הדברים שלעולם לא אשכח – ריי אלן / תרגום Smiley

הדברים שלעולם לא אשכח – ריי אלן / תרגום Smiley

הדברים שלעולם לא אשכח

ריי אלן / פרש מה-NBA
דצמבר 23, 2020

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/posts/ray-allen-nba-basketball-things-ill-never-forget 

ישנה סצנה בפורסט גאמפ, בה כל המתגייסים יושבים על המיטות שלהם, והם מפרקים ומרכיבים את הנשק שלהם בזמן שהסמל מודד להם זמנים. גאמפ מסיים להרכיב את הרובה שלו וצורח, "סיימתי, ססממלל התרגיל!" והסמל בתרגיל מגיב, "לעזאזל, גאמפ!! כיצד הרכבת את הנשק כל כך מהר?" גאמפ עונה, "אתה אמרת לי לבצע את זה, ססממלל התרגיל!" בדיוק הגעתי ליוקון כאשר ראיתי לראשונה את הסרט. הזמן הזה שאתם בראשות עצמכם, ואתם מנסים להבין את העולם, סוג של התבגרות, מבינים מי אתם. הבדיחה היא שגאמפ היה בעל הדרך המאוד ישירה הזו שבה הוא מסתכל על הכל. אבל המסר היה מאוד הגיוני: אל תחשוב יותר מדי.

כאשר הייתי ילד תמיד הייתי אומר לעצמי דברים כאלו, אם תעשה את זה, אז זה הולך לקרות. כמו למשל אם הייתי מסתובב בשכונה, הייתי כנראה אומר, "בסדר, אם תזרוק את האבן הזה לצד השני של הרחוב ותפגע בעץ, אז זה אומר שהמורה לא הולך לתת לנו שיעורי בית מחר". או אם הייתי משחק כדורסל, הייתי אומר משהו כמו, אם אני יכול לקלוע שלושה לייאפים ביד שמאל, אז אני יכול לרדת מהמגרש. זה היה כאילו אני מפתה את האמונה שלי או משהו. הדרך שלי לשכנע את עצמי שאם אני מסוגל לבצע כל דבר אקראי, אני אזכה במשהו יותר מאוחר.

מעולם לא אבחנו אותי עם OCD, אבל תמיד אמרתי שיש לי את זה. כאשר הייתי ב-NBA, הרוטינה שלי תמיד הייתה צריכה להתבצע. למשל לא היה משנה איזה נעליים נעלתי למשחק, או לא משנה אילו נעליים היו בלוקר שלי, הן היו צריכות להיות אחת ליד השניה, ממש מול קדמת הלוקר. באותה הצורה, בכל יום של משחק. דבר נוסף – כאשר הייתי נכנס למשחק בפעם הראשונה, תמיד הייתי מוודא שאני צועד מעל קו החוץ. מעולם לא דרכתי עליו.

קלהון היה הבחור שהייתי צריך באותו הזמן בחיי. לעולם אני לא אשכח את אותו השיעור. בדיוק סיימנו את האימון, וקלהון קרא לי לעברו ושאל אותי אם קלעתי במאה אחוז מהזריקות שלי. עכשיו, היה לי אימון די טוב. אבל 100%??? קלהון אמר, "אם אתה רוצה להיות מיוחד, אז אתה צריך לעשות את הדברים שבחורים אחרים לא מוכנים לעשות". אם אתה אומר שאתה רוצה להיות מיוחד, אתה חייב לעשות דברים מיוחדים.

בחזרה ל-96', סגנון החיים של שחקן NBA היה הרבה יותר פשוט מאשר הוא עכשיו. לחלוטין לא היינו צריכים להראות נוכחות במדיה החברתית, ובאמת שלא היה צריך להיות לנו מותג משלנו. המותג שלנו היה, אתם יוצאים לשם ומשחקים כדורסל נהדר, ואנשים יאהבו אתכם ויהיו לכם הרבה אוהדים. הרבה מהחברה שהכרתי לא ניסו להיות מפורסמים. ידענו שעל ידי כך שנשחק חזק ונעזור לקבוצה שלנו לנצח, כל הדברים שמחוץ למגרש יגיעו באופן אוטומטי עם זה – פרסומות, טלוויזיה, סרטים. פשוט רצינו להיות הכי טובים שאי פעם עשו זאת.

ערב אחד בגארדן, שיחקנו מול הניקס וספייק ישב בשורה הראשונה כפי שהוא תמיד נוהג לעשות. זאת הייתה שנת הרוקי שלי. הוא ניגש אלי בסיום המשחק ואמר שאולי יהיה לו תפקיד עבורי בסרט אם אני אעשה אודישן בסיום העונה. העונה הסתיימה, אני נכנס וקורא כמה חלקים במשהו שנקרא He Got Game [יש לו את זה], לא באמת מצפה למשהו. אבל אני מניח שמכל החברה שקראו, אני הייתי המועמד הטוב ביותר שהוא ראה כמתאים. כל הדבר הזה – להיות על הסט, לעבוד עם דנזל ועם ספייק – זה היה בעיקרון כמו להיות שוב בקולג'. הרגשתי כאילו אני הרבה מעל היכולות שלי. אבל הייתי מחויב, וידעתי שאם אני אגיע לשם מוקדם ואעבוד, אני אהיה מסוגל לעשות את מה שהם צריכים שאבצע. והשאר היסטוריה.

הייתי כדורסלן טוב בגלל שטיפחתי את זה. זה הפך אותי למקצוען, ולעתים, לשחקן גדול.

אם אתם מכירים ספורטאים גדולים, אני אראה לכם מישהו שמסוגל לעשות הרבה דברים בצורה נהדרת.

אתם מתאמנים מספיק והופכים להיות מומחים, אתם הופכים למקצוענים. אתם הופכים להיות כל כך מחוברים שכאשר אתם משחקים במשחק, אתם עושים בדיוק את מה שעשיתם שוב ושוב באימון. אני זוכר אנשים שהיו ככה, "וואו, אתה הקלעי עונשין הכי טוב בליגה". ואני חושב, אני פשוט בחור שמגיע לכאן וזורק בכל יום ביומו

כאשר הייתי במילווקי, אני לא חושב שבאמת הבנתי את הרלוונטיות לדבר הגדול הזה שהייתי חלק ממנו. אתם מבינים, ארגון, היסטוריה. בתקופה ההיא, הייתי רק שחקן צעיר המנסה להיות חלק מהליגה. אני מקבל הרבה תגובות במדיה החברתית והודעות מאנשים שעכשיו הם בוגרים, והם ככה, "בחיי, אתה היית השחקן המועדף עלי כאשר הייתי צעיר. אני והחברים שלי נהגנו לצפות בכל המשחקים". וזה משהו שאתם לא מבינים לפעמים בזמן שאתם חלק מזה.

בבוסטון, בפעם הראשונה, הרגשתי כאילו אני חלק ממשהו גדול יותר. יכולתם פשוט להרגיש זאת. להיות בסלטיקס – כנראה הארגון הכי אגדי ב-NBA – אתם יכולים להרגיש את המשמעות של המקום שבו אתם נמצאים, ממה שאתם חלק ממנו.

הספורט לימד אותי את זה: גאות שעולה מציפה את כל הספינות.

בכנות, לא היה אכפת לי מלזכות באליפות. כן, רציתי לנצח, אבל אתם צריכים לחשוב, לא זכיתי עד שנתי ה-12. זה לא הפך אותי ללוזר במחשבותי, פשוט טרם זכיתי באליפות. כדי לזכות באליפות, זה דורש הרבה דברים שיסתדרו במקום. והדבר שאותו למדתי הכי הרבה לגבי הזכיות הוא כמה חשוב שכולם יהיו באותו העמוד.

שמעתי שחקן פעם אחת, שקבוצתו זכתה באליפות והוא ערך ראיון באמצע המגרש. והוא אומר, "אני מצפה לחזור, בגלל שיש הרבה דברים שלא זכיתי לעשות. ואני רוצה לחזור ולזכות שוב ולעשות את זה בדרך שלי". מה?? חשבתי לעצמי, בנאדם, עשית את כל מה שהיית אמור לעשות. זה כאילו הוא רצה לחזור כדי לזכות בצורה שונה – בתנאים שלו – בפעם הבאה. ומעולם לא הייתה פעם הבאה.

מיאמי – יוני 18, 2013. זה היה המשחק השישי בגמר. אנחנו משחקים מול סן אנטוניו. אנחנו בפיגור שלוש. תראו, אני זוכר הכל. הבניין, ההסעה שהיינו עליה. המשפחה שלי הייתה בעיר. עכשיו דמיינו לעצמכם, שנה לפני, אני במיאמי מפסיד כשחקן הסלטיקס. אז להיות חלק מהריצה הזו ובכך שעזרתי לנו להגיע לאותה הנקודה בסיום העונה היה דבר בלתי נשכח. היינו ברצף ניצחונות של 27 משחקים באותה העונה. אתם לא שוכחים דבר כזה. אתם לעולם לא שוכחים זאת.

דבר אחד שלעולם לא אשכח? התחושה של הקליעה של הזריקה, ולהוריד את כולם על הברכיים. זאת תמיד הייתה תחושה כל כך מלהיבה. אין שום דבר כמו זה. שהכל נגמר, אתם תנסו לאתגר את עצמכם לעשות את כל הדברים השונים האלו, להיות מסוגלים להכניס חבטות על מגרש הגולף. או ללכת להתאמן, לרכב על אופניים, לורץ ברחוב. אבל אין שום דבר כמו זה, שמוציא את האדרנלין.

אני אוהב לקרוא ספרים לגבי הסיבה מדוע אנחנו כחברה אוהבים לשמור על מסורות מסוימות, מדוע אנחנו עוקבים אחרי מנהגים מסוימים. תמיד ישנה סיבה עבור כל דבר שאנחנו עושים. ומה שתמיד למדתי הוא שלא תמיד החזק ביותר או החכם ביותר הם אלו ששורדים. אלא אותו אחד שהכי מוכן להסתגל.

אני יכול ללמד את ילדי שלהיות חזק, או להיות גבר, זה לא אומר להתנהג כאילו לא אכפת לכם משום דבר.

ישנה נקודה בחיים שבה אתם כמעט חושבים שאתם הולכים לחיות לנצח. אבל כאשר אתם רואים מישהו שאתם מכירים, מישהו קרוב אליכם, שהולך לעולמו, זה מלמד אתכם הרבה יותר לגבי החיים מאשר יכולתם לדמיין אי פעם.

כאשר אתם חוזרים ולומדים על העבר, זה מלמד אתכם דבר או שניים, ואתם מבינים שאתם פשוט גלגל שיניים באותו היום ובמקום ובזמן, שבו יש לכם מעט מההיסטוריה הזו. ואז לפני שאתם מבינים זאת, השריד של מי שאתם יעלם. אבל זה אפשרי לנסות להשפיע על המקום הזה בזמן שאתם פה.

לפעמים אני חושב שהלוואי והייתי גדל בשנות ה-50' או ה-60'. אני יודע – מדוע לעזאזל שאני אבחר לחיות בעידן הזה, נכון? אבל זה באמת רק ההבנה והכבוד למאבק שחברה כמו ביל ראסל וג'ים בראון ומוחמד עלי עברו דרכו.

זה כנראה הדבר הכי מאכזב בקשר לדור שלי, והוא שאיבדו את התחושה של המאבק ההוא. אתם מבינים למה אני מתכוון? לא חווינו את אותו המאבק שהדור שלפנינו חווה, אז אולי בגלל זה לקחנו דברים כמובן מאליו.

תראו, ישנם מספר דרכים שאתם יכולים להסתכל על העידן הזה. באותו הזמן, הכירו אותנו כשחקנים, זה היה עלינו להגדיל את העוגה. זה הכל מתחבר – ככל שה-NBA מרוויח יותר כסף, ככה השחקנים מרוויחים יותר כסף. אם נכווץ את העוגה ונפגע במותג, אז הכסף שלנו גם כן יקטן. אז עשינו ככל שביכולתינו כדי לקדם את הליגה ולבצע את הדבר הנכון, ככה שיכולנו להמשיך ולהגדיל את העוגה. אבל האם שכחנו מהדברים שאותם ייצגנו? האם שכחנו שאנחנו עומדים על כתפי אבותינו? אני אומר זאת כך. מוחמד עלי נכנס לכלא בגלל שהוא לא רצה ללכת להילחם עבור המדינה שלא הכירה בו כאזרח שווה זכויות.

מעבר-מהיר, ואני צופה בטלוויזיה שלי ורואה שחקני NBA צועדים. אותו מאבק לצדק ושוויון צץ מחדש על פני השטח, והרבה מהשחקנים עכשיו, הם רוצים להשמיע קול. זה השינוי. הם לא מפחדים להילחם. אני מתכוון, זה אותו המאבק שעלה לקפרניק בעבודה שלו, נכון?? אבל על הליגות לכבד את המאבק הזה עבור צדק חברתי, והן היו חייבות להכיר בזה.

הקיץ, כאשר השחקנים ישבו בחוץ, הייתי ככה, מחמיצים את כל העונה. מחמיצים את כל העונה. כאילו, שבו. זה המקום שבו הערך שלכם בגלל שיש כל כך הרבה כסף שבנוי מסביב לספורט המקצועני. זה היכולת שלכם להראות להם.

כאשר ספורטאים מחליטים שמשהו משמעותי עבורם, עליהם להילחם עבור מה שנכון. עליהם לקום ולדבר. אנחנו צריכים להמשיך את המסורת ואת המורשת של האנשים שהביאו אותנו למקום הזה, ככה שנוכל להשאיר מורשת גדולה אף יותר עבור אלו שיגיעו אחרינו.

כל כך הרבה קרה בעולם במהלך שמונה עד 10 החודשים האחרונים שאני חושב כי אנשים מתחילים להיות יותר מעורבים. במשך זמן רב, אנשים שחורים, אנחנו היינו האויב. אנחנו היינו האוייב הציבורי מספר 1. אנחנו היינו החשודים המיידיים. עדיין ככה, במקרים מסוימים. אבל אני חושב שעכשיו אנשים מתחילים להבין את הערך של אנשים שחורים בחברה. מה שעלינו לעשות כעת הוא, עלינו להופיע ולהראות ייצוג. בשימוש בקולינו ובאחריות שלנו.

אני אוהב לחשוב שכרגע, בגיל 45, יש לי חיים שלמים לפני.

ישנם אנשים בחיי שלא יכולים לחכות לספר לי סיפור.  ישנם אנשים שרוצים לשמוע את מה שיש לי לומר לגבי משהו שקרה בחייהם. כאשר יש לכם הקשר ההז עם אנשים, זה לא משנה מה אנשים אחרים יגידו לגבי זה.

לפוסט הזה יש 10 תגובות

  1. אחת האישיויות הגדולות במשחק.
    ריי אלן לגמרי משכמו ומעלה, אהבתי אותו עוד מהימים עם שפר.
    היה עבורי תמיד כממשיכו של רג'י מילר, רק קצת יותר קול ממנו.
    שמחתי ללמוד איך הוא התגלגל לסרט…. לא ידעתי.
    אחלה תרגום ואחלה בחירת מאמר. תודה סמיילי
    🙏😍

  2. ריי אלן היה לא רק כדורסלן מיוחד אלא גם אישיות מיוחדת, וצעיר עם IQ גבוה מאד. יצא לי לדבר איתו במיאמי, והוא עדיין מחשיב את ימיו ביוקון כימים המאושרים ביותר שלו בכדורסל

כתיבת תגובה

סגירת תפריט