עבור משפחת הלייקרס שלי – קייל קוזמה / תרגום Smiley

עבור משפחת הלייקרס שלי – קייל קוזמה / תרגום Smiley

עבור משפחת הלייקרס שלי

קייל קוזמה / וושינגטון וויזארדס
אוגוסט 10, 2021

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/posts/kyle-kuzma-los-angeles-lakers-washington-wizards-nba-basketball 

מהיום שבו הפכתי להיות לייקר, היה לי דבר אחד בראש.

הייתי חייב לשבת ולדבר עם קובי.

במשך כל הקיץ התחננתי בטלפון לרוב פלינקה כאשר אני מנסה לקבל זמן עם הממבה.

אני מציק לרוב כל הזמן עם כאלו, "בחייך, תעזור לי. אני מנסה לדבר איתו". וזה הולך ככה למשך איזו דקה.

ואז בסופו של דבר באיזה לילה, אנחנו נמצאים במינסוטה עבור משחק שהולך להיערך למחרת. כבר כמעט 11, אני עורך מתיחות בחדרי במלון, ואני מקבל טקסט רנדומלי, ממש משום מקום.

"היי, זה בין. בוא נאכל ארוחת ערב. ביום ראשון כאשר אתם חוזרים".

אני ככה, זה קובי….. שולח הודעות לטלפון שלי. מה לעזאזל בדיוק קורה פה עכשיו?

אז הופעתי במסעדה באותו ים ראשון.

אני תמיד מגיע בזמן לארוחת ערב, אבל באותו הערב הגעתי 15 דקות מוקדם יותר. אני פשוט יושב שם לזמן מה, עד שצוות האבטחה שלו הופיע. הם נכנסו פנימה, והם ככה, "היי, אנחנו הולכים לקחת אותך לשולחן. קובי אוטוטו מגיע. הוא נוהג לכאן".

אז אני יושב בשולחן לקראת ארוחת הערב, ואני פשוט ממתין.

יש לנו שני שולחנות בגלל ששולחן אחד הוא עבורי ועבור קובי, והשולחן הנוסף עבור שלושת או ארבעת שומרי הראש שלו. ואני פשוט יושב בשולחן לבד ומחכה לו. אני מתעסק בטלפון שלי, אני חושב על ארוחת הערב הזו, אני לוגם מהמים, אני חושב על איך הארוחה הזו הולכת להיות. ואז אחד מאנשי האבטחה מתרומם מהשולחן שלו. הוא ניגש לעברי ואומר, "היי, קובי בדיוק חנה. הוא מגיע תוך שתי דקות".

אני ככה, "בסדר, מגניב". אבל בפנים אני פשוט מזיע לאללה, ואני בכלל לא יודע מדוע אני מזיע כרגע. אני לובש חולצת טי-שירט לבנה, ואני מביט בחולצה שלי כאילו, לעזאזל.

ממש פתאום קובי צועד פנימה, וזה ממש כמו משה שחצה את הים. כולם במסעדה פשוט מביטים בו. והוא ניגש לשולחן, והוא ככה, "קוז, מה קורה בנאדם?" פשוט רגוע להפליא. אבל אני ככה, אוי לעזאזל, קובי יודע את השם שלי.

ישבנו בשולחן במשך איזה שעתיים. ואנחנו פשוט משוחחים על החיים, כדורסל, הילדות שלי, הילדות שלו. העליות והמורדות בקריירה שלו. אנחנו מדברים על החיים העסקיים שלו. דברים שממש השפיעו עליו. הדבר המגניב עם קובי – הוא תמיד מנסה להיות חכם יותר. הוא תמיד מנסה לקבל ידע נוסף, והוא מוצא את זה מכל דבר. אז הוא לא רק יושב שם ועונה על שאלות. הוא שואל אותי את כל הדברים, בנוסף. בחיי, דברים כמו, "איך החינוך שלך עיצב אותך? כיצד אתה חושב שזה עוזר לך בקריירה המקצוענית כרגע?" דברים כאלה. והוא לא היה חייב לעשות את הדברים האלה, אבל הוא עשה.

זה היה ערב מאוד מגניב עבורי. זה זכרון שרק הופך להיות חשוב יותר ומיוחד יותר עבורי כאשר הזמן חולף.

אבל אתם יודעים, זה פשוט מראה כמה אנשים היה לי ההזדמנות להכיר ולבנות מערכת יחסים כאן. יש את קובי, אבל גם יש לי זכרונות נהדרים ממג'יק, ומרוברט הורי (הוא תמיד בודק מה קורה), וג'יימס וורת'י, ועכשיו שלברון כאן, כמובן שאי אפשר לקבל משהו טוב יותר מזה. תמיד ניסיתי לנצח את לברון בדרכי לאולם. אני אפילו לא חושב שהוא הבחין בזה. זאת מטרה ששמתי לעצמי. וחברה אחרים, בנוסף. הנוכחות של אנטוני דיוויס שהוא מסוג שחקני ההגנה כמו שהוא ממש נתן לי השראה. לקבל את ראז'ון שילמד אותי את היתרונות בצפייה בוידאו היה כל כך חשוב.

צברתי את כל הידע הזה במהלך ארבע שנים, בחיי.

זה באמת מפוצץ לי את הראש. זאת הצורה הטובה ביותר שאני מסוגל לתאר את זה. אני לחלוטין אסיר תודה על כל מערכות היחסים, כל מה שהשגתי בלוס אנג'לס.

אני ממשיך לחשוב לעצמי כאילו, כמה אנשים על כדור הארץ זכו לומר שהם היו חלק מהזכייה באליפות של הלייקרס?

לאחר שנתי השנייה, כאשר הטרייד עבור איי די בוצע, הם שמרו אותי כאן, וזה היה עבורי כאילו באופן אישי, בסדר, זהו זה.

כאילו קיבלתי אסמכתא, היי, אנחנו מאמינים בך. אנחנו מאמינים שאתה שחקן מהסוג המנצח. ואנחנו מאמינים שאתה מסוגל לעזור לנו לזכות באליפות. שם התחלתי לראות בעצמי שחלק מהתמונה הגדולה כאן. חתיכה משמעותית בפאזל.

ואז זה קרה – זה באמת התגשם.

הלכנו לבועה, במהלך תקופה שהייתה קשה להפליא בעולם, וביצענו את זה.

אני זוכר שבלילה שבו זכינו באליפות, היינו בבועה, ואנחנו פשוט חוגגים עם הארגון. זה פשוט היה אנחנו כקבוצה וחברי הצוות שהיו כאן איתנו במשך כל הזמן. אז כולם הלכו למקום ההוא שתמיד נהגנו לאכול בו שנקרא טרי ברידג'ס. זה כבר היה ככה באמצע הלילה, וכולם נמצאים שם. כולם חוגגים. כולם שותים, מעשנים סיגרים. וזה פשוט היה סוריאליסטי בגלל שזה כאילו, בחיי …… זה באמת סוף הדרך. ניצחנו. מה לעזאזל אנחנו עושים עכשיו???

כמה פעמים בקריירה אתם מקבלים את החוויה של משהו כמו זה?

כמה פעמים בחיים??

מתוך כל החלקים הסוריאליסטים של להיות לייקר, זה שאני מעריך יותר מכל כנראה יהיה זה, ההזדמנות לשחק עבור האוהדים שבאמת אוהבים אתכם.

להיכנס למשחק ולקלוע כמה סלים, ופשוט לשמוע את הקהל שואג קוווווווז בסטייפלס סנטר…. בחיי, ההרגשה הזו היא הכל. זה משהו שלעולם לא אשכח.

יש לי כל כך הרבה זכרונות נהדרים מהמשחקים. כאילו, המשחק שבו קלעתי 41 בשלושה רבעים. זה היה מן משחק מהסוג שבו הייתי אחוז דיבוק. כל הערבים האלה עם קובי: אם זה היה 81, או 65, או 60 במשחק האחרון שלו אי פעם. או אפילו המשחקים בהם איי די נכנס לטירוף וקולע 45, 50. כאשר מתרחש ערב שכזה, אתם רואים את האוהדים נמשכים לכל סל. הם רוצים שתקלעו בכל פעם. עבורי להיות מסוגל לחוות את אחד מאותם ערבים שכאלה, זה היה פשוט….. סוריאליסטי.

זה ממש כאילו, כאשר אתם חווים משחק נהדר כשחקני הלייקרס, זה יותר מאשר רק משחק נהדר. זה כאילו כמו להיות חלק מהמורשת.

ואני מניח שמה שאני באמת רוצה לומר זה הכרת תודה, מעומק לבי – לכל האוהדים, לכל חברי קבוצתי, לכל חלק בארגון, לעיר לוס אנג'לס כולה. תודה לכם שהפכתם את ארבעת השנים האחרונות למה שהן היו עבורי.

תודה שנתתם לי להיות חלק קטן מהמורשת הנהדרת הזו.

ועם מדברים על המילה הזו – מורשת – אני צריך לספר לכם סיפור אחד נוסף על קובי, ואז אני מסיים.

אז הארוחה הזו עם קובי התקיימה, נכון – זאת שסיפרתי לכם אודותיה?? ובכן, אולי איזו שנה חולפת לפני שאני מגיע למצב שאני רוצה שניפגש שוב. לבסוף, אחרי הכל, בקיץ לאחר מכן אני שולח לו הודעה כאילו, "היי, קובי, אנחנו צריכים להתאמן. אני רוצה ללכת לאולם איתך".

וזאת הייתה אותה סיטואציה כמו בפעם הראשונה….. שבה אני מנסה פעמיים, שלוש, להשיג את האימון הזה. הוא איש עסוק. הוא מטייל כל הזמן. הוא עושה דברים. אבל אז לקראת סוף הקיץ, כנראה בסביבות אוגוסט, הוא יצר איתי קשר ממש משום מקום. זה פשוט סוג הבנאדם שהוא היה. הוא היה קובי, אתם מבינים מה אני אומר?? הוא היה ספונטני ופשוט היה עושה דברים תוך כדי תנועה. אז אני בלוס אנג'לס, זה ערב יום שבת, ואני עומד לצאת עם מספר חברים. ואז אני מקבל הודעת טקסט רנדומלית ככה בערך ב-9:45, ממש שאני כבר עם רגל מחוץ לדלת.

"היי, בחור, תפגוש אותי בניופורט ב-8:00 בבוקר של יום ראשון".

אותו יום ראשון בבוקר היה הבוקר שלמחרת. אז התקשרתי לחברה שלי שאיתם אני יוצא לאכול, ואני ככה, "היי, אני מבטל. יש לי אימון מחר. נראה אתכם יותר מאוחר". ופשוט ניתקתי את הטלפון. ניופורט נמצאת בערך במרחק של שעה ממני, אז התעוררתי ממש, אבל ממש מוקדם. משהו כמו 5:45 ועזבתי את הבית שלי בערך ב-6:30. אין אף אחד על הכביש, אז אני מגביר לאט לאט כדי להגיע לניופורט בגלל שאני כבר לא מסוגל לחכות. ופשוט יש לי את החיזיון הזה של קובי בראש שלי, שלו שהוא פשוט נמצא באולם מוקדם, כבר שם ממתים לי ומזיע או משהו כזה. אני מגיע לשם בערך בסביבות 7:15. מקדים בארבעים וחמש דקות. ברור, הבחור המז***ן לא מופיע עד 8:05 – ויש לנו אימון בשעה שמונה! וזה היה לחלוטין בסדר גמור, אבל פשוט מצחיק עבורי בגלל שכמובן שאני מזיע כהוגן מהמחשבה שקובי נמצא שם לפני.

אנחנו מתחילים את האימון, וזה לחלוטין האימון הקשה ביותר שאי פעם עשיתי בחיים שלי.

וכפי שאמרתי, זה אוגוסט. זה קרוב מספיק לתחילת העונה, בתקופה שאני בדרך כלל כבר נמצא בכושר די טוב. אני רץ, אני מתחמם, אני מבצע מספר תרגילי מתיחות. אבל קובי אומר לי, "בסדר, אנחנו הולכים לבצע את המהלך הזה, תעשה את המהלך הזה. אנחנו מבצעים 25 חזרות על כל תנועה". בדרך כלל אתם באולם וזה פחות או יותר לבצע איזה 10, 12 פעמים, או משהו כזה. אנחנו מבצעים 25 מכל דבר, בחיי. אני מסיים את האימון הזה. אני לחלוטין, אבל לחלוטין מותש. וחשבתי שזה האימון הגרוע ביותר של החיים שלי בגלל שאני מחטיא זריקות וכל הדברים האלה. אבל אתם יודעים, אנחנו מסיימים חזק, לוחצים ידיים ועוזבים.

אני נתקל ברוב ביום למחרת, והוא אומר, "היי בחור, קובי אמר שהיה לכם אימון נהדר. הוא אמר שאתה בכושר די טוב". ואני הייתי ככה, אין שום מצב שהוא אמר את זה.

כל כך מצחיק, בחיי.

מחמאה אחת מקובי, זה באמת כל מה שדרוש. אני הולך לספר לנכדים שלי על הפעם ההיא שקובי אמר שאני בכושר. אתם נוצרים דברים כאלה אתכם.

הרגשות שאני מרגיש יותר מכל עכשיו, כאשר אני יושב לכתוב את זה, הם הכרת תודה.

אני נרגש להביא את כל הדברים שלמדתי מקובי ומלברון ומאיי די איתי לדי סי, ולהיות מנהיג.

אני נרגש להשתמש בכל ניסיון העבר שלי כדי לפרוש כנפיים – ובתקווה לקבל הזדמנות לעזור לנו לעשות משהו מיוחד.

כל מה שעברתי…. כל מערכת יחסים שהייתה לי וכל שיעור שלמדתי…. אני באמת מאמין שזה הכין אותי להצלחה בוושינגטון.

אני יודע שלהיות בסביבתו של לברון גרם לעיצוב מחדש של החשיבה שלי בכל המובנים החשובים. כאילו, רק הרעיון של החשיבה על המשחק שהוא הרבה יותר מרק תוצאה. אני חושב כי השנתיים הראשונות שלי כאן, הייתי די משועבד ללוח התוצאות. אבל עכשיו, היו לי מספר משחקים השנה, שם דחפתי את עצמי הרבה יותר מעבר. או הרעיון של ההתחייבות המלאה לעשות את הכל – ופשוט לצפות בבחור כמו לברון משחק הגנה, קולע, מייצר מהלכים, וגם לוקח ריבאונדים, ובעיקרון נותן את כל כולו, ערב אחר ערב. מעולם לא חשבתי שאני אהיה קרוב לטריפל דאבל…. אבל אני מבין איך סוג המשחק הזה הוא אפשרי עכשיו.

ועכשיו, אני זוכה לעשות לעצמי שם מחדש.

לקבל את ההזדמנות להיות בוושינגטון, בקבוצה מלאה בחברה אשר מוכנים להראות מה הם מסוגלים…. אני חושב שאני הולך להתאים בקלות. אני רעב לקחת את המשחק שלי לרמה הבאה.

הצורה שבה אני רואה את זה, אני בצומת דרכים – אבל לא צומת מהסוג הרע.

זוהי התחלה חדשה.

אני לא בהכרח אותו ילד בן 21 שהגיע לליגה. אני בחור צעיר בן 26 שעבר המון דברים. זה מה שבאמת היה מיוחד באותן ארבע שנים. יש את אלו שהיית בהן שחקן שנה ראשונה, שנות הבגרות המוקדמות שבהן אתם פחות או יותר בוגרים, אבל לא. וכל מי שהיה חלק מהתקופה שלי כאן צפה בי במהלכן. הרבה עליות ומורדות ופשוט רק…. צמיחה. הייתה לי ההזדמנות ללמוד כיצד ללמוד מעבר לאינדיבידואל, ולהפוך למישהו שמסוגל לעזור להביא באנר לתלייה לעיר. זה מצריך סוג מסוים של התפתחות והקרבה.

ואני לא לוקח את זה כמובן מאליו אפילו לא לשניה אחת.

אז תודה לכם בלוס אנג'לס, על שתמכתם בי. על זה שצרחתם את שמי באולם. על שנשארתם איתי במהלך הפציעות והזמן שישבתי בחוץ. עבור הכל.

כפי שאמרתי, אני כל כך אסיר תודה. ובנוסף…. דבר אחד נוסף.

אני גאה לאללה.

פעם לייקר, תמיד לייקר.

לפוסט הזה יש 12 תגובות

  1. תודה סמיילי אחלה תרגום,
    מדהים שהוא כבר בן 26 הזמן טס.
    כשמסתכלים על הרוסטר שהלייקרס שחררו בחמש השנים האחרונות קשה שלא לתהות מה היה קורה אילו…
    קוזמה, בול, רנדל, נאנס, אינגראם, הארט, זובאץ', קלארקסון ואם תרצו אפילו דיאנג'לו ראסל.
    אף אחד מהם לא באמת הפך לכוכב והקבוצות של רובם דישדשו רוב הזמן. פה ושם היו הבלחות עונתיות למשל רנדל בול ואינגראם, אבל נראה שהתקרה שלהם די ברורה ולא ממש גבוהה (ברמה האישית).
    בכל זאת – רובם נמצאים על אותו טיים ליין ואם הייתה סבלנות והיו מריצים אותם ומפתחים אותם, בתוספת ותיק או שניים מהדרג השני הגבוה (למשל כריס פול או הולידיי, אולי ג'ורג' או אפילו קאוואי) – הייתה יכולה להיות שם קבוצת פלייאוף טובה ויציבה עם עומק והרבה שמחת חיים.
    הטרייד על דיוויס העלה לקבוצה את התקרה לשמיים אבל המחיר לאורך זמן היה גבוה. אם לא אליפות הבועה – זה היה נחשב לטרייד נוראי, מפרק מועדון. עם זאת, עדיין אי אפשר לסגור עליו את הגולל. גמר מערב או גמר כללי השנה יצדיקו אותו לחלוטין.
    ברמה האישית קוזמה פוטנציאל נחמד אבל לא יציב. קשה לבנות עליו למרות שבינתיים בוושינגטון הוא נותן עונה טובה מאוד.

    1. לא היה מנוס. הכי כאב לי על רנדל כי ממש אהבתי אותו אבל כמו שג׳רי באס אמר יהלום אחד גדול שווה 4 קטנים והטרייד על איי די היה מוצדק ההוכחה שעם אינגרם הארט ובול הם מעולם לא עשו פלייאוף בעוד ללייקרס יש טבעת. גם העזיבה של רנדל מבחינתי מסמלת שעם הסגל היה נשאר כמו שהוא שחקנים היו עוזבים לבסוף גם כי קשה לשמור על הרבה שחקנים טובים אבל לא כוכבים בקבוצה וגם כי בלייקרס תמיד יחפשו כוכב גדול שהוא סמל אז גם אם לא לברון היו חותרים לחפש מישהו כזה

  2. תודה סמיילי. תרגום מעולה.
    אילולא קובי אני לא בטוח שקוז היה נשאר כזה אוהד לייקרס איום. אני בטוח שהטרייד שלו לוושינגטון פגע בו כפגז מתותח. הפגישה והאימון עם קובי הדביקו את קוז ללייקרס לעולם ועד.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט