הרדיו – ג'ילברטו סילבה / תרגום Smiley

הרדיו – ג'ילברטו סילבה / תרגום Smiley

הרדיו

ג'ילברטו סילבה / כדורגלן עבר
מרץ 25, 2021

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/posts/gilberto-silva-the-radio-soccer 

כאשר אתם רודפים אחרי חלום, ישנן כל כך הרבה דרכים להגיע ליעד שלכם. האמינו לי, אני יודע. כאשר הייתי ילד, כל מה שרציתי לעשות היה לשחק עבור אתלטיקו מיניירו. אם לא הייתי מסוגל לעשות זאת, אז לפחות רציתי לשחק באופן מקצועני במקום אחר על מנת לעזור למשפחתי.

אבל מעולם לא הייתי אחד מאותם סופר מוכשרים שתמיד הלכו להצליח, אתם מבינים?

למעשה, כאשר הייתי בן 19, אני אפילו בקושי שיחקתי כדורגל.

מה עשיתי בתקופה ההיא עם חיי?

עבדתי במפעל לממתקים.

אני לא צוחק. זאת הייתה המציאות שלי. שחקנים רבים כבר משחקים עבור הנבחרת הלאומית של ברזיל בגיל הזה, נכון? ובכן, אני עבדתי במפעל במשך 2.5 שנים, עד 1996. ובמהלך התקופה ההיא, שיחקתי רק עבור הקבוצה של המפעל.

אני יודע מה אתם חושבים. כיצד מישהו עובר מעבודה במפעל לזכייה בגביע העולם תוך שש שנים?

אני יודע, זה לא היה אמור לקרות, נכון? והאמינו לי, זה חתיכת סיפור.

אז תנו לי לספר לכם כיצד זה קרה.


לעולם לא אשכח את היום שבו הבנתי שעלי להשיג עבודה הגונה. הייתי בן שבע.

עליכם להבין מהיכן אני מגיע. גדלתי בכפר שנקרא לוסיאנה, שם הרבה אנשים הם פועלים. אבא שלי נהג לחתוך קנה סוכר. יום אחד, הוא לקח אותי איתו לעבודה. הלכה להיות חגיגה כדי לסמן את סיום העונה, והוא רצה שאני אראה את זה.

זה אמור היה להיות יום מאושר – ועבור העובדים, זה היה. אבל אני עדיין מסוגל לזכור לראות כמה קשה אבי היה צריך לעבוד.

הוא היה שם תחת השמש, מזיע ועומל, והרגשתי צער כלפיו.

ופשוט החלטתי במוחי שאני לא רוצה שהוא יהיה צריך לעבוד ככה. לא רציתי את החיים האלו עבורו.

וגם לא רציתי את החיים האלו עבורי.

תראו, במשפחה שלנו, אני הבן היחיד מתוך ארבעה ילדים, מה שאומר שאני הולך להיות יום אחד אחראי לדאוג למשפחתי. ואם פשוט הייתי נשאר בכפר שלי, תנחשו מה העתיד שלי הלך להיות? הייתי נמצא שם, כמו כולם, חותך קנים בשמש הלוהטת.

יכולתי לראות את זה כל כך בבהירות. זה היה כאילו העתיד שלי מנגן בראש שלי. וידעתי שעלי לשנות זאת.

אבל איפה? כיצד? כל מה שהכרתי היה הכפר שלי.

אחד הקשרים המעטים שהיו לי עם "העולם החיצוני" היה דרך הרדיו. אבא שלי היה אוהד עם המון תשוקה לאתלטיקו מיניירו, אז נהגתי לבלות שעות בהאזנה למשחקים שלהם עם אח מהאחים שלו, שגם כן היה אוהד. לפעמים האות היה כל כך חלש שהייתי צריך לדחוף את האוזן שלי כנגד הרדיו רק כדי להיות מסוגל לשמוע משהו.

טוניניו סרזו, ז'ואו לייטה, ריינלדו….

וואו!

השמות הללו חידדו את הדמיון שלי כאוהד אתלטיקו מיניירו.

בחיי, מתתי ללכת למיניירו ולצפות בהם משחקים.

הקהל המאסיבי.

סרזו.

ס-ר-זו!

האליל הגדול שלי.

החברה האלו היו כמו גיבורי על עבורי. רק לדמיין איך זה יהיה לשחק כמוהם? לדמיין כיצד זה יהיה להיות כמוהם?

ברור, זה נראה בלתי אפשרי. הם גם היו יכולים לשחק בכוכב אחר. הגרסה שלי למיניירו הייתה שדה עפר בבית הספר שלי, שהיה קרוב לקו הרכבת. בנינו כדורים מפלסטיק או מבגדים שהיו נופלים מהרכבות.

זה מצחיק, בגלל שהיה לי חבר בשם ג'וקווינה, ופעם בכמה זמן הוא היה אומר לי, "בחיי, יום אחד אתה הולך לשחק עבור אתלטיקו".

ברור שלא האמנתי לו. פשוט חשבתי שהוא משוגע.

ואם להיות כנה, בתקופה ההיא באמת שלא כיוונתי את עצמי להיות כדורגלן. העולם הזה היה רחוק מדי, אתם מבינים? אני רק רציתי לקבל ציונים טובים ולמצוא עבודה שיכולתי להנות ממנה.

החלום שלי היה למעשה להפוך למפעיל מחרטה.

אבל אז משהו דרמטי התרחש. ב-1999, כאשר הייתי בן 12 או 13, אבא שלי והפועלים האחרים הוכרחו על ידי האיגוד להיכנס לשביתה, ורובם איבדו את עבודתם. אז משפחתי עברה ללגואה דה פראטה, עיר סמוכה. שם היו לי יותר הזדמנויות לשחק כדורגל. וכאשר התבגרתי, התחלתי להשאיר חותם בטורנירי חובבים מקומיים.

ואז, יום אחד כאשר הייתי בן 15, עזבתי את מינאס גרייס המקומיים בפעם הראשונה.

הלכתי להיבחן באתלטיקו מיניירו.

הרגשתי כאילו הייתי לקראת החלום שלי. כל דבר היה מרגש. כאשר ראיתי את בלו הוריזונטה, זה היה כאילו העיניים שלי יצאו מהחורים. גרתי עם עוד מאוד ילדים אחרים בכפר האולימפי, מקום עצום.

עברתי את השלב הראשון של המבחנים.

עברתי גם את השלב השני.

נשארתי עד היום האחרון.

ואז … הם ניפו אותי.

בחיי, זה היה ברוטלי. או, שאולי … זה לפחות היה אמור להיות. אבל אם להיות כנה, לא היה לי כל כך הרבה זמן לחשוב על זה.

בגלל שלא עבר זמן רב לאחר מכן, והתקבלתי לתוך אקדמיית הצעירים של אמריקה אם ג'יי.

פתאום כל הדחייה נשכחה. הייתי כה אסיר תודה. הרגשתי שאני בדרכי לקריירה רצינית, וכל המשפחה שלי חגגה. סוף סוף אקבל את ההזדמנות לעזור לאנשים שאכפת לי מהם יותר מכל.

סוף לקציר.

לא עוד עבודה תחת השמש הקופחת.

התחלתי לגור באקדמיית הצעירים של אמריקה בקונטגם. למשך זמן הייתי נהדר. אבל לא עבר זמן עד שהתחלתי להתגעגע הביתה. גרתי במרחק שלוש שעות נסיעה ממשפחתי. לא היה לנו רכב. ובגלל שאבא שלי לא יכול היה להרשות לעצמו נסיעה באוטובוס, לא הייתי מסוגל לבקר אותם.

הבריאות של אמי החלה להתדרדר במידה ניכרת. ומותו של אבא של אמי היה הקש האחרון.

חשבתי, אם אני לא חוזר כדי לעזור למשפחתי, ומשהו רע אחר יקרה, לעולם לא אוכל לסלוח לעצמי.

אז רק לאחר חמישה חודשים, חזרתי לכפר. חזרתי בלי כלום.

בחזרה לנקודת ההתחלה.

זה היה בנקודה שבה לקחתי את העבודה במפעל. הייתי חייב לעזור לאלו שאהבתי, נכון?

אבל לאחר יותר משנתיים שם, הרגשתי כאילו רציתי הזדמנות נוספת. רציתי ניסיון נוסף להתקבל לאמריקה. זה לא כאילו הם העיפו אותי החוצה. אני הייתי זה שעזב.

חוץ מזה, הבוסים שלי במפעל הבטיחו לי קידום שהם מעולם לא נתנו לי. זה בנוסף דחף אותי לכיוון דלת היציאה.

אז חזרתי לאמריקה לניסיון נוסף. הייתי כל כך נחוש.

הייתי בן 19. ידעתי שזאת ההזדמנות האחרונה שלי.

ארבעה חודשים מאוחר יותר, הייתי מקצוען באמריקה.

בחיי, זה היה חלום שהתגשם. עמוק בפנים בקושי הצלחתי להאמין לזה.

אבל אז סבלתי מסיוט שכמעט וגרם לי שוב לפרוש מכדורגל.

ב-1999, כאשר החוזה שלי באמריקה עמד להסתיים. קרוזיירו ניסו להחתים אותי. הייתה להם קבוצה נהדרת שבדיוק סיימה שניה בליגה הברזילאית, והם הציעו לי, דרך הסוכן שלי, שכר שהיה משנה את חיי.

אז חתמתי על זכרון דברים עם קרוזיירו. אבל הסיפור דלף לעיתונאים. אמריקה גילו, וחיי הפכו לגיהנום. הם לא רצו שאלך לקרוזיירו, והם יצרו מהומה ענקית שבאמת הבהילה אותי.

חזרתי חזרה לביתו של אבי והתחבאתי. אמרתי לו, "אני לעולם לא רוצה לשחק שוב". זה לא מה שרציתי. אני רוצה שלווה".

זה באמת היה זמן קשה. כאשר האבק לבסוף התפזר, קראו לי לפגישה עם מרקוס סלום, נשיא אמריקה. להפתעתי, אלכסנדרה קליל, שהיה אז המנהל של אתלטיקו מיניירו, היה גם כן שם. היה נראה שהם מדברים על המעבר שלי.

ואז קליל עשה משהו שהפחיד אותי לאללה. הוא התחיל לספר לי לגבי כל הדברים שעומדים לקרות אם אני לא אחתום עבור אתלטיקו.

אהאהאהאהאה

זה היה טיפוסי לקליל, אתם מבינים?

מצחיק להסתכל לאחור על זה עכשיו, במיוחד בגלל שלא הייתי צריך שום עידוד כדי לחתום באתלטיקו. קרוזיירו היא קבוצה נהדרת, ברור, אבל אתלטיקו היה המועדון של חיי. בכל מקרה, ב-2000, אחרי משא ומתן ארוך, סוף סוף הייתה לי הפריבילגיה של החתימה עבור אתלטיקו.

ועכשיו הגיע הזמן שאגלה סוד קטן.

באותו הזמן, הייתי נוהג לבצע ריטואל בכל פעם ששיחקתי במיניירו. כאשר הגעתי לאצטדיון, יכולתי לראות את ים האוהדים זורם דרך השערים. בחדר ההלבשה, לפני שהם שיפצו את האצטדיון, יכולתי לשמוע היטב את האוהדים, בגלל שהמעבר היה ליד חדר ההלבשה והם היו חולפים על פנינו בדרכם ליציעים.

הייתי פותח את החלון כדי לשמוע את השירים שלהם.

בכנות, הרגשות היו שוטפים אותי בכל פעם. זה היה יפהפה.

אבל זה לא היה בזמן ששיחקתי עבור אתלטיקו מיניירו.

זאת הייתה הרוטינה שלי בזמן ששיחקתי נגד אתלטיקו.

אז האם אתם מסוגלים לדמיין מה זה אומר עבורי כאשר באמת קיבלתי את ההזדמנות לשחק עבור אתלטיקו? כאשר המיניירו הופך למגרש הביתי שלי?

כאשר ים האנשים שר את השירים שלהם עבורי?

בחיי, אני עדיין מקבל צמרמורת רק מלחשוב על זה.

הדרך  היחידה שבה אני מסוגל לתאר זאת היא שזה היה חלום. לא רק עבורי, אלא גם עבור משפחתי, שהיא כולה אוהדים של אתלטיקו מיניירו.

ה-2.5 שנים האלו ששיחקתי עבור אתלטיקו היו מהמאושרים בחיי.

אבל היה חלום נוסף, אפילו גדול יותר שחיכה ממש מעבר לפינה.

תקשיבו, מעולם לא ציפיתי שיום אחד אני אטוס מעל לברזיליה מלווה בחמישה מטוסי קרב מסוג מיראז' של חיל האוויר הברזילאי. אבל גם מעולם לא האמנתי שאני אהיה אלוף גביע העולם.

גביע העולם הראשון שאני זוכר היה ב-1986. הייתה לנו טלוויזיה בבית, אבל היא הייתה רק בשחור לבן, אז אפילו לא הייתי מסוגל לומר איזו קבוצה הייתה כל אחת. אפילו לא ידעתי איפה הייתה בכלל מקסיקו.

אבל כאשר השדרים היו צועקים, "ברזיייייייייל!", הציפו אותי רגשות. זה היה כאילו הלב שלי התחיל לפעום בקצב אחר בפעם הראשונה ששמתי את זה.

אם מישהו היה אומר לי, ש-16 שנה מאוחר יותר, אני אהפוך לאלוף עולם, הייתי שואל אותם אם הם חברים של ג'וקווינה.

מאז גביע העולם 2002 ביפן ובדרום קוריאה, לפני שהסמארטפונים התחילו לצוץ, היה קשה עבורנו לחזות מה משמעות המשחקים שלנו עבור העם הברזילאי. אז לפליפה היה רעיון. לפני הגמר מול גרמניה, הוא הראה לנו וידאו שבו כל כפר מקומי בברזיל צופה באחד המשחקים שלנו וחוגג את השערים.

הם השתגעו! זה היה בלתי יאמן.

וזה הדליק אותנו. היינו בדרכים כבר 50 ימים ובצד השני של העולם. התגעגענו למשפחות שלנו ולחברים. עכשיו היינו מספר שעות מלהיות מסוגלים לזכות בגביע העולם.

כאשר עזבנו את הפגישה ההיא, הרגשנו בטוחים בעצמנו שאנחנו הולכים להביא את הגביע חזרה איתנו לברזיל.

שזה מה שקרה – ושזהו משהו שלעולם לא אשכח. כאשר השופט שרק את שריקת הסיום, כולנו פשוט רצנו במגרש כמו משוגעים. ואני זוכר שאחת המצלמות הגיעה לידי כדי לצלם אותי. הייתי מאוד נרגש, וחשבתי על איך המשפחה שלי תחגוג.

הייתי ככה, "אמא, אני חוזר חזרה! כאלוף עולם!".

המסיבה המשיכה לתוך הלילה, ומהר לאחר מכן עלינו על המטוס בחזרה הביתה.

ואז כאשר המטוס שלנו התקרב לברזיליה, הבחנתי במטוסי הקרב מופיעים לצידנו בשמים.

באותו הרגע הייתי מאוד גאה להיות ברזילאי. לפני גביע העולם, שמעתי על פטריוטית. עכשיו ייצגתי את ברזיל מול כל העולם. ועשיתי זאת לצד האלילים שלי.

רונאלדו, ריבאלדו, קאפו, רונאלדיניו, דידה, מרקוס, רוקה ג'וניור, אדמילסון….

סוריאלי!

כאשר נחתנו בברזיליה, שכחתי מה זה עייפות. עלינו על הגג של אוטובוס גדול עם מערכת שמע עצומה ונסענו בתוך הקהל העצום.

בחיי, מעולם לא ראיתי כל כך הרבה אנשים בחיי. כמעט והייתי מבוהל!

היו שם 500,000 איש ברחובות כדי לברך את בואם של חמש-פעמים אלופי העולם. אנשים טיפסו על עצים ושלטי חוצות. זה היה מטורף.

זאת הייתה הנקודה שבה סוף סוף הבנתי שהפכתי להיות חלק מהחלום של המדינה.

מאוחר יותר הקפדתי לעצור ליד המפעל שבו עבדתי. הצוות עשה כל מה שהוא יכול היה לעשות כדי לראות אותי. הם הגיעו על אופניים, משאית ואפילו על סוס, אהאה!

אבל אחת החגיגות כמו מסרט הכי גדולות שהיו לי הייתה כאשר חזרתי בחזרה לבלו הוריזונטה. אתלטיקו מיניירו שלחו כבאית כדי לאסוף אותי משדה התעופה! כאשר הגעתי למועדון, התקבלתי בברכה על ידי הנשיא, ריקרדו גויימארס, וכאשר נכנסנו למתקן האימונים ראיתי שכל הצוות הכין שלט מיוחד עם השם שלי עליו.

אני לא יודע אם אני יכול לתאר כמה משמעותית הייתה המחווה הזו עבורי, אבל אני אנסה.

ברור, תארים יוצרים היסטוריה ומניעים את האוהדים, אבל החיים של כדורגלן מקצועני הוא הרבה יותר מזה. זה לגבי מי אתם פוגשים לאורך הדרך, ואני פגשתי אנשים מדהימים באתלטיקו מיניירו. האוהדים אולי דוחפים את הקבוצה לגבהים חדשים, אבל האנשים מאחורי הקלעים הם פשוט מדהימים עבור המועדון. במובנים רבים, אנחנו משחקים ביחד איתם את המשחק.

בלעדיהם, לא הייתי מוכן לגלוש לתאקל נוסף כדי לסכל מסירה של היריב.

אני מדבר על אנשים כמו סאו וולטר המנוח, האפסנאי שלנו.

בל ודו, המעסים.

ועוד רבים אחרים.

האנשים האלה כנראה לא יהיו מפורסמים כמו טוניניו סרזו, פאולו איסידורו וריינלדו, אבל הם גם הרוויחו את מקומם בהיסטוריה של אתלטיקו מיניירו.

אז מעומק לבי, אני אומר לכולכם: תודה רבה.

אתם רק יכולים לדמיין כמה קשה עבורי היה לעזוב את אתלטיקו מיניירו באותה השנה. המשכתי לתשע שנים של הרפתקאות באירופה, רובן בארסנל. זה, בנוסף, הייתה תקופה מדהימה.

הייבורי.

בלתי מנוצחים.

אותם 49 משחקים ללא הפסד.

ואז הזכייה בליגה עם פנאתינייקוס ביוון.

ואז בגרמיו, ואז חזרה לאתלטיקו מיניירו ב-2013.

כאשר אני חושב על פרק הסיום, העיניים שלי מתמלאות בדמעות.

אני רוצה לשים פה את כל הקלפים על השולחן. ישנה תביעה ביני לבין אתלטיקו מיניירו עקב פציעה שקיבלתי בברך שלי לאחר ששיחקתי מול קרוזיירו בגמר הליברטדורס שזירז את הפרישה שלי מכיוון שלא הצלחתי להחלים עד היום. אבל, שום דבר מזה לא לוקח את הרגשות העצומים שיש לי כלפי המועדון, אפילו לאחר הביקורת הלא מכובדת שספגתי בשנים האחרונות. מעבר לכל אי ההסכמות, אני לחלוטין אסיר תודה לאתלטיקו עבור החשיבות שלהם בחיי ועבור משפחתי, ושום דבר אף פעם לא ימחוק את אהבתי ותודתי למועדון הזה.

אני עדיין זוכר שהייתי בגרמייו, ואתלטיקו יצרו איתי קשר לגבי חזרה. שאלתי את אשתי, ג'אנינה, עבור עצתה. היא אמרה, "תקשיב למה שהלב שלך אומר לך".

לקחתי כמה ימים על מנת לחשוב על זה, והזיכרון שלי לקח אותי למסע בזמן.

אבי חותך קני סוכר.

משפחתי כולה אוהדים של אתלטיקו מיניירו.

המשחקים ברדיו.

ג'וקווינה.

ס-ר-זו!

ואז לבסוף אמרתי לג'אנינה, "אנחנו חוזרים בחזרה לבלו הוריזונטה".

"ואנחנו הולכים לזכות בגביע הליברטדורס".

ועבור מה שהלך להגיע … ובכן, אתם כנראה כבר יודעים מה קרה. המשחקים מורטי העצבים בשלבי ההכרעה (זאת הייתה אתלטיקו אחרי הכל), ההפסד בפרגוואי ובעיטות העונשין בגמר במיניירו. אתלטיקו מיניירו היו אלופי דרום אמריקה.

המשפחה שלי השתגעה.

המיניירו התפוצץ מאושר.

ברחבי ברזיל, האוהדים שלנו חגגו מול מסכי הטלוויזיה שלהם.

ובמקום כלשהו בלגואה דה פראטה, אני אוהב לחשוב שהיה שם לפחות ילד אחד קטן שרץ מסביב עם ידיו באוויר, והקשיב למשחק ברדיו.

לפוסט הזה יש 5 תגובות

    1. יש את מונדיאל 1974, אליו צ'ילה העפילה כי הקבוצה היריבה (ברית המועצות מכל המקומות) פחדה לשחק במגרש שמתחתיו הוחזקו מושתקים באיומי אקדח אויבי המשטר הדיקטטורי של פינושה.
      יש את מונדיאל 1978, המונדיאל של הדיקטטורה הארגנטינאית שככל הנראה קנתה כדי שתהיה לה הזדמנות לעשות ווייטוושינג ואף הטתה משחקים עד לזכייה של המארחת בטורניר.
      יש את מונדיאל 1982, עם המשחק בין גרמניה לאוסטריה, החרפה של חיחון, שבו שתיהן סגרו על תיקו כדי להעיף את אלג'יריה מהמשחקים.
      יש את מונדיאל 1986, שהגיע לאירוח של מקסיקו אחרי שהיו חייבים לבחור מקום חדש בעקבות רעידת האדמה בקולומביה, ואיכשהו בחרו במדינה תחת בעיות כלכליות שממש במקרה נשיא חברת הטלוויזיה המקומית שתקבל את כל הכסף מהשידורים היה חבר טוב של האבלנז', נשיא פיפ"א.
      יש את מונדיאל 1990, שבמהלך משחק בין ארגנטינה לברזיל ככל הנראה חומרים נוספים הגיעו לבקבוקי המים של שחקני ברזיל, חומרים שמנעו מהם לשחק במיטבם.
      יש את מונדיאל 1994, שהחל ממנו מספרים התחילה תרבות סידור המשחקים בכדורגל הבינלאומי.
      יש את מונדיאל 1998, שמישל פלטיני טוען שסידרו את ההגרלה כדי שיהיה גמר בין המארחת לברזיל.
      יש את מונדיאל 2006, בו הרבה כספים שהועברו עדיין בחקירה בנוגע למקורם ומטרתם.
      יש את מונדיאלים 2010 ו-2014, שפיפ"א קבעה שהמארחת הענייה חייבת לרסק את עצמה כלכלית לרווחיה.
      יש את מונדיאלים 2018 ו-2022, שהגיעו לרוסיה ולקטאר בצורה הוגנת וחוקית לגמרי.
      מונדיאל 2002 היה גרוע מאוד והיו בו משחקים מכורים. אני לא יודע אם זה המונדיאל המושחת בהיסטוריה בהכרח.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט