנות ה 90 הכל היה מכור וג׳ורדן
קיבל קליר פאת. הוא בהחלט מדגיש שהכל התקדם מאז, ולברון מקבל הרבה יותר.
הוא ביקש ממישהו (נדמה לי מתוג) שימצא לו וידאו אחד קליר פאת קוסט טו קוסט של מייקל כמו שיש עשרות של לברון. נראה לי שדוקא הבנתי.
תוג יצטרך לפשפש הרבה בארכיון כדי למצוא כזה קוסט טו קוסט של מייקל. אולי יצליח למצוא 1 או 2 ב12 שנות קריירה. לברון עושה כאלה כמה פעמים כל משחק 🤣🤣
סוואגי ש משתפן מלהגיב בפוסט שלו וחוזר על השטויות בהחבא כאן תוך כדי שהוא לא מבין או מתעלם בכוונה מכך שבעוד שיש לו כל שניה מהקריירה של לברון לחפור ממנה איזה דובדבנים שהוא רוצה כדי לייצר איזה סיפור שמתאים לו יש לו אולי אחוז מהדקות של ג'ורדן לנבור בהם.
רוב מה שהוא ראה מג'ורדן זה קומפילציות היילייטס, מה לעשות שמהלכים כאלה לא יכנסו אליהם.
בנוסף הוא מתעלם במכוון מזה שצורת המשחק של השניים שונה ושג'ורדן רוב משמעותי של הזמן לא העלה את הכדור אלא קיבל אותו בפוסט במרפק או בחצי פינה כך שרוב המהלכים בהם נתקל בחוסר שמירה לא יגיעו במהלך היחיד שהוא דורש כסטנדרט כלשהו, ושהדרישה שלו לקבל את זה הינה מגוחכת וחסרת משמעות.
שמעון בעצמו לא מבין את שמעון. הוא סותר את עצמו . . .
שמעון אף פעם לא אמר שהכל מכור. הוא אמר שיש יד נעלמת 10 15 אחוז ושליטתה מוגבלת. היא עוזרת שצריך והיא יכולה ותעשה הכל כדי לעזור אבל לא יכולה לנצח רק לבד 🤣🤣🤣 היו מקרים שניסו לעזור מאד ולא הצליחו.
בשנות ה90 לא היה צריך הרבה עזרה למייקל כי הוא ניגב את כולם אבל אם מייקל היה נזקק לחילוץ הוא היה מקבל את זה.
לגבי שנות ה90 אני טוען שהשמירה על מייקל הייתה ברובה בדיחה לשחקן במעמדו הגואט. הןא לא נשמר כמו גואט.
אבל היא לא מתקרבת לשמירה הבדיחה שיש היום בליגה והייתה 19 שנה על לברון. השמירה על לברון שוברת שיאים כל שנה פשוט קומדיה. זה הולך ונהיה יותר מצחיק בשנים האחרונות שהוא כבר זקן עייף פציע לא מהיר כמו פעם ואף אחד לא מנסה להקשות עליו. מחכים לו על קו העונשין שהמגן מטר ממנו ונותנים לו קןסט טו קוסטים מהאמצע 🤣🤣🤣
ההגנות היום מביכות לשחקנים בכלל לא אכפת או מזיז שעוברים אותם כמו קונוס וקולעים עליהם או מטביעים עליהם. תחרות קרקס וזה בטח לא בגלל הכשרון והסכמות והרוטציות…
משהו ששכחתי לגבי זה שמייקל slew the giants
מייקל ניצח למעשה רק ענק אחד וזה יואינג, שלו היתה קבוצה פחות טובה משמעותית (שמעון היה אומרים שהם נגרים פחחחח). את אולג׳וואן והאדמירל הוא לא פגש, ועם שאקיל, שהוא שחקן כבר מדור אחר לגמרי, הוא היה פיפטי-פיפטי.
גם קארל מלון. אמנם PF, אבל לא אדם חלוש במיוחד.
קארל מאלון אחד הגדולים ואהוב ומוערך עלי במיוחד.
מאוד אהבתי את האופי שלו.
היה לי נדמה שמנחם התייחס רק ל-4 הסנטרים שמניתי.
אתה צודק כמובן, פשוט גם אני מאד אוהב את קארל מלון, אז לא התאפקתי…
ניצח פעמיים את אלונזו מורנינג שהיה צעד מאחורי הרביעיה הגדולה…
מייקל היה ענק.
וה-NBA היה בשיא המיתוג שלו.
אבל צריך להגיד משהו לגבי הנוסטלגיה:
1. הסוף של כמעט כל עונה היה ממש מתסכל לכל מי שלא היה אוהד של הבולס.
*
2. הליגה עברה הרחבה די מאסיבית מתחילת השמונים. מ-24 קבוצות (אאל"ט) ל-30 קבוצות באמצע העשור כמו שיש עד היום.
זה די פיזר את הכשרון בין הקבוצות והיו הרבה קבוצות שהיו פחות מרשימות… אני זוכר טור מהניינטיז (נראה לי ששלך מנחם) שדיבר על זה שאם החזון של סילבר הוא כוכב אחד לקבוצה ושכל אחד מהם ייקח אליפות אחת בתורו זה דווקא מתכון לשעמום ולא עניין.
בסוף ג'ורדן גרף את רוב הקופה אבל באמת הרבה קבוצות בליגה הלכו לכיוון של כוכב עיקרי והרבה מיניונים, נגרים וכדומה…
*
3. ועוד דבר לגבי טיב המשחק – אולי לא הייתה אז מהפכת השלשות והאנליטיקס אבל אף אחד באותם ימים לא היה קולע ג'אמפשוטים עם יד על הפנים כמו שדוראנט, קיירי, דרוזן או אינגרם צולפים. אפילו לא ג'ורדן ומלון שהג'מפשוט שלהם פירק יריבות בזמנם. זריקה סבירה בימינו היא משהו שנחשב לזריקת התאבדות בניינטיז.
גם אף אחד מהסנטרים הקלאסיים לא היה שולט בכדור כמו יוקיץ', אמביד או יאניס וסימונס (סבבה, האחרונים לא סנטרים – הם רק בגובה של סנטרים. דמיינו שחקנים מאז בגובה 210 ס"מ שמכדררים ככה).
*
אז אם טיב המשחק בניינטיז היה שווה 9 בימינו הוא 12.
ומהמעט שראיתי מהאייטיז (בעיקר את מג'יק ולארי בתחילת הניינטיז) – אני לגמרי מעדיף את האייטיז.
האגדה שלמייקל לא היו יריבים ראויים היא, למעשה, אגדה.
במשך כל שנות הליגה נרשמו 61 עונות של קבוצות כלשהן עם 60 נצחונות (מתוך 75 עונות). אם ניקח גודל זה בתור מדד לקונטנדרית (קצת שרירותי, מסכים, אבל צריך לקחת מספר כלשהו) – אזי בשנות ה-90 נרשמו הכי הרבה עונות כאלו (13 מתוך ה-61). בשנת 1998 היו 4 קבוצות עם יותר מ-60, ואף אחת עם לא יותר מ-62.
אז אפילו בראיה פשטנית של כמה קונטנדריות "קלאסיות" יש בכל עשור (ובהחלט ייתכן שהיו יותר, עם 50+ נצחונות), ברור שהיתה גם רמה גבוהה וגם תחרותיות גבוהה בעשור הזה.
אגב, העשור הבא ב"מועדון ה-60" היה זה שעכשיו הסתיים, עם 12.
מדויק
זה מדד מאוד גרוע לקונטנדריות.
יש לך קבוצות שניצחו שישים משחקים ולא היו קונטנדריות, ויש לך קונטנדריות ואלופות שלא ניצחו אפילו חמישים וחמש.
ידעתי שמישהו יקפוץ על ה"מציאה" של השישים השרירותי.
זה נכון שהיו כמה וכמה קונטנדריות עם פחות מ-60 לעונה (ואני מניח כאן באופן סמוי שהן מתחלקות באופן שווה בין העשורים השונים), אבל אני לא מאמין שבזמן אמת היו קבוצות של 60+ שלא נחשבו קונטנדריות, אפילו אם לא מובילות. היחידה שזכורה לי מהשנים האחרונות היא אטלנטה, וגם היא נחשבה בזמן אמת כמועמדת לגיטימית לתואר.
נכון אבל הנקודה האמיתית היא איך מודדים תחרותיות.
לדעתי צריך לבדוק אם התפלגות הנצחונות של קבוצות בליגה היתה שטוחה או לא. אם היא שטוחה זה מעיד על תחרותיות כי יש שיוויוניות
זו לא תחרותיות לפי ההגדרה ה"מתמטית", כי אז צריך לראות עד כמה האוכלוסיה קרובה לממוצע.
יש כאן פונקציה של אפס או אחד – כן אליפות או לא אליפות. לכן, אם יש לי קבוצה אחת עם 60+, והשאר בטווח של 37 עד 43 נצחונות, אז לכאורה התחרותיות גבוהה אבל בפועל זו עונה סופר משעממת, כי מעניין אותנו רק מי מסיים ראשון.
ולגבי אטלנטה – מסכים שהיא היתה ברף הנמוך של הקונטנדריות, אבל עדיין היתה שם.
אף אחד מחובר למציאות של הליגה לא החשיב את ההוקס כקונטנדרית. מציע לך לבדוק איזה אחוז מהאלופות ניצח שישים משחקים.
טוב נו, אני לא מסוגל כרגיל להתאפק.
מ1990 15 קבוצות זכו באליפות עם יותר משישים נצחונות(טכנית שלוש מהן היו עם המקבילה לשישים בעונה מקוצרת) ושליש מהאליפויות האלו הן של הבולס.
לבדוק נצחונות לא מספיק כדי לדבר על תחרותיות הנוכחות של קבוצות שלא מוסגלות לייצר נצחונות גם משמעותית.
ממה שבדקת, האם בעונות שהאלופה ניצחה פחות מ-60 (וגם אני לקחתי את המקבילה מבחינת אחוזים בעונות המקוצרות) – האם בעונות אלו היו קבוצות עם 60+ שלא ניתן להחשיב אותן כקונטנדריות באותה עונה?
אני זוכר למשל את פיניקס של בארקלי עם 60+, שלחלוטין נחשבה מועמדת (מתנצל מראש על הסכין שהסתובב לו שם בפנים…)
לא מבין מה משנה הקטע אלופה עם פחות משישים נצחונות בשילוב עם לא קונטנדרית עם מעל שישים אבל אלך אחורה בזמן עם קבוצות שלא היו לטעמי באמת קונטנדריות למרות 60 נצחונות ואם יהיה משהו הוא יצא.
רפטורס 2020 53 נצחונות (0.736) (קבוצה שנתנה עונה רגילה טובה על המומנטום של עונת האליפות אבל לא הייתה צפויה להגיע רחוק בפליאוף ואכן לא עשתה זאת)
באקס 2019 60 (למרות שזה הרבה בגלל שהווריירס היו פייבוריטים מאוד והפסידו בגלל פציעות, אבל הם גם לא ממש היו בעלי סיכוי מול הרפטורס עם קוואי)
ספרס 2017 61 (גם ווריירס, היו מפסידים גם בלי הפציעה של קוואי, זה רק הפך את זה לסוויפ)
הוקס 2016 60
*ספרס 2011 61 (היו בהתאוששות לאחר ירידה בכח מאז 2007 ובדרך חזרה לרלוונטיות אבל עדיין היו חסרים חלקים) מאבס אלופה עם 57
*פייסרס 2004 61 (בערך הקבוצה היחידה במזרח שהגיעה ל60 בחצי הראשון של העשור העצוב הזה של המזרח) פיסטונס אלופה עם 54 (למרות שהמאזן שלהם אחרי הטרייד שהביא את שיד היה בקצב של מעל 60)
מאבס 2003 60 (אני קצת על הגדר על זה ונראה לי שזה מתוך חיבה אישית לשחקנים, אולי עונת השיא של דירק נאש פינלי אבל לא היה שם באמת מספיק לקונטנדרית)
גאז' 1999 37 (0.74) (זקנים מדי)
לייקרס 1998 61 (לא מבושלים מספיק וחסרים חלקים)
סוניקס 1998 61 (הם אף פעם לא היו קונטנדרים מבחינתי אבל אני נותן להם פס על עונת הגמר)
היט 1997 (פייק על בסיס מכות יתר)
מג'יק 1996 (אולי בעונה אחרת בלי הבולס)
*ג'אז 1995 רוקטס אלופה 47 (חריגת לב של אלופים)
*ניקס 1993 (אני לא מבין למה אנשים האמינו שהם רלוונטים לשיחה) בולס אלופה 57
טוב. אז יש לנו הגדרות שונות מאוד לקונטנדרית, ולכן הדיון הזה לא יילך לשום מקום. כמעט כל הקבוצות שהזכרת היו מבחינתי קונטנדריות (בזמן אמת, לא בדיעבד)
לא קריטי
אני גם דיברתי על זמן אמת
חייב לומר שאם כל הקבוצות האלו קונטנדריות מבחינתך אז הבחירה שלך בשישים נצחונות כסממן לא ברורה
כלומר ישנן המון קבוצות ב54-59 נצחונות בעונה שהיו הרבה יותר קונטנדריות מהקבוצות הנ"ל
היה לי את הדיון הזה עם ינון.
תחרותיות אכן מודדים לפי כמה שהחריגה ממאזן 41-41 קטנה ולא כמה שהיא גבוהה.
אם השאלה מי ניצח קבוצות עם מאזן עונה רגילה יותר מרשים, אני חושב שלברון של גמר 2016 לצערי די לוקח את כל הקופה (לצערי לא כי אכפת לי שיש קטגוריות שבהן לברון מצנח בהן את מייקל, אלא כי זה הגיע על חשבון ג"ס).
דירוג עשורים שכולל תחרות,כישרון,עניין וסטאר פאוור:
1.שנות ה80.
2. שנים בין 2010 עד עכשיו.
3. שנים בין 2000 ל2010.
4.שנות ה90.
נוטה להסכים איתך,
ב 90 לא היתה כל כך תחרותיות. היו קבוצות סבבה אבל לא קבוצה חזקה.
שיקגו הגדולה היתה לוקחת אולי אליפות אחת בשנות ה 80, והמתחרות שלה לא היו לוקחות אליפות שם לדעתי
שיקגו הגדולה היתה מחסלת כל קבוצה בשנות ה 80 ולמעשה בכל עשור חוץ מאת גולדן סטייט עם דוראנט (המפלצת מהמפרץ) שזו הקבוצה הכי טובה שהיתה אי פעם. יש כאלה שיאמרו שיש קייס אולי לשואו טיים לייקרס ולבוסטון מולם אבל לדעתי שיקגו הגדולה היתה לוקחת גם אותן
זה משהו שמאוד קשה להיות בטוחים לגביו – כי שיקגו 96 שיחקה בליגה שבה כמעט לא היו קבוצות שבהן נאספו כמה כוכבים בשיאם. בטח שלא עם צוות מסייע רציני.
איך הבולס של 1996 היו מתמודדים עם הסלטיקס של 1986? לא יודע. אבל ג'ורדן של 1986 הפסיד להם 3-0 בסיבוב הראשון של הפלייאוף. פגש אותם שוב ב-1987. הפסיד להם שוב 3-0…
דירוג עשורים שכולל תחרות כשרון עניין וסטאר פאואר:
1. שנות ה 90
2. שנות ה 80
3. מ 2010 עד היום (בעיקר בזכות גולדן סטייט).
4. בין בשנים 2000 ל 2010.
בוסטון,לייקרס,פילי ודטרויט של שנות ה80 היו מפרקות את סיאטל,פורטלנד ונותנות ג'נטלמני לפיניקס ויוטה.
לא הייתי מזכיר בכלל את ג'ון סטוקטון. האיש מתנגד חיסוני קורונה מושבע וגם מכריז על כך בראש חוצות.
אוקיי ו.. מה הקשר?
הקשר הוא שלהרבה אנשים כמו אלכס רבינו נדפק המוח לחלוטין במהלך השנתיים האלה
מי שמתנגדים חיסונים טחיסונימקורונה בפרטלהם נדפק המוח.
במחקר ענק שכלל 8.7 מיליון ילדים מחוסנים, לא היה ילד אחד שהיה צריך אשפוז ולא היו כלל תופעות לוואי קשות וממושכות. כמאה היו להם חום והקאות ואחד-עשר קיבלו דלקת קלה בשריר הלב.
זה מוכיח היטב שהחיסון בטוח מאוד והסכנה מהמחלה גדולה הרבה יותר מהסכנה מהחיסון,גם בגיל ילדים שיש לציין שמינון החיסון שלהם הוא כשליש מהחיסון למבוגרים.
*צ"ל: מי שמתנגדים לחיסונים וחיסוני הקורונה בפרט להם נדפק המוח.
https://m.ynet.co.il/Articles/60604450
מצוין דוק מסכים לחלוטין
1. בשנות השמונים היו לא פחות כוכבי על מאשר בשנות התשעים, חלק כאלו שהקריירה שלהם מחולקת במידה שווה או קרובה בין שני העשורים.
וגם לגבי שחקני ציר היו ארבעה שהם לפחות כמעט כמו הארבעה הנ"ל כששניים משותפים לשני העשורים: כארים, החלום, מוזס מלון, יואינג. גם בעמדה זו הרמה בשני העשורים דומה, וגם הרמה בשנות השישים בעמדה זו ובכלל הייתה דומה.
לגבי המאמר על שנות ה-80 הייתה לך טעות:
פילדלפיה זכתה באליפות הגדולה בעונת 82/3'. ב-83/4' זכתה הסלטיקס באליפות השניה של בירד ובתארים הראשונים האישיים שלו כשהוא זוכה בתואר ה-MVP של ל העונה הסדירה ושל הגמר (וגם בעונה האליפות השלישית והאחרונה שלו ב-85/6'.
צ"ל "2." לפני "וגם לגבי שחקני הציר"
הערה לגבי הכתבה על שנות השבעים:
לא מדויק!
שמות השבעים היו טובות יותר ממה שמוצג גרוס, דנדריג', ריד, מונרו, דה בושר, בראדלי, אנסלד, היו מעולים וכוכבים רציניים וכן גם אם לו שעברו מהאב"א לנב"א כמו דייויד ת'ומפסון – אולי האתלט השני בעשור אחרי הדוקטור – 'איש הקרח' גרווין, קוני האוקינס, ג'ק סיקמה, דן איזל – יחד עם סיקמה אחד האתלטים הלבנים הגדולים שהיו ב-NBA (או ב-ABA) – ג'ורג' מגיניס, היו עדיין מעולים במשך כמה וכמה עונות בנב"א. ויש עוד כמה כוכבים רציניים כמו בוב לנייר, דייב בינג, האפי היירסטון, סילאס, ווסטפאהל, ועוד ועוד.
גם בוב מקאדו.
*צ"ל נקודה לאחר "שמוצג".
"גם עם אלו שעברו…
על שנות השבעים בנב"א וחמישים השחקנים הטובים ביותר בעשור לפי בחירת אנשי האתר (לפניהם מובאים בקצרה 25 השחקנים במקומות 75-51): https://www.google.com/amp/s/hoopshabit.com/2014/12/26/50-greatest-nba-players-1970s/amp/
אמנם ישנן בחירות מאוד מוזרות כמו אוסקאר במקום ה-30 בלבד ואולי יהיו עוד בחירות כאלו אך בכל מקרה מבחינת רמת הכדורסל טהכוכהיםשנות השבעים אינם נופלים בהרבה מדינות השישים, השמונים והתשעים.
*מבחינת רמת הכדורסל והכוכבים.
*משנות השישים.
מהאתר הנ"ל לגבי שנות התשעים:
https://hoopshabit.com/2021/02/05/nba-50-greatest-players-1990s/
קישור לאתר שבחר שלוש חמישיות לכל עשור, כמו הבחירה העונתית של הליגה, עם הוספת שמות שחקנים שלא נבחרו: https://www.google.com/amp/s/www.sportingnews.com/ca/amp/nba/news/the-1960s-all-decade-team/1iyf41ozjsyyl1oh67ny67wtng
קישור מאותו אתר של בחירת חמישה-עשר הכדורסל ים הטובים ביותר בנב"א בשנות ה-90 עם הוספת שמות של של שחקנים אחרים שקיבלו נקודות:
https://www.sportingnews.com/ca/nba/news/power-rankings-the-best-players-from-the-1990s/mu5pb494xop81wfdvi7yp5yrj
*חמישה-עשר הכדורסלנים
בס"ד
תודה רבה מנחם.
בהחלט עשור של כיף.
[…] הידעת? "הם היו הווריורס של שנות ה-90 אם מישהו היה יודע מה לעשות עם כל הטאלנט הזה. הם הצליחו לגרום לי להאמין שרוצח הטריניטי (רפרנס לדקסטר), ג'ורג' קארל הוא מאמן מדהים. ואהבתי את כולם: את דיינה בארוס הננסי שהשחיל אותם מרחוק, את דרק מקי שמרפקו לא הפלה אף גארד שחדר לצבע, את האקס מן שהיה שחקן עם פי 5 סוואגר מרוב כוכבי הליגה, אדי ג'ונסון שהיה החנון הממושמע עם קליעה רצחנית (לא חושב שאי פעם ראיתי ממנו החטאת עונשין), שהגיע בטרייד עם ריקי פירס, דייל אליס, סידל ת'ריט לפני המעבר ללייקרס, והכי חשוב שון קמפ לפני תקופת הקוק בצהריים, וגארי פייטון שפחות התחברתי לאישיות שלו, אבל שמחתי שהיה בצד שלי. אחר כך הצטרפו הרשי הוקינס ודטלף שרמף הגרמני הנהדר, שהיה פרוטוטייפ לכל הדירקים שהגיעו אחר כך, סם פרקינס שפיתח קליעה מבחוץ כסנטר לא מתוך חשיבה כדורסלנית, אלא משנאת מאבקי צבע, ובקטנה גם נייט מקמילן שהיה נודניק הגנתי, שכיום עושה חייל בליגה כמאמן שמשפר קבוצות עד שעולה על עצביהן. את תקופת ווין בייקר אני מעדיף לשכוח למרות שהיו כמה עונות מצוינות, והוא בהחלט היה אולסטאר. אך שון קמפ סימל כיף, קפיציות ונערות. בייקר הגיע עם עט חפירה וקופסת אוכל ממתכת. איש צעיר עם משחק של זקן" (ג'ון, שם) […]
[…] "הפרוטוטייפ לכל הדירקים שהגיעו אחר כך", כמו שהגדיר אותו ג'ון. […]