כמה סיפורים שמעולם לא סיפרתי – נאני / תרגום Smiley

כמה סיפורים שמעולם לא סיפרתי – נאני / תרגום Smiley

כמה סיפורים שמעולם לא סיפרתי

נאני / אורלנדו סיטי
יולי 10, 2020

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/global/articles/luis-nani-orlando-city-soccer

כל הסיפור הזה התחיל בגלל שהיינו מורעבים.

יום אחד כאשר הייתי מאוד צעיר, הייתי משוכנע שאלוהים בחר בי כדי שאהיה כדורגלן. גרתי עם אמי ושמונה מאחי בבית עם חדר שינה אחד, שהיה עם רצפה מלאה בחורים שממנו זחלו כל מיני חולדות ולטאות.

לא היה לנו שום דבר לאכול.

נלחמנו על חיינו.

אבל אז אחד מאחי הבוגרים העלה רעיון כיצד אנחנו יכולים לאכול בחינם.

לפני שאספר מה קרה, אני מניח שאני צריך להסביר כיצד הגענו למצב שאנחנו חיים כך. מספר שנים מוקדם יותר, כאשר הייתי בן שבע, גרנו בבית עץ שאבא שלי בנה. הגג דלף, אבל פשוט כיסינו זאת עם פלסטיק בכל פעם שהיה יורד גשם. יום אחד אבי חסך מספיק כסף כדי לבנות בית גדול יותר עם חומרי בניה מתאימים.

אבל לפני שהוא הצליח לסיים אותו, הוא נסע לקייפ ורדה, המקום שממנו הורי הגיעו.

חשבתי שהוא צריך להיעדר למשך מספר שבועות, אבל אז חלפו חודשים. הוא מעולם לא חזר. היו לו שם מספר בנים, אז אולי הוא ביקר אותם? כל מה שאני יודע הוא שאהבתי אותו יותר מדי כדי שאכעס עליו.

אבל ההיעדרות שלו הפכה את החיים למאוד קשים עבור אמי.

היו לה ארבע בנות וחמישה בנים, שמהם אני הייתי הכי צעיר, ככה שהיו לה הרבה ילדים לדאוג להם. גרנו בשכונה שקטה באמדורה, ממש מחוץ לליסבון. אבל חמש דקות מאיתנו היה פרויקט דיור ממשלתי, סנטה פילומנה, שם הרבה דברים רעים התרחשו. היו לנו הרבה מהגרים בסביבתנו – מקייפ ורדה, אנגולה, צוענים – והם לעתים תכופות היו מתנגחים אחד בשני. הייתי רואה הרבה ניידות משטרה ואמבולנסים. הייתי שומע שמועות שהיו אנשים שירו בהם. אבל אמי מעולם לא פחדה משום דבר מזה. אם מישהו היה בכלל מעז לגעת בי, היא הייתה רודפת אחריהם. היינו מכנים אותה מא גלינאה, "אמא אווזה", בגלל הדרך שבה היא הייתה כל כך מגוננת.

היא עשתה כל דבר כדי להאכיל אותנו. היא הייתה זמרת. היא עבדה במסעדות ובמכבי האש. אבל המאמץ היה יותר מדי עבורה, ולאחר מספר שנים היא מצאה גבר אחר. עדיין גרנו באותו בית גדול שאבי החל לבנות, אבל הגבר החדש שלה לא רצה לחיות שם. הוא רצה להישאר בביתו שלו – שהיה בתנאים מאוד גרועים! ומכיוון שרצינו להישאר ביחד, עברנו לשם. היינו 10 אנשים שחלקו בחדר שינה אחד, סלון אחד, מטבח אחד ושירותים אחד.הייתי צריך לישון על הספה.

בסופו של דבר החולדות והלטאות הפכו לדבר שגרתי עבורינו. כשאתם ילדים, מדהים לראות למה אפשר להתרגל.

אבל לדבר אחד אף פעם אי אפשר להתרגל וזה להיות רעב.

רעב זה דבר קשה להסבר. חלק מהאנשים יגידו, "אה, תראו את הילדים המסכנים האלה באפריקה". כן, כנראה ראיתם אותם רעבים. אבל לנסות לחוות את זה. לנסות להרגיש זאת כאשר הפה שלכם יבש, כאשר הקיבה שלכם צורחת, כאשר הכאב בגוף שלכם הוא גדול כל כך שאתם תוהים אם משהו חודר לכם לתוך העור, או שפשוט אלו התנאים שיש להתרגל אליהם.

הייתה לי את ההרגשה הזו פעמים רבות.

אני מניח שהדבר היחיד שטוב לגבי הרעב הוא שזה מכריח אתכם למצוא פתרונות.

אחד מהאחים שלי יום אחד, פאולו רוברטו, הגה רעיון. אני חושב שהייתי בן 10. אח שלי היה מבוגר ממני בחמש שנים, והוא בעיקרון לקח את המקום של אבא שלי. הוא לימד אותי כל דבר. עכשיו הוא אומר, "למה שלא נלך לחלק העשיר של ליסבון ונבקש אוכל?"

לא הייתי ממש בטוח לגבי זה. האם זה יכול להיות כזה פשוט? אבל פאולו ידע כי לאנשים האלו יהיו עודפי מזון, והוא צדק. נדהמתי. הם נתנו לנו לחם ומרק וביסקוויטים. חלק הזמינו אותנו פנימה. חלק נתנו לנו כסף כדי שנקנה אוכל בעצמנו. אפילו רכשנו מספר חברים חדשים.

אני חושב שהם אהבו אותנו בגלל שבחרנו שלא לגנוב. ביקשנו. היינו כנים.

יום אחד פאולו ואני שיחקנו כדורגל כאשר זיהינו סניף של פיצה האט. כאשר ביקשו אוכל, הם אמרו שאין לנו כלום. אבל כאשר עמדנו לעזוב, אישה חזרה אלינו. "היי! וואו, וואו, וואו! חכו שניה, חכו שניה!"

שתי דקות מאוחר יותר, היא הגיחה החוצה עם פיצה שהייתה כמעט טריה.

אההה, בחיי, הפיצה ההיא … היא הייתה טעימה להפליא!

אם מעולם לא הרגשתם רעב אמיתי, אז אולי תחשבו שאני מגזים. אבל אם חייתם את זה, אתם יודעים שאני מספר לכם את האמת כאשר אני אומר שאני עדיין מסוגל לטעום את הפיצה ההיא.

לאחר מכן האישה שאלה אותנו מה אנחנו עושים. אחי אמר ששיחקנו כדורגל. ואז, מסיבה כלשהי, היא ביקשה מאיתנו לחזור למחרת. היא רצתה לראות אותנו משחקים.

וכך עשינו. ברגע שהיא ראתה את אחי משחק, היא אמרה, "וואו, אתה טוב מאוד!"

היא אמרה, "תקשיב. יש לי חבר שהוא שחקן מקצועני. אולי הוא יכול לעזור לך".

החבר היה מרקו אורליו. מיד הוא ארגן עבור פאולו אימון בספורטינג ליסבון. ככה שאחי ביקש פיצה, והוא סיים כשהוא נבחן לאחד המועדונים הכי טובים בפורטוגל! לא רע!!

זאת הייתה ההזדמנות של החיים. אבל בזמן שפאולו הלך לאימון, הוא איחר … בחודש!

אני רציני.

לא שעה.

לא 20 דקות.

חודש אחד!!

וזה היה העניין: פאולו היה שונה ממני. הוא היה שחקן טוב יותר, אין ספק, אבל הראש שלו לא היה במקום הנכון. הוא כבר הכיר מספר חברים מפוקפקים. הוא התחיל לעשן, בנוסף. לאחר שנכשל להגיע בזמן, הוא הלך להתאמן אצל ספרטה רוטרדם, בהולנד, אבל הוא מעולם לא היה בעל המסירות להפוך למקצוען.

כאשר גיליתי שהוא פישל בהזדמנות שלו אצל ספורטינג, הבנתי שאלוהים בחר בי כדי שאוכל לכלכל את משפחתי – בכך שאהפוך לכדורגלן.

לכל האחים שלי היה חסר משהו בתוכם שיכול היה לשמור אותם על דרך הישר. משמעת, מסירות, חיוביות.

אבל מסיבה מסוימת, לי היה את כל זה.

אני כמעט משוכנע כי אלוהים הניח את האנשים הנכונים בדרכי. הראשון היה סאבינו, חברי הטוב ביותר, שהזמין אותי למבחנים הראשונים שלי אי פעם, כאשר הייתי בן שבע. אני זוכר, הלכתי הביתה לחפש איזשהם בגדי אימון. שמתי על עצמי מכנס ריצה ישן, זוג ג'ינס, חולצה מכופתרת, ואז לקחתי זוג נעלי עור, מהסוג הזה שתנעלו למסיבה. צעדתי בחוץ בגשם השוטף. סאבינו אמר לי לקחת את הרכבת, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי כרטיס, אז רצתי את כל הדרך לשם.

כאשר הגעתי למגרש, התפשטתי ועברתי למכנסיים הקצרים ורצתי לתוך המגרש. הילדים האחרים היו ככה, "אההההההה! תראו את זה! מה הילד הזה לובש?"

אבל כאשר התחלתי לשחק – וזה לא היה קל, בגלל שהמגרש היה מאפר, ורטוב להפליא – כדררתי את דרכי בין השחקנים ובין השלוליות ובום! גול. ניסיתי בעיטה ממרחק. בום! עוד אחד. בנקודה מסוימת המאמן תפס בזרוע שלי.

הוא אמר, "היי, אתה! בוא לכאן. מי אתה? איך בכלל הגעת לכאן?"

עניתי, "רצתי".

הוא רק הנהן בראשו. "תחזור מחר, ילד. ניתן לך ציוד מתאים".

אלוהים בחר בי כדי שאוכל לכלכל את משפחתי – בכך שאהפוך לכדורגלן.

האדם הבא שאלוהים הציב בדרכי היה מוסטפא. אתם זוכרים את סנטה פילומנה, פרויקט הדיור שהיה חמש דקות מהשכונה שלי? ובכן, באמצע של שני האזורים האלו היה מגרש של חמש-על-חמש שכולם היו משחקים בו. מוסטפא גר בראש הגבעה ממש ליד המגרש. הוא היה בחור מבוגר זקן מאפריקה, והוא תמיד היה צופה בנו משחקים דרך החלון שלו. לעתים הוא היה יורד למטה ומראה לנו כיצד לעשות את הדברים נכון. הוא היה ככה, "לא! אתה צריך למסור בצורה הזו!"

רוב הילדים היו ככה, אוי לא, לא הבחור הזה שוב. אבל רציתי ללמוד ממוסטפא. הוא ידע הרבה. הוא מעולם לא קרא לי נאני, הכינוי שאחת מאחיותי נתנה לי פעם בגלל שהיא חשבה שזה ישמע חמוד. לא. עם מוסטפא זה תמיד היה רק לואיס.

"לא, לואיס! תשתמש בפנים כף הרגל. בפנים!"

מוסטפא בסופו של דבר ארגן מספר ילדים ביחד לקבוצה, ולא לקח הרבה זמן שהוא ארגן משחקים בין הקהילות בשכונה. היינו משחקים מול ילדים אחרים משכונות כמו סנטה פילומנה. אני זוכר שהם היו ממש קשוחים. למזלי, פאולו לימד אותי כיצד לשרוד ברחובות. הוא היה עננננק. ברצינות, הוא גרם לאנשים לבכות. פעם אחת הבחור הזה ניסה לאיים עלי, אז סיפרתי לפאולו, "אתה רואה את הבחור שם? כן, הוא אותו אחד שניסה להפחיד אותי".

ואז פאולו הלך ישירות אל הבחור ההוא שסטר לו בפנים!

הוא היה כל כך ישר איתי, בנוסף. אם עשיתי משהו לא בסדר, הוא היה מכה אותי. הייתי אבוד בלעדיו בגלל שהוא עזר לי להישמר מכל הדברים הרעים – כל הדברים שהוא לא יכול היה להימנע מהם. כאשר הייתי בן 10, לא עישנתי כמו חלק מהילדים האחרים. שיחקתי עבור קבוצה שנקראה ריאל מסאמה.

הקבוצה הזאת הייתה ברכה נוספת. נהגתי לקחת את הרכבת למתחם האימונים ללא כרטיס, בגלל שלא יכולתי להרשות לעצמי. כאשר הפקחים היו תופסים אותי, הם היו אומרים, "בסדר, ילד, אל תעשה את זה שוב".

הייתי עונה, "בסדר, אין בעיה".

וביום למחרת הייתי עושה זאת שוב.

אבל די מהר המאמן החל לתת לי כסף עבור כרטיסי הנסיעה. הם גם נתנו לי אוכל, בגלל שהם ידעו שאין לי הרבה אוכל בבית. חלק מחברי קבוצתי נתנו לי בגדים, ואפילו נתנו לי להישאר בבתים שלהם למשך שבוע לפעמים.

לשמחתי, המשפחה שלי עברה מהבית ההוא עם החולדות והלטאות. אם כי, למען האמת, לא ממש היה אכפת לי היכן אני מתגורר. רק רציתי לשחק.

בראשי, הייתי באותו מגרש בוצי של החמש-על-חמש.

הייתי אובססיבי. הייתי קם בשבע בבוקר כדי לרוץ ספרינטים. הייתי בחוץ במגרש לבד, בגשם, בועט עם רגל שמאל ועם רגל ימין. מוסטפא היה אומר לאנשים, "הילד הזה לואיס, אה? הוא לא אוכל. הוא לא שותה. הוא פשוט שם בחוץ ומתאמן. לא אכפת לו לגבי שום דבר אחר".

הייתי בחוץ על המגרש לבד, בגשם, בועט עם רגל שמאל ועם רגל ימין.

הפכתי להיות כל כך טוב שהייתי מקושר עם כל המועדונים הגדולים. "ספורטינג רוצים אותך! בנפיקה רוצים אותך!" כל שנה הם היו אומרים את זה. אבל שום דבר לא קרה. ואז ב-2003, כאשר הייתי בן 16, חבר שלי אמר, "נאני, אתה אוטוטו צריך להחליף מועדונים. מעולם לא ראיתי את ספורטינג או בנפיקה מחתימים מישהו שהוא בן 17".

הוא צדק. אבל באותו הזמן הייתי בתהליך של משחק פנטסטי בריאל מסאמה. הבקעתי 22 גולים. ולפני המשחק האחרון שלנו בעונה, מאמן שהכרתי אגן עבורי לקחת חלק בסשן אימון בבנפיקה. לאחר אותו סשן, אחד מהמאנים של בנפיקה אמר לי, "נאני, תגיד למאמן שלך בריאל מסאמה שאתה חייב לשחק ביום ראשון. מישהו מבנפיקה מגיע לצפות בך".

הייתי מאוד נרגש. אבל הבעיה הייתה שכבר זיכנו בליגה, והמאמן שלי רצה להשתמש באלו שלא ראו הרבה דקות משחק במהלך העונה. אז אמרתי לו, "בבקשה! אני חייב לשחק!!"

הוא ענה, "למה? כבר זכינו…"

אמרתי, "נכון אבל מישהו מבנפיקה מגיע כדי לראות אותי משחק!"

הוא התחיל לחשוב.

"בבקשה! בבקשה! בבקששששה!!"

הוא אמר, "בסדר! אתה תשחק במחצית הראשונה, אבל זהו זה!"

אז המשחק התחיל ואני כל כך לחוץ. שום דבר לא מצליח. אבל שלוש דקות לפני המחצית, קיבלתי את הכדור במרכז המגרש. עברתי את כל השחקנים שלהם, ואז רקדתי מסביב לשוער והבקעתי. כולם ביציעים התחילו להריע ולמחוא כפיים. חשבתי, זה כנראה הגול שיציל אותי.

לאחר המשחק, מנהל מהמועדון שלנו אמר לי, "אתה יודע, נאני … לא היה פה היום אף אחד מבנפיקה".

הייתי כאילו, מה???!!

הוא לא צחק. הייתי הרוס. הייתי קרוב לבכי. אפילו איבדתי את התאבון שלי. אבל מספר ימים מאוחר יותר, הוא חזר אלי עם מכתב. הפתעה.

זאת הייתה הזמנה מספורטינג להתאמן איתם במשך שבועיים.

פשוט הייתי, יששששש! ואז הודיתי לאלוהים.

זה תמיד הרגיש כאילו מישהו שומר עלי. כאילו אלוהים שם את ידו על הכתף שלי. אפילו שהייתי בתקופות הקשות שלי, הוא שמר עלי.

בסוף האביב של 2003, התחלתי להתאמן עם ספורטינג. אבל גם התאמנתי עם בנפיקה, בגלל שהמאמן שם נתן לי שוב להצטרף אליהם. זה היה די מטורף. ביום שני הייתי מתאמן עם אחד משני המועדונים הכי גדולים בליסבון, ובימי רביעי וחמישי הייתי מתאמן עם השני.

אבל בסיום פרק הזמן שלי עם ספורטינ, אחד מהמאמנים שלהם, שנהג להיות מורה להתעמלות בבית הספר שלי, אמר לי שהם לא יכולים לשמור אותי.

"אבל", הוא אמר, "אתה יכול לחזור ולעשות את ההכנה לעונה איתנו אם אתה רוצה".

אני חושב שרוב השחקנים היו חושבים, "לעזאזל עם זה, אם אתם לא הולכים לקבל אותי, אני לא הולך להתאמן אתכם. אבל הכרתי את הבחור ההוא. לא רציתי להיות חצוף איתו. אז קיבלתי זאת. ואז לקראת סוף הקיץ, קיבלתי הודעה מספורטינג, "פגישה ב-10 בבוקר מחר".

אבל גם קיבלתי הודעה מבנפיקה. "פגישה ב-10 בבוקר מחר".

הקלדתי, "כן, בסדר". ואז שלחתי לשתיהן.

זאת הייתה ההכנה לעונה, ככה שלא יכולתי יותר להתאמן עם שני המועדונים. אולי הייתי צריך לבחור את בנפיקה, בגלל שהם טרם דחו אותי עדיין. אבל היו הרבה חברים בספורטינג, והכרתי את המאמן. אז חזרתי לשם, ובטורניר לקראת סוף ההכנה לעונה, שיחקתי טוב מאוד. יומיים מאוחר יותר, המאמן טפח לי על השכם.

"נאני", הוא אמר עם חיוך, "תמיד ידעתי שאתה הולך להישאר איתנו".

כאשר חתמתי עם ספורטינג בקיץ 2003, כל הבעיות הכספיות שלי נפתרו. אפילו היו לי את האמצעים לנסוע לקאפ ורדה, וגיליתי שאבא שלי נתקל בכמה בעיות עם המסמכים שלו ומעולם לא הורשה לחזור לפורטוגל ולבית שלנו באמדורה. אז ארגנתי מישהו כדי שיפתור את זה, על מנת שהוא יצליח לבקר אותי מתי שרק ירצה. זה היה עניין גדול עבורי.

אבל עדיין הייתה לי בעיה. הייתי חלש ביותר כדי שאהפוך לסופרסטאר.

זה היה מביך. בכלל לא יכולתי לדחוק 20 קילו. אז במשך השנתיים הבאות הייתי בחדר הכושר. התפתחתי לשחקן כנף שהיה לו כישורים וגם כוח, התקבלתי לקבוצה הראשונה.

רק שנתיים לאחר מכן, העיתונים שוב קשרו אותי עם כמה מהמועדונים הגדולים ביותר בעולם.

לא הרבה הזכירו את מנצ'סטר יונייטד. אבל הסוכן שלי, ז'ורז'ה מנדס, רשם את השמות של כל המועדונים ואמר, "תראה. עבורי, הקבוצה הטובה ביותר עבורך היא זאת".

הוא הצביע על מנצ'סטר יונייטד.

"דיברתי עם סר אלכס. הוא רוצה לבנות אותך באותה הדרך שהוא בנה את כריסטיאנו".

לפני שהבנתי את זה, חיפשתי בית במנצ'סטר.

בהתחלה הייתי אמור לעבור למלון, אבל ז'ורז'ה שאל אותי, "האם אכפת לך להישאר עם כריסטיאנו?" ז'ורז'ה היה גם הסוכן שלו, בנוסף לכל, וכריסטיאנו גר לבדו. אז עברתי לגור איתו ועם אנדרסון, שבדיוק הגיע למנצ'סטר יונייטד.

איזו תקופה זאת הייתה. כולנו היינו חברה צעירים שדיברו באותה השפה, והיה לנו כל כך הרבה כיף. לכריסטיאנו הייתה בריכת שחייה, שולחן פינג-פונג, מגרש טניס – ובכל יום היינו מתחרים במשהו. פעם אחת היה לנו שאלון עם קרלוס קירוש, עוזרו של סר אלכס. נתתי את התשובה שלי וכריסטיאנו נתן את שלו, וידעתי ששלי הייתה הנכונה. אז אתם יודעים מה קירוש עשה? הוא ניסה לשנות את התשובה כדי לוודא שכריסטיאנו יצא צודק. חהחהחה!!

ככה זה היה עם כריסטיאנו. הוא אף פעם לא היה מסוגל לקבל הפסד. אף פעם!

אבל אהבנו זאת לגביו, ולמדנו ממנו המון. באותו הזמן אנדרסון ואני עזבנו את הבית, הפכנו להיות אלרגים לתבוסות, בנוסף!

לאחר מכן עברתי לבית משלי. אני עדיין לא יודע מדוע רכשתי אותו … אתם מכירים את הבתים הישנים בסרטים? זה היה אחד מאלו. חלק מבני משפחתי נשארו איתי בהתחלה, אבל כאשר הם עזבו, זוהי הייתה תקופה מאוד קשה עבורי. שהחל להחשיך, לא העזתי לצאת מהמיטה.

אני רציני. אם הייתי יושב במיטה עם הלפטופ שלי, והייתי רעב, אף פעם לא הייתי יורד למטה למטבח. לא, לא, לא. הייתי מחכה עד ליום הבא.

אני עדיין תוהה מדוע הרגשתי כך. אולי אלו היו העצים שהתנדנדו ברוח שהתחיל להחשיך? אולי הבית היה ישן מדי, או אולי … גדול? אולי זה היה בגלל, בפעם הראשונה בחיי, גרתי לבד?

אני עדיין לא בטוח … אני רק יודע שפחדתי מאוד.

האימונים במנצס'טר יונייטד היו מפחידים, גם כן, לפחות בהתחלה. הרמה הייתה כל כך גבוהה. אבל ידעתי שעלי ללמוד מהר. בשיכונים, אם לא הייתם מוכיחים את עצמכם בכל יום מחדש, הייתם גמורים. זה היה אותו הדבר במנצ'סטר.

ובנוסף, בדיוק כמו בשיכונים, אלוהים שם את האנשים הנכונים בדרכי.

ישנם כל כך הרבה שאני יכול להזכיר. סר אלכס היה כמו אבא עבורי. חברה כמו ריו פרדיננד וראיין גיגס נתנו לי כל כך הרבה עצות טובות. הפכתי לחבר קרוב של אנטוניו ולנסיה, פאביו ורפאל, כריסטיאנו, אנדרסון ורבים אחרים. אבל האדם האחד שנפתחתי אליו הכי הרבה היה פטריס אברה. הוא היה כמו אח עבורי.

הייתה תקופה אחת שלא שיחקתי היטב. האוהדים לא היו שמחים לגבי. סר אלכס גם כן לא היה שמח. כעסתי על עצמי. יום אחד זה פשוט הגיע לנקודה שבה התפרקתי בבכי.

אז הלכתי לפט, שערך טיפול התאוששות לשרירים בג'קוזי במתחם האימונים, ופשוט התחלתי לשפוך את כל התסכול שלי.

הייתי ככה, "פט, מדוע העבודה הקשה שלי לא משתלמת?"

"פט, מדוע השופטים נגדי?"

ואז התחלתי להרים את הנשמה שלי. הייתי ככה, "פט, אני הולך להפוך את זה! אני יודע כמה אני חזק! אני אראה להם!"

פט פשוט ישב שם והקשיב. ואז הוא קם, חיבק אותי ואמר, "אני יודע. אני יודע. האוהדים יאהבו אותך שוב. אתה מהר מאוד תחזור להבקיע גולים. אתה אחד מהשחקנים הכי טובים שראיתי מעודי, נאני. אין לי ספק לגבי זה. אין ספק".

אני רק יודע שפחדתי מאוד.

כשבוע לאחר מכן, כבשתי גול מדהים מול צ'לסי. פתאום שיחקתי את הכדורגל הכי טוב שלי. כולם היו מאושרים. הביטחון שלי חזר.

מהר לאחר מכן, פט ניגש אלי, הסתכל לי בעיניים ואמר, "זה הילד שלי!"

זה היה רגע כזה נהדר.

אז כן, פט הוא אדם נוסף שהייתי בר מזל שפגשתי. תמיד ידעתי שעם עבודה קשה וביטחון, הכל אפשרי. אבל לפעמים, שמרגישים ממש למטה, פשוט צריך מישהו שיעזור לכם למצוא את הדרך שלכם.

אתם צריכים את המזל להכיר מישהו שאתם יכולים להיפתח כלפיו. אבל אתם גם צריכים להיות כנים לגבי ההרגשה שלכם.

היום אני יודע שחלק מהאנשים לא ממש הבינו אותי בגלל שתמיד רתי את הרגשות שלי. אם אני עצוב או שמח, אני אראה את זה. אבל אני רוצה להיות ככה. אני לא רוצה לשנות את מי שאני. את רואים אנשים שעוברים משום דבר לכל דבר, והם הופכים לאנשים שונים ומאבדים את דרכם. תמיד אמרתי לעצמי, ביום שתשכח את מי שאתה באמת, אתה סיימת.

אז כן, בדרך מסוימת אני עדיין אותו הילד שישן עם חולדות ולטאות. אני עדיין אותו בן שבע שהלך לאימון עם נעלי עור וחולצת כפתורים.

אני עדיין אותו הילד שהיה נוקש על דלתות של אחרים ומבקש אוכל.

ואני מרגיש בר מזל עבור זה, בגלל שזה נתן לי קריירה שהייתה פנטסטית עד כה. זאת הייתה דרך מאוד ארוכה, אבל אלוהים תכנן כל שלב באותה הדרך.

היו יותר מדי צירופי מקרים על מנת שכל זה יהיה אקראי.

ובכן, אם אתם עדיין לא מאמינים לי, אז יש לי עוד סיפור אחד.

כאשר הייתי בן 12, שיחקתי במשחק עבור הקבוצה הקהילתית שלי עם חברי סבינו, ועם מוסטפא כמאמן, בשכונה מאוד מסוכנת שנקראת באירו 6 דה מאיו. כאשר הגענו לשם, שוטרים עם נשקים חיפשו מישהו. היריבים שלנו היו מבוגרים יותר מאיתנו בשנתיים או שלוש. ברגע שהמשחק החל, הם התחילו לצעוק. "לך לרגליים שלו! לך חזק!"

מסביב למגרש, הרבה אנשים צעקו, גם כן.

פחדתי. כולנו פחדנו.

הם הבקיעו אחד, ואז עוד אחד, ועוד אחד. המחצית הם הובילו 2-9. 

כאשר ערכנו את השיחה הקבוצתית, כולנו העברנו ביקורת אחד על השני.

"אתה צריך לרוץ יותר!"

גבר, אתה מפחד שם!"

"גם אתה!"

אבל אז מוסטפא אמר, "חברה, תרגעו. אנחנו הולכים לנצח את המשחק. פשוט תרגעו".

כולנו לקחנו נשימה עמוקה.

ואז הוא פנה לסבינו ואלי. "סבינו, לואיס, קחו הפסקה. אתם תחזרו מהר".

כאשר החלה המחצית השניה, התחלנו לשחק טוב יותר. היינו פחות עצבניים. הנאום של מוסטפא עבד. מיד כאשר סבינו ואני נכנסו, הבקענו. ואז שוב הבקענו. ופתאום כל האווירה השתנתה. הפחד שלנו נעלם. התחלנו להעביר בין הרגליים ולעשות טריקים. האנשים מסביב למגרש היו ככה, "אוי אלוהים, האם ראית את זה? החברה האלה טובים!"

עכשיו הם עודדו אותנו!

התחלנו להיות דומיננטים לחלוטין במשחק. כמה מהבנות מהשכונה אפילו הלכו להביא לנו מים. זה היה הרגע שבאמת הרגשנו בלתי מנוצחים!

ניצחנו את המשחק 12-16.

לאחר מכן, כולם נכנסו למגרש והתחיל להיות מטורף. "אהה! אהה! הילדים האלה מדהימים! מדהימים!" ואז איזו ילדה ניגשה אלי עם עט וחתיכת נייר.

הבטתי אליה וחשבתי, מה אני אמור לעשות?

מוסטפא אמר, "תחתום! תחתום!"

הייתי ככה, "אבל מה אני חותם?"

מוסטפא ענה, "תחתום את שמך!"

ככה עשיתי. ואז מוסטפא שם את זרועו מסביבי ואמר, "ילדה ברת מזל. אתה יודע, בעוד כמה שנים, החתימה הזו הולכת להיות שווה הרבה כסף".

לשם שינוי, מוסטפא טעה.

רשמתי, לואיס.

לפוסט הזה יש 10 תגובות

  1. עונג של תרגום. עונג של סיפור.
    "לכל האחים שלי היה חסר משהו בתוכם שיכול היה לשמור אותם על דרך הישר." מהות הטרגדיה האנושית במשפט אחד…

    1. זו מהות חוסר ההצטיינות האנושית. מהות הטרגדיה האנשוית היא:
      "חשבתי שהוא צריך להיעדר למשך מספר שבועות, אבל אז חלפו חודשים. הוא מעולם לא חזר"
      הורים לא טובים.

        1. הוא גם ציין שלאבא שלו היו עוד כמה ילדים מלבד תשעת האחים, ובאופן כללי, לפי הקלות שבה הוא הצליח לגרום לאבא שלו לחזור לאחר מכן, אני לא קונה את זה, נשמע כמו תרוץ, או במקרה הטוב חוסר אחריות.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט