תודה לך, אומה גדולה וכחולה – מאליק מונק / תרגום Smiley

תודה לך, אומה גדולה וכחולה – מאליק מונק / תרגום Smiley

תודה לך, אומה גדולה וכחולה

מאליק מונקגארד / אוניברסיטת קנטקי
אפריל 4, 2017

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/malik-monk-nba-goodbye-kentucky-basketball/ 

חשבתי שהוא יאמר לי שאני הבא בתור.

ככה הבנתי זאת. זה מה שבכנות חשבתי שהמאמן קאל יאמר לי, כשהוא התיישב בסלון של משפחתי, וניסה לשכנע אותי לבוא ולשחק עבורו. הבנתי שהוא יסתכל לי בעיניים … וייתן לי את החיוך הזה של קליפרי (אתם יודעים מה זה) … ואז ימנה את השמות של כל אותם גארדים נפלאים שהוא אימן. לא אשקר, זאת רשימה מגניבה: ג'ון וול, דווין בוקר, דריק רוז, אריק בלדסאו, ברנדון נייט, האחים האריסון, ארצ'י גודווין, טיילור יוליס. בחיי … אני די בטוח שהרשימה הזו יכולה ללכת לנצח.

וחשבתי שזה המשחק של המאמן קאל. למנות את השמות של הגארדים … ואז לומר לי שאני יכול להיות השם החדש ברשימה. שאני הבא בתור.

לא.

ובכן, למעשה, תקראו זאת – זה היה נכון חלקית: המאמן בהחלט הסתכל לי בעיניים. והוא כן נתן לי את החיוך הזה שלו. אבל הוא לא אמר לי שאני הבא בתור. במקום זאת, הוא אמר לי שאהיה …

אני.

לא, באמת, כך זה היה.

"אני לא רואה אותך כמישהו הבא", הוא אמר. "אני רואה אותך כעצמך. אתה מאליק מונק. אני לא יכול לתת לך מלא הבטחות – אבל אם תגיע לקנטקי, אני יכול להבטיח לך זאת: אנחנו הולכים לברר מי זה".

במהלך השיחה שלנו, אני לא חושב שהמאמן אמר "רכז" פעם אחת. אי לא חושב שהוא אמר "קלעי" פעם אחת. אני לא חושב שהוא דיבר על שחקנים אחרים מקנטקי … אני לא חושב שהוא דיבר על "החברה של קאל" … ולמרות שהוא בהחלט היה יכול, ובהחלט הייתי מתרשם, אני בכלל לא חושב שהוא הזכיר איזשהו אול-סטאר. המאמן פשוט אמר לי שהוא רוצה שאגיע לקנטקי – ושהוא רוצה שאהפוך לגרסה הטובה ביותר של עצמי.

וזה היה הרגע שידעתי בוודאות שאני רוצה להפוך לחתול פרא.

ועכשיו, לאחר קצת יותר משנה, אני לא יכול שלא לחשוב על הרגע ההוא.

עדיין לא מצאתי מהי הגרסה הטובה ביותר שלי – ואם להיות כנה, ככל שממשיכים עם זה, אני חושב שאני עדיין מגרד את פני השטח. אבל גיליתי מה הגרסה הטובה ביותר שלי מסוגלת לעשות.

משחק ב-NBA.

היום, הכרזתי על מועמדותי לדראפט ה-NBA.

הכרזתי – אני חושב על המילה הזו הרבה מאז שעשיתי את ההחלטה שלי. זאת לא מילה שאני משתמש בה בדרך כלל … אני לא משהו שמכריז דברים באופן תדיר. אם לומר לכם את האמת, אני לא ממש דברן בכלל. בדרך כלל אני אחד מאותם בחורים שרוצה לתת למשחק שלו לעשות את הדיבורים.

אבל רציתי לעשות משהו שונה היום, ולכתוב את הכתב הזה. ורציתי לכתוב זאת בגלל שאני יודע זאת, שכדי שהיום הזה יגיע … ובכן, הרבה דברים טובים היו צריכים לקרות תחילה. אני צריך להודות לאל, לפני הכל, ברור. אבל אני גם יודע שאני לא נמצא בעמדה הזו רק בגלל היכולת שהאל נתן לי, או בגלל שנות העבודה הקשה שלי.

אני יודע שחלק גדול מהסיבה שאני כאן זה בגלל כל האנשים – האנשים המדהימים – בחיי שעזרו לי במהלך הדרך.

אני רוצה להודות למשפחתי, בארקנסס, שגידלו אותי.

וכשאני אומר משפחה, אני בעיקר מתכוון לאמי, ג'קי, ואחי, מרקוס.

אבל אני גם מתכוון לקהילה שבה גדלתי: The Woodz.

שמה גדלתי כילד צעיר, וזה אחד מאותם מקומות שתמיד ירגישו כמו בית עבורי. כשאני מספר לאנשים לגבי זה … תראו, העניין הוא, זה יהיה מאוד קל לקחת מבט זריז עלהמקום ולא ממש לחשוב משהו על זה. זוהי שכונה קטנה בלפנטו, ארקנסס – שיש בה איזה כמה אלפי אנשים – ואני בטוח שאנשים חולפים ליד זה בכל יום ואפילו לא חושבים פעמיים.

אבל השכונה עזרה לי להגיע להיכן שאני נמצא היום. זה אחד מאותם מקומות שכולם חברים של כולם. כולנו בעלי אמצעים צנועים – קואופרטיב, אנשי מפעלים, ואין הרבה הזדמנויות לצאת מזה – ואני חושב שהנסיבות הללו שבהם גדלנו פשוט אמרם שכולם די תקועים אחד עם השני. וברור, אנחנו משחקים כדורסל ביחד, כל הילדים, בפארק, בכל זמן נתון.

ודבר אחד שעשיתי כמיטב יכולתי לזכור, במהלך השנים, כאשר התחלתי לשחק כדורסל באופן רציני יותר ולקבל קצת הכרה בזכות זה … הוא הרעיון שכולם בשכונה – בחיי, כולם בצפון ארקנסס, אם להיות כנה – צופים בי. ושאני לא רק משחק עבורי. אני גם משחק עבור כל הילדים שבכל האזורים האלה שהם פשוט כמוני – ויכולים לצפות בי במשחקי המכללה … ובטורניר ה-NCAA … ועכשיו אפילו בליגה, אני מקווה … ולדעת שהייתי ממש כמוהם: גדלתי במקום צנוע, כפרי, ובמקום בו אנשים לא מקבלים הרבה הזדמנויות.

אבל גם מקום שבו אנשים עובדים קשה, ונשארים מאוחדים.

ואם הילדים האלה צופים בי ורוצים לשחק כדורסל, אז זה נהדר. אבל זה אפילו לא בקשר לזה. מה שאני יותר מדבר עליו, זה כמו … בחיי – כמו, אם אמצא זאת, שנים מעכשיו, שכמה מהילדים בבית שצפו בי בעבר יהפכו להיות רופאים, מדעני מחשב, ושאר דברים כאלה? אם הם יקבלו השראה על ידי כאחד שהפיק הרבה מאוד מההזדמנות שקיבל, ואז הם ימצאו דרך להפיק את המרב משלהם? זה יהיה הכל.

ואני גם רוצה להודות למשפחתי החדשה – האומה הכחולה הגדולה.

כן … באמת לקחתם אותי השנה, והפכתם אותי לאחד משלכם. ובכנות אני לא יודע אם אתם מבינים כמה זה משמעותי עבורי.

כאשר התחייבתי לקנטקי, הייתי לאחר תהליך גיוס די אינטנסיבי. התלבטתי בין ארקנסס – המכללה במדינת הבית שלי – וקנטקי. וכאשר החלטתי לבוא לקנטקי … בחיי, הרבה אנשים בארקנסס ממש כעסו על כך.

כולם בבית הספר בבנטוויל – חברי לכיתה, חברי לקבוצה, מאמנים – כולם תמכו בהחלטה שלי. וכולם בבית, בחלק הכי צפוני של המדינה, כולם התייחסו אלי כבן משפחה – הם פשוט היו מאוד שמחים עבורי. אבל מעבר לזה … זה היה די מרושע. כאשר שיחקנו משחקי חוץ, אנשים היו צועקים לי דברים די נוראיים. וברשתות החברתיות, טוויטר, אינסטגרם, לא משנה, אנשים היו משאירים לי הודעות די מרושעות.

לא אשקר. זה היה קשוח. אתם שומע משהו מספיק פעמים, אתם יודעים, ומתחילים לחשוב שאולי זה אמתי. זה היה כמעט כמו, בחיי … האם אני מפנה את גבי למדינת הבית שלי? האם אני כל הדברים הנוראיים האלו שכך הם קוראים לי? הדברים האלה יכולים לחלחל במחשבותיכם בצורה רעה.

אבל אז הבנתי די מהר שאני לא צריך להתמודד עם זה לבד.

האוהדים של קנטקי עשו דבר אחד ברור מאוד עבורי: הם שמרו על הגב שלי. אף אחד לא גרם לי לחכות עד הסתיו, עד שאני מגיע ללקסינגטון, כדי להתקבל לאומה הכחולה הגדולה. בחיי, זה היה פשוט מאוד, כאילו, ברגע שאתה אחד מאיתנו, אתה אחד מאיתנו. ולא משנה אם זה היה להגן עלי ברשתות החברתיות … או לשלוח לי הודעות כמה הם נרגשים שאני מגיע לשחק שם … או שבוגרים יצרו עמי קשר וסיפרו לי איזו חוויה מדהימה הולכת להיות מהסתיו הקרוב … זה ממש עזר לי מאוד. זה עזר להפוך סיטואציה קשה במיוחד לאחת מאוד חיובית. וזה עזר לי להבין, רק על ידי התחייבות לקנטקי, שכבר הייתי חלק ממשהו מיוחד.

ולעולם לא אשכח זאת.

אז כאשר אני אומר, תודה לך, אומה כחולה גדולה – תדעו שזה לא רק אחד מאותם דברים שאנשים אומרים כשהם בדרכם החוצה. אתם באת עזרתם לי במהלך הדרך, באופן חשוב, והושטתם לי את ידיכם כאשר הייתי צריך. כולכם התייחסתם אלי כמו למשפחה. ואני מחשיב אתכם למשפחה לשארית חיי.

ואז, ברור, יש את המשפחה בתוך המשפחה שלי בקנטקי – הקבוצה שלי.

אני חושב שאנשים עיוותו זאת, בגלל כמות הכישרון שיש לנו כאן. הם חושבים שכל מה שאכפת לנו ממנו זה להתכונן לליגה, ושאנחנו לא פה כדי לנצח.

כולכם … זה פשוט לא נכון. מעולם לא ראיתי קבוצה שרוצה מאוד לנצח כמו החברה שהיו לנו פה בקבוצה השנה. זה למה הגענו לקנטקי, ולמה באנו לשחק עבור המאמן קאל. וזה מה שחשבנו עליו בכל פעם שעבדנו קשה, או התאמנו, או שלבשנו את הגופיות. בחיי, אפילו כשהיה לי את המשחק הגדול מול UNC (צפון קרוליינה) בדצמבר, ושברתי את שיא הנקודות לשחקן שנה ראשונה – זה היה כמו, אני לא ממש זוכר שאפילו דיברתי על זה. לא רציתי שזה יהיה על 47 הנקודות. רק רציתי שאנשים ידברו על השלוש נקודות האחרונות שקלעתי – קליעת הניצחון שקלעתי.

כל מה שהיה אכפת לי ממנו הוא שניצחנו.

אני זוכר שאחי, לאחר מכן, ניסה לשכנע אותי לדבר על שבירת השיא וכל זה, ניסה לגרום לי לחייך. אבל החזקתי איתן, ולא נשברתי. הייתי פשוט, "לא, בנאדם. ניצחנו. ניצחנו. זהו זה". מרקוס לא יכול היה לשכנע אותי. אבל אז … אתם יודעים … בסדר, אני מודה בכך. מישהו פשוט גרם לי להישבר. עם תמונה באינסטגרם:

בחייכם, זה דרייק – הייתי צריך לחייך קצת אחרי זה.

דרייזי צועק בצד, ובכן, זאת בהחלט איך שזה הלך בשנה הזו – עבור כולנו. אני אומר לכם: לאף אחד מאיתנו לא היה אכפת מלקבל הכרה באופן אישי. כל מה שרצינו זה לתלות עוד דגל ברופ ארינה.

וזה ממש כואב שנכשלנו בכך. 

אבל אני עדיין גאה בקבוצה שלנו על מה שהשגנו יחד. ואני תמיד אוהב את האחווה שאתה הופענו העונה, על ומחוץ למגרש.

אני גם אעריך את היחסים שבניתי העונה הזו עם עוזר המאמן, קני פיין (שאנחנו פשוט קוראים לו KP). הוא לא רק נהפך למאמן שלי פה בלקסינגטון – הוא הפך למורה שלי גם כן. במשך כל השנה, הוא היה כאן: להראות לי את החבלים, כפי שאני תלמיד שנה ראשונה … אבל גם לתת לי דין וחשבון, כאילו אני מבוגר. ובהרבה מובנים, אתם יודעים, נוכחותו של המאמן פיין בחיי היא מה שכל החוויה שלי בקנטקי הייתה במלואה:

אני לא רק השתפרתי. אני גם התבגרתי.

ואז אחרון חביב, בחיי, אני חייב להודות לקאל.

למעשה, חכו רגע, כמעט שכחתי לספר לכם: יש עוד דבר שהמאמן קאל עשה בלילה ההוא – יושב על הספה בסלון ביתנו בארקנסס, לאחר ארוחת הערב, במהלך ביקור הגיוס שלו – שאני כמעט שכחתי לשים למעלה. הדבר הנוסף שהמאמן עשה, עד שהזמן בו עזב, שגרם לי לרצות לבוא לקנטקי.

הוא הרים אותי.

לא באמת" המאמן פשוט ישב שם, בסלון ביתנו … עם המבט הבטוח בעצמו שאי פעם ראיתם … והוא פשוט פירק אותי לגורמים. הוא אמר לי כל דבר שלא הייתי מספיק טוב עדיין – ועבר על כל פרט במשחקי שאני עדיין צריך לעבוד עליו. ממש מלמעלה עד למטה. הוא פשוט ידע על החולשות שלי מבפנים ומבחוץ. מנה כל אחת מהן. הבחור היה קשה אתי. ואז הוא סיים זאת עם משפט שלעולם לא אשכח:

קנטקי היא לא עבור כל אחד.

ותחילה הייתי ככה – וואו, בסדר, ראיתי איך זה. חשבתי, אתם יודעים, וואו … זה לא מה שציפיתו לו. כלומר: זה לא היה אחד המקרים של "ידליק אותך ויאמר לך מה שאתה רוצה לשמוע" בביקורי גיוס שחברה מספרים לך על זה. זה היה אמתי.

אבל אז … ממש לקראת סיום שם … לאט לאט התחלתי להבין זאת. התחלתי להבין שהמאמן קאל לא היה ביקורתי כלפי.

הוא אתגר אותי.

הוא אתגר עלי לוותר על לקלוע 30 בכל ערב – ולהקריב קצת מעצמי כדי לרדוף אחר המטרה. הוא  אתגר אותי לשחק על הכדור – וללא הכדור. הוא אתגר אותי לראות עד  כמה המשחק שלי יכול להתפתח – בתחרות, לא רק מול חטיבת ה-SEC בגל ערב, אלא גם בכל יום, באימון, נגד פוקס וזאי, שניים מהגארדים הכי טובים במדינה. הוא  אתגר אותי להתעלות – לא רק לרמה מסוימת, אלא לחלוטין לרמה הגבוהה ביותר.

הוא אתגר אותי לבוא לקנטקי.

ואני אסיר תודה על כל לתמיד.

ועכשיו אני מאתגר את עצמי לראות מה הדבר הבא שיגיע.

לפוסט הזה יש 2 תגובות

כתיבת תגובה

סגירת תפריט