חזרה למקורות: סיכום שבוע 13 ב-NFL/ שחר דלאל

1. ב-50 השנה האחרונות, לפני שהיה לנו את הליג פס וערוץ הרד זון, מדורת השבט היתה סביב משחק המאנדיי נייט. סטטיסטיקות נכתבו במיוחד למשחק, שחקנים הבטיחו את מקומם בהיכל התהילה לפי היכולת שלהם בבמה המרכזית ויריבויות הפכו מאירוע מקומי לאירוע ארצי.

הכרסום התחיל בשנות ה-2000 עם החתימה על חוזים חדשים מול זכויות השידור שחייבו פריסה רחבה יותר של השידורים. העלייה בחשיבות של משחקי "הסאנדיי נייט" ובהמשך הכניסה של משחקי יום חמישי. היום משחק "ארצי" הוא כבר לא מה שהיה פעם, ורשתות השידור (במקרה של יום שני, ESPN) בחרו בקבוצות שיכולות להביא הכי הרבה ריייטינג על חשבון איכות המשחקים (ע"ע מספר הפעמים שדאלאס מופיעים בכל שנה). עד השבוע.

כשבאפלו וניו אינגלנד נפגשו ביום שני היו קיבלנו את כל הגורמים שהפכו את המשחק למוסד כל כך חשוב בתרבות האמריקאית. יריבות מרות עם קווי עלילה מתנגשים, קבוצות איכותיות וגם "מזג אוויר של פוטבול". זאת היתה תצוגת מופת טקטית (בעיקר מצד אחד), שאולי לא מתאימה לצופה הרגיל מהמאה ה-21 (הם תמיד יכולים להעביר לערוץ של האחים מאנינג), אבל זאת היתה תצוגה מפעימה של פוטבול שכותבים עליו אח"כ ספרים. בגלל משחקים כאלה אנחנו אוהבים פוטבול.

2.  תחשבו רגע על הבילס המסכנים. אחרי 20 שנה של התעללות מצד ביל ביליצ'ק וטום בריידי הם סוף סוף הרגישו כאילו הם לוקחים את ההובלה ביריבות הזאת, רק כדי להתמודד איתם שוב על ראשות הבית. בשני הם פגשו את בילצ'יק והפסידו, השבוע הם פוגשים את בריידי למשחק שיכול להשפיע על הכניסה שלהם לפלייאוף. לא קל.

3. הייתם מצפים שהניצחון האחרון של דטרויט, שנה קלנדרית אחרי הניצחון האחרון שלהם, יגרום לצהלות שמחה בקרב האוהדים, אבל בעיקר שמענו אנחת רווחה, על כך שהם לא יסיימו עונה נוספת ללא ניצחונות. לא פשוט להיות האוהד של הקבוצה הכי גרועה בליגה כבר חמישה עשורים, אבל בניגוד לשנים האחרונות עם מאט פטרישיה, סוף סוף אפשר להגיד שיש להם מאמן שיכול לקחת את הקבוצה קדימה:

4. בצד המפסיד כנראה שאנחנו מתחילים לראות את הסוף של מייק זימר. המאמן האהוב תמיד מביא את הקבוצה שלו לבאר וההרגשה אצל האוהדים ש"הנה, כבר מגיעה הפריצה", אבל זה אף פעם לא קורה. כנראה שזה הזמן לעשות שינוי.

5. בהרבה משחקים השבוע היתה הרגשה של סוף עונה. כן, העובדה שהגדלת הפלייאוף שומרת הרבה קבוצות "במרדף", אבל החוקים הנוספים – בעיקר הוספת משחק 17 והאפשרות לראיין מועמדים למשרת המאמן לפני סוף העונה – גורמים לשחקנים בהם אין הרבה על מה לשחק להתפלל לסיום העונה או סתם לפציעה "לא מזיקה". לא בטוח שלזה התכוונו הבעלים, אבל גם סביר להניח שלא נראה שינוי באופק עד שזה יתחיל להשפיע על הרייטינג של רשתות השידור.

6. אחרי שאמרנו את זה, טוב לגלות שיש שחקנים שעדיין מתרגשים מהמשחק הזה:

7. קרוליינה פיטרה השבוע את מתאם ההתקפה שלה ג'ו בריידי. המאמן שהיה הדמות המרכזית באליפות של LSU לפני שנתיים והיה מועמד בכיר לקבל משרות אימון ראשיות ב-NFL יאלץ לחפש תפקיד חדש. עוד אירוע שמחזק את המושג: Any Given Sunday

8. מכללות: בשבוע שעבר נקבעו העולות לפלייאוף, אחרי שאלבמה הפתיעה את ג'ורג'יה בגמר ה-SEC, תפסה את המקום הראשון ותפגוש את סינסנטי (הקבוצה הראשונה בהיסטוריה שמגיעה מחוץ לחמשת הקונפרנסים המובילים) בחצי הגמר. חשוב לציין, מדובר בשנה לא טובה בסטנדרטים שהרגיל אותנו ניק סייבן, וגם הוא כבר אמר שמדובר באחת הקבוצות הכי חלשות שאימן בשנים האחרונות. אבל המערכת שבנה בטסקלוסה כנראה חזקה יותר מכל שחקן כזה או אחר שמגיע לשם.

9. כמו שכתבתי למעלה, כנראה שמדובר בסגל החלש ביותר של הקרימזון טייד בעשור האחרון, אבל הניצחון ביום שבת כנראה הבטיח את תואר ההייזמן לקווטרבק שלה ברייס יאנג (421 יארד, 4 ט"ד וק"ב רייטינג של 98!). אם זה אכן יקרה, שחקן השנה השניה יהיה הקווטרבק הראשון מאלבמה שזוכה בתואר. נתון מטורף.

10. נסיים באותה נושא שנפתח בשבוע שעבר – קרוסלת המאמנים בקולג'ים. מריו קריסטובל עזב את אורגון (והכיסים העמוקים של נייקי) כדי לחזור "הביתה" למיאמי. עד כאן הכל רגיל. הבעיה היא הסכומים שהוציאו בפלורידה כדי להביא אותו.

עד קריסטובל אף מאמן לא קיבל חוזה גבוה מארבע מיליון דולר, אך עלות הפיטורין של המאמן היוצא (מני דיאז), השכר החדש (כ-9 מיליון לעונה) וההתחייבות למשכורות נוספים לעוזרים למגייסים ("הגבוהים בליגת ה-ACC") הרימו הרבה גבות בקרב האוהדים והעלו שוב את מחיר הבריאות הפרטית בארה"ב:

*

משחק יום חמישי (שישי, 03:20): פיטסבורג סטילרס (1:5:6) אצל מינסוטה וייקינגס (7:5)

השבוע קיבלנו משחק איכותי ביום חמישי, כאשר שתי הקבוצות עדיין מחפשות את הזהות שלהן ובעיקר את הכרטיס לפלייאוף. הכיסא של מייק זימר מתחיל להתחמם, אבל גם בעונה שנראית כאילו היא הולכת לשום מקום, הקבוצה מצליחה להיות במרדף לאורך כל הדרך, כשכל המשחקים שלה מלבד אחד הסתיימו בהפרש של פחות משבע נקודות. הרסיבר ג'סטין ג'פרסון ממשיך את עונת הרוקי המצוינת שלו וכרגע הוא מדורג שני בליגה עם 1,209 יארדים באוויר, אך תהיה לו עבודה לא פשוטה מול הקורנרים המצוינים של פיטסבורג.

בצד השני עדיין מנסים לעכל את הבשורה שזאת תהיה השנה האחרונה של ביג בן, והחברים לקבוצה רוצים לשלוח אותו לפרישה עם מתנת פרידה בדמות משחק פלייאוף. הסטילרס כרגע רק במקום השמיני ב-AFC, אבל במרחק של חצי משחק אחד בלבד מהמקום החמישי. בשבוע שעבר הם נזקקו לתצוגת הגנה נהדרת – בראשותו של טי ג'יי וואט – כדי להשיג ניצחון מול בולטימור, וכנראה שגם הפעם זאת תהיה הדרך שלהם להשיג את המטרה.

תחזית: ההפסד שובר הלב לדטרויט יכול להרוס עונה שלמה, אך העובדה שמדובר בשבוע קצר תשחק לטובת המארחים שנאלצו לשכוח אותו מהר. פיטסבורג היא דווקא קבוצה שהווייקינגס ידעו לנצח בשנים האחרונות, ונראה שגם הפעם זה יהיה אותו הדבר.

לפוסט הזה יש 19 תגובות

  1. תודה שחר. מצוין כמו כל שבוע.

    לא הבנתי איך מתאמים יכולים להתראיין למשרת מאמן ראשי בזמן שהעונה עדיין לא הסתיימה. איך יש להם זמן ומשאבים גם להכין את הקבוצה הנוכחית למשחק הבא וגם ללמוד ולהכין מצגת לראיון לקבוצה החדשה? נשמע קצת חובבני

    1. זה דווקא בא לעזור למאמנים שהקבוצות להם יגיעו לפלייאוף. עד היום הם היו צריכים להתכונן וללכת לראיון בשבוע של הוויילדקארד (אם הקבוצה לא משחקת) או לאחר ההדחה של הקבוצה. זה השאיר הרבה מאוד מאמנים שהקבוצה שלהם הלכה רחוק בפלייאוף מחוץ לתכניות של הרבה קבוצות, שרצו להתחיל לבנות את הקבוצה כמה שיותר מהר.
      השילוב של העובדה שהיום יש רק קבוצה אחת שמקבלת חופש בפלייאוף וההוספה של המשחק ה-17 גרמו לכך שיכול היווצר מצב שמתאם מצליח דווקא יסבול מההצלחה של קבוצתו, ולכן השינוי (רבים מתייחסים אליו כ"חוק אריק בינאמי" מסיבות מובנות)

  2. תודה רבה, כרגיל – סיכום מעולה
    נאום האינצ'ים של אל פאצ'ינו הוא אחד מנאומי הספורט העוצמתיים ביותר בתולדות הקולנוע.
    בספר של עידן ויניצקי (מומלץ ביותר כמובן) הוא מספר איך כשצילמו את הנאום, השחקנים (שחקני הקולנוע, חלקם גם שחקני פוטבול) כל כך התלהבו שפשוט רצו כבר לצאת למגרש ולשחק

  3. ממש מעולה שחר, סיקור כמאמר הקלישאה ״כמו בחו״ל״. כמה שכואב להיות אוהד של הליונס, אני לא רוצה לדעת מה הולך במיניאפוליס השבוע. הוויקינס הובילו בכל המשחקים שלהם עד עכשיו העונה, וברובם נטלו את ההובלה ראשונים. התוצאה? חמישה נצחונות ושבעה הפסדים, כולל לקבוצה שמנצחת משחק פעם בעונה בקושי. ועכשיו הם אצל הסטילרס, שגם העונה שלהם לא המריאה כמו שהם קיוו, כולל תיקו לליונס(!), והתקווה שהגאווה של שתי הערים הצווארון כחול האלה לא תתן לאליפות הrust belt ללכת לצד השני בלי לצבוע את הדשא באדום. מצד שני, יום חמישי, מחזור 14, לך תדע.
    מסכים ב100% על האבחנה שלך לגבי העייפות של השחקנים. זה מה שקורה שהאיגוד נשלט על ידי בובה של הבעלים. על דבר כזה הולכים לשביתה, אבל האיגוד חלש והכוכבים בזמן אמת מוחאים כפיים עם צ׳קים שמנים, והתוצאה בהתאם. זה גם לא עניין של רייטינג, וללמדנו המליארד דולר שאמאזון שפכו על חבילת שידור שכוללת בעיקר את המשחק של חמישי שהם יצטרכו לשדר בערוץ פתוח. זה חייב לבוא מהאיגוד.

    1. דווקא השחקנים "העשירים" סבלו יותר מהאחרים בהסכם החדש.
      הבעיה העיקרית היא שסגל קיץ של קבוצת פוטבול הוא 90 שחקנים לעומת 53 בעונה הסדירה (פלוס 12 בקבוצת אימונים) ואותם שחקנים זוכים להצביע על הסכמי שכר למרות שכמעט ואין סיכוי שיופיעו בליגה.
      בחוזה האחרון הבעלים הפעילו לחץ על השחקנים הזוטרים שפחדו שלא תהיה הכנסה בזמן הקורונה וההצבעה עברה ברוב דחוק של 49-51 ועוררה הרבה זעם בקרב השחקנים המובילים בליגה.

      1. מה שאני זוכר זה שבריידי יצא בהצהרה ש17 משחקים זה פוגע בליגה, ואז שלפו את התגובה שלו אחרי שזה עבר שהוא כולו ״כל הכבוד לאיגוד״ וכזה.
        מה שאמרת לגבי סגל הקיץ מאוד מעניין. אני תוהה אם יש נתונים שמראים מי הצביע איך.

  4. תודה שחר.
    המשחק בשני היה הכי גרוע שראיתי אי פעם וניהול המשחק ההתקפי של בליצ'ק היה רע, אם כי הוא הסתיים בניצחון בגלל יותר מדי מזל כשהבילס היו ברד-זון (וגם 2 החלטות שיפוט בעייתיות).

    1. צריך לזכור שהיה מדובר במשחק עם רוחות של 40 מייל לשעה בממוצע, וזה מה שהפך את ההתקפה האווירית של הבילס לכמעט לא רלוונטית. לדעתי היה מהלך שח מט נהדר של ביליצ'יק את מקדניאלס, וכל הזמן חיכית לראות מה יקרה בהמשך ונשארת דבוק למסך.
      אבל כמובן על טעם ועל ריח לא מתווכחים…
      🙂

      1. הגנתית ניו-אינגלנד עשו עבודה טובה לאורך רוב המשחק, בנוסף לכך שדברים הסתדרו לטובתם בפעמיים שהבילס הגיעו לרד-זון ברבע האחרון, אבל התקפית זה היה כישלון כשהיה להם דרייב אחד מוצלח שהסתיים בשער שדה ועוד ריצה אחת מוצלחת לטאצ'דאון. ההתקפה האווירית של הבילס לא הייתה מאוד רלוונטית רוב המשחק, אבל הבילס השיגו 76 יארד במסירה ברבע האחרון לעומת 62 יארדים כוללים של ניו-אינגלד בכל המחצית השנייה. לדעתי, ההחלטה של בליצ'ק רק לרוץ הייתה נוראית וכמעט עלתה להם במשחק שהכל בו הסתדר לטובתם.

      2. לגבי העניין במשחק – 5:26 לסיום זהות המנצחת כבר הייתה די ברורה, והמתח היה ברמה נמוכה יחסית לדעתי, אבל העיקר זה שמבחינת רמת המשחק זה היה המשחק הכי גרוע שראיתי. אני לא מאשים אף אחד, כי התנאים באמת היו קשים, אבל מבחינת המאמנים דווקא מקדרמוט היה זה שהצליח לדעתי לפעול יותר נכון (כלומר התקפה מאוזנת יותר ותיקונים של הבעיות בהגנה) ולצמצם את הפער שאמור להיות במזג אוויר כזה בין קבוצה שלא יודעת למסור ובין קבוצה שלא יודעת לרוץ.

  5. תודה, מעניין כמו תמיד.
    סה"כ תצוגה התקפית גרועה של הפטריוטס, היה להם בעיקר מזל במשחק שהכל הסתדר בו לטובתם.
    מצד שני, איכשהו תמיד יש להם מזל והכל מסתדר לטובתם :))
    נכון שהם ניצחו בהפרש של פוזשן אחד וזה יכל ללכת לכל כיוון,אבל אולי אם היה צורך הם היו משתמשים גם במשחק המסירה. במבחן התוצאה הם ניצחו אז בדרך זו או אחרת השיטה עבדה.
    .
    באופן כללי הפטריוטס מתאימים שיטת משחק חדשה כל משחק בהתאם לחולשות של היריבה יחד עם דגש על מינימום 'מתנות' וטעויות.
    קצת כמו סטיב קר והווריורס, השיטה לא מתאימה לכל שחקן (אני רק יכול לדמיין את המהומה אם ארון ל-שיקצה רוג'רס היה נדרש ל3 זריקות במשחק, ואני בטוח שאפשר למצוא גם כמה רסיברים שלא היו מתמוגגים מהעניין) אבל עם השחקנים הנכונים השלם גדול מסך חלקיו.
    אולי זה פחות נוצץ ופלאשי (החוסר בשיטה התקפית ברורה) אבל בעיני זה דווקא הופך את המשחק להרבה יותר מעניין ומשהו שחסר לי בעונה הסדירה בNBA שם לא ראלי לעשות התאמות לכל משחק.

  6. מילת הערכה לשחר.
    תשמע חביבי, קראתי את הטור הזה, ראיתי חלק מהסרטונים המצורפים, ואני רוצה להגיד לך שני דברים:
    א', זה פשוט יוצא מהכלל,
    וב', תודה רבה.
    איזה כיף שאפשר לקרוא טורים ופוסטים ברמה כזאת, בלי יהירות בכתיבה, בלי נסיון להרשים – פשוט ידע, מקצועיות, מקוריות מחשבתית.
    נפלא.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט