"הריקוד האחרון": דניס רודמן גילם את תופעת תרבות הפופ של הבולס של שנות ה-90 – טים קיוון / תרגום Smiley

"הריקוד האחרון": דניס רודמן גילם את תופעת תרבות הפופ של הבולס של שנות ה-90 – טים קיוון / תרגום Smiley

"הריקוד האחרון": דניס רודמן גילם את תופעת תרבות הפופ של הבולס של שנות ה-90

טים קיוון / ESPN
אפריל 24, 2020

מאמר מקורי: https://www.espn.com.au/nba/story/_/id/29083157/the-last-dance-dennis-rodman-embodied-pop-culture-phenomenon-90s-bulls

בני הבכור היה בן 5, בחודש השני שלו בגן הילדים, כאשר המורה שלו שאלה מדוע אביו לא נראה בתור של אסיפת הילדים למשך מספר שבועות. "הוא גר עם דניס רודמן", בני ענה, כשהוא נוטף בנונשלנטיות, כאילו מדובר במשימה שכל אבא בבית ספר קתולי היה בסופו של דבר משלים.

הסדר המגורים היה קצר, בקושי שבועיים בסתיו של 1995, ויותר הכרח מאשר בחירה. עבדתי תחת דדליין מטורף כדי לכתוב את האוטוביוגרפיה של רודמן "רע כמו שמתחשק לי", וקבעתי זמני ראיונות – "מ-9 ועד לצהריים, נכסה את שנות הערבה" – שלא היו משהו שהשתלבו את סגנון החיים של רודמן. אז נסעתי לדרום קליפורניה כדי להקים עימו מחנה ועם מי שהיה אז סוכנו, דוויט מנלי, מומחה עולמי למטבעות שייצג בדיוק אפס ספורטאים אחרים באותה התקופה. שבועיים עם דניס רודמן באמצע שנות ה-90 יהיו משהו שנשמע סידור מרגש, אבל המציאות, ברובה היו ניסיונות של איבוד עשתונות כדי להסב את תשומת ליבו של רודמן על מנת שיספר את סיפוריו שצריכים להפוך לספר בפחות משלושה חודשים. הדימוי המתמשך של אותה התקופה בחיי היא של רודמן, לובש זובאז, שוכב בעצלתיים על הספה עם שלט בידו בזמן שאני יושב בבריכה של הזיעה שלי, מנסה לשמוע את מה שהוא ממלמל מעבר לשאגת הטלוויזיה.

בנוסף היו גם רגעים ששכנו בצורה מושלמת ברוח התקופה של שנות ה-90: בוקר שבת בסלון ציפורניים בבברלי הילס, מרחק בלוק מרודיאו דרייב, אני יושב בבר מיצים לובש מכנסי כדורסל קצרים – נאמר לי שמדובר בטיול רגוע – בזמן שאני מחכה שדניס יצבע את ציפורניו בורוד ורדים. לא הייתה לו פגישה – מפורסמים לא צריכים להתקשר מראש – אבל הוא הורשה להיכנס בכל מקרה. לאחר מכן, הוא הושיט לי את המפתחות לפרארי שלו עם הגג הנפתח ואמר שהוא יחזור למקום שלו מאחורי ההגה כאשר הציפורניים שלו יהיו מספיק יבשות. הרכב שלי באותה התקופה, הונדה סיוויק 78, הייתה הכנה די הולמת לכוח של הפרארי, והכישלון שלי לשלוט במצמד גרם לנו לקפוץ בדרכנו במורד רודיאו דרייב, מלמעלה למטה, כשדניס כמובן עם התסרוקת הצבועה והמגונה שלו בולט כדי שכולם יראו. כפי שאני זוכר זאת, הציפורניים התייבשו במהרה.

לזמן קצר, מצאתי את עצמי בסיטואציה ייחודית (במושב הנוסע, בעיקר) כדי להיות עד לתופעת תרבות הכדורסל/פופ המדהימה של רודמן ושל השיקגו בולס. סוריאליסטי זוהי המילה שהבססה לתוך ערפל עדין, אבל סמכו עלי – היא מתאימה כאן. והחוויה שלי מבהירה את האתגר המאוד אמיתי המגיע עם "הריקוד האחרון". אפילו בתקופה רווית המדיה שלנו, קשה להסביר את המהומה סביב קבוצות הבולס הללו למישהו שלא חווה את זה בזמנו.

מייקל ג'ורדן היה כנראה הסלבריטאי הגדול ביותר בעולם, אחראי להפיץ את שירת הגוספל של הכדורסל ברחבי הגלובוס. הוא היה שגריר המותג, הכותרת הראשית, האיש בחזית, וכל עונה של הבולס בריצת שלוש האליפויות הרצופות שלהם היה כמו סבב של 82 עצירות של הלהקה האהובה על כולם. רודמן, עם טבעות הפירסינג באפו והקעקועים וצבע השיער המשתנה תמידית, היה פנומן התרבות של הקבוצה, גיבור הספורט הראשון של המורדים והשוליים, שסימן בהחלטתו המאוד שנוייה במחלוקת לצבוע סימן סרט האיידס בשיערו, מה שהיה רדיקלי בזמנו. אמירותיו הפתוחות על פגיעות, על איך זה היה בסדר עבור צעירים שלא יודעים בוודאות מי או מה הם, הלמו באקורדים שמעולם לא נשמעו מספורטאי מפורסם. לאנשים שמעולם לא היה להם אכפת מכדורסל היה אכפת מדניס רודמן.

"רע כפי שמתחשק לי" יצא לאור לפני פלייאוף ה-NBA באביב של 96, כאשר הבולס סיימו את עונת 72 הניצחונות שלהם. ואם יש מעדן אחד שעלול היה להתחיל לגעת במה שהיה מסביב לאותה הקבוצה באותו הזמן, אולי בזה מדובר: לפני פרסומו של הספר, במהלך שהיה בחלקו קסם שיווקי ואמצעי זהירות לגיטימי, עותקים היו נעולים במחסן באזור שיקגו – ושמורים על ידי שומרים חמושים.

בפעם הראשונה שרודמן התלבש עבור הבולס, משחק ראווה מאוחר באוקטובר ב-1995 בםאוריה, אילינוי, שם הוא הטריד שופט מחליף כאשר הוא מסיים כשהוא משליך את הכדור כנגד שעון הזריקות ומקבל עבירה טכנית. בהתבסס על שנים של ניסיון משחק עבור מספר מאמנים קפדנים אשר נכשלו להעריך את היופי הטבעי של התפרצויות הזעם המתוזמנות, הנטייה הראשונה של רודמן לאחר תקרית שכזו היה להסתכל לספסל על מנת לבדוק את תגובת המאמן לגבי מה שהוא בדיוק ראה. האם הוא מגן עליו? האם הוא סימן בטירוף לשחקן מחליף להוריד את האימונית ולרוץ לשולחן המזכירות? האם הוא כיסה את פיו עם ידו ודיבר לעוזר המאמן הקרוב לגבי מה שלעזאזל בדיוק התרחש?

בשניה שרודמן הצטרף לבולס, פיל ג'קסון הבין את גורלו. ואפילו אם הוא כנראה היה בהלם להניח לדברים כאלה מאוד מוקדם, הוא הגיב כלפי ההתפרצות הזו בדרך הטובה ביותר: הוא נשען חזרה על הכסא שלו וצחק. אתם זוכרים את המראה: אצבעות משולבות על ברכו הימנית, ראש רכון לאחור, רגל מורמת מעל מהרצפה. זה היה המיוחדות של ג'קסון: נינוח, כאשר ההילה המיטיבה שלו קורנת בדרכה לנפשו השברירית של רודמן.

"גיליתי זאת מהתחלה, הוא הולך להרפות ממני", רודמן אמר עבור הספר. "הוא לא מודאג לגבי הסחות דעת, בגלל שתראה את מי הוא אימן במהלך כל השנים האלה. הבולס הכירו הסחות דעת, והם ידעו כיצד להתמודד ולשחק איתם".

רודמן שיחק בכל מהלך כאילו מדובר במשאל על שוויו כאדם. הוא יצא מגדרו כדי לשכנע את העולם שהכדורסל הוא לא הזהות שלו, אבל אז הוא שיחק כאילו שום דבר אחר לא חשוב. הוא התהדר בעבודה המלוכלכת, המשימות הבזויות והשקטות של המשחק, ואז דרש עבור זה הערצה. היה, וזה ברור, משהו משוגע בדרך שבה הוא שיחק, כאילו היה מדובר במשהו שתבוע עמוק בתוכו, משהו שלא קשור למשחק. חוסר ביטחון, תהיות לגבי שוויו, הפחד מלהפסיד את הכל – כל זה חלחל לתוכו. אני בטוח שזה סימן משהו חשוב כאשר התמונות הזכורות לנו ביותר מג'ורדן הן שהוא משגר את גופו בצורה אנכית, והתמונות הזכורות לנו ביותר מרודמן הן כאשר הוא משגר את גופו במאוזן. ג'ון אדגר ווידמן, מחבר הניו יורקר ב-1996, תיאר את סגנונו של רודמן על הפרקט כ"מעורר עניין, מזעזע, אמוראלי", וכי ההתמדה שלו כ"התנהגות במקצב אשר נמצא על הקצה המאיימת להמיט חורבן על המשחק שאמור להכיל אותו".

כל מי שבילה מעט זמן בחברתו של רודמן במהלך הקריירה שלו מביע הערכה עמוקה לחוסנו של גוף האדם – או לפחות זה שלו. אפילו באמצע שנות ה-30 שלו, רודמן היה מסוגל להישאר בחוץ במשך כל הלילה ועדיין לשחק 40 דקות ולאסוף 15 ריבאונדים בערב שלמחרת. במהלך העונה המתועדת של "הריקוד האחרון", הוא הוביל את הליגה בריבאונדים עונה שביעית ברציפות, שיחק 80 משחקים עם ממוצע של כמעט 36 דקות למשחק – אשר כמעט כולם בקצב שרק הוא מסוגל לעמוד בו. הוא היה בן 36. לשם ההשוואה, הפעם האחרונה שסטפן קארי שיחק בממוצע 36 דקות למשחק היה בגיל 25. הפעם האחרונה ששיחק כל כך הרבה משחקים היה כשהיה בן 26.

כל דיון על רודמן ככדורסלן – לא השחקן או סלבריטאי תוכניות הריאליטי או הדיפלומט החובבן – צריך להתחיל בהפרדה של נטיות ההרס העצמי שלו ממוסר העבודה שלו. הוא כנראה רצה שאנשים יאמינו שהוא לא היה חרוץ, שגופו היה מסוגל לעמוד בכל עונש שהיה מטיל עליו, אבל זאת לא ממש האמת. אחת מהתכונות היותר מלבבות שלו הייתה שהיה כופה על עצמו לעצור במכוני כושר אקראיים לאימון מאולתר. העצירות הללו מעולם לא עלו לשיחה או לתודעה. הוא מעולם לא הביע רצון או תשוקה לאימון, הוא פשוט היה עוצר במגרש החניה ונכנס בדלת (לובש זובאז בכל פעם, לפעמים כמו שצריך, בפעמים אחרות הפוך. מעולם לא הבחנתי באיזשהו הגיון בדפוס הפעולה). בפעם הראשונה, הזרקתי את תפיסת עולמי המצומצמת (ומאוד מוגבלת) לתמהיל הזה ששאלתי (בטיפשותי) אם הוא היה חבר מועדון של איזשהו חדר כושר שהוא בדיוק גילה. הוא נתן לי מבט שהפך זאת לברור שהוא מעולם לא שקל שמועדוני הבריאות קיימת לאיזושהי מטרה אחרת מלבד הנוחות שלו. כל עצירה התגלתה באותה הדרך: הוא נכנס פנימה, אמר לילד הנדהם כולו מאחורי דלפק הקבלה שהוא נכנס להתאמן, לקח מגבת וצעד לכיוון מכשיר המדרגות הפנוי הקרוב ביותר. לאף אחד לא היה זמן או נטייה למילוי ניירת.


רודמן וג'ורדן לא היו חברים, כפי שאני בטוח שה"ריקוד האחרון" יבהיר את זאת. חייהם נפגשו רק על המגרש. אבל לרודמן לא היה כבוד מוכר לשחקנים רבים – הכינוי החביב עליו היה "מזויף", נשק אותו הוא הפעיל, לעתים בצורה פזיזה, במטרה להגן על הכרזתו העצמית לאותנטיות – אבל היה לו כבוד מוחלט כלפי ג'ורדן. ומסיבה טובה: רודמן ללא ספק יחלוק על כך, אבל שיתוף הפעולה שלו עם ג'ורדן כנראה והצילה לו את הקריירה.

באוקטובר 1995, הייתי במקרה עם רודמן כאשר הוא קיבל שיחת טלפון שהכריזה על סיכום הטרייד ששלח אותו מהספרס לבולס. קל לשכוח זאת, עקב הזוהר של שלושת תארי ה-NBA הרצופים הללו, כמה מסוכן היה המהלך הזה היה בזמנו. רודמן היה על גבול הרדיואקטיבי בסן אנטוניו, בעירה מבושלת של התמרמרות ותעוזה. הכישרו שלו לא היה נתון לספק, אבל ההתאמה לשיקגו טמנה בחובה פוטנציאל מרתק, אבל מדוע שהבולס יקחו את הסיכון? במסיבת העיתונאים, ג'נרל מנג'ר הספרס, גרג פופוביץ', אמר, "הפתעה גדולה, אה?" והתעקש לספר לכולם כמה קשה היה זה למצוא קבוצה שהייתה מוכנה לקחת את רודמן, ששיחק רק 49 משחקים בעונה שלפני עקב השעיות ופציעות. כשנאל אם הוא רואה בכך הקלה גדולה להיפטר מרודמן, פופוביץ' אמר, "הקלה גדולה? היינו בלעדיו במשך זמן מה בעונה האחרונה, ככה שזה לא שונה מבחינות רבות".

הבולס של 1995-96 נכנסו לעונה כחבורה מסתורית. הסגל היה חזק, אבל היה צורך בשינוי התפקידים. ג'ורדן הגיע לאחר עונה של 17 משחקים לאחר שסיים את תקופת הבייסבול שלו. עמדת הפאוור פורוורד הייתה מאוישת על ידי אסופה לא ברורה. רודמן הכדורסלן תוכנן באופן ייחודי לתפקיד – כמה שחקני היכל התהילה מגיעים לשם תוך כדי סירובם המוחלט לזרוק? – אבל הפוטנציאל שלו לפוצץ את הכל לא היה שיקול קטן. הג'נרל מנג'ר של הבולס, ג'רי קראוס, אהוב על כך שהרכיב את הקבוצה הגדולה ביותר ב-NBA ושנוא על כך שפירק אותה, שמר בסתר את דעותיו הלא קונבנציונליות כדי להפוך אותו למועמד האידיאלי לקבל את רודמן (למשל: קראוס פעם אמר לי כי יש למדוד שחקנים רק עד גובה הכתפיים. הוא האמין כי הצוואר והראש לא היוו גובה פונקציונלי והיו ללא רלוונטים – ומכאן תשומת הלב שלו לאלטון ברנד, בחור לא משועבד לצוואר שופע והבחירה מספר 1 של קראוס ב-1999).

מה יכול היה לקרות אם רודמן היה נשאר בסן אנטוניו או מגיע לקבוצת כדורסל אחרת? למרות הכישרון שלו, הוא התקרב יותר ויותר להפוך למופע דרכים קבוע. ניתן להעלות על הדעת כי ללא הרוגע של ג'קסון והתחרותיות האובססיבית של ג'ורדן, הקריירה של רודמן יכולה הייתה להתפתח לתוך סדרה של החתמות ושחרורים מקבוצות שהיו מוכנות לקחת סיכון אבל לא להתחייב.

הבולס מיקדו מחדש את רודמן, קרבו אותו לבחור שהוא היה מוקדם בקריירה שלו בדטרויט, שם הוא התפרסם על תשובתו לגבי הרקע שלו בכך שאמר, "אני אף אחד משום מקום". ג'קסון חישב את דרכו לעבר הטיקט של חוסר הביטחון של רודמן. ג'ורדן היה מספיק חזק על המגרש כדי לתעל את האנרגיות של רודמן. הוא כנראה היה היחיד, באותו הרגע והזמן, שהיה חזק מספיק לעשות כך.

הבולס הוציאו את הגאוניות של רודמן ואיפשרו לו להחזיק מעמד כדי שהעולם יצפה בזה. הם יצרו אותו. במקום אחר, כנראה בכל מקום אחר, הוא לא היה נוצר.

באחת הפעמים האחרונות שהייתה לי אינטראקציה עם רודמן הייתה במהלך מחנה האימונים בדירפילד, אילינוי, מספר ימים לאחר שהטרייד הושלם. הוא התגורר ברזידנס אין בסמוך לקומפלקס הבולס, חולק "סוויטת לופט" עם חברו לקבוצה, ג'ק האלי. הייתי רוצה לומר שדניס ואני ערכנו קצת מהקצוות המעומעמים של הספר – או כוונון עדין, אולי – אבל הספר היה אמור להיות מכוון בחספוס ובאופן משוחרר, כמו ההשתקפות של המסלול הייחודי והאקראי של רודמן לתהילה.

דיברנו במסדרון של מתקן האימונים, הברטו סנטר, כאשר רודמן אמר שהוא צריך ללכת להרים משקולות. ההתחייבויות של היום נגמרו, והמקום הרגיש ריק מלבד מספר שיחות במורד המסדרון. עצרתי כאשר הגענו לחדר המשקולות – אני בטוח שהייתי כבר הייתי 100 מטרים מעבר לגבולות המפורטים שבמכתב האישור שלי – אבל רודמן נופף לי להגיע במבט שאמר שהאישור מקנה מעבר לכל מקום.

לא היה אף אחד מסביב, אז למה לא? הייתי שם כעיתונאי, באמת, והמקום נראה ריק. מדוע איני יכול להיות הלא-חבר המועדף לשם שינוי? עדיין, כאשר חייכם המקצועיים מוגדרים במובנים רבים על פי המקומות שאתם יכולים ולא יכולים ללכת, הפרה כמו זו יכולה להרגיש מגוחכת.

ומשחררת באופן מוזר.

החדר בצורת של ר', כפי שאני זוכר, הריצוף אדום, ותשומת הלב שלי נמשכה לתנועת אדם שהגיעה משמאלי, בחלק הארוך של ה-ר': אדם על הספסל. נהדר – נתפסתי. ראש הסתובב לכיווני. העיניים שלנו נפגשו.

ג'ורדן?

ג'ורדן!

תהיה רגוע. נינוח. אני, דניס, מייקל. שום דבר גדול. באמת. רק שלושתינו. רק שלושה בחורים שכמונו. רק שלושה בחורים שכמונו באולם.

מלמלתי משהו לדניס לגבי על כך שאני כנראה צריך ללכת. עיניו של מייקל נשארו עלי, ויכולתי להרגיש את החום של אלפי שמשות זורחות על פני. דניס ביטל את החששות האנושיים והפשוטים שלי – מייקל בסדר, העיד הנפנוף – וביקש ממני לשמור עליו. כאשר דניס סיים את הסט שלו, חשתי בנוכחות מאחורי. הסתובבתי.

ג'קסון?

ג'קסון!

מוחי רשם את הגעתו בשטף גלי מוח השמורים לרגע בו תיכוניסטים במסיבה פוגשים בשוטרים. כיצד הוא ידע? האם חברי החדש מייקל הלשין עלי?

פיל לא היה שם כדי להרים משקולות. הוא היה שם על מנת לגרש. המבט שהוא נתן לי היה בעיקר של רחמים – על מי אתה חושב שאתה צוחק? – ואולי מעט משועשע. הגבתי עם מבט שחשבתי שהוא אולי יעריך, אחד כזה שאמר שכל זה היה רעיון של דניס. אולי גם הפנתי את האצבע לעבר דניס, מוגנת על ידי גופי, כמו בן ערובה המסמן את מי שחטף אותו.

"זמן ללכת", היה כל מה שפיל אמר, וכך זה היה. זה בהחלט היה. אמרתי שלום לדניס, שצחק באותה נקודה. הייתי צריך לחלוף על פני פיל בדרכי החוצה, והוא עמד יציב במקומו, מסתכל דרכי לעבר דניס במבט נבוך על פניו. הכרתי את המבט הזה, למעשה אימצתי אותו בעצמי, וידעתי שיש מעבר לזה – יותר מהמוזריות התנודתיות של דניס, וכן, קסם אישי – מחכים לפיל, ולמייקל, ולבולס, ולשיקגו, ופחות או יותר לכל אחד אחר בעולם. מלמלתי התנצלות, שכנראה לא הייתה אפקטיבית, וכאשר פיל הסתובב לעברי אני נשבע שגיליתי משהו שמתקרב לקרבה בעיניו.

לפוסט הזה יש 11 תגובות

  1. טור תענוג ותרגום משובח
    רודמן היה כישרון נדיר ואישיות צבעונית.
    הבעיה זה עם אלו שיש להם כישרון נדיר אבל אישיות בעייתית….
    איך אהבתי את הבחור. עד היום הוא חביב בעייני
    😊
    תודה סמיילי

  2. תודה.
    השחקן היחיד שהיה לי כרטיס שלו בארנק שלי.
    אני חושב שהוא האהוב עליי אי פעם, החל בפיסטונס דרך הספרס ועד לבולס.
    וקניתי בזמנו את הספר למרות שלא היה לי ממש כסף.

  3. ב- 98' בעונת הריקוד האחרון עבדתי במובינג בשיקאגו. בשאר הזמן (זה לא היה הרבה) זחלתי עם מליניאק, אברהמי, אברם גרנט ועוד כמה מאחורי אריק הניג במסדרונות היונייטד סנטר בניסיון לתפוס קצת אבק כוכבים. ערב אחד יצא לי להזדמן (ממש לא במקרה) ל- cro-bar , מועדון חלוץ של מוזיקת האוס בשיקאגו. דניס נכנס עם כרמן אלקטרה. היא עלתה למעלה למרפסת ה VIP שמשקיפה על הרחבה. דניס נשאר למטה לרקוד עם הפריקים בכלובים. אולי בעצם כמו הפריקים בכלובים. טבעת מאבטחים מסביבו הרשתה רק לשוטים של טקילה ולבנות הכי יפות (עניין של טעם וריח) או הכי משוגעות או לבושות הכי חשוף להיכנס למעגל. כרמן גילגלה עיניים ושכחה ממנו, שוקעת בשיחה עם כל מיני חברים וחברות עם מיניות לא מוגדרת. דניס רקד כמו שהוא משחק. כאילו אין מחר. לא אורתודוכסי. לא מתפשר. מבולבל אבל נחוש. חושב עם הזין ומתנהג כאילו הוא לבד בחדר אבל בעצם גם רואה את עצמו כמו בורג נוצץ במכונה. הוא קילף שם הרבה בגדים אבל מעולם לא הוריד את משקפי השמש. אגדה שהיתה באמת

כתיבת תגובה

סגירת תפריט