המעקב – אלן יוסטון / תרגום Smiley

המעקב – אלן יוסטון / תרגום Smiley

המעקב

אלן יוסטון / פרש מה-NBA
דצמבר 22, 2020

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/posts/allan-houston-new-york-knicks-basketball-nba 

"יוסטון … זריקה בתנועה פוגעת בקדמת הטבעת…."

"וזה בפנייייייים!!!!"

השידור של גאס ג'ונסון בזמן הזריקה בשנייה האחרונה שלי מול ההיט בפלייאוף של 99' לעולם יהיה חרוט בזכרוני.

לפחות פעם בשבוע מזכירים לי את הזריקה הזו – אם זה מישהו שאני פוגש בנמל התעופה או מישהו בתור במכולת, או איפה שזה לא יהיה. העקביות של התזכורת הזו משמעותית עבורי, ולחלוטין … וזה מראה מה המשמעות שלה עבור ניו יורק.

אבל אני חייב לומר, במהלך 20 השנים שעברו מאז הזריקה הזו, דבר מצחיק קרה. בימים אלו, כאשר אני מעלה זיכרונות או מדבר עם חברה צעירים לגבי זה, אני לא מזכיר את הנסיבות, או את המתח. אני למעשה בכלל לא מדגיש את העובדה שהזריקה נכנסה פנימה.

במקום זה, אני מתמקד על ההכנה והביצוע.

ואני מדבר על …. המעקב!

שזה למעשה מטאפורה לחיים.

כאשר הזריקה הזו קפצה פנימה, כל דבר באותו הרגע היה קשור להווה, ומה בדיוק השגנו בכך שניצחנו את היריבים הכי גדולים שלנו, אלו שהיו במקום ה-1 בקונפרנס המזרחי, על במה כה גדולה. אבל מספר שניות לאחר מכן, מצאתי את עצמי נזכר בחזרה בבית בלואיוויל, לזמן שבו הייתי בן שבע וזרקתי לסל שנמצא בחוץ שאותו אבי בנה עבורי על דלת המוסך, ופשוט דמיינתי – חלמתי – לקחת זריקות כמו זאת.

לגבי כל העבודה הקשה שנדרשה ממני כילד רזה וקטן בן שבע שבקושי מסוגל להרים את הכדור לכיוון הטבעת, לשחקן חמישייה בפרשמן בתיכון, לאלוף המדינה ולהיחשב גיוס טופ חמש במדינה, ללשחק עבור אבא שלי בטנסי, להרוויח את התואר שלי, להפוך לאול-אמריקן ולהיבחר בבחירת לוטרי בדראפט ה-NBA.

הזריקה, עכשיו אני מבין, ממש הייתה הפסגה של ההכנות, הוצאה לפועל והמעקב אחר כל רמה.

אפילו רק להיות בעמדה כדי לבצע זריקה כזו – להיות מספיק בר מזל להיות בניו יורק, ולשחק עבור הניקס במהלך הימים של אותה יריבות פראית עם ההיט – הייתה כל כולה בקשר לאותם שלושה דברים ספציפיים שהתאחדו יחדיו.

הסיפור המלא כיצד הגעתי לניקס הוא אחד שלא הרבה אנשים מכירים.

זה למעשה החל בשיחת טלפון שקיבלתי מ….

פט יואי.

24 השנים שלי בניו יורק – העליות והמורדות, הקרבות והזריקות הגדולות, הכל, כל דבר מזה – למעשה החל משיחת טלפון מבחור ששמו….

ובכן, לפי מי שהייתה ארוסתי באותה התקופה: "פט יואי".

תנו לי לערוך את הסצנה עבורכם. לפני שבכלל ידעתי שהניקס מעוניינים להחתים אותי כשחקן חופשי אחרי ששיחקתי בפיסטונס ב-96', אני נמצא בבית במישיגן והטלפון מצלצל.

מספר שניות מאוחר יותר, ארוסתי, שעכשיו היא אשתי – שאותה אני אוהב יותר מכל דבר אבל, באותו הזמן, הכירה אך ורק שחקנים מהפיסטונס ולא הכירה אף שחקן מרחבי הליגה – נכנסת לסלון כשהיא מחזיקה את הטלפון: "היי, איזה בחור בשם פט נמצא על הקו עבורך. או פטריק. פט יואי או משהו כזה….".

אני פחות או יותר כיווצתי את עיני, הסטתי את הראש שלי הצידה ונתתי לה מן מבט כזה של מי? לפני שלקחתי את הטלפון.

ואז אני נמצא על הקו, ו … זה הבחור הגדול.

לא פט יואי.

פטריק יואינג!

עכשיו, אתם צריכים להבין … הייתי בבניין של הפיינל פור ב-82' שנערך בסופרדום כאשר ביג ג'ון ופט ניצחו את הקבוצה של לואיסוויל קרדינלס שאותה אבי אימן בחצי הגמר. ראיתי את הדומיננטיות שלו ממבט ראשון. אני הערצתי את האיש מאז שהייתי אולי בן 11. ועכשיו הוא התקשר אלי כדי לבקש שאבוא לשחק איתו בניו יורק?

לא מציאותי.

אז פטריק ואני, דיברנו במשך איז ה10 דקות, ואז, מספר ימים מאוחר יותר … הוא נמצא במטוס פרטי שנחת בדטרויט כדי לאסוף אותי ואת אבי לטיסה לניו יורק סיטי.

כאשר נחתנו, הניקס שיכנו אותנו בסנט רג'יס במנהטן. מעולם לא ראיתי סוויטה בגודל הזה לפני.

דבר ראשון שעשיתי היה לשבת על הספה, להתפרס, ולשים את הוידאו שהקבוצה השאירה עבורי במלון בטלוויזיה.

לחצתי על נגן, ופתאום … לעולם לא אשכח זאת….

קולמבו מופיע על המסך.

קולומבו?

כן, בחיי … קולומבו.

הוא מביט ישירות למצלמה, והוא ככה, "היי, אלן! אתה החתיכה החסרה! אנחנו צריכים אותך בניו יורק. בוא לשחק עבור הניקס בגארדן!!!"

ואז אני חושב שספייק לי הופיע אחריו על המרקע, וזה כאילו….

"היי, אל … אתה החתיכה החסרה, בנאדם! אנחנו צריכים אותך בניו יורק. אתה יכול להביא אותנו לפסגה. אנחנו כל כל קרובים. ואתה הבחור שמסוגל להביא אותנו לשם. זה הגארדן, בנאדם. המכה. בוא נעשה את זה, אל!!!!!"

היו עוד מספר חברה מפורסמים אחרים לאחר מכן. וכולם ככה….

"הקבוצה הזו צריכה אותך, אלן. תצטרף למשפחה!"

זה היה מטורף!

מאיזושהי סיבה, הוידאו הזה תמיד זכור אצלי. זה אחד הדברים שאני זוכר במסע הגיוס שלי כדי שאגיע לשחק עבור הניקס, אם להיות כנה. אני פשוט תמיד ככה….

הם ממש הביאו את קולומבו! הבחור הזה משחק … הקלף של קולומבו? אתם צוחקים עלי?

ואשתי … היא אולי לא הכירה את פט, אבל היא בהחלט ידעה מי זה קולומבו.


בסופו של דבר הגעתי לניו יורק בגלל שהם גרמו לי להרגיש כאילו הייתי החתיכה הקריטית של עתיד הקבוצה ושל ריצת האליפות. הנסיעה ההיא גרמה לי להרגיש מחובר לניו יורק. הם גרמו לי להרגיש שהנוכחות שלי בניקס תשפיע על העתיד שלהם, ולמאמצי הזכייה בתואר בניו יורק.

ידעתי שאני אקבל עלי אתגר, אבל הרגשתי כמו משפחה.

וזה מאוד משמעותי עבורי. בגלל שמשפחה, ותחושת הקהילה הזו, היא משהו שתמיד הייתה דבר מרכזי במי שאני מאז שאני מסוגל לזכור.

כילד, שדרת גרנד בווסט אנד של לואיוויל הייתה הבית הראשון שלי. זאת הייתה השכונה שלי. העולם שלי. הזהות שלי.

אמי תמיד מעלה את העובדה המצחיקה הקשורה לרחוב שלנו כאשר היא רצתה לברך אותי. "שדרת גרנד הוציאה שני מדליסטים זהב", היא תגיד. "ושניהם גדלו באותו הרחוב, דלת ליד דלת אחד מהשני. אלן יוסטון ומוחמד עלי".

אני מתכוון … מוחמד עלי היה השכן שלי!

השראה הייתה בכל מקום שאליו הבטתי כאשר הייתי ילד מתבגר בלואיוויל.

אבל, האמת חייבת להיאמר, לא הייתי צריך יותר מדי מוטיבציה במסע שלי מאשר אמי ואבי. אבי תמיד היה הדוגמא המושלמת למעמד וכבוד והנהגה. וכל מי שמכיר את המשפחה שלנו מקרוב יודע שאמי היא הליבה. לא רק שהיא הייתה אישה חזקה לצד אבי ואמא אוהבת לשלושה, אלא היא גם הייתה אמא עבור כל חברי קבוצתי בזמן שהיא השיקה את אחת מחברות המיעוטים הכי גדולות במדינה. היא תמיד הייתה הדבק שהחזיק אותנו ביחד.

בהסתכלות לאחור עכשיו, אני מרגיש שזה היה כמעט בלתי אפשרי עבורי לא להצליח עם האינדיבידואלים הלו, והקהילה, שגידלו אותי.

אפילו אז, אחרי הכל, היו כל כך הרבה שיעורים שהייתי צריך ללמוד לאורך כל הדרך.

בזמן שסיימתי את הקולג' עם תואר בלימודים אפרו-אמריקאים מטנסי ונחתי בדטרויט כבחירה ה-11 בדראפט, הייתי מוכן לפרק הבא שלי.

אבל לא היה לי מושג איך אני מסתדר.

דטרויט הייתה נקודת מפנה בחיי. כשאני מסתכל לאחור לעבר זה, הייתי צריך להיות בסביבת אנשים שהיו דוחפים אותי ומאתגרים אותי, על ומחוץ למגרש. חוויתי את שרידי הבד בויז. ראיתי קטטות בין חברים לקבוצה, שחקנים והנהלה.

אבל גם הייתי בר מזל כדי להיות מודרך על ידי מי שהיו אולי הקו האחורי הכי טוב בכל הזמנים ב-NBA. ולכל מקום שאייזיאה תומאס וג'ו דומארס הלכו, עקבתי.

צפיתי בהרגלים שלהם, הקשתי לשיחות שלהם, למדתי את ההכנות שלהם.

אלו היו אגדות – חברה ש … בראש רשימת היכל התהילה של החברה הוותיקים. אידיבידואלים רציניים. אנשים בוגרים.

החברה האלו, הם לימדו אותי איך להיות מקצוען. כיצד לעבוד.

הם נתנו לי חזון לסוג הקריירה והשפעת ארוכת הטווח שרציתי שתהיה לי כמקצוען, וכגבר.

אי אפשר שלא היה ללמוד מהחברה האלו. ואני נשבע, היו ימים בהם הרגשתי שהמאמן שלנו באותה התקופה, דאג קולינס, כנראה אמר לג'ו דומארס באופן ישיר, "תאמלל היום את אלן".

ואז ג'ו פשוט היה ממשיך להפיל אותי במשך שלוש שעות ברציפות.

אתם יודעים מה? אהבתי זאת.

ראיתי את ג'ו משחק מול אם ג'יי. ראיתי איך הוא מתחרה. ויש לי כבוד עצום עבור הבחור הזה. הוא היה בחור ותיק, כן, אבל הוא גם היה חזק ופיזי. והוא עדיין היה מסוגל לשחק. הוא עדיין היה אחד משחקני האול-אראונד הטובים ביותר בליגה.

אז אספתי את עצמי. ידעתי שאני מצליח להשתפר מזה. זאת הייתה הכנה עבורי להגיע לרמה אחרת.

בזמן שבחרנו את גרנט היל בדראפט בשנה שלאחר מכן, כבר למדתי המון. וג'י הגיע ונתן לנו דחיפה מעבר למה שאפשר להאמין. המאמן קולינס אימן את אם ג'יי וסקוטי, והוא תמיד סיפר לגרנט ולי כמה חזק הוא דחף את החברה האלה. אז פשוט קנינו זאת ב-100%.

הכל היה קשור לעבודה קשה, והשחקנים בקבוצות האלו … הם גם לימדו אותי שיעור חשוב על כמה זה יכול להיות מלוכלך בליגה בתקופה ההיא. בגלל, כמה מוכשרים כשחקנים היו החברה שהיו בקבוצות הפיסטונס הראשונות שלי, הם הביאו את ארוחת הצהריים שלהם לעבודה בכל יום. אף אחד לא בזבז כלום. וברור, הם היו גם מתקוטטים ברמה עולמית.

אז, כן, אתם יודעים מה? בזמן שכבר הגעתי לניו יורק, והסדרות האלו מול ההיט התחילו להיות משוגעות….

הייתי כבר מוכן לחלוטין.


עכשיו, באותו הזמן, אני מודה: מעולם לא ראיתי מאמן קופץ לפרקט לתוך התגרה כדי להפסיק התקוטטות.

זה היה אחד להיסטוריה.

וכן, אני מניח שלראות את החברה שלי הופכים אחד את השני לתוך הכיסאות היה דבר נוסף. זה היה חדש עבורי.

אבל במספר מובנים, הטבע הפרוע של אותם קרבות ניקס-היט היה צפוי. שתי הקבוצות האלו, היינו בעיקרון תמונת מראה אחת של השניה.

ג'ף ואן גנדי בילה שנים עם פט ריילי כעוזר. הוא נתן את הכיוון שלו לגבי הדברים כאשר הוא הפך למאמן ראשי, זה ברור, אבל בהסתכלות רחבה, קבוצות ההיט האלו הריצו את אותם דברים שאנחנו הרצנו. המאמן הנוכחי של הניקס טום ת'יבודו היה עוזר רעב שבילה שעות באולם בפיתוח המיומנויות שלנו. היו כל כך הרבה דינמיקה אינדיבידואלית במשחק, וכל כך הרבה היסטוריה – שני סנטרים מג'ורג'טאון, עם פטריק ועם זו, ההיסטוריה של אל ג'יי ושל זו בשארלוט, וריילי שאימן את הניקס בעבר ומכיר כל אחד בארגון – וזה יצר את הסערה המושלמת.

זה היה כמו שני אחים שמתקוטטים, כאשר אתם יודעים כל מהלך וטריק ואגרוף שהצד השני מנסה לזרוק. לא משנה אם הייתם יכולים לעצור את האגרופים האלו או לא זה עניין אחר, אבל בהחלט ידעתם מתי הם באים. ואף פעם לא נלחמתם חזק יותר ממה שנלחמתם כאשר נאבקתם מול אח שלכם.

אז כאשר פי ג'יי הפך את צ'רלי וורד במשחק 5 ב-97', כשאנחנו מובילים 1-3, בכנות שהתגובה העיקרית שלי הייתה….

אני לא מאמין שלקח למשהו כזה כל כך הרבה זמן לקרות.

אני למעשה הופתעתי שקטטות כמו אלו לא היו לעתים תכופות יותר כאשר הקבוצות שלנו נפגשו.

על הקרב הזה דובר רבות בנקודה ההיא, אבל מה שעדיין מטריד אותי במשך כל השנים שלאחר מכן בכלל לא קשור לקרב עצמו. מה שאני עדיין חושב הוא שהחלטת הליגה להשעות חמישה – חמישה! – מהשחקנים הטובים יותר שלנו למשחק אחד למשך שני המשחקים האחרונים בסדרה שעמדנו לנצח בה.

הרגשנו כאילו – ועדיין מרגישים כך – שהליגה לקחה זאת מאיתנו.

אלו היו פטריק, צ'רלי ואני מחוץ למשחק 6, ואז, ששלושתינו היינו יכולים לחזור למשחק 7, ג'ון סטארקס ואל ג'יי היו צריכים לשבת בחוץ.

הם לקחו חמישה מהחברה שלנו … ואחד משלהם.

בחייכם עכשיו.

הייתי צריך לצפות במשחק 6 של אותה הסדרה בבית על הספה.

אתם צוחקים עלי?

כל מה שיכולתי לעשות באותו הזמן היה פשוט לנענע בראשי.

ואז, כמובן, בשנה שלאחר מכן יש לכם את המאמן ואן גנדי נגרר ברחבי הפרקט כאשר הוא מנסה למנוע מזו את המכה הראשונה, וזה פשוט כאילו, הנה זה קורה שוב!

אנשים תמיד זוכרים את התקרית הזו בגלל שהיא הייתה מאוד אבסורדית – איך זה היה משהו שפשוט לא רואים בכל יום.

אבל עבורנו, השחקנים של ג'ף, זה לא היה מפתיע בכלל.

זה פשוט היה המאמן שמתנהג כמו המאמן.

הוא תמיד היה מוכן לעמוד מול הפרצוף של השחקנים, או לעשות את כל מה שנחוץ כדי להעביר את הנקודה שלו. אבל זה תמיד הגיע ממקום של אהבה, ותשוקה לעזור לכל בחור להיות השחקן הכי טוב שהוא מסוגל להיות. יש לו פשוט לב מדהים.

כאשר שיחקתי עבור ג'ף, הוא היה ידוע על פתקי כתב היד האלו שהוא היה מניח מתחת לדלת החדר שלכם במלון, כאילו….

"עמידת ההגנה שלך הרבה יותר טובה. תמשיך להגיע לקו העונשין. העבודה הקשה שלך משתלמת".

הוא היה זורק אחד פנימה, "אני צריך ממך יותר עזרה בריבאונד", או "במשחק הבא, תישאר צמוד לאיש שלך – אתה נתקע בחסימות יותר מדי". אבל רק הרעיון הכולל של הפתקים האלו….

בכתב יד. לא באימייל או מודפס או איזה חלוקה של עוזר מאמן … עט על נייר. סגנון ישן….

זה היה הג'ף שכולנו הכרנו.

ברור, הוא היה נלחם ועורך קרב צעקות עם השחקנים שלו באימן לעתים, אבל זה תמיד הגיע ממקום של אהבה. אני מוצא זאת כי בעידן הנוכחי מעט מאמנים ושחקנים יודעים כדי להתמודד עם קונפליקטים בדרך בוגרת, ואז להמשיך הלאה, בגלל שהכל הפך להיות כל כך פומבי ונגיש עם המדיה החברתית. קונפליקט הוא חלק מהחיים ומיחסים, וזה חשוב לדעת כיצד להתמודד עם מצוקות ולפתור בעיות ברגעים האלו.

ככה שיש לי את מלוא הכבוד עבור הדרך שבה האיש התנהל עם עצמו.

בנימה אישית, סיפור אחד על ג'ף ואן גנדי שלא סיפרתי להרבה אנשים והתרחש מספר שנים בתוך התקופה שלי עם הניקס. התאמנתי בחדר המשקולות במתקן שלנו כאשר ממש משום מקום אני רואה את המאמן נכנס פנימה.

הוא מזהה אותי מיד וניגש אלי.

"היי בנאדם, רק רציתי לתת לך לדעת שאנחנו אולי נבצע טרייד עבוד מיץ' ריצ'מונד בקרוב".

וואו! מיץ'? באמת!!!

"ואני רוצה שתשמע זאת ראשון ממני. אני לא רוצה שתופתע כאשר תשמע משהו".

אז, אני חושב כאילו, בלתי יאמן. זה רציני. מיץ' הוא אחד הגארדים הטובים ביותר במשחק. קדימה!! ובחיי, זאת בהחלט אהבה שנתת לי עדכון מראש.

ואז, ג'ף, הוא היה ככה … "אהה. אתה תהיה זה שהולך לעבור בטרייד, זה שמשחררים אותו".

זה הרגע שבו זה הכה בי.

ובחיי, כן, זה כאב לשניה. אבל ידעתי שמדובר בעסקים.

ג'ף תמיד היה כנה איתי, ובאותו הרגע, הוא רק רצה לעדכן אותי.

וברור, מעולם לא שמעתי ממישהו אחר במשרדי ההנהלה לגבי זה, וברור שהעסקה הזו לא התרחשה. אבל מעולם לא האשמתי אף אחד בזה.

אני פשוט כיבדתי את ג'ף יותר, ועוד יותר מאז.

ואני די בטוח שכל אחד אחר היה מרגיש את אותו הכבוד כלפיו, ולגבי התשוקה והאש שלו. זה מי שהוא.

העניין בקצרה: מספר שנים מאוחר יותר, ב-99', זמן קצר לאחר שקלעתי את זריקת הניצחון ההיא – לאחר מה שהיה הרגע הגדול ביותר שאי פעם חוויתי על מגרש הכדורסל – המאמן היה למעשה … זועם.

אני עדיין צוחק לגבי זה עד ליום הזה.

הזריקה הזו שכולם מכירים אותי בגללה? אותה אחת שלקחתי עם שלוש שניות על השעון במשחק 5 מול המדורגת מספר 1 – קבוצת ההיט? ובכן, לא הרבה אנשיים זוכרים זאת, אבל עדיין היו שמונה-עשיריות השניה שנותרו לאחר שהזריקה קפצה פנימה. ואז, כאשר ההיט קיבלו את הכדור בחזרה, טרי פורטר קיבל זריקה שהשופטים לא סימנו לסיום. והמאמן היה רותחחחחח (אם צפיתם בסרטון, לאחר שהמשחק הסתיים אפשר לראות את כולנו חוגגים בזמן שג'ף נותן לשופטים גיהנום על כך שלא פסלו את הזריקה … שהוחטאה. זה היה העיקרון של העניין! האיש שלי!).

עבור שאר העולם, אחרי הכל – או לפחות עבור כל ניו יורק – הרגע ההוא היה חגיגה טהורה.

ניצחנו בשש משמונת המשחקים האחרונים שלנו בעונה הרגילה כדי להתגנב לפלייאוף במדורגים במקום השמיני כדי להיפגש עם המדורגים במקום ה-1. תוסיפו לזה את כל האינטנסיביות וכל דבר אחר שכבר היה בתוך כל קרבות הפלייאוף הקודמים שלנו, וכל זה פשוט התערבב ביחד באותו הרגע. ואז, כאשר הישמע הבאזר לסיום….

ניו יורק השתגעה ביחד.

ועבורי, זאת הייתה אופוריה – אחד הרגעים הכי שמחים בחיים שלי.

הייתי שמח שהחוויה הזו הייתה בסופו של דבר חלק מריצה לאליפות, זה ברור, אבל הגעתי למצב שלא לתת לזה לפספס את כמה מיוחדת הייתה הזריקה ההיא. ואוהדי הספורט של ניו יורק, לטוב ולרע … הם לא שוכחים.

תנו לי לספר לכם מתי זה הכה בי הכי חזק. היו לי מקרים של אנשים שהיו ניגשים אלי ברחוב כאילו, "יווווו, תראה את זה. הייתי צריך לקבל תפרים לאחר שהזריקה ההיא נכנסה בגלל שקפצתי מהכיסא ופגעתי בראשי במאוורר התקרה", או, "נקעתי את הקרסול שלי והייתי צריך ללכת לחדר מיון בגלל שרצתי בחוץ כשאני צורח ופספסתי מדרגה".

זה מתי שזה באמת כאילו….

רק בניו יורק.


תראו, אני אהיה בן 50 בשנה הבאה. אני מתקרב לשם. אני הולך להיעלם בנקודה מסוימת, ואולי אנשים בעיר עדיין ידברו על הזריקה ההיא.

אוהדי הניקס … בחיי. הם באמת הכי טובים.

הם אמיתיים כמו שאין באף מקום. כל מה שהם מצפים מהשחקנים הוא … לתת את הלב.

ותמיד עשיתי את הטוב ביותר שלי כדי להיות אמיתי ואותנטי ולהראות אהבה בחזרה – בדרכים רבות ככל שיכולתי.

כל השנים האלה לאחר סיום קריירת הכדורסל שלי , מעולם לא שכחתי כמה חשוב לתת בחזרה וכמה זה קריטי להתפתחות שלי במהלך השנים. זה הכל קשור למעקב!

כיהנתי במספר תפקידים בניקס מאז שפרשתי ב-2005, אבל תמיד בסופו של דבר קוראים לי לעזור לשחקנים לנהל כל מה שקשור בלהיות בניו יורק ניקס. לחלוק איזו עצה לא רק על המשחק, אלא גם כיצד לבנות זהות חזקה בניו יורק, כיצד לבסס חזון ברור יותר ולמקסם את החוויה שלהם במדי הניקס. הייתי שם. אני מכיר את העליות ואת המורדות. אני לא מחזיק בשום דבר ומנסה להעביר את כל מה שאני יודע.

הקריאה הזו כבר הוצעה בעבר הרבה לפני שהפכתי לניקס. מלפני יותר מ-20 שנה, אבי, משפחתי ואני התחלנו להשקיע את האנרגיה שלנו בהדרכה וסיוע למשפחות ביצירת מורשת מתמשכת. אירחנו מקום מפלט כדי ליצור קשר חזק יותר בין אבות לבנים שלהם ולמשפחותיהם וקראנו לזה Father Knows Best. כמישהו שהוויח במידה עצומה מההדרכה, שיעורים לחיים, ואהבה שהוא קיבל מאביו, אני עכשיו רואה זאת כאחת המשימות הגדולות ביותר של חיי כדי לעזור בטיפוח תמיכה, הדרכה ויחסים בריאים יותר בין צעירים ומבוגרים בקהילות בכל רחבי הגלובוס.

זה נתן לי את החזון כדי להשיק את FISLL, מותג השפעה חברתית כדי לספק פלטפורמה לקהילה עבור הדרכה, פיתוח מנהיגות ואימון לחיים באמצעות תכני לימוד דיגיטליים (כולל Coachable, סרט קצר באורך 30-דקות שהפקתי), מרצ'נדייז ועוד מוצרי צריכה. FISLL [ראשי תיבות של Faith, Integrity, Sacrifice, Leadership & Legacy] מקדמת את הערכים של אמונה, יושרה, הקרבה, מנהיגות ומורשת כדי להעסיק ולחמש צעירים ומבוגרים להצלחה והשפעה.

לאחרונה הקמנו שותפות עם ה-NBA כדי להשיק אוסף ביגוד לצדק חברתי הכולל מסרים של עוצמה ותקווה התואמים את הערכים של FISLL. כחברת בעלים שחורים ב-100% עם מוצרים המיוצרים באפריקה, ההכנסות לא רק יהיו לצורכי תמיכה בדור הבא של המנהיגים והמנטורים אלא גם למימון העוצמה הכלכלית של הקהילות שחורות בתמיכה ישירה על ידי עסקים ויזמויות בבעלות שחורה.

אנחנו קוראים לזה יוזמת "Time To Follow Through" בגלל שהזמנים משתנים. אנשים צריכים תמיכה ואנחנו מצטרפים לעוד כל כך הרבה אנשים אחרים כדי להשתמש בפלטפורמה שלנו כדי לקחת חלק בפעילות. אנחנו נשמח אם אתם תצטרפו למאמצים שלנו ותהפכו לחברים בקבוצת FISLL.

אה כן …. ודבר אחד נוסף לפני שאני מסתלק מכאן. אל תפספסו את הבחור שלי ת'יבס והניקס הצעירים האלו!

לפוסט הזה יש 7 תגובות

כתיבת תגובה

סגירת תפריט