ג'אליל אוקפור צריך להיות על הרדאר שלך עכשיו!!! – ג'אליל אוקפור / תרגום Smiley

ג'אליל אוקפור צריך להיות על הרדאר שלך עכשיו!!! – ג'אליל אוקפור / תרגום Smiley

ג'אליל אוקפור צריך להיות על הרדאר שלך עכשיו!!!

ג'אליל אוקפורסנטר / ברוקלין נטס
ינואר 8, 2018

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/jahlil-okafor-on-your-radar/

אם אתם ממש רוצים להבין אותי, אנחנו חייבים להתחיל עם Air Bud (סרט קולנוע).

רואים, רוב האנשים, הם מכירים אותי כילד משיקגו. אבל כשהייתי בן שלוש? גרתי ב-Moffett, אוקלהומה. אמצע שום מקום. פרות, סוסים, איכרים – אמתי, מדינה אמתית. זה היה בסביבות 1999.

ובסביבות 99' … תנחשו איזה סרט בדיוק הגיע לווידאו.

כן. המקורי. קלסיקת כל הזמנים.

תקשיבו, Air Bud היה כמו … Air Bud היה כמו הסנדק עבורי כילד. הרצתי את הקלטת ווידאו הזו אחורה איזה שלוש פעמים ביום. סרט על כדורסל וכלבים – שניים מהדברים האהובים עלי בעולם? זה לא נעשה יותר טוב. ובזמן שכבר היה לנו כדור בבית … לא היה לנו כלב. אז אתם כבר יודעים שהייתי מתחנן לאמי לאחד כל הזמן.

אז יום אחד, משום מקום, אמי באה אלי ואמרה, "ג'אליל – תנחש מה מגיע היום?" (הפסקה דרמטית) "הגור שלך. הם יביאו אותו מאוחר יותר".

השתגעתי. אי אפשר היה לעצור אותי. אני זוכר שקפצתי מעלה ומטה מול החלון, מסתכל החוצה אל הרחוב מחכה למכונית שתגיע. ואני עדיין יכול לדמיין את האישה המבוגרת הזו, מושכת ממש לאט – ואז הולכת לדלת הכניסה עם קופסת הקרטון ההיא.

אני רואה את הגור מסוג Dane עם הראש שלו מציץ החוצה מהפתח, כאילו, "מה המצב?"

ואני מסתכל חזרה על הגור הזה … ואני כל כך נרגש.

אז ממש במקום, בנאדם, פשוט פלטתי – "זה הקטור".

אני בכלל לא יודע מאיפה זה הגיע.

התברר כי הקטור היה כלבה. טעות שלי. אבל הייתי כל כך נעול על השם, ואימא שלי הייתה כל כך מגניבה לגבי כל דבר, שהיא פשוט נתנה לזה. כל השבחים לאמי שאימצה את היצירתיות שלי במצב הזה.

זאת הייתה אמי. היה כל כך כיף להיות בסביבתה. קשה למצוא את המילים הנכונות לתאר אותה … אולי תדמיינו את קווין לטיפה. בכל פעם שאני רואה את קווין לטיפה בטלוויזיה, אני רואה את אמי. אותה אשיות. אותה אנרגיה.

פשוט תדמיינו לגדול ב-Moffett, אוקלהומה, כשיש אולי 180 איש בכל העיירה – ואימא שלך אומרת לך, בישירות, "אתה יכול להיות כל מה שתרצה להיות. אתה יכול להיות כל מי שתרצה להיות. אתה יכול להיות הנשיא השחור הראשון". הייתי בר מזל בנאדם. אימא שלי באמת האמינה בי.

היא האמינה בי לא משנה מה.

אבל תוך כמה שנים מאוחר יותר, כשהייתי בן תשע … משהו קרה ששינה את חיי. אחותי ואני, פשוט נרגענו על הספה, צופים בטלוויזיה. היא מבוגרת בשלוש שנים, כך שזה תמיד היה קרב על השלט. היא רצתה לצפות ב-BET. אני רציתי את Animal Planet. לאחר זמן מה, הגענו לפשרה הרגילה שלנו – מעבירים בין הערוצים כאשר יש פרסומות. יכל להיות כמו כל יום אחר.

פתאום, ובכן, אמי מתחילה לנשום ממש בחוזקה. כאילו, ממש בחוזקה. היא אמרה שיש לה ברונכיטיס … אבל אתם צריכים לזכור, אני בן תשע. אני בכלל לא יודע מה זה אומר.

היא המשיכה להתנשף בכבדות ובכבדות, ובכנות חשבנו שהיא משחקת. היא הייתה מתלוצצת בעקביות – מעולם לא כך, אבל עדיין. הנחתי שזאת אחת מהבדיחות שלה. זאת פשוט הייתה הדרך שלה, אתם מבינים? לעשות כל מיני דברים כדי לגרום לנו לצחוק. כמו שאמרתי, היא הייתה קווין לטיפה.

כדי לנסות לגלות את הבלוף שלה, איימתי לאכול את עוגיות האוראו שלה שהיו על דלפק המטבח. צריך לעשות זאת, הנחתי. אבל היא המשיכה לנשום בכבדות, ובכבדות, ובכבדות. מהר מאוד, אחותי ואני התחלנו להבין שהיא לא צוחקת.

הייתי בהלם מוחלט.

אוי לא. זה אמתי. אנחנו חייבים להתקשר ל-911.

אני רק זוכר ריצה אל הטלפון בצרחות מפוחדות. אבל העניין הוא, הטלפון בביתנו לא עבד באותה תקופה. אז היינו חייבים לרוץ ברחוב אל הבית של השכנים שלנו כדי לצלצל לאמבולנס.

לאחר מכן … זה הכל מטושטש. אני זוכר את האמבולנס מאיץ לביתנו לבסוף. אני זוכר את הפראמדיקים גוזרים את חולצתה. אני זוכר אותם לוקחים אותה על האלונקה, ואז שמים אותה מאחורה באמבולנס. אני מניח שהייתי צעיר מדי כדי לדעת מה המשמעות – אבל כשהם הגיעו, אני רק זוכר שחשבתי לעצמי, בסדר, הם מגישים לה עזרה. זה מטורף … אבל היא תהיה בסדר.

ואז הגענו לבית החולים, וישבנו שם במה שנראה שלקח שעות – עד שלבסוף אחד מהרופאים יצא החוצה לחדר ההמתנה. ולעולם לא אשכח איך הם אמרו זאת: "היא לא שרדה זאת. אימא שלך … היא לא שרדה זאת".

היה לי כזה תהום בבטן. בכיתי. חוויתי את כל הרגשות המורכבים הללו שלא הרגשתי לפני. ועדיין הזיכרון שתקוע כל הזמן בפנים – היה פשוט וספציפי: אני זוכר שהלכתי בבית החולים לחדר של אמי, ושפשפתי את שערה. פשוט לאט, משפשף בעדינות את שערה. אני זוכר כמה רך הוא היה – ואיך המשכתי להיכנס ולצאת מהחדר … החוצה ופנימה אליה, שוכב שם … פשוט מתבונן בה, נשאר לידה, לא רוצה לעזוב. אני זוכר כיצד זה הרגיש לעשות את הדבר היחיד כדי לשפר את הרגשתי – לא לעזוב. בגלל שלעזוב. אתם מבינים … זה להפנים שהיא איננה.

וככה המשכתי פשוט לשפשף את שערה. 

נשארתי במשך כמעט כל הלילה, עד שהם לקחו אותי הביתה.

אני זוכר שחזרנו הביתה, אני ואחותי היינו שם עם שני אחינו הקטנים … והכל הרגיש ריק. הרגיש כל כך חשוך.

בנקודה מסוימת, תפסתי את כדור הכדורסל שלי ויצאתי החוצה.

ופשוט התחלתי לזרוק.

אני לא יודע מדוע … פשוט זרקתי. היה לנו חישוק כדורסל ישן מחוץ לבית, וזרקתי אליו במשך כל הלילה. הייתי במצב של טייס אוטומטי – ולא הפסקתי. למשך חודשים. לא הפסקתי. זה היה כמו … זה היה המקלט שלי שם בחוץ.

אז שנה לאחר מות אמי, המשפחה שלנו נפרדה. אני עברתי לשיקגו כדי לחיות עם אבי, ואחותי נשארה מאחור כדי לחיות עם סבתא שלי. לעזוב את Moffett, אוקלהומה לצד הדרומי של שיקגו היה … ובכן, זה היה בדיוק מה שאתם חושבים. ביקרתי מספר פעמים לפני כן בשיקגו בתקופת הקיץ – אבל הפעם זה היה אמתי. זה היה קבוע. זה היה די מפוצץ עבור ילד בן תשע. אני לא יודע למה זה בולט אצלי, אבל אני פשוט זוכר שהגעתי לשם וחשבתי, "בנאדם, מה קורה עם כל המכוניות הללו?"

זאת הייתה תקופה קשה. זה היה קשה עבור אחותי ועבורי להתעסק עם מה שקרה. היה קשה שלא לחשוב, אם רק ידענו שאימא לא צוחקת. אם היינו מגיעים לטלפון מוקדם יותר.

אני מאשים את עצמי – למשך שנים.

אבא שלי, לעומת זאת, בנאדם … אבא שלי היה הסלע שלי. לא תמיד הוא היה מושלם – אבל לאחר שאמי נפטרה, הוא היה הסלע שהחזיק את הכל ביחד.

כשהייתי צריך אותו יותר מכל, אבא שלי היה שם.

זה מצחיק, בגלל, כשהגעתי לראשונה לשיקגו, כל הבחורים בשכונה צחקו ואמרו לי את אותו הדבר: "היי – אבא שלך", הם היו אומרים. "אבא שלך! אתה בכלל לא יודע. אתה בכלל לא יכול לדמיין איך הבחור השתנה!"

התחלתי לאסוף סיפורים קצרים פה ושם. אני מניח שאבי היה קצת משוגע בזמן ההוא כשהיה צעיר. הוא עשה את הקטע שלו ברחובות. שמעתי מספר סיפורי קרבות … אתם יודעים מה. בואו נעזוב את כל זה.

אבל כשנולדתי, זה עשה שינוי גדול בו. ועד הזמן שהגעתי לגור אתו, זה היה כאילו הוא היה בנאדם אחר. הוא השתנה לחלוטין. אבי אומר לי כל הזמן, אתם יודעים, "ג'אליל, שינית את חיי יותר ממה ששינית את חייך". זה קשה לי לדמיין, ובכן – כי הוא היה כל דבר עבורי.

שנינו חיינו עם דודתי בביתה, הילדים שלה ודוד שלי, כולם יחד ב-59 ולונדייל. אבי ואני ישנו במרתף. הטלוויזיה הייתה שם למטה – כך שהלכתי לישון כל לילה, ואבי היה משחק משחקי ווידאו עם הדוד שלי. הם שיחקו במשך שעות, ושניהם מאוד, מאוד תחרותיים. אז כמובן שהם הימרו על משחקים – ואני הייתי ער באיזה 1 בלילה כשאני שומע אותם צורחים על הטלוויזיה. צורחים אחד על השני, צורחים על השלט בגלל טעות כזו או משהו כזה. הייתי צריך לישון עם מאוורר דלוק רק כדי לעמעם את קולם. עד היום הזה אני ישן עם אוורר בקרבת המיטה שלי בגלל הזיכרון של שני הבחורים הזקנים האלה משחקים מאדן 06'.

בבית הספר, אני יודע שלהיות 'הבחור החדש' זה נוראי. אבל תשמעו … בכיתה ה' הייתי באיזה גובה של מטר ושמונים סנטימטר. זה בוודאי נשמע מגניב לכמה אנשים. עבורי, ובכן, זה היה הכי רחוק ממגניב. לא אהבתי את כל תשומת הלב שזה הביא. כולם תמיד שאלו אותי בן כמה הייתי … ולמעשה פשוט התחלתי לשקר לגבי גילי בגלל שכל כך התעייפתי מכך שאנשים מסתכלים עלי בצורה מגוחכת. כאילו – כשהייתי בן 11, הייתי אומר שאני ן 15. כל הזמן דודתי הייתה בסביבה, היא הייתה מכסחת אותי על זה. "ג'אליל, למה אתה משקר? הוא 11! הילד בן 11!" אבל פשוט לא רציתי את תשומת הלב.

אני זוכר שהייתי צומח מהר מדי לבגדים שלי שזה היה בעייתי. אבא שלי לא עמד בקצב, כך שהוא נתן לי את הדברים הישנים שלו. בכיתה ו', הייתי צריך נעלי כדורסל חדשות, אז הוא הלך לארון שלו הוא היה ככה, "הנה. זה יעבוד".

הן היו זוג האייר-פורס 1 הטובות ביותר. מקוריות. כאילו, משנות ה-80'.

שיחקתי בהן במשך כל העונה. לא היה לי מושג. חשבתי שהן היו נעלי כדורסל. אנשים הביטו עלי כאילו אני משוגע.

אני חייב כל כך הרבה לאבי. באמת, אני חייב. הוא היה זה שדוחף אותי כל יום. נהגנו לשחק אחד-על-אחד, ואני אומר לכם – זה היה ללא רחמים. הבחור כמעט 2 מטר, 110 קילוגרם, והוא שם את הגוף על ילד בן 12. אם אתם חושבים שאני מגזים, לא, יש לי הוכחות. יש את הסרט הביתי הזה מהתקופה בה הייתי בן שנתיים, כשאני מתקשה להוציא זריקה לסל כדורסל קטן מפלסטיק. ובדיוק בזמן שהרמתי את הכדור מעל לראשי ואני מוכן לזרוק – אבי נכנס לתמונה ומעיף את הכדור ממני.

ואז הוא מתחיל לצחוק.

זה אבי ממש שם.

הייתי בערך במאזן 0-400 נגדו במשך חיי. לעולם לא ניצחתי אותו אפילו לא פעם אחת.

עד לכיתה ח'. זה כשאבי – ובכן. הוא עדין היה שני מטר, 110 קילו. אבל אני הייתי 2.05, 110 קילו.

הוא מתכווץ אם הוא קורא זאת, אבל זה בסדר. זה כנראה היה היום הכי גדול בחיי. היינו באולם בבית הספר היסודי Rosemont. משחקים קצת אחד-על-אחד. וזה פשוט … אני לא ממש יודע, זה פשוט קרה. אפילו לא קרוב.

ניתחתי אותו היטב 11-5.

וזה כל כך מצחיק, בנאדם. בגלל שהוא ישב שם לאחר מכן, ואני מתכוון – הוא פשוט היה בהלם. פשוט בהלם. מדבר כיצד הוא רוצה להריץ זאת אחורה. מדבר על כך שקראתי לעבירות קלות. מדבר שטויות על כך שהוא חושב שרימו אותו.

אז עשינו משחק נוסף.

ניצחתי אותו שוב.

הוא יכחיש זאת גם היום, אבל הוא היה רציני – רציני! – מעוצבן. אפילו לאחר שניצחתי אותו פעמיים רצוף, הוא רצה לשחק פעם שלישית.

אז שיחקנו שוב. וניצחתי אותו שוב.

ותקשיבו, רצתי מחדר הכושר, כל הדרך הביתה – צריך לספר לדודתי, לדודי, לבני דודים שלי, לחברים שלי, לכל השכונה. אני פשוט צלצלתי לאנשים בטלפון, כאילו, "עשיתי זאת! הוא גמור!"

אבל אני גם זוכר, כשאבי הגיע הביתה, והדוד שלי שאל אותו לגבי זה … הוא ענה משהו שעדיין נדבק אצלי עד עצם היום הזה.

הוא אמר, "נוצחתי בידי מקצוען".

זה מאוד משמעותי עבורי. אני עדין מקבל צמרמורת כשאני חושב על זה. אבא שלי, בנאדם – הוא לחלוטין תמיד האמין בי שאני הולך לעשות דברים מיוחדים.

ואולי הוא נסחף עם זה לפעמים. אנשים קוראים זאת, הם יחשבו שאני ממציא זאת – אבל שוב, יש לי הוכחות. ממש כשמשחקי האחד-על-אחד קרו, אבא שלי החל לשלוח אי-מיילים לכל המכללות הגדולות. אני מתכוון שהוא החל לשלוח להם אי-מיילים בצורה קרה. כאילו, אף פעם לא היה לו את האי-מיילים של המאמנים או משהו. הוא פשוט נכנס לאתרי האינטרנט של בתי הספר, בחר ב'צרו קשר' או משהו כזה – ואז הוא שלח להם את הידיעה על ה'פנומן' משיקגו.

ללא סטטיסטיקה. ללא סרטון יוטיוב. כלום, פשוט כאילו…

נושא: ג'אליל אוקפור צריך להיות על הרדאר שלכם עכשיו!!!

מאת: צ'אקוודי אוקפור

הוא עשה זאת עם ג'ורג'טאון … קנטקי … דיוק. כל מכללות העילית אם אתם במנהלה של אחת מהמכללות הללו, אתם בוודאי יכולים לבדוק את תיבת הדואר הנכנס מ-2009 ויש שם אי-מייל נלהב מצ'אקי אוקפור.

באותו הזמן? הייתי כל כך מבויש מכך. אבל עכשיו, בכנות, אני חושב שזה מדהים. והדבר המטורף בזה, אני קצת חושב שזה עבד. בגלל שבוקר אחד – פשוט יום אקראי משום מקום, כשאני עדיין בכיתה ח', פשוט כשאני קם מהמיטה – הטלפון שלי מתחיל לצלצל. 

חבר שלי מסמס, "היי תשמע? אתה ב-ESPN!"

ואני כאילו, "תפסיק לשחק".

והוא פשוט, "לא, אתה באמת ב-ESPN. תדליק את הטלוויזיה".

פתחתי ESPN … והם מדברים על התלמיד כיתה ח' הזה … מקבל הצעות למלגות … מאוניברסיטת דה-פול.

והתלמיד כיתה ח' היה אני.

ברצינות, אני מתכוון, זה היה מדהים. אבל בנוסף זה היה מאוד מוזר – כי למעשה מיד נחשפתי לצדדים השליליים שבאים עם זה. הייתי ב-ESPN.com מאוחר יותר באותו היום ועושה את הטעות בלתת מבט באזור התגובות. ובנאדם…

"זה מגוחך. מה אם הוא בריון?? אולי הוא חבר כנופיה?? זה הכל התלהבות!! לא מגיע לו".

אתם מבינים, דברים מהסוג הזה. לא הכל היה שלילי, ברור. אבל זה פשוט פתח את עיני לעולם קצת. ובזמן שלא עניתי לאף תגובה – האדם שזה באמת הטריד הייתה הדודה שלי. היא הייתה מורה, והיא הייתה זאת שווידאה שעשיתי את שיעורי הבית מבית הספר כל יום (בנוסף לעוד שיעורי בית מהצד, רק ממנה). ואני נשבע – אני חושב שהיא נהגה להגיב בחזרה לכל השונאים, כאילו, לתגובת האקראיות הללו. "לא! שמעתי שהוא בחור מאוד מוכשר", דברים כאלו.

זאת המשפחה שלי. הם … מיוחדים. אמי, אבי, דודתי, כולם – לכולם יש את הגב שלי.

אז ככה זה צריך להיות מבלי לומר שהשנה האחרונה הייתה להם קשה כפי שהיה קשה לי. אני בטוח שכולכם ראיתם את אבי לובש את החולצה "לשחרר את ג'אליל" במשחק הסיקסרס. אבל ככה הוא פשוט מתנהג, אתם מבינים? זה פשוט … המשפחה שלי מתנהגת כמו המשפחה שלי.

ובאשר לעונה הזו, מה אני יכול להגיד? במילה אחת … (ובכן, במספר מילים, אבל תקדימו ותבחרו בעצמכם) … זה היה לא נוח. זה היה מתסכל. זה היה מבלבל, רגשי, מסובך.

זה היה כל זה.

פשוט רציתי לשחק כדורסל – זה כל מה שאי פעם רציתי לעשות. אבל לא התאמתי לתכניות של פילי. ואני לחלוטין מבין מדוע המאמן לא יכול היה לשחק אתי. הם מנסים לבנות את הבחורים האלה למועמדת לפלייאוף – ואני לא הייתי הולך להיות שם כזה היה קורה. כך שזה לא היה הגיוני מבחינתם שאהיה ברוטציה. 

אבל, תבינו, זה עדיין קשה. ועדיין רוצים לשחק.

זה היה כאילו כולם יודעים שאני אעזוב … וכולנו פשוט חיכינו שזה יקרה.

תחילה, חשבתי שאני הולך לעבור במהלך הקיץ. ואז חשבתי שהולכים להעביר אותי במהלך הקדם עונה. ובשני המקרים, לא משנה מה הייתה הסיבה, זה לא הסתדר. אבל ידעתי שהליגה הזו היא עסק מסובך – והמעברים האלו יכולים לקחת זמן. אז פשוט ניסיתי להישאר סבלני … ולטפל במצב שלי בצורה הכי מקצוענית שאני יכול.

חלק מלהתמודד בצורה מקצועית בסיטואציה הזו, ככה החלטתי, שלא משנה באיזה קבוצה בליגה תעביר אותי לשירותיה ושם אני אנחת בסופו של דבר – הם ישיגו לעצמם את הגרסה הכי טובה של ג'אליל אוקפור. המשמעות היא ללכת ולהסתכל בצורה הכי אמתית, הכי כנה על החזקות שלי ועל החולשות, על המגרש ומחוץ למגרש. וזה אומר להתבגר בצורה מהירה – אל מקצוען שאני יודע שאני  יכול להיות גאה בו.

כשחקן, זיהיתי כמה אזורי מפתח במשחקי שאני צריך לעבוד עליהם. אחד, אני חייב להשתפר בהגנה – להשתפר בזריזות הפיזית שלי ובמשמעת המנטלית שלי. שתיים, אני חייב להיות ריבאונדר טוב יותר – לשמור על עמדה טובה יותר, להיות אגרסיבי יותר בקפיצה. ושלוש, אני רוצה להיות סוג של שחקן שעושה את חברי קבוצתו טובים יותר – לא משנה אם זה לקבל יותר ביטחון כמוסר, או לקבל יותר ביטחון בריווח המגרש, או פשוט להיות בחור חיובי בהתקבצות. עבדתי קשה, ואני אמשיך לעבוד קשה, כדי לגרום לדברים הללו לקרות.

בנוסף, זיהיתי שחשוב להתבגר כאדם באותה מידה. אני יודע שאני חייב לעבור את היותי אחד מהשחקנים הצעירים האלה שעושים שטויות. אני חייב להפוך לסוג של בנאדם שהוא "אדם מבוגר יותר" – שעוזב סיטואציות רעות, ולא נותן תירוצים. ואני עבדתי קשה, ואמשיך לעבוד קשה, כדי שגם הדברים האלה יקרו.

בעיקרון, אני פשוט רוצה לעשות מה שביכולתי כדי להבטיח שהארגון שהעביר אותי לשורותיו – שהם קיבלו לוחם ומנהיג. לוודא שהם קיבלו שחקן שסגנון המשחק שלו עוזר לקבוצות להגיע לפלייאוף. ולוודא שהם קיבלו מה שמשפחתי , חבריי ואני תמיד חזינו: להיות אבן הפינה של הארגון.

עוד דבר גדול בשבילי, כשכל העניינים של הטריידים קרו, שלא רציתי להיות 'סרטן'. לא רציתי להיות הסחת דעת. וזה למה פשוט ניסיתי בכל יכולתי להישאר שקט. אבל בכנות, אני מתכוון, לא משנה כמה קשה מנסים – סיטואציה כמו זו? זה הולך להיות מוזר. אין שום דרך ללכת מסביב.

החברה האלה, הם מקבלים הרבה התלהבות בשידורי משחקים ברמה ארצית. ואני יושב שם בחליפה … מת מפנים. מת לשים על עצמי חולצה. מת לשים נעלי כדורסל. מת כדי שיהיה לי שוב כדורסל בידיים. בגלל שבכל השנים האלה מאוחר יותר, עדיין, להיות על המגרש ולשחק כדורסל … לא משנה אם זה בחנייה שלנו באוקלהומה, או האולם הפתוח בבית הספר Rosemont, או אולם NBA … זה עדיין המקדש שלי. מאז שהייתי בן תשע, אתם מבינים, זה … היכן שאני הולך.

ואז כל זה פשוט נלקח, ותבינו  מה אפשר כבר לעשות?

כפי שאמרתי, האינסטינקט שלי היה לא להוות הסחת דעת. פשוט להתמודד עם הסיטואציה בצורה שקטה, בצורה החיננית האפשרית ככל האפשר. אבל אז אתם שומעים מה הם אומרים עליך – ג'אליל פסיבי, ג'אליל נראה לא בעניינים, או משהו כזה – ואתם נכנסים לאיזה עמדה מוזרה. בגלל שעכשיו, פתאום, אתם תוהים, "רגע. האם הייתי יותר מדי שקט?"

זה כאילו אי אפשר לנצח. אבל אני עדיין פשוט ניסיתי להיות מקצוען לגבי זה, ולתת לשאר לדאוג מעצמו. חלק מהאנשים אולי ייקחו זאת כאילו שלי לא אכפת מכדורסל. שאני נראה מנותק מהמשחק. אבל זה פשוט רחוק מאוד מהאמת. 

אתם יכולים לומר מה שאתם רוצים לגבי העונות הראשונות שלי בליגה. ואני יודע שיש לי המון עבודה אם בכוונתי להיות שחקן האול-אראונד בשני צדי המגרש. אבל אני בנוסף גם בחור מאוד רגוע … זה פשוט הטבע שלי. ושאני רגוע – זה לא אומר שלא השתגעתי מכך שאיני משחק. הרגתי את עצמי בכך שלא שיחקתי. אני אוהב את המשחק.

ובסופו של יום, אני אוהב את הבחורים האלה בסיקסרס, בנוסף. החברה האלה בחדר ההלבשה … אלו הם אחיי. הם עבדו כל כך קשה כדי להגיע היכן שהם עכשיו, ואני מאחל להם רק הצלחה. אני מתכוון, אפילו להנהלת הסיקסרס, כולי אהבה אליהם, כי הם היו גלויים אתי במשך כל הזמן – וזה באמת כל מה שאפשר לבקש ממנו בעסק שכזה. רק אהבה לכולם בפילי, לנצח.

אבל באותו הזמן … זה מה שזה. וכשגיליתי שהעבירו אותי לברוקלין – זה היה פחות או יותר ההרגשה הטובה בעולם.

זה למעשה די מצחיק, ובכן, בגלל הצורה בה גיליתי על המעבר – זה היה בערך אותה סיטואציה כמו שגיליתי שאני מגויס בכיתה ח'. אתם יודעים, כשקיבלתי את ההודעה מחבר שלי שאני ב-ESPN. פשוט הגיע משום מקום.

ישבתי … וחבר שלח לי הודעה, "ברכות".

הוא אמר, "הועברת".

הייתי סקפטי, בכנות, מכיוון שבאותו הזמן המעבר היה בערך "עומד להתרחש" כל כך הרבה פעמים. אבל נכנסתי לגוגל והקלדתי את שמי … ושם היה ציוץ.

אוקפור לברוקלין

בנאדם, ברוקלין. דף חלק. חיכיתי כל כך הרבה זמן לרגע הזה.

אני יודע, מכיוון שהייתי בחוץ בכל אותו הזמן הזה, שיש לי הרבה עבודה לעשות. אני עדיין צריך לעשות את דרכי חזרה לכושר משחק (אימונים, לא משנה כמה חזק עובדים, זה עדיין מאוד, מאוד שונה מלשחק משחק NBA). אני עדיין צריך לשמור על ההרגלים הטובים שלי (כשהייתי בלימבו עם הסיקסרס, שיניתי את הרגלי האכילה שלי לדיאטה צמחונית כדי שגופי יהיה בצורה טובה. בנוסף התחלתי לעשות יוגה בכל יום – שזה לא צחוק בגובה 2.11, בנאדם). אבל יותר מכל דבר, התחלתי לשאול את עצמי שאלות קשות על מה זה אומר להתבגר. על מה זה אומר שלהיות אסיר תודה, באופן חשוב, עבור ההתחלה החדשה הזו – על ההזדמנות הזו לחזור אל המקדש שלי. 

על מה זה אומר לחזור ולשחק כדורסל.

זה מצחיק, עכשיו, לרשום את כל הזיכרונות והדברים – איך לדברים יש הרגל להתחבר במקומות שאולי תחילה לא ידעתם את זה.

כאשר גדלתי באמצע שום מקום, אמא שלי נהגה לומר לי, "אתה יכול להיות כל דבר, ג'אליל. אתה יכול להיות כל דבר. אתה יכול להיות הנשיא השחור הראשון".

ואז לאחר שהיא נפטרה, עברתי לגור עם אבי – והוא האמין בי כל כך הרבה שהוא שלח באופן רנדומלי אי-מייל לדיוק על כך שהם חייבים לתת בי מבט בכיתה ח'.

ג'אליל אוקפור חייב להיות על הרדאר שלכם עכשיו!!!

ברור, סיימתי כשאני הולך לדיוק.

וסיימנו כשאנחנו זוכים באליפות הארצית.

ותנחשו מה? בסופו של דבר הלכנו לבית הלבן – ופגשנו את הנשיא אובמה.

אני יודע שזה יגרום לאמי להיות מאוד גאה. אני כנראה לא אהפוך לנשיא השחור הראשון….

אבל עבדתי קשה, ואני מאמין בעצמי. ואז תפסתי את דרכי במעלה הבמה, ולחצתי את ידו.

גאליל אוקפור

לפוסט הזה יש 6 תגובות

  1. תודה על עוד תרגום נפלא. איזה סיפור ובחור עם ראש על הכתפיים. חבל שהקריירה שלו לא המריאה. כמה ספורים בליגה הזאת ואיזו תחרות אכזרית.

  2. תודה סמיילי. סיפור לא פשוט יש לאוקאפור ובנוסף הוא גם הגיע לליגה בהארדקור של הפרוסס. לא טיימינג אידיאלי. שווה לדעתי בקלות סנטר מחליף בליגה (פלאמלי סנטר פותח..) עם יד רכה ומגוון מובים מתחת לסל רק חייב לעבוד על ההגנה

כתיבת תגובה

סגירת תפריט