מעולם לא רציתי להיות הבחור הזה – קריס האמפריז / תרגום Smiley

מעולם לא רציתי להיות הבחור הזה – קריס האמפריז / תרגום Smiley

מעולם לא רציתי להיות הבחור הזה

קריס האמפריז / פרש מה-NBA
מרץ 27, 2019

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/global/articles/kris-humphries-i-never-wanted-to-be-that-guy

נהגתי להאכיל אבק את מייקל פלפס. אמיתי. לפני שהייתי הבחור הזה, הייתי שחקן כדורסל. ולפני שהייתי שחקן כדורסל, הייתי השחיין מספר 1 בגילאי הילדים באמריקה (ואני חושב שאולי, בנקודה מסוימת, בעולם).

באותם ימים, הייתי מוחץ את פלפס. גם את לוכטה. תנו שם של שחיין אולימפי, וכאשר היינו בני 10, אני כנראה הבסתי אותם. זה כמה טוב הייתי. הייתי כל כך טוב במים שזה למעשה היה די משעמם.

והייתי ילד שחצן וחצוף.

אני יודע שרוב האנשים כנראה חושבים שגדלתי בלוס אנג'לס או משהו, אבל למעשה גדלתי על אגם במינסוטה, בערך 10 דקות מפייזלי פארק. ככה שראינו את האגדה בסביבתנו כל הזמן. נשבע באלוהים, הייתי נוהג ללכת למכולת עם אבא שלי, והייתה שם הלימוזינה הארוכה הזו החונה על ארבע חניות מול החנות. תמיד ראיתי את הילד הקטן הזה הולך שם בין המעברים של דגני בוקר עם החליפה הסגולה הזו ומוקף באיזה 10 שומרי ראש.

כאילו כל הזמן.

לבסוף, יום אמרתי, "אבא, מי זה הילד הזה?"

ואבא שלי ענה, "על מה אתה מדבר?"

אמרתי, "הילד הזה שם שמחזיק בקורנפלקס".

"והוא אמר, "מה? זה פרינס".

הוא היה נוהג לשוטט שם כל הזמן. זה לא היה עניין גדול. אנשים אפילו לא היו מטרידים אותו. זאת הייתה מינסוטה.

בכל מקרה, מכיוון שגרנו ממש על האגם, השחייה הגיעה באופן טבעי. התחרות היחידה שלא הייתי טוב בה הייתה ה-200 מטר בסגנון חופשי. אז כאשר הייתי בן 12, היה את המפגש שחייה הגדול הזה ברוצ'סטר, ואני הייתי ככה, אני חייב לשרוף את ה-200.

ניצחתי בכל תחרות אחרת.

בום, עם השריקה, ואני בתוך המים, ואני טס. נגעתי בקיר והסתובבתי, ואני כבר נמצא הרחק לפני כולם. נגעתי בקיר ושוב הסתובבתי. אני פשוט בזון, נכון?

לבסוף, נגעתי בקיר כדי לסיים. נגמר. מרים את הראש מעל המים, יוצא מהבריכה. לעזאזל אני אלוף. ריסקתי את ה-200. בלי בעיה. יאללה קדימה.

ואז אני שומע את הורי ביציעים….

והם אומרים … משהו?

צועקים משהו?

הם ככה, "תיכנס פנימה!!!!!!!"

זה כמו בסרטים, כמו סוג של עיוות.

אני ככה, מה?

הם צורחים, "קריס, תיכנס חזרה פנימה!!!!! אל אלוהים, תיכנס חזרה לבריכה!!!!!!!!"

הסתובבתי, ואני רואה שכולם עדיין שוחים.

לא ריסקתי את ה-200.

ריסקתי את ה-150.

איכשהו, איבדתי את הספירה של הבריכות. אני ממש התבלבלתי לעזאזל, אחי. עשיתי שש, לא שמונה. אז אני עומד שם, כמעט יבש, עם המבט המטופש הזה על פני, וכל ההורים ביציעים מסתכלים עלי ישירות ללא מילים.

הייתי כל כך נבוך שיכולתי למות. זה היה כל כך רע. הרגשתי כאילו העולם שלי נגמר.

מאותו יום ואילך, הייתי ידוע ברחבי מינסוטה לפי הכינוי 150.

אבא שלי נהג להסתובב בבית, ככה, "מה המצב, 150?"

למשך 20 שנה, ניסיתי לקבור את הזיכרון. אבל קרה דבר מצחיק. שיחקתי במדיסון סקוור גארדן בפעם הראשונה לאחר שהנישואים שלי נגמרו, וקיבלתי שריקות בוז כל כך רמות שזה היה מטורף.

אני מתכוון לשריקות בוז שמרגישים אותם עד לעצם.

לא הייתי יותר קריס האמפריז. לא הייתי אדם אמיתי. הייתי הבחור הזה. ואני עומד שם על קו העונשין מחכה לשופט שיגיש לי את הכדור, והגארדן רועד, וכל מה שאני מסוגל לחשוב עליו זה, טוב, הנה עוברים את זה שוב, מאה חמישים לעזאזל.


מעולם לא רציתי משהו מזה.

במשך כל חיי, רק רציתי להיזכר כאתלט נהדר.

כאשר נשרפתי מהשחייה בחטיבת הביניים, ניקזתי את כל כולי לכדורסל. היה לי סוג של הרגל קטן עם אבי. היה לנו את תחנת הטלוויזיה WGN במינסוטה, ככה שתמיד היינו צופים בבולס ביחד ואני הייתי מבצע 500 שכיבות סמיכה ו-1,000 כפיפות בטן בסלון בזמן ש-MJ עושה את שלו. אני חושב שעשיתי יומן ספרותי על הרשל ווקר וקראתי שהוא עשה זאת כילד.

זה מצחיק כי כאשר הגעתי ל-NBA, אני זוכר שקרלוס בוזר היה ככה, "תן חסימה, Bowflex [מכשיר כושר ביתי]!"

אני הייתי כאילו, "Bowflex?"

והוא ממשיך, "כן, אתה נראה כמו אחד אחד מהענקים המפוסלים והחלקים האלה מהפרסומות לכושר".

אמרתי לו איך הייתי נוהג לעשות 1,000 כפיפות בטן בכל ערב לפני שהייתי הולך לישון, והוא חשב שזה הדבר הכי מצחיק בעולם.

בכל מקרה, תמיד אהבתי כדורסל, אבל כאשר הייתי בן 13, היה לי רגע. אבא שלי היה בנסיעת עסקים לשיקגו, והוא לקח אותי איתו והפתיע אותי עם כרטיסים לבולס. זה היה השיא של הבולס ב-97. MJ בשיא. איבדתי את העשתונות. נכנסו לבניין, והאור נכבה, והם הולכים לעשות את הצגת השחקנים הקלאסית הזו, והייתה את ההרגשה הזו באוויר. איני יכול להסביר זאת טוב יותר. הייתה את האווירה הזו. זה היה ברמה אחרת.

אורות הניאון החלו להבהב, והשיר הזה התחיל (אתם מכירים את השיר), והם הכריזו על מספר 23, וכולם איבדו את העשתונות שלהם. אני עדיין יכול לזכור כל פרט קטן. אני זוכר למעשה שחשבתי, אני הולך לשחק ב-NBA יום אחד. אני הולך להיות שם.

מאותו הרגע, כל הזהות שלי, כל החיים שלי, היו סביב הכדורסל. למעשה לא היו לי תחומי עניין אחרים. לא עשיתי שום דבר אחר. הייתי כל היום בחדר הכושר. עיצבתי את משחקי לפי עידון וקליעה. עברתי את התיכון ואת המכללה במחשבה שאני הולך להיות דריק נוביצקי הבא.

כאשר נבחרתי בדראפט על ידי יוטה, חשבתי שאני הולך להיות סופרסטאר וסקורר, 100%.

עדיין הייתי צעיר שחצן וחצוף.

ואז, לעולם לא אשכח, באחד המשחקים הראשונים, אנחנו משחקים מול דריק נוביצקי והמאבס, ודון נלסון היה המאמן שלהם. נכנסתי למשחק, ובכל מהלך שהם שיחקו, נלסון רץ לאורך קו החוץ כאשר הוא צורח מהלכים עם המספר שלי בסופם.

פעם אחר פעם.

בידוד! … 43! 43!

מעבר! מעבר! … 43! 43! 43!

לקח לי אולי ארבע התקפות במגרש להבין שכאשר קוראים במספר שלך ככה ב-NBA, המשמעות של זה, "תריצו את זה דרך שחקן השנה הראשונה בכל פעם".

שרפו אותי. זה היה כאילו, "אה, זה ה-NBA. הם פשוט יחרבנו עליך, בלי שאלות מיותרות, ואין שום דבר שתוכל לעשות לגבי זה".

בשתי העונות הראשונות, אני פשוט לא הבנתי את זה. אני לא הבנתי כיצד צריך להתנהל. הגעתי באמונה שלמה כזו של המנטליות הרוצחת של MJ, וחשבתי שצריך להיות מעט שחצן. אבל לא הייתי MJ. הייתי ממוצע של שלוש ושלוש.

ואז יום אחד, הסוכן שלי, דן פייגן הנהדר (שינוח על משכבו בשלום), נתן לי את העצה הכי טובה שיכולתי לקבל אי פעם בקריירה. אולי בכל חיי. הוא אמר, "קריס, אני אגלה לך סוד קטן. אם אתה רוצה להחזיק מעמד בליגה לזמן ארוך, אנשים למעשה צריכים לאהוב אותך. ואתה יודע מה? בוא פשוט נקרא לזה כך. אנשים לא אוהבים אותך".

אני יודע שזה נשמע מאוד פשוט, אבל אני יכול לומר לכם, לאחר שנלחמתי במשך 13 עונות ב-NBA, חלק גדול מהמאמץ להישאר רלוונטי, אם אתם לא סופרסטארים, פשוט מסתכם ל … "האם זה בחור הוגן שהולך לסתום את הפה ולעבוד חזק?"

אם לא, ישנם עוד 1,000 בחורים שיכולים לקפוץ מהאולם. העניין הוא, תמיד יש עוד רמה לעבוד עבורה. תמיד רציתי להיות דירק, אבל לא ממש הבנתי את העבודה שדירק משקיע כדי להיות דירק. כאשר העבירו אותי בטרייד למאבס, אני זוכר שהגעתי ביום הראשון של מחנה האימונים, ושוחחתי עם אחד המאמנים, ואמרתי, "בנאדם, פשוט חכה. אני הולך להיות האיש שיעבוד הכי קשה באולם הזה".

והוא כזה, "מצחיק, לא".

אמרתי, "אני נשבע. אתה תראה".

והוא ענה, "כן, לא. יש איזה בחור שאולי שמעת את שמו וקוראים לו דירק".

אנשים חושבים שדירק הוא קלעי חלקלק, אבל מוסר העבודה שלו הוא מגוחך. הייתי מגיע שעתיים לפני האימון, במחשבה שאני הולך לנצח אותו בהגעה לאולם, והוא כבר היה שם עם גורו הקליעה הגרמני שלו, מתאמן על המקרים הכי משוגעים שאתם יכולים לדמיין. הבחור היה זורק זריקות בסיבוב על רגל אחת, מבצע סקוואטים, כאשר ידו של הגורו שלו מול פניו.

הייתי אומר, "דירק, מתי המצב הזה יקרה אי פעם במשחק?"

ודירק היה עונה, "אתה לעולם לא יכול לדעת".

הוא היה קורע מצחוק. הוא היה נוהג לקרוא לכולם "המבורגרים". איני יודע עם זה ביטוי גרמני או שהוא פשוט המציא את זה. אבל אם הוא חשב שאתם ליצנים, הייתם "המבורגר". ככה שאם בחור אחר בקבוצה השנייה ניסה לתת הטבעה הפוכה או משהו כזה במהלך אימוני הקליעות, דירק היה מנענע שראשו ואומר, "שימו לה להמבורגר הזה".

או שאם היינו בהובלה של 20 והוא היה יורד מהמגרש ברבע הרביעי, הוא היה מסתובב לספסל וצוחק, כאילו, "איזו חבורה של המבורגרים".

הוא היה המודל לחיקוי שלי, אבל הוא היה כל כך מגניב שהייתה לי הרגשה מספיק נוחה לידו כדי להתחיל לצחוק איתו באימון. ואז, יום אחד, צחקנו לגבי משהו, וריק קרלייל הסתובב אלי ומשום מקום יורה, "היי האמפריז, אל תעשה זאת".

אמרתי, "מה עשיתי, המאמן?"

הוא ענה, "אתה לא מתלוצץ עם דירק".

אמרתי, "אבל אנחנו רק … רק עשינו קצת כיף, המאמן".

הוא ענה, "לא, דירק עושה כיף. אתה לא תעשה כיף. אתה צריך להתרכז. דירק? הוא אפילו לא צריך להתאמן. הוא דירק לעזאזל".

אני לא חושב שהוצאתי מילה או חייכתי למשך שבועיים. זאת הייתה העצה המושלמת עבורי, בגלל שהם העבירו אותי בטרייד לנטס באותה העונה, והקריירה שלי פחות או יותר הייתה תלוייה על חוט השערה. הייתי הפורוורד הרביעי בניו ג'רסי. לא קיבלתי את הדקות שלי. זה פחות או יותר נגמר.

ואז לילה אחד, הובסנו על ידי מיאמי, ואייברי ג'ונסון הכניס אותי. ביצעתי עצירה. ביצעתי עוד עצירה ולקחתי כדור חוזר. ואז בפעם הבאה בהגנה, דווין וויד ניסה להטביע הפוך עלי.

חסמתי אותו, וזה פחות או יותר הציל לי את הקריירה. בסשן הבא של הצפייה בוידאו, אייברי הריץ את הקטע הזה שלוש פעמים עבור כולם, והוא אמר, "זאת הצורה שבה אנחנו צריכים לשחק. אני רוצה לראות תשוקה".

הוא אפילו לא אמר את שמי. אבל זה הכה בי, כאילו, בסדר, זאת הדרך שבה אשאר בליגה. אני אקח כדורים חוזרים ואני אקרע את התחת בהגנה.

האירוניה בקריירה שלי שאני סוף סוף הבנתי איזה סוג של שחקן הייתי שרק הגעתי לנטס. הלכתי לנסות לקחת 10 כדורים חוזרים ולסתום. לא הייתי הבחור הזה. הייתי שחקן שנלחם. הרגשתי כאילו ידעתי מי אני הייתי, סוף סוף.

ואז פגשתי בחורה שמסתבר שתהפוך למאוד מפורסמת, והתחתנתי, ו…. לעזאזל.

תראו, הייתי צריך לדעת למה אני נכנס. לחלוטין הייתי נאיבי לצורה שבה חיי הולכים להשתנות. אבל הדבר האחד שבאמת מפריע לי הוא כאשר אנשים אומרים שהנישואים שלי היו מזויפים.

לחלוטין יש הרבה בעולם הזה שהוא לא אמיתי. אבל היחסים שלנו היו אמיתיים ב-100%. מתי שברור היה שזה לא עובד … מה אני יכול לומר? זה מסריח. זה אף פעם לא קל לעבור את המבוכה הכרוכה במשהו כזה – עם החברים שלך, עם המשפחה שלך…. אבל כאשר זה התפרסם ככה בציבור, מול כל העולם, זוהי רמה אחרת לגמרי. זה היה אכזרי.

לא ידעתי כיצד לטפל בזה, בגלל שמעולם לא חשבתי שאני הולך להיות מפורסם בדרך הזו. אני זוכר שהיה לי את הרגע הזה שקיבלתי שריקות בוז מחרידות בפילי, וחשבתי לעצמי, "למה למעשה הם בכלל שורקים לי בוז? האם זה בגלל שאני הבחור הזה מהטלוויזיה? האם הם חושבים שניסיתי להיות מפורסם? האם זה בגלל שהם חושבים שאיני מכבד את משחק הכדורסל?"

האחרון זה מה שהרג אותי, בגלל שכל מה שאי פעם רציתי להיות ידוע בגללו זה הכדורסל.

במשך כל חיי, הייתי די בטוח בעצמי, בחור שמח. אבל שום דבר לא יכול להכין אותכם להרגשה של ללכת ברחוב, או להיות באיזשהו מקום, באמת – במכולת, בתחנת דלק – ושאנשים פשוט ניגשים אליכם ומנסים לצלם אותעם, מנסים לתפוס אותכם, אומרים מה שמתחשק להם.

זה לא נורמלי. אלו לא אמורים להיות החיים האמיתיים.

אני אהיה כנה, התמודדתי עם הרבה חרדה, במיוחד כאשר נמצאים במקומות הומים באנשים. הייתה שנה שבה הייתי במקום אפל. לא רציתי לעזוב את הבית שלי. אתם מרגישים כמו … אני לא יודע … כאילו כל העולם שונא אותכם, אבל הם בכלל לא יודעים למה. הם בגלל לא מכירים אותכם. הם רק מזהים את הפנים שלכם, והם פשוט עליכם.

היו כל כך הרבה פעמים כאשר הייתי בתחנת דלק ורק קונה מים או משהו, והקופאי היה נותן בי מבט, ויכולתי להרגיש את זה מגיע.

"היי, האם אתה … הבחור ההוא?"

והייתי עונה, "אה! לא, אני פשוט דומה לו".

או שהייתי עונה, "לא, אני בלייק גריפין. אנשים נוטים להתבלבל בינינו".

לא רציתי להיות קריס האמפריז. זוהי ההרגשה הכי מטורפת בעולם, לא לרצות להיות עצמכם. ואפילו לא רציתי להגיד משהו כדי להגן על עצמי, בגלל שהרגשתי שלא יכולתי לנצח. אי אפשר לצאת על העיתונות. אי אפשר לצאת כנגד המכונה. אין שום טעם. ואפילו אם הייתי משחק במשחק הזה, הרגשתי כאילו זה יהיה חוסר כבוד למשחק הכדורסל.

בכנות, המשק היה הדבר היחיד שהעביר אותי תוך כדי זה. המשחק ומשפחתי.

לעולם לא אשכח, שיחקתי מול הניקס בשיא של כל זה, ולאחר המשחק ג'רמי לין רואיין על ידי הטלוויזיה, ומאיזושהי סיבה הם שאלו אותו, "למה הקהל הזה כל כך שונא את האמפריז?"

וג'רמי ענה, "בחיי, אני לא יודע. אני לא מבין את זה, בגלל שהוא חתיכת ריבאונדר. הוא משחק חזק".

זה היה דבר קטן, אבל אני בטוח שאין לו מושג כמה זה היה משמעותי עבורי. זה ממש היה משמעותי. המטרה שלי בכל זה הייתה להישאר במשחק למשך כמה זמן שאוכל, בגלל שהמשחק הוא הדבר הכי נפלא בעולם. אני יודע שזה אולי מובן מאליו, אבל אולי שווה לומר את זה, בגלל שעכשיו אתם תמיד שומעים כמה שוחקת היא העונה, ואיך שמדובר בעסק … וזה לחלוטין נכון … אבל אני מרגיש שמה שהחברה פחות אומרים הוא זה:

לשחק ב-NBA זה פחות או יותר הדבר הכי כיפי בעולם כולו.

זה מדהים.

והייתי מספיק בר מזל לגדול במשפחה שאף פעם לא הייתי צריך לדאוג לגבי הכסף – ככה שאני לא מדבר על הכסף. אני לא מדבר על המטוסים והמלונות. אני מדבר על כך שהשם שלכם מוכרז מול 20,000 איש, ואתם מסתדרים לכדור הביניים עם דירק, או דאנקן, או קובי? בחיי, זה לא מציאותי. אפילו לאכול חרא מדון נלסון זה לא מציאותי. בכנות, 99% מהזמנים הכי כיפים בחיי קרו באולם או בחדר ההלבשה. אפילו כאשר סתם יושבים, מקשקשים עם החברה, זה הדבר הכי נפלא שיש.

ישנו רגע אחד במיוחד שאתם בחיים לא תוכלו לקחת ממני, כל עוד אני חי. שיחקנו מול דאלאס לאחר שהם העבירו אותי בטרייד, ונכנסתי לתוך חדר ההלבשה של המאבס כדי לומר שלום לחברי קבוצתי הישנים לאחר המשחק.

היה לי משחק די טוב – משהו כמו 15 ו-15.

דירק וג'ייסון קיד ישבו על שולחן הטיפולים, מקבלים עיסוי או משהו. לחלוטין שתי אגדות, בחיי. אז אני משוחח עם דירק, רק מתעדכן מה קורה, ואז ג'ייסון מסתובב לדירק ואומר, "הבחור הצעיר לקח את העניינים לידיים שלו הלילה, אה?"

עד היום הזה אני עדיין מקבל עור ברווז.

אם אתם שואלים אותי מדוע שיחקתי את המשחק, זוהי הסיבה ממש שם.

בכל פעם שהייתי באולם, כל דבר אחר היה נעלם. אולי לא הפכתי להיות הסקורר שחשבתי שאני הולך להיות, ובהחלט עברתי זמנים קשים, אבל בסופו של היום, החזקתי מעמד 13 עונות בליגה הזו. לא הרבה בחורים יכולים לומר זאת.

היום, אני באופן רשמי פורש מה-NBA.

אני יודע במרבית האנשים תמיד יראו אותי כבחור המז**ן הזה מהטלוויזיה. ואני מבין את זה. חתמתי לגבי זה. אני לא רוצה בכלל רחמים. אבל אני מקווה שאוהדי כדורסל אמיתיים יזכרו אותי כלוחם, לבחור שהפך לחתיכת ריבאונדר, וכבחור שתמיד ניסה לשים את המשחק באור הכי חיובי שלו.

מעולם לא הייתי בחור שרצה להיות מפורסם. אני בחור ממינסוטה שאוהב את משחק הכדורסל. וכן, ב-99 פעמים מתוך 100, כאשר אנשים ניגשים אלי, זה עדיין "אחי, האם אתה הבחור ההוא?"

אבל בפעם היחידה מתוך 100, מישהו ניגש ואומר משהו כמו, "היי, שים את כל השטויות בצד, צפיתי במשחקים האלה של הנטס, וממש שיחקת חזק, בנאדם".

בכל פעם שזה קורה, אני מודה לו, אבל עמוק בפנים, אני כמעט ורוצה לעצור כדי לתת להם חיבוק.

בגלל שזה כל מה שאי פעם רציתי להיות ידוע עבורו. אפילו עכשיו, כאשר הלכתי מהמשחק, אני מנסה להישאר באזור ולעבוד על מסלול חדש לחיים שלי. אני פיתחתי מספר עסקים עם מעט השראה מהאגדה בעצמה.

זה היה סוג אחר של מאבק, ולאחר הרבה עבודה קשה, אני למעשה הולך לפתוח 7 מסעדות של Crisp & Green ברחבי המערב התיכון, ואני למעשה כבר פתחתי 10 זכיינויות של Five Guys וממשיך לספור.

כן, אחי.

תאמינו לזה.

המבורגרים.

תודה לך דירק.

תודה לכם הוריי, אחותי, משפחה וחברים.

תודה לכם המאמנים נובאק סניור וג'וניור, כריס קאר וטרנט טאקר על שעזרתם לי להגיע ל-NBA.

תודה לכל האוהדים שלי ולכל מי ששם שבאמת יודע מי אני.

תודה לך, משחק הכדורסל, ולהיכל התהילה של התיכונים במינסוטה עבור הצגתי היום – איזה כבוד, אני בהחלט מעריך זאת.

וברור, תודה לך ג'יי, בכך שלא זרקת אותי מהקבוצה.

שלושים שנה וזהו.

שלכם,

קריס

לפוסט הזה יש 7 תגובות

  1. טור תענוג, תודה לך סמיילי
    נחמד לקרוא את הסיפור של שחקנים משלימים. מעניין.
    תיכף אנסה לחפש מי הייתה אשתו. מצלצל לי מוכר אבל לא זוכר
    🤣

  2. תודה רבה על הטור. לא הבנתי למה הוא מציין את השנתיים בניו ג'רזי אבל מסתבר שהוא עשה בהן ממוצעים של דאבל דאבל

  3. סיפור חיים מעניין. לא היה לי מושג שהוא היה שחיין. לא הבנתי מה הייתה המטרה של סיפור החיים של האמפריז מלבד…סיפור חיים. אבל מעניין מאד ותרגום מצויין.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט