לבחור מחדש: דראפט 1984 / אבי טרכטמן

לבחור מחדש: דראפט 1984 / אבי טרכטמן

התמזל מזלי ואני כותב על שניים ממה שנחשבים לשלושת הדראפטים הטובים ביותר בתקופה הנסקרת. ואין כמו הדראפט של אלוהים, האציל, החלום ואיזה גמד לבן שלא מאמין בקורונה בשביל לסיים את הפרויקט הנפלא הזה.

בכלל כשמדברים על דראפטים זכורים, זה באמת רק הצמרת. קשה להגיד שדראפט 2003 היה מדהים אחרי ארבעת הגדולים (לברון, וויד, כרמלו, בוש), בדיוק כפי שקשה להגיד שדראפט 1984 מדהים אחרי ארבעת החבר׳ה שהזכרתי למעלה, כולל הגמד הלבן שלא מאמין בקורונה. דווקא הדראפט ה״גדול״ השלישי , זה של 1996, שאמנם גם הוא מעמיד במרכזו ארבעה שחקני קונצנזוס (קובי, ריי אלן, נאש ואייברסון) מעמיד גם שחקנים במעמד קצת יותר גבוה בעיניי במקומות 5-10 מאשר הדראפטים שאני זכיתי לסקר.

אבל לא נורא.

וקודם כל, כמה אזכורי כבוד לחבר׳ה שהיו באירופה, או סתם היו: קרל לואיס (בחירה 208 ע״י יוסטון) אמנם לא היה באירופה, אבל נבחר בדראפט, וקרל לואיס הוא, או לפחות היה עד שאוסיין בולט הגיע – ה GOAT. דן טרקניאן... השם היה זכור לי דווקא בגלל אבא שלו שאימן שנים ב UNLV' אבל מסתבר שגם לבחירה ה 170 בדראפט יש דף משלו בויקיפדיה בגלל איזושהי קריירה פוליטית ענפה כזאת או אחרת. אה, וגם איזה מאמן אחד בשם ריק קרלייל (70), שיום אחד ייקח אליפות עם גרמני בשם נוביצקי.

אם נחזור לכדורסל של ממש, שמות מעניינים הם אוסקר שמידט הברזילאי, אולי גדול הסקוררים האירופאיים בשנות השמונים, שנבחר 131 על ידי אותה ניו ג׳רזי נטס בה שיחק הסקורר העצום השני האירופאי של התקופה – פטרוביץ׳… תארו את שניהם ביחד. מייקל יאנג (24) שגם שיחק בארץ, אבל בעיקר היה האיש מס׳ 1 של אחת מאלופות אירופה המפתיעות אי פעם – לימוז׳ בתחילת שנות התשעים. ויש גם את סטיב ברט (30, ווריורס) שהיה בארץ למשל תקופה. ג׳ו ביניון (57) הסנטר הגדול של מכבי חיפה ושם של וירטוס בולוניה של פעם, קן (מאנימל) באניסטר (156) ששיחק בחולון ובעוד מקומות, טרנס סטנסבורי (15) גם זכור לי מאיזו עונה או שתיים בארץ. ורון אנדרסון (27) שנתן קריירה לא רעה בנ.ב.א ואז הוחתם לשניה וחצי על ידי מכבי לפני שזאת החליפה אותו בטום צ׳יימברס עוד לפני שהעונה החלה.

מתודולוגיה:

להזכירכם פחות מעניין אותי כמה טוב היה השחקן, ויותר מעניין אותי תיאורטית, כמה טוב הוא היה לקבוצה שהיתה אמורה לבחור בו. אז בואו נראה

האחד אלוהינו:

.1. יוסטון בוחרת את מייקל ג׳ורדן (3)

בחירה מקורית: האקים אולג׳ואן.

תראו, אולג׳ואן היה נפלא לפרנצ׳ייז שבחר בו, שיחק שם איזה עשור וחצי ונתן להם שתי אליפויות ועוד איזה גמר. אבל ג׳ורדן הוא ג׳ורדן, וגם ג׳ורדן היה נאמן לעיר שבחרה אותו (שיקגו) למרות שהוא בא מעיר אחרת (שרלוט), וסביר להניח שהיה מוצא בית גם ביוסטון, כי בכל זאת, מדובר בשחקן הגדול בכל הזמנים, כלומר – אלוהים. אז מה היה קורה ביוסטון? אז כן, לא היו להם מגדלי תאומים, אבל כן היה להם רלף סמפסון, ומייקל היה נותן להם משחק חוץ ויכולת חדירה שעם כל הכבוד לקונרד מקריי ואפילו לג׳ון לוקאס, יוסטון אפילו לא חלמה עליה.

השאלה היא האם ג׳ורדן היה מגיע לגמר הליגה כבר בעונתו השניה כמו שעשה אולג׳ואן, והאמת היא שאני לא יודע – כי הוא היה פצוע לאורך העונה, ועם זאת יוסטון ללא ג׳ורדן היתה קבוצה איכותית בהרבה משיקגו ללא ג׳ורדן, והוא היה חוזר כמו אריה לפלייאוף (כפי שעשה באמת), ואיכשהו אני לא רואה את ג׳ורדן מפסיד סדרת גמר כמו שיוסטון עשתה לבוסטון, בטח כשמישהו כמו סמפסון נותן קונטרה לקו הפנים האימתני של בוסטון. כלומר, אליפות כבר בעונה השניה, וכבר אז התיאבון האמיתי יתחיל…

ואז היה קורה מה שקרה באמת – ורלף סמפסון היה מתחיל לשבור את הברכיים, שזה בסדר, כי הדעיכה הקטנה הזאת של יוסטון אחרי האליפות, היתה קורית בדיוק בזמן להשיג איזה שחקן אחר בדראפט, נניח מישהו בשם סקוטי פיפן… רק שהוא היה מצטרף לקבוצה שכבר טעמה אליפות.

בקיצור, אני בכיף רואה את ג׳ורדן מסיים קריירה עם 7-8 אליפויות במקום ה-6 שהיו לו בשיקגו. תוכיחו לי שלא.

הסופרסטארים – שחקנים עם קייס לטופ 5 בעמדה שלהם בכל הזמנים:

2. פורטלנד – האקים אולג׳ואן (2)

בחירה מקורית – סם בואי

אבל עזבו רגע את יוסטון, בואו נדבר על הקבוצה השניה שהולכת להיות הקבוצה הענקית השלישית של המערב (לצד יוסטון והלייקרס) בחצי השני של שנות השמונים והחצי הראשון של שנות התשעים. זאת שגם בלי אולג׳ואן ועם הכושל בואי הצליחה עדיין לעשות שני גמרים, וזאת שהכוכב הגולש שלה (קלייד דה גלייד דרקסלר) ,ברגע שהצטרף לאולג׳ואן עשור אחר כך, גם אם ביוסטון, מיד לקח אליפות. פורטלנד היתה הופכת להיות קבוצה ענקית.

תארו לכם שרשימת אלופי המערב היתה נראית בערך כך, אם שני הדברים למעלה היו קורים: 85 – לייקרס (אלופה), 86 – יוסטון עם ג׳ורדן (אלופה), 87 – לייקרס (אלופה), 88 – לייקרס (אלופה) 89 – פורטלנד (אלופה, עם כל הכבוד לדטרויט), 90 – יוסטון (במפתיע לא אלופה, כי דטרויט היו קצת יותר מדי בריונים בשביל ג׳ורדן ופיפן ). יוסטון היתה חוזרת לקחת אליפויות ב 91-93. ואז ב 94-95, פורטלנד היו לוקחים את האליפות השניה והשלישית שלהם, רגע לפני שג׳ורדן היה חוזר לשלוש אליפויות אחרונות (ו 7 בסך הכל, לצד 3 של אולג׳ואן). המזרח היה אשכרה נמחק במשך עשור ורבע פרט לאליפות הבודדת של הפיסטונס, אם כל זה היה קורה. (וכן, במציאות, המזרח לקח 9 אליפויות באותה תקופה… 6 של ג׳ורדן, 2 של דטרויט ואחת של הסלטיקס).

ועכשיו שסיימנו את התרחיש למעלה, רק נזכיר שאולג׳ואן הוא לא רק הסנטר הכי אלגנטי בכל הזמנים, אלא גם זה שניצח בכל דו קרב רציני בשנות השיא שלו, כן, גם מול יואינג, רובינסון ושאקיל. יחד עם דרקסלר, קצת יותר מוקדם, ואולי אולג׳ואן היה נזכר אף כגדול יותר משהוא נזכר כיום, שזה המון.

3. שיקגו – ירום הודו (צ׳רלס בארקלי, 5)

בחירה מקורית -ישתבח שמו (מייקל)

Ex-Blazers exec: Portland wanted Bowie and Barkley over Jordan in 1984  draft - Sports Illustrated

התלבטתי רבות בין בארקלי לבין האיש שנמצא במקום הרביעי, אבל בסופו של דבר, החלטתי לבחור באציל. הסיבה? למרות שג׳ון סטוקטון שיחק איזה שני עשורים בקבוצה שבחרה בו, יש לי תחושה שיש לזה קשר חזק מאד לעובדה שמדובר בעיר לבנה (סולט לייק סיטי), ושלהצלחה שלו יש קשר רב לכך שהוא שיחק ליד איזה אחד, קארל מאלון. או במילים אחרות, לו הקלפים היו משוחקים אחרת, אני ממש לא בטוח שסטוקטון בשיקגו היה הופך להיות הסמל שהוא הפך להיות ביוטה.

בארקלי לעומת זאת? הבן זונה הקשוח היה לוקח את הוואקום שאי הבחירה בג׳ורדן השאירה, והיה הופך את שיקגו לאחת הקבוצות המרתקות במזרח. בטח במזרח שבו אין את שיקגו של ג׳ורדן (כי אתם יודעים, הוא ביוסטון). לא יודע אם זו היתה קבוצה בקליבר אליפות, אבל לצד פיפן (אם איכשהו הוא היה מגיע לשיקגו שוב ולא ליוסטון של ג׳ורדן… גורלות) – יש מצב שבכל זאת הוא היה לוקח איזו אחת או שתיים.

4. דאלאס – ג׳ון סטוקטון (16)

בחירה מקורית: סם פרקינס

הנה לעומת שיקגו, עיר רדנקית מצוינת בשביל סטוקטון. אחלה התאמה, ועיר שסביר להניח שלא רק שהוא היה נותן בה שני עשורים, אלא אפילו באיזשהו שלב משחק בה עם אחד הפאוור פורוורדים הגדולים בהיסטוריה ואולי שחקן המיד ריינג׳ הגדול ביותר אי פעם , קר.. לא, רגע, לא הוא – דירק נוביצקי כמובן, וזה היה קורה עשור אחרי שזה קרה באמת עם מאלון.

מה כן היה קורה לדאלאס לו המוסר והחוטף הכי גדול בהיסטוריה היה מגיע אליה? סביר להניח שהיא לכל הפחות לא היתה הבדיחה של הליגה במשך תקופה לא קצרה בשנות התשעים. אמנם נכון שלקבוצה כבר היה רכז סביר בשם דרק הרפר, אבל קודם כל – כולה רכז סביר, ושנית כל – בשנת 84, הוא אפילו לא היה זה, סתם איזה רוקי מסכן עם עונת רוקי בינונית. אז סטוקטון היה מגיע ומוסר אסיסטים לג׳יימס דונלדסון הענק, מרק אגוויר רגע לפני שהוא עבר לדטרויט ורולנדו בלקמן וזה היה מספיק בשביל לפעמים לעשות פלייאוף, לפעמים לא, ולהיות בסך הכל קבוצה חמודה מאד. כמובן עד שנוביצקי היה מצטרף, ואז רגע לפני הפרישה, סטוקטון היה סוף סוף מגיע (בשנת 2003 או 2004) ל… סיבוב השני של הפלייאוף.

וסטוקטון? הוא עדיין היה מלך האסיסטים והחטיפות של כל הזמנים, רק שבמקום 15,000 אסיסטים הוא כנראה היה מסתפק ב 12,500… גם טוב.

האולסטארים

5. פילדלפיה – אוטיס ת׳ורפ (9)

בחירה מקורית – בארקלי

Hakeem Olajuwon, Rudy Tomjanovich And Otis Thorpe, Houston Rockets.  Editorial Photography - Image of leader, tomjanovich: 44409102

ת׳ורפ הוא הראשון מתוך ארבעה גבוהים מעולים, גם אם ממש ממש לא סטארים, שילכו בחמשת הבחירות 5-9 (יחד עם עוד איזה פוינט שיוזכר עוד מעט).

פילדלפיה במציאות בחרה בפאוור פורוורד, כך שסביר להניח שגם בתרחיש החלופי היא היתה בוחרת בפאוור פורוורד – והטוב ביותר שנשאר על הלוח הוא אחד אוטיס ת׳ורפ . האמת היא שפילי של בארקלי כן היתה קצת אנדראצ׳יברית, היו לה שחקנים נפלאים כמו מוזס מאלון (אמנם מבוגר), ד״ר ג׳יי (אמנם ממש מבוגר) ומוריס צ׳יקס (גם לא פרגית), אבל עם בארקלי שהפך די מהר להיות השחקן הכי חשוב שלהם, הם רק עשו גמר מזרח אחד, וגם זה בקושי.

עכשיו אוטיס ת׳ורפ הנ״ל, כנראה לא היה הופך להיות השחקן הכי חשוב בקבוצה. למעשה, אם יש משהו שאני בעיקר זוכר מת׳ורפ זה שהוא היה הפאוור פורוורד שכל סנטר חולם לשחק לצידו. קשוח, עוזר לנקות את הזכוכיות, שומר על הסנטר שממול, שומר על הפאוור שממול, דופק מרפקים, וגם קולע כשצריך. הוא עשה את זה מעולה ביוסטון של אולג׳ואן (עד שהוחלף בדרקסלר בין האליפות הראשונה לשניה…) ואם יש עוד משהו שאני זוכר מת׳ורפ זה שמדובר באבטיפוס קלאסי של הפאוור של שנות השמונים והתשעים. קשוח, שורט אבל לא נגרי. ואתם יודעים מה? אולי זה מה שפילי עם הסטאר פאוור (הזקן) שהיה לה, היתה צריכה. ואולי זה מה שמוזס מאלון היה צריך. לא פאוור פלאשי שיגנוב לו את הזרקורים אלא מישהו שיעזור לו לנגב את הרצפה.

1991-92 Hoops Alvin Robertson John Stockton #310 HOF hall of fame Bucks  Jazz HOF | eBay

6. וושינגטון – אלווין רוברטסון (7)

בחירה מקורית: מלווין טרפין

שני דברים קרו בוושינגטון ביום הדראפט. הם בחרו בבאסט מוחלט, והם הביאו את הרכז החמוד של סיאטל – גאס ג׳ונסון תמורת אחת מבחירות הדראפט שלהם + האוף גארד שלהם מהעונה הקודמת (ריקי סוברס). זאת די שהם יוכלו למלא את הרוסטר בגבוה זניח כאמור. אבל האמת היא שהם בכיף היו יכולים להשאיר את סוברס ופשוט לבחור בפוינט גארד מעולה במיוחד.

לכן, אמנם התלבטתי מאד בבחירה הזאת בין רוברטסון לבין האיש שיילך מיד אחריו, אבל בסופו של דבר, רוברטסון הוא שחקן איכותי יותר (למעשה, הוא שחקן איכותי גם יותר מאוטיס ת׳ורפ, אבל הקבוצה של מוריס צ׳יקס לא באמת היתה צריכה רכז) ומתאים לקבוצה ללא רכז (כלומר, ללא טרייד על גאס ג׳ונסון) מלך החטיפות של הליגה שלוש פעמים, ריבאונדר נפלא למישהו בגובה 1.85, פעם אחת שחקן ההגנה של הליגה ואין ספור פעמים בחמישיות ההגנה (טוב, לא באמת אין ספור, 6) אין ספק שרוברטסון הוא אבטיפוס לרכז ההגנתי הנפלא, הרבה לפני שהיה פייטון או מוקי בליילוק בליגה. והוא גם החוליה החסרה בין רוברטסון אחר (אוסקר) לבין ווסטברוק בתור הרכז האול אראונדר האולטימטיבי (אם אם בוודאי פחות טוב משניהם). כך או כך, הוא בילה שנים בספרס שבחרה אותו ואחר כך במילווקי, היה אולסטאר 4 פעמים, אבל מעולם לא זכה להצלחה קבוצתית מרשימה במיוחד. נפצע לאחר כעשור בליגה וסיים את הקריירה קצת מוקדם מדי. אבל אחלה שחקן בזמן ששיחק.

7. סן אנטוניו – קווין וויליס (11)

נבחר במקור: אלווין רוברטסון

מאד צמוד ברמתו לאוטיס ת׳ורפ שנבחר שני מקומות מעליו כאן וגם במציאות, קווין וויליס בסן אנטוניו היה יוצר את מגדל התאומים הראשון של הדראפט הזה ביחד עם ארטיס גילמור (שכן, אולג׳ואן בתרחיש הזה לא נבחר לשחק ליד סמפסון), ובאותו זמן, גם הופך להיות מגדל התאומים הראשון של הספרס, עשור ומחצה לפני שטים דאנקן הצטרף לדייויד רובינסון. קווין וויליס ששיחק איזה שני עשורים בליגה (ובכלל, יחד עם סטוקטון, זה מאד נדיר לראות שני שחקנים ששיחקו כל כך הרבה שנים בליגה) היה פאוור סנטר נפלא של פעם, שבמשך שנים היה כח העזר של דומיניק ווילקינס באטלנטה, משם עיקר תהילתו. את הקריירה הוא סיים בתור ג׳ורנימן באיזה 6 קבוצות עד הפרישה בגיל 44 המופלג.

ועדיין בעשור בו הוא שיחק באטלנטה, הקבוצה דרך קבע היתה קבוצה בחצי הראשון של הטבלה, והוא בדרך קבע היה השחקן מס׳ 2 שלה (אחרי ווילקינס כאמור) כולל עונה של 18 נק׳ ו 15 ריב׳, ועוד אחת עם 19 נק׳ ו 12 ריב׳. לא השחקן הכי קבוצתי, או השומר הכי גדול (בשני הדברים האלה ת׳ורפ היה עדיף) אבל משאבת ריבאונדים, ובדיוק כמו אנשים כמו אנקל קליפי או וינס קרטר, סוג של מישהו שתמיד היה שם.

השחקני רוטציה סבירים למשך שנים:

8. קליפרס – ג׳רום קרסי (46)

נבחר במקור: מישהו בשם לנקסטר גורדון

שחקן חמישייה באחת הקבוצות הטובות של תחילת שנות התשעים – פורטלנד של שני הגמרים (90, 92) היה סוג של שון מריון. סמול פורוורד לא בהכרח גבוה, אבל כן משחק ״גדול״ יותר משהוא באמת, אתלטי וחזק. ריבאונדר מעולה, ויוצר נקודות הן כמסיים טוב, והן כריבאונדר התקפה מעולה (במיוחד לגובה) וחשוב מכך – שחקן הגנה מעולה, חוטף נהדר, וחלק חשוב מאד כאמור משתי הקבוצות האלה לצד טרי פורטר, אנקל קליפי וכמובן קלייד דה גלייד. בקליפרס, קבוצה הרבה פחות טובה באותה תקופה מאשר פורטלנד ,הוא היה הופך להיות כוכב רציני לדעתי.

9. קנזס סיטי (סקרמנטו) קינגס – סם פרקינס (4)

נבחר במקור: אוטיס ת׳ורפ

עיניים עצומות למחצה, והסטרץ׳ סנטר הראשון בהיסטוריה לדעתי. למעשה, אני זוכר שבתור ילד לא הבנתי איך מישהו שנראה תמיד ישן וממצמץ יכול לקלוע כל כך טוב מהשלוש. את עיקר תהילתו הוא עשה בדאלאס ומאוחר יותר בסיאטל, בתור גבוה רוטציה טוב שהיה גם אובראצ׳יבר קבוצתי, כשלמעשה הוא הגיע ללא פחות משלושה גמרי ליגה עם שלוש קבוצות שונות, כאשר בשתי הראשונות (הלייקרס 91 וסיאטל 96) הוא היה שחקן חשוב, ואילו בשלישית עם אינדיאנה ב 2000 הוא היה שחקן פחות חשוב, אבל לצערו הוא גם הפסיד את כל שלושת הגמרים האלה.

במציאות האלטרנטיבית הוא נבחר על ידי קנזס סיטי, ואם ת׳ורפ (שחקן טוב בלא מעט מפרקינס) לא עזר לקבוצה לנצח יותר מ 25 משחקים, כנראה שפרקינס לא היה עושה הרבה יותר. אבל הוא בטח היה מונע ממנה להיות קבוצה של 15 נצחונות, וזה גם משהו.

10. פילדלפיה – מייקל קייג׳ (14)

Michael Cage Net Worth | Celebrity Net Worth

נבחר במקור: לאון ווד

אז נכון שפילי הרגע בחרו בפאוור פורוורד הגנתי מעולה אחד (אוטיס ת׳ורפ בבחירה החמישית), אבל בסופו של דבר, אוטיס ת׳ורפ שווה פחות מצ׳רלס בארקלי (כלומר – ממה שקרה במציאות) וסביר להניח שפילי היו צריכים עוד איזה בקאפ פאוור בשביל להיות בטוחים שעמדות הפנים סגורות ביחד עם מוזס מאלון בסנטר. עכשיו, אני מניח שהם התלבטו בין קייג׳ לבין פלמינג (שנבחר ברידראפט מקום אחד מתחת), אבל כבר יש להם שני פוינט גארדים לא מבוגרים, אחד מהם סטאר לא קטן (צ׳יקס) והשני עוד יהיה שחקן רוטציה לשנים (סידל ת׳רט) אז הצורך הוא בגבוה שלישי ברוטציה, וזה מייקל קייג׳. קייג׳ שעשה את עיקר תהילתו במציאות בסיאטל היה בדיוק גבוה שלישי קלאסי – בולדוג, חזק, ריבאונד מעולה (מלך הריבאונדים של הליגה בשנת 87-88) שאפילו לא היה נגר מוחלט.

אז כן, לפילי במציאות האלטרנטיבית לא היה כוכב כמו בארקלי. אבל ת׳ורפ וקייג׳ היו נותנים להם קשיחות, שלא בטוח שלא היתה מפצה על כך.

11. אטלנטה – ורן פלמינג (18)

נבחר במקור – קווין וויליס.

טוב, אז החלום של אטלנטה לקבל גבוה נורמלי כמו וויליס נמוג לו כבר בבחירה הקודמת כשמייקל קייג׳ נבחר, והשחקן הכי טוב שנותר על הלוח הוא הפוינט גארד הגבוה (6-5) והבסך הכל סביר שפתח באינדיאנה במשך שנים. פלמינג לעולם לא היה כוכב או משהו שמתקרב לזה, אבל הוא כן היה הפוינט גארד הפותח של קבוצה שעם צירופם של סמית׳ ורג׳י מילר כמה שנים אחר כך, הפכה להיות קבוצת פלייאוף סבירה של ממש.

באטלנטה, קבוצה טובה בהרבה בסוף שנות השמונים משאינדיאנה היתה, הוא היה חולק את עמדת הפוינט גארד הפותח עם מי שעתיד להיות אחד המאמנים החשובים בליגה – דוק ריברס. מי מהם היה טוב יותר? לא יודע, אף אחד מהם לא היה כוכב עצום ושניהם היו שחקנים סולידיים ודי דומים בסך הכל, אבל היי – תחרות זה טוב, ומי שבאמת היה נהנה מכל זה הוא הכוכב האמיתי – דומיניק ווילקינס, שאולי לא היה מקבל גבוה כמו וויליס שינקה לו את האזור שמתחת לסל, אבל לפחות היה מקבל מישהו שייתן לו קצת יותר מבטים פנויים.

השאר שאולי שווים אזכור:

12. קליבלנד – טוני קמפבל (20)

נבחר במקור – טים מקורמיק.

אם יש שחקן אחד בהיסטוריה, שאפשר להעיד עליו באלף עדים שהוא היה שחקן של וואקום. שחקן עם סטטיסטיקות אדירות כשהוא שיחק ליד סקראבס, ושחקן סתם כשהוא שיחק ליד שחקנים של ממש – הרי שזה הסווינגמן הנ״ל.

11 עונות הוא שיחק בנ.ב.א, ב-7 מתוכן הוא הגיע לפלייאוף, כולל כמה ריצות חמודות עם דטרויט בתחילת דרכו, ועם הלייקרס קצת אחר כך. המספרים שלו בשבע העונות שלו? ובכן, בעונה הטובה שלו מבין 7 העונות האלה, הוא קלע 7.9 נק׳ למשחק (היתה לו אמנם עונה עם הלייקרס של 11 נק׳ למשחק, אבל הוא היה פצוע ברובה, ושיחק רק 13 משחקים. לא נחשב). לעומת זאת, בשלוש עונות בקבוצת האקספנשן של מינסוטה, קבוצה שבמשך 3 העונות האלה ניצחה 22 משחקים בממוצע בעונה, הוא היה מדהים וקלע 23.2, 21.8 ו 16.8 נק׳ למשחק. איי רסט מיי קייס.

אז למה אני שם אותו במקום ה 12? כי קליבלנד של החצי השני של שנות השמונים היתה נמושה, במיוחד בשנתיים שלוש שאחרי דראפט 84 ורגע לפני שפרייס ודוהרטי נבחרו לשחק בה. ואיכשהו יש לי תחושה שהוא היה מצליח להוביל גם אותם ל-20 נקודות במשחק, גם אם לבערך אותו מספר נצחונות אותם הוא אסף במינסוטה הקפואה.

13. פניקס סאנס – ג׳יי המפריס (13)

נבחר במקור – ג׳יי המפריס.

תראו, יש מצב שהייתי בוחר את השחקן שמיד אחריו קודם, אבל העובדה היא שפניקס של 84-85 היתה קבוצה של רק סנטרים ופאוורים וממש לא היתה צריכה עוד אחד כשלארי נאנס סניור, מוריס לוקאס, אלבן אדמס וג׳יימס אדוארדס מספקים ביחד 65-70 נקודות בערב. הקבוצה כן היתה צריכה קומבו גארד ואכן בחרה אחד, והמפריס התחיל אצל הסאנס קריירת רוטציה שכזו שבמיוחד זכורה מימיו במילווקי בתחילת שנות התשעים, וגם אז – קשה להגיד שהיתה זכורה במיוחד.

14. אל איי קליפרס – סם בואי (2)

נבחר במקור: מייקל קייג׳.

לא יכולתי לסיים את המאמר הזה בלי לדבר לפחות מעט על האיש שהוא כנראה בחירת הדראפט הגרועה בהיסטוריה, אם מתחשבים באלטרנטיבות. אז בואי הנ״ל דווקא לא היה שחקן מזעזע, ובסך הכל היה סנטר שנע בין החמישייה למקום גבוה ברוטציה כל עוד נתנו לו את ההזדמנות. אבל לעוכריו לעד העובדה שהוא נבחר במקום השני בדראפט. ובסך הכל, קשה לי להאמין שהעובדה שפורטלנד התחילה להצליח בדיוק בשנה שבה היא החליפה אותו בבאק ווליאמס היתה במקרה. בכל מקרה, הקליפרס היתה קבוצה מלחיצה פחות והישגית הרבה פחות, ואם קייג׳ נתן בה עונות של 15 + 12, כנראה שסם בואי היה נותן לפחות את ה 15, למרות שכנראה פחות מ 12 ריבאונדים וקצת פחות הגנה.

כל השאר: אני חייב להודות – פרט לשמות האירופאיים (כולל רון אנדרסון, כנראה השחקן מס׳ 15 מהדראפט הזה, אבל בחיי שאני לא זוכר אותו מהנ.ב.א) ושאר קוריוזים שכבר הזכרתי, אני לא מכיר אף אחד מתחת למקום ה-14 שמניתי למעלה, אז כנראה שנסתפק בזה הפעם.

לפוסט הזה יש 127 תגובות

  1. בביג 4 הוא הדראפט החזק מכולם. הביג 4 שלהם טוב מהביג 4 של 96 ושל 03.

    אחכ זה בינוני כמו 03 והרבה פחות עמוק מדראפט 96. מבחינת עומק 96 לוקח את כולם.

    מייקל >קובי>לברון
    האקים>אייברסון>וויד
    בארקלי>אלן>כרמלו
    סטוקטון>נאש>בוש

    1. זה צריך להיות ככה
      מייקל >לברון > קובי
      האקים > וויד >אייברסון
      בארקלי > כרמלו > אלן
      סקסטון > נאש > בוש
      אייברסון ממש לא יותר טוב מוויד שחוץ מאליפיות ליד לברון נתן את אחת מסדרות הגמר הדומיננטיות בהיסטוריה ולקח בה אליפות. כרמלו יותר גדול מאלן שהיה מינימום צלע שלישית בשתי בףהאליפיות שלו.

        1. היכולת 'ל וייד באליפות נגשדאלאס לא הייתה מביישת את מייקל. והוא היה יכול לזכות גם ללא השופטים כי זה היה מאוד צמוד. אמנם אם השופטים היו הוגנים לגמרי לדאלאסהיה סיכוי טוב לנצח.

            1. נתן סדרה ברמה של מייקל. דומיננטיות מטורפת

    2. מסכים עם טריי. 96 כנראה הדראפט הכי עמוק, ול-84 יש את הביג-4 הכי חזק.
      2003 כולל ביג-4 חזק אבל לא אגדי כמו 84, והוא גם הרבה פחות עמוק מ-96 וגם מ-84.

        1. מי מגן יותר טוב? מי מוסר יותר טוב?
          מי שנים הביא קבוצה בינונית ביחד עם מאלון לפלייאוף עם שחקנים לא מתפקדים

          1. אז אחד הביא קבוצה בינונית לפלייאוף עם שחקן שיותר טוב ממנו וגם לך לחשוב שכל השחקנים האחרים סביבם לא מתפקדים ואחד הביא קבוצה לפלייאוף בתור השחקן הטוב ביותר שלה ובתור הmvp פעמיים גורם לך לחשוב שכל השחקנים איתו מצויינים ואיכשהו זה עובדות שפועלות לטובת הראשון?

            1. סטוקטון בוודאות טוב מנאש שהיה אדיר, אבל שמע, סטוקטון הוא לא. סטוקטון היה מביא לנגרים את הכדור בזוית הכי נוחה להם אליה הם רגילים כדי שיכניסו את הכדור לטבעת.
              לא היה רכז טהור כזה ולא יהיה

          1. הוא לא שדד דבר. יכולתו היתה ראויה לתואר לא פחות מדירק עם יכולת קליעה מאוד דומה מכל טווח מהשדה וגם מהקו וגם דומים ביכולת הגנתית לא מרשימה כלל.

        1. קובי בהחלט לא טוב מלברון שזכה. 4 פעמים בתואר האמ-וי-פי של העונה הסדירה ושלוש פעמים בתואר המקביל של הגמר ו-12 בחמישייה העונה הראשונה והיחיד שהוביל את שחקני שתי הקבוצות בגמר בכל חמשת הנתונים העיקריים והיחיד שהשיג ממוצע של ט"ד בגמר

  2. כתוב מעולה, תודה רבה.
    תמיד יש את השאלה מה עושה דראפט לאיכותי, האם זה שנבחרו בו 3 מגדולי השחקנים אי פעם, או אם היתה בו מסה של כשרון מלמעלה עד למטה. אני פה מהאו"ם, זה איכותי וזה איכותי, רק איכות שונה
    קצת הלכתי לאיבוד עם כל המי היה לוקח אליפות אלמלא וכו', קצת קשה להניח שאם משנים את כל דראפט 1984 אז ההיסטוריה היתה ממשיכה להתנהל כמו קודם פלוס התרומה של השחקנים החדשים, אותו כנ"ל ג'ון סטוקטון, לא בטוח שאם היה הולך לשיקגו או משהו כזה היה בבעיה. אם מסתכלים על האיש מהזווית שלנו היום, נכון, הוא היה בסולט לייק סיטי, שמכונה כך כי מרוב לבנים העיר נראית כמו אגם מלח, ויכל להתנהל כאחרון הרדנקס בעולם. אבל הוא שחקן מספיק לג'נדרי שגם בפיסטונס הוא היה מוצא את המשבצת שלו ומפטם את כל השאר.

  3. "ושלהצלחה שלו יש קשר רב לכך שהוא שיחק ליד איזה אחד, קארל" מוכיח כמה שסטוקטון היה אנדרייטד ועדיין.
    בלי סטוקטון אין את קארל מאלון שאנחנו מכירים כמעט את כל הכדורים שהדוור קיבל היו מסטוקטון.

            1. ההתרשמות שלי מאיך שאנשים מתרשמים מסטוקטון היא שהם בעיקר רואים את המספרי אסיסטים ומשם מתחילים לחשוב על איך וכמה גדול הוא היה, וזה חבל כי לא חסרים חלקים אחרים במשחק שלו שראוי מאוד להתרשם מהם אבל גם כי בהערכה גסה רבע מהאסיסטים שלו היו בולשיט כי פאקינג קארל מלון מאוד פאקינג מוצלח בלשים את הכדור בסל.

            2. נשמע שיהיה שמח אצלכם בארוחת החג

            3. מאד שמח

            4. הם באמת אחים?

            5. אתה מתעלם מהחלק של הפיק אנד רול שכל כך מזכיר את מה שנאש היה עושה עם אמארה

            6. ולכל פוינט גארד בערך אפשר להוריד רבע מהאסיסטים כבולשיט.

            7. יש בולשיט ויש בולשיט

            8. ההתרשמות שלי היא שהחלטת להטריל את עולם הכדורסל, קודם עם שריקת האוויר לליימביר שהכריעה את האליפות ואתה קבעת שזה פאול ברור, ועכשיו עם סטוקטון שאתה מתעלם מזה שהיה מגן אדיר (מלך החטיפות בכל הזמנים), מוסר אסיסטים בתקופה שהיו רושמים אסיסט אשכרה על מסירה לקליעה, והוביל קבוצה לגמר הנ.ב.א פעמיים.

            9. שום אוויר. עבירה ברורה 100%, אין בכלל שאלה. יש רק התבכיינויות של אוהדי פיסטונס מאוכזבים ושונאי לייקרס כואבים. הוידאו קיים וכל אחד לא משנה כמה עיוור הוא מנסה להיות מסוגל לראות את האמת הפשוטה הזאת בו.
              באיזה אופן אני מתעלם מכישוריו של סטוקטון בצד ההגנתי?
              זה שאתה מנסה להמציא כאן שוב את המיתוס על רישום האסיסטים השונה שלא קיים ולא היה קיים מעולם, לא משנה את המציאות.
              איך שחקן מוביל קבוצה לגמר פעמיים כאשר הוא השחקן השני בטיבו ובחשיבותו בקבוצה? עד איזה מקום בהיררכיה הקבוצתית סופרים לשחקנים הובלת הקבוצה לגמר?

            10. "עבירה ברורה 100%, אין בכלל שאלה" זו הטרלה. בפוסט ההוא 3 אנשים כתבו לך שאתה טועה. ואתה אכן טועה כי זו לא עבירה, בטח לא בעיתוי בו נשרקה.
              לגבי סטוקטון – הרכז של החמישיה והשחקן השני בחשיבותו מבחינת ייצור נקודות הוא אכן מוביל, אל תיתמם.

            11. זה לא הטרלה זו המציאות. אתה אישית אולי לא אוהב אותה אבל זה מה שהיא. לטעון שזה לא עבירה זה ראיה עיוורת ועקומה ברמה של לא היה גול טנד של לברון על אולדיפו שלקח לי חצי שנה(או לפחות מה שהרגיש כחצי שנה) לגרום לווישפול להצליח לראות.
              מה זה הקשקוש הזה של לא עבירה בגלל העיתוי? זה תירוץ לזה שאתה רואה בעצמך שיש שם עבירה אבל אתה לא רוצה שזו תהיה עבירה אז אתה ממציא שטויות.
              נהדר, גם יהיה מי שיבוא ויספר לך שרונדו הוביל את הסלטיקס לאליפות. בכל זאת הוא היה הרכז ומסר לשלושה חברה שרק היו הרבה יותר טובים ממנו. הנסיון להעלים את העובדה שסטוקטון היה השחקן השני בטיבו ובחשיבותו בקבוצה שלו הוא בדיחה עצובה של אנשים שמחפשים לאבד את המציאות כדי לייצר האדרה של שחקן אחד על פני אחר.

            12. "לטעון שזה לא עבירה זה ראיה עיוורת ועקומה"..
              אז אתה החלטת שזו עבירה (ורק עיוור יטעה) ומבחינתך זו האמת. זו הטרלה.
              לגבי שאר הידה ידה רונדו ידה ידה – לא הבנתי את הקשר אבל גם זו בטח הטרלה.

            13. מה זה הטיעון הלא ישר הזה?
              חוקי המשחק קובעים שזוהי עבירה. אפילו אתה מכיר בזה. אתה פשוט מחפש וממציא תירוצים כאילו שחוקי הכדורסל שונים פתאום בסוף משחקי פלייאוף שבא לך כי לא מתאים לך עבור התוצאה שאתה רצית שהעבירה הזאת תישרק.
              אם מישהו כאן מטריל מישהו זה אתה אותי.
              אבל אם אתה לא רוצה להבין את הטענה אלא רק לנפנף אותה ממך בביטול אז אני מניח שמיותר שאטרח לנסות להסביר אותה.

            14. יודע מה. ההטרלה שלך הצליחה. אתה הרי אחד מאלו שסופר לבריאנט את האליפויות כשתיים שלו כשחקן מוביל ועוד שלוש עם שאק בהן הוא רק נספח חשוב שלא הוביל את הקבוצה.
              פיפן אצלך הוא המספר שתיים של ג'ורדן ואין לו שום מניות הובלה באליפויות של הבולס.
              אבל כשמתאים לך לרגש אז סטוקטון הוא מוביל בג'אז.

          1. סטוקטון היה שחקן שלם בשני צידי המגרש, אחד המגינים הקשוחים שיש. היה לו קליעה טובה מאוד, הוא לא זרק הרבה כי חשב מסירה קודם כל והאמת עם סקורר כל כך יעיל כמאלון גם בצדק. היכולת שלו לתת את הכדור לאדם הנכון במקום הנכון פעם אחרי פעם זה הרבה יותר מסתם מעוד אסיסט.

          2. מה הקשר אוברייטד? גם אם מורידים רבע מהאסיסטים שלו זהלא משנה שהוא היה רכז אדיר ומההל משחק רואה משחק מכאובים ביותר שיש שהיה נהדר בשני צדי המגרש ומגדולי המוזרים והחוטפים (אמנם במספרים מוחלטים יש לו הכי הרבה אך זה לא אומר שיכולת המסירה שלו טובה משל מג'יק (וכן הממוצע שלו מעונות הרביעית ועד גיל 35 הוא 12.5 למשחק שהוא הטוב ביותר בכל הזמנים בגילאים מקבילים אצל אחרים וכן בחטיפות גם אם מורידים את שלוש העונות הראשונות שבא עדיין לא גיל את יכולתו טבעונות מעבר לגיל 35 יש לא ממוצע של בסביבות 2.5 למשחק השחקן אחד ששכחתי את שמו יש לו ממוצע של 2.7 (אלווין רוברטסון?)

            1. ומה בדיוק אתה מנסה להגיד בזה?

            2. לא מנסה להגיד משהו רק מניח את זה פה על השולחן

    1. מסכים, סטוקטון הוא לא רק אחד מגדולי המוסרים בתולדות ה NBA אלא גם אחד מגדולי האנדרייטדים (ואגב, אותו דבר – רק בקליעה במקום מסירה – אפשר להגיד על כריס מאלין)
      סטוקטון אולי פחות אקספלוסיבי מנאש אבל לדעתי, כשחקן מול שחקן, נמצא רמה אחת מעליו. בטח כשסופרים גם הגנה.
      במקרה הזה, אני הייתי שם אותו גם לפני בארקלי (לא ספציפית לשיקאגו אולי) כי הוא היה לגמרי שחקן שמשנה קבוצה.

  4. תודה אבי.
    אני מסכים איתך לגבי הסדר של הרביעייה, אבל אני חושב שהדראפטים של 1996 ושל 1970 הם שני הגדולים בהיסטוריה, כך שזה של 1984 הוא בחבורה הבאה בתור, יחד עם 1985, 1950 ו-1960, אם כי אני מדרג אותו ראשון בחבורה הזאת.

  5. הצמרת הכי חזקה שהייתה עד כה שגם היום 10 יחסית חזק מאוד . אם ג'ורדן מגיע ליוסטון הוא הופך לאותו מייקל ג'ורדן ? לא בטוח בכלל . הוא לא היה פוגש כל שנה את הפיסטוס שימררו לו את החיים ויגרמו לו להשתפר .

    1. שלא לדבר על כך שאין לו את הג'נרל מנג'ר שדואג להביא לו את פיפן וגראנט ופיל ג'קסון שהופכים את ג'ורדן מעוד שחקן ברשימת "השחקן הגדול ביותר שלא לקח אליפות" לאיש עם שלוש טבעות, ואז ממשיך ומביא לו את קוקוץ' ורודמן וסטיב קר שהביאו איתו עוד שלוש אליפויות. איך כל זה מביא את ג'ורדן ל8 אליפויות?

  6. נזכרתי שרציתי לכתוב עוד משהו. לא יודע אם יש עוד דראפט שיש בו ארבעה שחקנים שהם בחמשת או למצער ששת הגדולים בעמדות שלהם בכל הזמנים.
    סקנד גארד: ג׳ורדן ראשון.
    סנטר: אולג׳ואן כנראה אחרי ווילט, ראסל, קארים, ושאקיל (לא בהכרח בסדר הזה) במקום החמישי.
    פאוור: בארקלי בטוח אחרי דאנקן, כנראה אחרי יאניס (כן, בגילו הוא כבר הפאוור השני בטיבו בכל הזמנים), בעיניי גם אחרי נוביצקי ומאלון אבל לפני גארנט ווובר כגדול אי פעם.
    פוינט גארד: מג׳יק, קרי, אייזיאה, וכנראה אוסקר רוברטסון ברביעייה . אישית אני מעדיף את קיד על סטוקטון אבל נדמה לי שהקונצנזוס הוא שסטוקטון כן הבא בתור כאן. אבל כאמור , למצער שישי.

  7. 1. מייקל ג'ורדן
    2. מייקל ג'ורדן
    3. מייקל ג'ורדן
    4. מייקל ג'ורדן
    5. מייקל ג'ורדן
    6. מייקל ג'ורדן
    7. מייקל ג'ורדן
    8. מייקל ג'ורדן
    9. מייקל ג'ורדן
    10. מייקל ג'ורדן
    11. מייקל ג'ורדן
    12. מייקל ג'ורדן
    13. מייקל ג'ורדן
    14. מייקל ג'ורדן

  8. ג'ורדן גדול, הגדול מכולם, אבל אין מצב שהוא לוקח לבוסטון את האליפות של 86. בירד היה מחלץ את האליפות מתוך בית החזה של מייקל, אם היה צריך.
    חוץ מזה, רידראפט ענק. תודה רבה אבי

    1. מסכים. המפגש בין הסלטיקס לבולס ב-1986 הסתיים ב-3-0 מהדהד של הסלטיקס. משחק אחד עם שנמשך לשתי הארכות בזכות שיא הפלייאוף של 63 נקודות שג'ורדן קבע ושני משחקים שהסלטיקס ניצחו ב-18 ו-19 הפרש.
      ג'ורדן ביוסטון עם רלף סמפסון? אז נגיד 4-2 בגמר לסלטיקס?

      1. 4-2 הייתה בכל מקרה התוצאה עם אולג׳וואן במקום ג׳ורדן.
        השאלה עד כמה ג׳ורדן והקבוצה היו מתעלים על עצמם אם זה היה הוא ולא האקים.
        אבל זה ממש משחק בנדמה לי, ואני אישית לא נולדתי אז.. אז אין לי מה לתרום לדיון כזה בעצם 🤷🏻‍♂️

        1. כן. זה הרבה נדמה לי.
          הבולס סיימו גם במאזן שלילי של 30-52 כי ג'ורדן היה פצוע רוב העונה. זה הספיק למקום 8 בפלייאוף במזרח והיה מספיק למקום האחרון במערב (זה היה המאזן של גולדן סטייט שסימה אחרונה).
          אז באותו התסריט, וגם אם יוסטון ללא אלג'ואן הייתה מצליחה להיות יותר טובה משיקגו ללא ג'ורדן – אולי הם בכלל לא היו מגיעים לפלייאוף באותה העונה.

  9. תודה אבי על הפוסט המצויין על הדראפט האלמותי.
    ותודה גם לכל הכותבים בסדרה הזאת, ובעיקר לעמיחי שהרים את כל הפרוייקט האיכותי הזה.

  10. תודה רבה, מסכים עם הדירוג.
    בבחירה 2 יצרת פה את אחד מה-what if הגדולים בהיסטוריה, שושלת מוקדמת של אולג'ולאן ודרקסלר.
    כל ההיסטוריה יכלה להיכתב אחרת עם בחירה אחת קטנה.
    ובפינת האנקדוטה, במקום ה-25, פורוורד: דווין דוראנט.

    1. אם אנקדוטות אז
      אנקדוטה 1#: במקום 70 בדראפט הזה נבחר ריק קרלייל
      אנקדוטה 2#: במקום 208 בדראפט הזה נבחר קארל לואיס

  11. מה שמדהים בקריירה הארוכה של קווין וויליס זה שהוא היה סנטר ולאלה היו לרוב מתחילות בעיות ברכיים בגיל צעיר יחסית.
    אחלה דירוג. אני זורם. היה מעניין לראות את בארקלי בשיקאגו 🤣

    1. כמעט כל הקריירה הוא היה פוואר פורוורד.
      אמנם גובה של סנטר, אבל מוטת ידיים של t-rex שמנעה ממנו להגיע הרבה יותר גבוה – תרתי משמע.

  12. דראפט אגדי. תודה על פרויקט מאוד מעניין ששווה לעשות פעם אחת בחיים. בניגוד לאתרים בחול שמשתמשים ברידראפטים בעיקר לקליק בייט כדי ליצור באזים, כמעט כל מי שקראתי לקח את העניין ברצינות וניסה כמיטב יכולתו למקם, לדרג ולנמק את הבחירות. גם שלא הסכמתי נהניתי מאוד.

    1. כמעט באותו העניין המילה "הגב" תקועה ממש באמצע המסך היכן שהבוהן מגלגלת… וכל פעם נפתח חלון התגובה גם אם לא ממש התכוונת… זה קורה רק לי? מה אפשר לעשות כדי לשפר את זה?

  13. תודה רבה על הכתבה, והפרוייקט המצויינים. נהנתי מאד לקרוא.
    אולי היו דראפטים עמוקים יותר אבל זה הדראפט האיכותי ביותר בעיני.

  14. רק לשם ההתחלה נגיד שגם בלי סטוקטון ובארקלי, עם האקים ומייקל הדראפט הזה נחשב לטוב ביותר היסטורית.
    אף אחד לא זוכר כמה עמוק דראפט כזה או אחר.
    אני מעדיף האקים אחד ו29 עגלות אחריו מאשר 10 קירילנקו ועוד 20 דני גרין אחריו.
    עכשיו נעשה השוואות בין שלושת הדראפטים המדוברים:
    מייקל בצוותא עם לברון- מייקל 2 אליפיות יותר וmvp נוסף אבל לברון צמצם את הפער שלקח קבוצות המון פעמים עד לגמר והיה יותר בחמישיות עונה ראשונה.
    קובי זכה פעמיים כשחקן מוביל ולקח פעמיים קבוצה לגמר (אחד עם שאק). תוסיפו לזה פחות בהרבה תארי mvp ותקבלו לברון עם מייקל וקובי מקום 3 בבירור.
    האקים זכה פעמיים והפסיד פעם בגמר כשחקן מוביל אז הוא רביעי ממש ליד קובי.
    פה זה יותר צמוד אבל נאש חמישי בזכוץ2 mvp ו3 הופעות בגמר איזורי כשחקן מוביל, וויד עם זכייה בגמר כשחקן מוביל קצת אחריו, אייברסון ובארקלי שניהם בערך בטיר של וויד עם גמר וmvp בודד.
    סטוקטון,אלן,בוש ומלו לא עשו משהו מדהים.
    או שלא הגיעו למשהו גדול ככוכב יחיד או שהיו כינורות שני ושלישי וזה פחות נחשב.
    אפשר לשים את בוש מאחור מכיוון שהוא היה כינור שלישי וגם מלו שלא זכה להגיע לשום שלב מאוחר לא כשחקן כלל.

    1. זה בסדר להעדיף ככה ולנסות לשכנע אחרים בצדקתך, אבל לכתוב שאף אחד לא זוכר כמה עמוק דראפט כזה או אחר אחרי פרויקט שלם של מעל 30 כתבות ומתוכן המון תגובות שדווקא מדברות על כמה אנשים זוכרים עומק של דראפט ואפילו מעדיפים דראפט עמוק זה קצת מאוד לא נכון.

  15. סאם בואי היה סוג של כישלון ידוע מראש. לא ידוע לציבור או לפורטלנד, אבל ידוע לו. לפני כמה שנים בדוקומנטרי של ESPN הוא סיפר שהוא שיקר בבדיקות הרפואיות לפני הבחירה. בדקו לו את הרגל עם פטיש קטן והוא שיקר שלא כואב לו כשבפנים הוא צרח מכאבים. לטענתו זה לא היה בסדר, אבל היו הרבה אנשים אהובים שתלויים בו ובזה שיעבור את הבדיקה לארץ המובטחת של הכסף. לפני כן, וגם בעונת הרוקי שלו, הוא נאלץ לשחק דרך כאב, פציעות ופחד לספר לצוות על הבעיות. הוא ככל הנראה היה שחקן טוב, אבל ה-conditioning של התקופה ריסק אותו.

    1. אגב, האם זה המקום להתלונן לגבי הצורה שהאמריקאים הוגים את השם בואי? אני יודע שככל הנראה אבא של זואי הוא זה שטועה, אבל בכל זאת רק בארצות הברית נתקעה ההגייה בסגנון של ג'ים בואי, או יותר עדיף לזכור – סכין הבואי. זה לא משמעותי, אבל אני פשוט לא מצליח לקרוא את השם של השחקן מבלי לדמיין איך בערב הדראפט, רגע לפני הבחירה השנייה, מישהו מתגנב מאחורי מייקל ג'ורדן וקופץ עליו בצעקות "בא-בא-בואי! סאם-בואי!".

  16. לגבי טענות על עומק של דראפטים ישנים. לדעתי זה נובע בעיקר כי אנחנו עוד זוכרים שחקנים סוג ב+ ( סבירים/טובים) מהשנים האחרונות אבל הב+ של לפני שלושים שנה הרבה פחות זכירים, מה גם שההיכרות שלנו איתם היתה מלכתחילה רק דרך כתבות בעיתון שמן הסתם בקושי הזכירו אותם.

  17. תודה אבי

    בחירות טובות בסך הכל
    קצת קיפחת את פרקינס שהיה מאוד יעיל בדאלאס ובלייקרס ושווה הרבה יותר מבחירה תשיעית. בכיף הייתי מריץ אותו שלוש או ארבע בחירות למעלה ע"ח קרסי וויליס ואולי גם ת'ורפ ורוברטסון.

  18. מצוין אבי!
    .
    הערה אחת – קווין וויליס היה שחקן אדיר, אחד הריבאונדרים הגדולים בהיסטוריה ולא סתם החזיק בשיא העונות בליגה על הגעת וינס קרטר. אם היה נופל על קבוצות אחרות היינו זוכרים אותו אחרת.

  19. תודה על הפוסט..
    קצת הלכתי לאיבוד עם ההיסטוריה החדשה הזו. דווקא באתי עם שריקה מהבית שיוסטון לוקחים את האקים, ואז פורטלנד לוקחים את בארקלי כי יש להם את דרקסלר וככה מייק וצ'אק נפגשים כבר ב-92'במקום ב-93' (ועדיין גורדן היה לוקח).

  20. פוסט מושקע וטוב כרגיל על דראפט עם שחקנים ששייכים למיתולוגיה של הענף הזה שעליו כולנו יושבים.
    אני כספקן הרבה פעמים שואל את עצמי האם החבורה הזאת שנתפסת בעיננו כמיתולוגית היא באמת כזאת או שזו תוצאה של העובדה שזה היה פעם, שהיה אז פעם ראשונה ערוץ ספורט ואפשר היה לראות באמת בלייב מההתחלה ועד הסוף וכל מיני נסיבות סביבתיות.
    אבל אז אני מסתכל על המספרים הם לא משקרים. זו תקופה מיתולוגית כי היא באמת היתה כזאת. מייקל האקים ברקלי סטוקטון. איזה שמות עצומים.
    תודה אבי ולכל הכותבים על הפרוייקט הנפלא הזה.

    1. נ.ב. זה בודאי הדראפט הגדול בהיסטוריה כי הוא עיצב את מאבקי הכוחות בליגה לעשור שלם. לדעתי האישית אחר כך בא 96 ואחר כך 2003.
      נו טוב. עכשיו אני מניח התור של עומר מזיג. מחכה.

  21. אחחחחחח אלווין רוברטסון !!!
    שכחתי שהיה חלר מהדראפט הזה.
    אגדה.
    .
    .
    ואם אני צריך לבנות סביב אחד מהם קבוצה – נאש לפני סטוקטון.
    תנו לנאש את מי שעד אז נחשב פחות או יותר להכי טוב אי פעם בתפקיד שלו ל 20 שנה ואולי פספס 20 משחקים בכל התקופה הזאת, והוא מסיים עם לפחות אליפות אחת.
    סטוקטון היה מדהים, אבל היה חסר לו הגרוש ההתקפי ללירה של האליפות.

    1. היה חסר לו שג'ורדן לא יהיה בצד השני. זה מה שהיה חסר לו. סטוקטון לפני נאש בכל הרכב שאני יכול להעלות על הדעת. לא מקבל את הטענות שסטוקטון שיחק
      עם מלון וזה מה שעשה אותו גדול. אפשר להגיד גם את ההיפך על מלון.
      ולסיכום היה שם איזה ג'ורדן אחד (אלוהינו) שפשוט חירב לכולם את התוכניות.

  22. סטוקטון היה ענק. משך הקריירה, היציבות, והשת"פ עם מאלון בוודאי מוסיפים, אבל הוא גם היה מכונת כדורסל מתוחכמת.
    קשה לערער על הבכורה של הדראפט הזה. תכלס במשך השנים הבאות, 1988-1995 החמישיה הראשונה של הליגה הייתה מורכבת כמעט קבוע מסטוקטון, ג'ורדן, בארקלי ואולג'ואן. אין מה להשוות את זה לג'יימס, אנטוני , בוש ו-וויד או לברייאנט, אלן, אייברסון ונאש.

  23. נאש גדול מסקסטון האוברייטד . אם סקסטון ומלון היו כאלה טובים למה הם לא זכו באליפות ? בסדר אז ג'ורדן היה שם ב97 ו98 אבל מה קרה בכל שאר השנים שהם התמודדו מול יריבים לא גדולים במיוחד כמו סיאטל יוסטון פיניקס פורטלנד לייקרס סאן אנטוניו . מצטער אבל אף קבוצה ממי שהזכרתי פה היא לא קבוצה מהגדולות בהיסטוריה איזה גולדן סטייט לייקרס של קובי ושאק לייקרס שואו טיים בוסטון 86 וכדומה . לא ברור איך דווקא יואניג יצא כביכול הלוזר. הניקס ואינדיאנה היו הרבה יותר חזקות מכל צמרת המערב ככל הנראה הם לקחו את שיקאגו לשבעה משחקים מה שהמערב לא הצליח במשך 6 גמרים לעשות ג'ורדן היה ממש בסכנת הדחה במזרח גם ב1992 גם ב1993 וגם ב1998. באף גמר ג'ורדן לא היה בפיגור אפילו . מצטער אבל עדיין הקבוצה הכי טובה שגורדן שיחק מולה היא הפיסטוס של 89 או 90 ( לא מדובר על תחילת הקריירה ממש שהיה את הלייקרס בוסטון הגדולות ולגורדן לא הייתה קבוצה והוא לא היה בשיאו ). נאש גדול מסקסטון ללא ספק נאש שיחק בשיאו עם נגרים והפך אותם לקבוצה המלהיבה בליגה.וויד גדול מבארקלי ואייברסון 36 נקודות למשחק בסדרת הגמר 3 אליפיות הוא לא היה רק סייד קיק אלא ממש לקח אליפות כשחקן הטוב בקבוצה ( שאק היה מעבר לשיא כבר ). כרמלו אנטוני גדול מריי אלן שהיה אופציה שלישית או אפילו רביעית בבוסטון ובמאימי חוץ מהשלשה הגדולה לא היה יותר מדי חשוב ( לא שחקן חמישייה תמיד אפילו) ובשאר הקריירה לא התקרב ליכולת של מלו שלא ברור למה מזלזלים בו כל כך בסך הכל עשה גמר מערב עם דנוור ואז עבר לניקס ( טעות קשה ) .

כתיבת תגובה

סגירת תפריט