קובי בראיינט, ג'רי ווסט ואימון הדראפט ששינה את ההיסטוריה של ה-NBA – דיוויד פלמינג / תרגום Smiley

קובי בראיינט, ג'רי ווסט ואימון הדראפט ששינה את ההיסטוריה של ה-NBA – דיוויד פלמינג / תרגום Smiley

קובי בראיינט, ג'רי ווסט ואימון הדראפט ששינה את ההיסטוריה של ה-NBA

דיוויד פלמינג / ESPN
פברואר 2, 2021

מאמר מקורי: https://www.espn.com.au/nba/story/_/id/30957423/kobe-bryant-jerry-west-draft-workout-changed-nba-history 

באותו יום מונומנטלי, הדבר היחיד שקובי בראיינט סחב עימו היה כדורסל. זה היה מוקדם ביוני 1996, בבוקר של מה שעכשיו היה אותו אימון קדם דראפט אגדי בלוס אנג'לס, כאשר בראיינט הצנום והמחוייך, שהיה אז בן 17, צעד לתוך הריזורט היוקרתי Shutters on the Beach בסנטה מוניקה, קליפורניה, עם הכדורסל החביב עליו אשר היה תחוב תחת זרועו.

מי שחיכו לו שם בתוך השבי בלייזר היה הנהג שלו לאותו היום, ראיין ווסט, הנער בן העשרה של אגדת ה-NBA והמנהל הוותיק של הלייקרס ג'רי ווסט. "זה היה אחד הדברים המצחיקים, אבל זה הראה את שני הצדדים של קובי", אומר ראיין, שעכשיו הוא סקאוט בדטרויט פיסטונס. "זה הראה את מיקוד הלייזר והתשוקה של קובי אבל גם את הטבע הילדותי של קובי, מביא את הצעצוע המועדף עליו עמו לכל מקום שהוא הלך".

הימצאותו של מישהו בגילו של קובי כדי להראות לו את הסביבה של לוס אנג'לס היה הרעיון של הסוכן ארן טלם. האימון הזה היה בעל פוטנציאל מכריע לקריירה הצעירה של קובי, וטלם רצה כי העילוי שלו מתיכון לואר מריון מחוץ לפילדלפיה ירגיש נינוח ורגוע ככל האפשר. בשנה שלפני קווין גארנט בעל 211 הסנטימטרים הצטרף לעמיתיו השחקנים הגבוהים דריל דאוקינס ומוזס מלון בכך שביצע את הקפיצה מהתיכון למקצוענים. אבל קובי היה הגארד הראשון שעומד לבצע את הקפיצה. "הוא צוחק על עצמו", מנהל הסקאוטינג ב-NBA מרטי בלייק אמר לכתבים באותו הזמן. "ברור, הוא רוצה לצאת. אני רוצה להיות כוכב קולנוע, בנוסף. הוא לא מוכן".

לאחר שהתאמן אצל מספר קבוצות NBA, קובי, בנו של השחקן המקצועני לשעבר "ג'ליבין" בראיינט, טיפס במהרה בדירוגי הדראפט במהלך רוב הקיץ. הנטס ומאמנם החדש, ג'ון קליפרי, עם הבחירה ה-8, כבר ערכו לו אימונים מספר פעמים ונדהמו במיוחד.

מנקודת המבט של השיווק והכדורסל, אחרי הכל, טלם ידע שיש רק מקום אחד עבור הלקוח שלו: שואוטיים. כל מה שעל קובי היה לעשות הוא לשכנע את ארכיטקט הקבוצה והאפוטרופוס, ג'רי ווסט, שהסכים לאימון רק כטובה אישית לטלם ותכנן את העונש עבור הילד: כפי שהוא וראיין התמודדו עם הכביש המהיר 405, היריב של קובי על המגרש יהיה מייקל קופר, אחד מהמגינים הגדולים ביותר בהיסטוריה של ה-NBA.

מה שהתגלה במהלך 45 הדקות בתוך המתנ"ס של אינגלווד עדיין משאיר את רוב אנשי ה-NBA בחיפוש אחר מילים גם לאחר 25 שנה. רק לא את ראיין ווסט. "מאוד קל לסכם זאת", הוא אומר. "האימון הטוב ביותר שאי פעם ראיתי".

כאשר רק קומץ אנשים היה עד (צילום הוידאו נעלם) האימון של קובי עבור הלייקרס עמד להצית השתוללות של מזימות קודמות לדראפט, תחבולות ותככים לפני שבסופו של דבר ישיק אגדה, תחייה שושלת, יחייה את הספורט ויתן השראה לסיפור היסטורי אחד שבעל פה.

באביב 1996, הג'נרל מנג'ר של הלייקרס ג'רי ווסט עשה טובה לחבר – הסוכן ארן טלם – שבה הקבוצה תארח אימון קדם דראפט עבור בן ה-17 העונה לשם קובי בראיינט. עשרים וחמש שנים לאחר מכן, זה הפך להיות אחת ההחלטות הטובות ביותר בהיסטוריה של ה-NBA.

מארק הייסלר, כתב לוס אנג'לס טיימס, 2011-1979: קובי בהחלט היה ילד פלא. המילים ילד פלא הומצאו עבורו בכל הנוגע לכדורסל. הוא סיפר לי פעם אחת כי הוא חשב שיש לו ייעוד ב-NBA. שאלתי אותו: "מתי התחלת לראשונה לחשוב על זה?" והוא אמר: "כאשר הייתי בן 5". בתוך קובי לא הייתה "השפעת יתר אמוציונלית". זה פשוט היה ההפך. בתיכון בפילי, הוא כבר התאמן עם הסיקסרס, והוא לא חשב כי מישהו מאותם חברה של ה-NBA מסוגל לעמוד בקצב שלו, ובמידה רבה, זה היה נכון.

בובי מארקס, אנליסט ESPN, מנהל בנטס בשנים 2015-1995: בתקופה ההיא יכולתם להרשות לשחקני NBA עם ותק של רק עד שלוש שנים או פחות להתאמן עם מועמדי הדראפט. אז ביקשתי מאד אובנון ומקאליד ריברס להגיע. אד בדיוק סיים את שנתו הראשונה, והוא היה שחקן השנה לפני כן ב-UCLA – וקובי פשוט היה דומיננטי. החברה האלה לא לקחו את קובי במלוא הרצינות עד שהוא התחיל להדליק אותם, ואפשר היה לומר שלא היה להם מושג למה הם הכניסו את עצמם עד למעשה לאמצע האימון.

הייסלר: אביו היה בחור קליל, מותק של בחור, תמיד צוחק. הוא לא היה מתחרה חסר רחמים. אבל קובי כן היה. והחלק הזה, התשוקה לעבוד, זה הגיע מאמא שלו, פאם – היא הייתה הבוס של המשפחה.

ג'ו קרבון, מאמן הכושר של בראיינט, 2004-1995: הייתי איתו אחד מהאימונים עבור הנטס, והמבט על פניו של קליפרי במשך כל הזמן היה, "לעזאזל". קליפרי אומר, "תן לי לראות אותך זורק מ-3", וקובי פשוט התחיל להשחיל את הזריקות ללא מאמץ. "אז קאל אומר, "קח כמה צעדים אחורנית". בום. סוויש. "קח עוד מספר צעדים אחורנית". בום. סוויש. קאל אומר, "זהו זה, סיימתי". ואז, ככה לעצמו, הוא ממשיך, "הבחור הזה הוא ג'ורדן הבא, אני חייב להשיג אותו".

מארקס: היינו צריכים לתת לו הבטחה ממש שם במקום, לסגור אותו ולשים אותו בתוכנית להגנת עדים עד הדראפט. לאחר האימונים כל קבוצה אחראית על הנסיעות של השחקן. היה לנו חוק שחברה שהיו מעל 2 מטר יטוסו במחלקה ראשונה, וקובי לא היה מעל 2 מטר. אני זוכר שהתווכחתי עם הסוכן בשער העליה למטוס לגבי המושב האמצעי, אבל לא היה שום דבר פנוי. אני זוכר שחשבתי באותו הזמן, למי בכלל אכפת, הוא ילד בן 17, חבל מאוד. ובכן, אני זוכר שקיבלתי בעיטה בישבן מארן טלם. אפשר לצחוק על זה עכשיו, אבל אז, תאמינו לי, זה לא היה מצחיק.

הייסלר: הייתי בשיקגו עבור קומביין הדראפט באותה השנה וצעדתי לתוך השיקגו מאריוט והבטתי פנימה וראיתי את קובי במפלס הביניים, עומד לבדו ומביט למטה אל לובי המלון. הצגתי את עצמי, אמרתי לו שאני מכיר את אביו, והוא אמר שבסופו של דבר הוא עומד לטוס ללוס אנג'לס להתאמן אצל הלייקרס. הוא נראה כמו נער מתבגר שרחוק מאוד מהבית. ביישנות לא תהיה המילה המתאימה, אלא מעט נסוג. דיבור רח. הוא נראה בודד. הדבר הראשון שהייתם חושבים כאשר הייתם רואים אותו עומד שם היה: האם הוא מסוגל לפרוץ ברמה הזו?

מיץ' קופצ'ק, ג'נרל מנג'ר הלייקרס, 2017-1994: ידענו מיהו. הוא שיחק במשחק המקדונלדס, אבל לא קיבלנו דיווח זוהר מהמשחק ההוא. זאת הייתה הופעה מאוד חסרת דמיון.

הייסלר: אפילו ארן לא ידע מה יש לו ביד. הוא היה במקור מפילי והוא לקח את קובי כלקוח, אבל הוא היה חבר טוב של ג'רי, ולג'רי הייתה עין מאוד טובה. אם הוא היה רואה שחקן טוב, הוא לא היה צריך לדבר עם 12 אנשים כדי לאשר זאת. הוא ידע מיד.

ג'ון בלאק, סמנכ"ל הלייקרס ליחסי ציבור, 2017-1989: ג'רי היה בבירור גאון כשמדובר בהערכת כישרון. בדראפט של אותה השנה הייתי נציג הקבוצה באופן אישי, הבחור באולם, בטלפון עם חדר הדראפט שנמצא בלוס אנג'לס. הייתה לנו את הבחירה ה-24 באותה השנה, וזה היה בין דרק פישר וג'רום וויליאמס, פורוורד בגובה 2.05 מג'ורג'טאון. היינו על השעון עם שלוש דקות לבחור את הבחירה והייתי בטלפון עם ג'רי, שהתחיל ללכת ברחבי החדר ולשאול את כולם את מי הם מעדיפים. השעון מתקתק למטה – שתי דקות נותרו, דקה אחת, 30 שניות – וכל אחד אמר ג'רום וויליאמס. אז עכשיו נציג ה-NBA עומד ממש לידי ונותרו עוד 10 שניות והוא רוצה לדעת מהי הבחירה שלנו – ובאוזן השניה שלי אני עדיין שומע את האנשים מסביב לג'רי אומרים ג'רום וויליאמס, ג'רום וויליאמס, ג'רום וויליאמס. ואני אומר, "ג'רי, נגמר הזמן, מהי הבחירה שלנו? והוא אומר, "ג'ון, אנחנו לוקחים את דרק פישר".

ג'רי ווסט, היכל התהילה, הנהלת הלייקרס, 2000-1982: לא תכננתי את זה. הסוכן של קובי, ארן טלם, עשה זאת. אנחנו חברים במשך שנים, והוא אמר כי קובי היה בעיר כדי לצילומי פרסומת. צפיתי בוידאו עליו אבל מעולם לא הלכתי לצפות בו במשחק תיכונים. הייתי ער למי זה אבא שלו והייתי מאוד ער לסיפור של קובי, אבל [לבחור בדראפט גארד מהתיכון] פשוט לא היה באופנה באותו הזמן.

בלאק: יום אחד ישבתי במשרד שלי בפורום, וג'רי פשוט הציץ עם ראשו לתוך המשרד שלי ואמר, "היי, בחייך, יש לנו אימון, אתה חייב לראות את הילד!" בקיצים הפרקט בתוך הפורום לא היה מורכב בגלל שהיו קונצרטים, הוקי, רודיאו או מה שזה לא היה. אז עבדנו עם השחקנים בתיכון באינגלווד ובמתנ"ס באינגלווד – שניהם היו בערך במרחק של דקה נסיעה מהפורום. עבורי זה פשוט היה שג'רי חברתי, רצה לכלול אנשים אחרים במשהו שהוא היה נלהב לגביו. הכרתי את השמות של אלו שאותם אנחנו בודקים, וקובי לא היה אחד מהם. זאת פשוט הייתה הזדמנות לצאת מהמשרד.

ראיין ווסט, בנו של ג'רי ווסט, הנהלת הלייקרס, 2019-2009: המתנ"ס באינגלווד לא היה האולם הכי נחמד בעולם. הוא כנראה כבר היה 30 שנה לאחר תאריך התפוגה שלו. הוא היה קטן, אפילו לא מגרש בגודל מלא, והיה בו הרגשה ממש ביתית. קראתי הרבה לגבי האימונים והיה הרבה מידע מוטעה לגבי זה. כאשר הזמן חלף אנשים קיבלו פרטים מעורבבים לגבי הסדר והמיקום של האימונים. אבל אני מבורך בזיכרון טוב והסעתי אותו לאימון ואני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. המקום הראשון שבו הסיפור מתחיל לקבל סדר לא נכון הוא אצל מייקל קופר. הוא היה האימון הראשון. הטעות השנייה היא לגבי התיכון של אינגלווד. אני במיוחד זוכר שצעדנו מבעד לדלת עם קובי באותו היום במתנ"ס של אינגלווד.

קופצ'ק: היום אתם נכנסים לאימון ויש שם מאמנים, מאמני כושר ואתלטיקה, מדעני ספורט, מודדים, מכשירי מדידה, כל מיני דברים. בתקופה ההיא, זה היה די פורמלי. אני בכלל לא בטוח שהיה לנו שם מישהו שיקח את הריבאונדים עבורו.

ראיין ווסט: בהתחלה הם הריצו אותו דרך תרגילים, וקובי פשוט היה הולך לטבעת ומטביע כל כדור. אבא שלי עצר את האימון ואמר, "קובי, אנחנו יודעים שאתה מסוגל להטביע. בוא נראה מה עוד אתה מסוגל לעשות". הוא רצה לראות אותו עושה דברים אחרים מלבד רק לחסל את הטבעת בכל פעם. אבא שלי רצה לראות שחקנים נמצאים בסיטואציות שאותם הם יחוו במהלך משחקי NBA. שם אפשר לראות את משחק הביניים, את זריקות הוו, הפלוטרים. לקובי הייתה כל זריקה ברפרטואר שלו.

הלייקרס לקחו את מייקל קופר שפרש לפני כן, וזכה בתואר שחקן ההגנה ב-1987, לשמור על קובי במהלך אימון הקדם דראפט. לאחר 20 דקות, ג'רי ווסט ראה מספיק. "הילד הזה טוב יותר מכל אחד שנמצא בקבוצה שלנו".

בלאק: מייקל קופר היה בן 40 באותו הזמן, והוא פרש לפני מספר שנים אבל הוא עדיין היה פריק. עדיין שרירי. עדיין בכושר נפלא. קופר בגיל 40 היה כמו אדם רגיל בגיל 25. לארי בירד תועד אומר כי קופר היה הבחור שמולו היה לו הכי קשה לשחק במהלך הקריירה שלו, הבחור הקשוח ביותר שאי פעם שמר עליו. והנה ג'רי אומר לו, "אל תקל על הילד. תגרום לו לעבוד קשה ככל שאתה יכול".

מייקל קופר, גארד הלייקרס, 1990-1978: חשבתי שאני הולך ללכת לשם ולקרוע לו את התחת, אם לומר את האמת. זאת הייתה המחשבה שלי. הייתי ככה, אוקי, תראה, אני לא שם ז** כמה אני מבוגר, אני לא הולך לתת לאיזה בחור מז***ן לעשות משהו.

ובחיי שהחזירו אותי למציאות ממש מהר. מיד מצאתי כי 40 ו-17 לא הולכים ביחד על הפרקט. ממש בהתחלה, הלכתי לשם ושמתי את הידיים שלי ממש בפרצוף שלו. בחורים שונאים את זה, במיוחד חברה צעירים. הוא פשוט התרומם מעל לידיים שלי כאילו אני בכלל לא שם. התכוננתי אליו ולא חשבתי כמה הוא יהיה חזק ולא ירגיש בכלל מאויים. זוהי השוואה לא הוגנת עבור הבחור הצעיר בגלל שאני באמת אוהב אותו, הילד הזה למאלו בול בשארלוט, בן 19 כשהוא הגיע ל-NBA ורואים את הגוף הקטן והשברירי שלו – לקובי לא היה את הגוף השביר הזה בגיל הזה.

קרבון: השאלה לגבי קובי בתיכון הייתה שאפילו שאם בכלל יש לו את הכישורים אז הוא רזה מדי. פגשתי אותו בקיץ של 1995, וקובי התאמן במשך כל השנה והוסיף איזה 15-10 פאונדים של שרירים. הוא תחילה ביקר את הנטס, הג'נרל מנג'ר באותו הזמן, וויליס ריד – הידיים שלו היו עצומות – ובכן הוא תופס את קובי בחלק הגוף העליון של זרועותיו ומנער אותו והוא אומר "בסדר, אתה לא כזה רזה".

בלאק: קובי מעולם לא נסוג מפני אף אחד, אפילו לא בגיל 17. קובי לא ידע כיצד להראות שהוא רוחש כבוד. מייקל שיחק את המיטב שלו וקובי פשוט עשה את שלו מולו. קובי פשוט השמיד אותו.

ריימונד רידר, סמנכ"ל התקשורת הנוכחי בגולדן סטייט ווריורס, חלק מצוות יחסי הציבור של הלייקרס, 1998-1990: בדיוק ראיתי את מייקל ג'ורדן שם. לקובי היה את כל הגינונים של ג'ורדן. זריקת הסיבוב לאחור, כדרור בין הרגליים, הלשון אשר יוצאת החוצה – הוא ביצע בשלמות כל מהלך של ג'ורדן בגיל 17.

קופר: היו מספר דברים שג'רי רצה לראות. הדבר העיקרי היה: האם הוא מסוגל להגיע לנקודות שלו? שחקנים גדולים מגיעים לנקודות שלהם. עמדות, והזוויות שאתם לוקחים כדי להגיע לשם, אלו דברים כל כך חשובים בכדורסל. אתם כנראה לא תקלעו בכל פעם, אבל אם אתם מסוגלים להגיע לשם, אז ההרגשה כאילו אתם תקלעו 8 מתוך 10, או 9 מתוך 10. ג'רי ביקש שהוא יגיע לעמדה ספציפית, בואו נאמר, בפינת העונשין, בכל פעם. לא במרחק רגל, לא במרחק גדול יותר, אפילו לא בסנטימטר. אפילו שחקני ההתקפה הטובים ביותר לא מסוגלים להגיע לאותה העמדה מנקודה א' לנקודה ב'. לפעמים תצטרכו לקחת אותי מ-א' ל-ג' ואד ל-ד' כדי לחזור ל-ב'. אז זה היה הדבר הראשון שהערצתי אצל קובי. עשיתי זאת, ביצעתי זאת מול לארי בירד, ד"ר ג'יי, ומייקל ג'ורדן הצעיר, והנה הבחור הצעיר הזה, טרי מהתיכון, ואני מנסה למנוע ממנו מלהגיע למספר מקומות על הפרקט, וקובי היה מסוגל להגיע לעמדות שלו, הייתי אומר, תשע פעמים מתוך 10.

ראיין ווסט: הם הכריחו אותו לעשות מהלך אחד במיוחד בפיק-נ'-רול שבו קובי החזיק בכדור והוא מסר לי מסירה נהדרת, והלכתי ללייאפ וזרקתי לבנה מוחלטת בלייאפ הזה. הייתי כל כך נבוך.

קופר: פעם אחת קובי יצא מחסימה וקיבל אותי די נמוך אז הלכתי מתחת לחסימה. עכשיו, שחקן התקפה הגון ב-NBA יחשוב, בסדר ההגנה מתחת לחסימה – תנו לי לקחת כדרור אחד לעבור את החסימה ולקלוע זריקת ניתור. ברור, אפשר לקלוע את הזריקה, אבל זאת זריקה שההגנה רוצה לתת. הוא יצא מהחסימה, נתן לי הטעייה קטנה, שהרימה אותי עם הרגליים ונתן לו מעט מרווח ואז הוא ביצע חדירה – אחת-שתיים, הקפצה, כדרור – הגיע לפינת העונשין, התרומם וקבר את הזריקה. לאחר מכן הוא הלך לצד השמאלי ועשה את אותו הדבר.

רידר: הוא רצה לעשות את כל מה שביכולתו על מנת להשמיד את מייקל קופר. המנטליות הזו הייתה משהו שהיה אצלו מהיום הראשון, ואפשר היה לראות זאת באותו האימון. הייתה לו את מנטליות הממבה בגיל 17.

בערך לקראת מחצית האימון, האגדה מספרת כי הדברים החלו להתחמם, כאשר קובי וקופר מדברים אחד לעבר השני וזורקים מרפקים. קובי היה, אחרי הכל, ידוע לשמצה בכך שהוא השפיל ללא רחמים את כל אלו שביקשו לאתגר אותו – חברים לקבוצה, מאמנים, אפילו חברים – במשחקי אחד-על-אחד. אבל האמת היא שקובי שלט וללא רחמים (בנקודה מסוימת הוא קלע 12 זריקות ברצף מקו הבסיס) כך שהאימון מעולם לא היה מספיק תחרותי כדי להגיע למחלוקת כלשהי.

באותו השבוע בלוס אנג'לס, קובי כבר צילם את הפרסומת הראשונה שלו. אפילו כנער מתבגר הוא היה עילוי בבניית מותג והטוויה של המיתולוגיה שלו. כאשר הוא גדל כאוהד הלייקרס, הוא ידע בדיוק מי היה מייקל קופר, ויותר חשוב, מה אנשים ברחבי ה-NBA יגידו אם הוא יגיע ללוס אנג'לס, וישמיד את אחד מהשומרים הגדולים ביותר של המשחק. אז קובי מעולם לא אמר מילה. הוא ידע כי האימון יהדהד בחוזקה בעד עצמו. למעשה, הצעקות היחידות באותו היום הגיעו מאיש הלייקרס לשעבר נורם ניקסון, שניסה לעודד את קופר בכך שצרח, "תהרוס אותו, קופ! תהרוס אותו!" מהיציעים. זה לא עזר. לאחר מכן, ניקסון ניגש לחברו הותיק ולחש, "הילד הזה בעט לך בישבן".

קופר: הוא בהחלט בעט לי באגוזים פעם אחת עם הרגל שלו, וכעסתי לגבי זה. אבל זהו זה. עמדתי מולו. פגעתי בו עם הזרוע והוא דחף אותי בחזרה. פעם אחת פגעתי בו חזק, באזור הכליות וזאת הייתה מכה זולה, בכוונה. זה היה פשוט שהוא הוריד אותי למטה, הוריד אותי למטה ולכן הכיתי אותו. הוא הרגיש את זה, אפשר היה לראות זאת. אמרתי, "היי בנאדם, מצטער לגבי זה", אבל קובי היה כל כך ממוקד באימון שהוא היה ככה, "לא, לא, אין בעיה, המאמן, בואו נמשיך". כאשר הוא היה דוחף אותי עם המרפק הוא היה אומר, "אוי, אוי, מצטער", ואני עניתי, "אתה די מתייחס אלי כמו לאדם זקן". אבל לא, קובי לא דיבר. וזה היה דבר טוב. ג'רי שנא את זה. הוא תמיד אמר, מדוע אתם מתרועעים עם האויב שם? מדוע אתם מדברים עם האויב כאשר אתם אמורים לבעוט לו בישבן? לא, לקובי היה דבר אחד בראש: הוא רצה לשחק בלוס אנג'לס.

ג'רי ווסט: פשוט היה לו את הפקטור "הזה". לברון ג'יימס, מג'יק ג'ונסון, אנשים כמוהם, פשוט יש להם את זה. לקובי היה את זה. אפשר היה לראות את זה. אפשר היה לחוש בזה.

קופר: כאשר עברנו ללואו-פוסט, ג'רי הוריד את המעצורים. קובי לא היה צריך לזרוק מנקודה מסוימת או ללכת לאיזו עמדה ספציפית יותר. ככה שלא ידעתי מה הוא הולך לעשות. הייתי נתון לרחמיו. זריקת וו ביד שמאל. זריקה בסיבוב לאחר הקפצה אחת. והייתה לו הטעיית ניעור אחת, אותה אחת שאם ג'יי הטעה עם הגב לסל ואז לקח זריקת סיבוב לאחור. והוא היה מסוגל להתרומם ולקחת את הזריקה שלו ולקלוע אותה פעם אחר פעם.


רידר: כאשר אני חושב בחזרה על אותו היום ההוא, זה מה שראיתי בעקביות שוב ושוב בראשי: קובי הולך מול קופ לאותם זריקות בסיבוב לאחור מטווח הביניים, לשון בחוץ, מקו הבסיס, מקו העונשין, מפינת העונשין, מכל מקום. קובי קלע את הזריקות האלו מכל מקום.

קרבון: קובי עבר על חוק ה-10,000 כבר בתור נער מתבגר. בתיכון, בשבתות הוא היה מגיע לסנט ג'וזף ואני הייתי מחזיר לו כדורים כאשר היה זורק. הוא רק היה מתחיל כאשר הגברת שהייתה אחראית על האולם הייתה צורחת, "אנחנו סוגרים!" ואז, בום, ללא שום התראה היא הייתה מכבה את האורות. אני מחזיק את הכדור בחושך, חושב, אוקי, אני מניח שסיימנו, וקובי היה צורח, "תמסור לי את הכדור!" אני משער שמעט פחדתי בגלל שהוא צרח בחוזקה. אבל מסרתי לו את הכדור והוא המשיך לזרוק את הכדור בחושך במשך עוד חצי שעה. סוויש. סוויש. סוויש.

בלאק: אני לא זוכר אם אלו היו 10 זריקות ברצף שהוא קלע או יותר. הכרתי די טוב את מייקל קופר והוא היה מאוד גאה, והוא בהחלט לקח את הבקשה הזו מג'רי כאתגר. הוא רצה לסגור את קובי. אני לא רוצה לדבר בשמו, אבל אני חושב שמייקל היה מובך ממה שקובי עשה לו באותו היום.

קופצ'ק: הקלות שבה הוא היה מסוגל, בגיל 17, להתחרות עם אחד השומרים הגדולים במשחק בכל הזמנים, זה בהחלט בלט בצורה יוצאת דופן.

קופר: מתי שכאשר הצלחתי להכריח אותו לזריקה רעה, הוא פשוט חייך ונתן לי את מבט עין הנמר הזה.

רידר: לא יכולתי להאמין למה שאני רואה. ואז לאחר מכן ג'רי נעמד אחרי משהו שהרגיש כמו 20 דקות, ואני לעולם לא אשכח את זה, ואמר: "בואו נסתלק מכאן. ראיתי מספיק. הילד הזה טוב יותר מכל מי שיש לנו כרגע בקבוצה".

ג'רי ווסט: הוא היה מחונן לחלוטין בתנאים של יכולות בנקודה ההיא. זה היה אימון מאוד מרשים, ובכנות, הרבה יותר ממה שחשבתי שיהיה. ופתאום האנטנה שלכם עולה למעלה ואתם חושבים, אוי אלוהים, הילד הזה ממש טוב. עם הבחירה שלנו בדראפט, במקום ה-24, פשוט חשבתי: אין שום דרך, אין לנו שום סיכוי לקבל את הבחור הזה.

ראיין ווסט: לארי דרו היה עוזר המאמן באותה התקופה. מישהו שאל אותו מה הוא חשב על אותו היום והשורה לשו תמיד הדהדה אצלי. הוא אמר, "הבנאדם הזה הוא האמת".

וכאשר הם עוזבים את האולם, ג'רי ווסט הסתובב לעבר קופר המותש והתלוצץ: "חשבתי שאתה הולך לשמור עליו?"

ג'רי ווסט: קופ היה בחור טוב. עשיתי לו חיים קשים לגבי זה. זה פשוט קשור לאבא זמן. אמרתי לו, "אתה פשוט יותר מדי זקן והבחור הזה, הוא פשוט יותר מדי טוב". ללא קשר למי שקובי התאמן מולו, הוא פשוט הלך להיות השחקן הכי טוב על הפרקט.

קופצ'ק: הוא פשוט היה אובססיבי עם התחרות לרמה שאתם לא רואים משחקנים צעירים לעתים תכופות. אתם לא מקבלים את התחרותיות המטורפת הזו לעתים תכופות, והנה היינו שם וראינו את זה ממישהו שהיה רק בן 17.

קופר: כאשר סיימתי את האימון ההוא, והחלק שלי בו היה רק 30-20 דקות, זה הרגיש כאילו שוב שיחקתי סדרה של 7-משחקים מול הסלטיקס. כאילו בדיוק סיימתי להתמודד מול לארי בירד ודניס ג'ונסון. הגוף שלי כאב לאללה.

מוקדם בתהליך הקדם דראפט, קובי התאמן מול המאמן ואייקון הסלטיקס דניס ג'ונסון, שנבחר לחמישיית ההגנה של ה-NBA תשע פעמים במהלך הקריירה שלו. ג'ונסון למד את אותו השיעור שקופר למד מספר שבועות לאחר מכן: קובי לא היה בן-עשרה רגיל.

בצירוף מקרים, מספר שבועות קודם לכן, כאשר קובי התאמן עבור בוסטון, הוא התמודד מול ג'ונסון, הנמסיס של קופר, שהיה בתקופה ההיא עוזר המאמן בסלטיקס. התוצאה הייתה מאוד זהה, ונצחיות: הזמן נותן זכות קדימה לצעירים. באימון שלו בבוסטון ובמיוחד בראיון עם מנהלי הקבוצה, קובי הדהים את כל ארגון הסלטיקס, כל הדרך למעלה עד לנשיא הקבוצה רד אורבך בעצמו. החלק הקשה ביותר בכל העניין עבור קובי, שגדל כאוהד לייקרס מושבע, היה לשים את בגדי האימון הירוקים של הסלטיקס. קובי ו-ווסט היו נפשות קשורות בעניין הזה: לאחר שהפסיד שש פעמים בגמר ה-NBA לסלטיקס כשחקן, ווסט אסר את הגוון הירוק הזה בביתו.

קופר: לאחר מכן, אני מזיע כולי שם וג'רי ניגש ושואל אותי, "קופ, מה אתה חושב?" ואני ככה, "ג'רי, הוא טוב משהו בן ז***, בחיי". ממש מיד, ג'רי אומר: "זה הבחור שלנו". לעולם לא אשכח זאת: "זה הילד". ואז כולם אמרו את זה: זאת הבחירה שלנו, זה הבחור שלנו. ואתם יודעים מה? תודה לאל.

ג'רי ווסט: אתם צופים באימון כמו זה – אין הרבה ברירה לחשוב על משהו אחר. אני זוכר שאמרתי לג'רי באס, הבעלים שלנו, "ג'רי, הוא השחקן הכי טוב בדראפט". התכוונתי לזה. הייתי לוקח את קובי בבחירה הראשונה בדראפט. לא הייתה בכלל שאלה. היה לו את זה – ללא קשר לתשוקה – הוא פשוט לא רצה להפסיק לשחק. אף פעם.

ראיין ווסט: לאחר האימון, זה היה מצחיק, בנסיעה בחזרה לסנטה מוניקה הוא רצה למצוא אולם ריק כדי לשחק בו והוא ניסה, במשך כל הזמן, לשכנע אותי לקחת אותו למקום שאפשר למצוא בו איזה משחק פיקאפ. לבסוף אמרתי, "קובי, אתה בתהליך הקדם דראפט עבור ה-NBA. אני לא יודע אם אתה רוצה להסתכן בפציעה". אם אני מכיר אותו, כאשר הורדתי אותו במלון הוא כנראה מצא דרך ללכת לאנשהו ולשחק או לפחות לעבוד על המשחק שלו.

רידר: כולנו קפצנו בחזרה למכונית של ג'רי וישבנו שם בהשתאות טהורה בגלל מה שבדיוק ראינו.

בלאק: אני חושב שג'רי היה בחור של מרצדס, וברכב שלו הוא השתגע במהלך כל הזמן: "זה האימון הכי טוב שאי פעם ראיתי".


אבל לא לאורך זמן. מספר ימים מאוחר יותר, כאשר קובי עדיין בעיר מצטלם לפרסומת, הלייקרס החזירו אותו לעוד אימון אחד, הפעם עם דונטה ג'ונס, סניור פורוורד בגובה 2.03 ובמשקל 100 קילו שבדיוק סחב את מיסיסיפי סטייט לפיינל פור והיה צפוי כי יבחר בבחירה בסיבוב הראשון.

הייסלר: זה היה בחור גדול וחזק. הוא היה טעון. לפני שהאימון ההוא התחיל, הלייקרס כנראה חשבו שיש סיכוי די טוב שדונטה ג'ונס הולך לבעוט לקובי בישבן.

ראיין ווסט: הם כל כך התרשמו ממה שקובי עשה לקופר, הרעיון עם האימון השני היה, לתת תוקף, לראות אם הוא מסוגל לעשות את מול מישהו שמוכן לשחק עכשיו ב-NBA. דונטה ג'ונס היה דגימה פיזית וקובי פשוט שיחק בדרכו מולו. הדבר הראשון שדונטה עשה היה לנסות להשתמש בכוח שלו ולתקוף אותו בכך שיקח אותו למטה לפוסט ולזרוק זריקת וו. קובי חסם את הזריקה. האימון השני היה אפילו יותר מרשים מהראשון, עם אבא שלי, הוא התחיל אובססיה גבולית עם קובי.

קופצ'ק: לאחר מכן הלכנו לסאבווי והתיישבנו לאכול צהריים עם ארן. קובי וראיין ווסט היו בשולחן אחר. הם כנראה דיברו, או שיחקו, משחקי וידאו. לסניף הסאבווי ההוא היה אזור ישיבה בחוץ שהיה טיפה יותר פרטי בגלל שג'רי לא ממש היה יכול ללכת להרבה מקומות בלוס אנג'לס. קובי היה בסדר. אף אחד לא ידע מיהו.

רידר: ג'רי ידוע לשמצה שהוא אוכל מהר. הוא האוכל הכי מהיר בעולם. סנדוויץ' או בוריטו, הוא מחסל את זה בארבע דקות לכל היותר ואז אנחנו חוזרים לרכב. כמו שאני מכיר את ג'רי הוא חיסל אפילו אף מהר יותר את ארוחת הצהריים שלו באותו היום בגלל שהוא מיהר להגיע בחזרה לפורום ולהתחיל להבין כיצד לבצע טרייד כדי להשיג את הילד.

ראיין ווסט: כאשר החזרתי את קובי בפעם השנייה למלון הכל נראה כמו הנישואין המושלמים. כל אחד בלייקרס היה כל כך מאוהב בו. ושהוא יהיה בלוס אנג'לס ויהיה בלייקרס, הכל היה פשוט כל כך הגיוני. הם הלכו למצוא דרך להשיג אותו ולא משנה מה. הדראפט היה במרחק של רק מספר שבועות. כאשר הורדתי אותו, הוא אמר, "אני לא יודע מתי אראה אותך שוב". ואני ככה קרצתי אליו ואמרתי, "יש לי הרגשה שאני הולך לראות אותך שוב די מהר".

הייסלר: קובי הרגיש די בסדר מכך שהוא יגיע לנטס, עד שהוא הגיע מערבה לאימון שלו עם הלייקרס. עכשיו קובי מבלה עם ראיין ווסט ואוכל ארוחת ערב בביתם של משפחת ווסט והוא חלק מהמשפחה. זה היה החלק החשוב ביותר של כל הדבר הזה: כל קבוצה שהביאה את קובי – הקליפרס, הסאנס ואחרות – כולן אמרו שזה היה האימון הטוב ביותר שהם אי פעם ראו וישר החלו לנסות לבצע מהלכים על מנת להביא אותו. אבל באותה הנקודה קובי החליט שהוא רוצה להיות בלייקרס, והוא לא רצה להיות באף מקום אחר. הדבר הגדול שעליהם היה לעשות הוא לזעזע את ניו ג'רזי.

לאחר שזלל את כריך הסאבווי שלו, ג'רי ווסט הגה תוכנית. בגלל שהלייקרס לא בחרו עד הבחירה ה-24 בדראפט, המטרה העיקרית שלו באותה הנקודה הייתה להביא את שאקיל אוניל שהיה שחקן חופשי מאורלנדו ללוס אנג'לס. תחילה, ווסט היה צריך להעביר את סנטר הלייקרס ולאדה דיבאץ' ושכרו שעמד על 4.7 מיליון דולר כדי לפנות מקום בסגל ובתקרת השכר עבור ההצעה של שאק שעמדה על 120 מיליון דולר לשבע שנים. עכשיו, גם כדי לנוע למעלה על מנת לתפוס את קובי, העסקה קיבלה משמעות רבה אף יותר – כמעט יותר מדי. ווסט מאוחר יותר רשם כי הלחץ שלח אותו "להסתחרר כלפי מטה ולבית החולים בגלל תשישות למספר ימים".

כשהוא מתחיל עם טורונטו, בעלי הבחירה ה-2, ווסט ניגש לכל קבוצה שבחרה לפני הלייקרס עם הצעה לטרייד של דיבאץ' עבור הבחירה שלהם. לבסוף, ההורנטס נגסו בפתיון בבחירה ה-13. הם הסכימו לבחור בקובי ולהחליפו בטרייד עבור דיבאץ', בהנחה שהוא עדיין יהיה על הלוח. טלם ובראיינט לאחר מכן החלו לוודא בעצמם שהוא יהיה פנוי.

מארקס: זה הזמן שבו הלייקרס וארן והוריו של קובי כולם איחדו כוחות כדי להקשות כמה שיותר עלינו לקחת החלטה בנוגע לקובי. לארן היה את המינוף. ניו ג'רזי אירחו את הדראפט והאיום היה כי קובי לא ישים את הכובע במידה ויקראו בשמו. זאת הצורה שבה אתם רוצים להתחיל את קריירת האימון שלכם ב-NBA? בלילה שלפני הדראפט, נפגשנו עם ארן ועם הוריו של קובי ברדיסון בסקאוקוס, על כביש 3. לקליפרי הייתה סוויטה בקומה העליונה. לקראת הפגישה, קובי עדיין היה הבחור מספר 1 עבורנו בליל הדראפט. לאחר הפגישה, הכל השתנה.

הדראפט נערך בקונטיננטל איירליינס ארנה באיסט רוטרפורד, וג'ון קליפרי, מאמנה החדש של הנטס, נטע לקראת קובי בבחירה ה-8, אבל הוא היה נאיבי לתחבולות הקדם דראפט. טלם התקשר והזהיר את קליפרי שקובי בדרכו ללוס אנג'לס וזה מה שהוא יעשה, או שילך לשחק באיטליה. קובי גם כן התקשר כדי לחדד את המסר.  הכי טוב שהוא יכול היה להעלות, אחרי הכל, היה שהוא לא מעוניין לשחק קרוב לבית. חלק משכרו השנתי בסך 3 מיליון דולר של קליפרי היה המילה האחרונה בכל הנוגע להחלטות בענייני כדורסל. אנשי הנהלת הנטס התחננו עבורו כי יחשוף את הבלוף של קובי. וממש פתאום, סוכן על נוסף, דיוויד פולק, לחץ על קליפרי לקחת את הלקוח שלו, קרי קיטלס.

ביום דראפט 1996, קובי הוציא את קליפרי משיווי משקל יותר ממה שגרם לקופר.

קופצ'ק: ישנו פקטור עם הרבה ג'נרל מנג'רים ומאמנים שהוא, חכו רגע, שאנחנו צריכים לחכות שלוש שנים עבור פיתוח של פרוספקט? אז זאת הנבואה של ג'רי – אני לא בטוח כי אומץ היא המילה הנכונה – אבל היכולת החריפה שלו לזהות כישרון כמו קובי ולערבב את הקלפים בזמן שאין לנו ממש איזשהו רף למדוד אותו מולו. פשוט צריך להסתמך על מבחן העין, אבל זה לא היה קל. העין אומרת לכם דבר אחד והמציאות דוחפת בחזרה: אל תבטח במבחן העין. הילד הזה רק בן 17. אז היה קל לפסוח עליו כילד צעיר ואתלטי ולחשוב שפשוט לא ידענו למה הוא הולך להפוך. זה יכול היה להיות המסלול הקל.

כאשר קולו מהדהד ברחהי הקונטיננטל איירליינס ארנה, לאחר שבירך את כולם, קומישינר ה-NBA דיוויד סטרן צעד בחזרה אל הפודיום והכריז: "עם הבחירה הראשונה בדראפט ה-NBA לשנת 1996, פילדלפיה 76 בוחרים את … אלן אייברסון מאוניברסיטת ג'ורג'טאון.

ראיין ווסט: היה הרבה לחץ בחדר המלחמה של הדראפט שלנו באותה השנה. הם הרגישו בטוחים שקובי יפול לבחירה ה-13, אבל רק אם יצליח לחלוף על פני ניו ג'רזי בבחירה ה-8.

כאשר הסקאוטים של הלייקרס עצרו את נשימתם בלוס אנג'לס, אחד אחרי השני, צג המחשב הגדול והכחול של מחשב ה-IBM חשף את לוח הדראפט על הבמה כשהוא הופך וחושף את שמות הנבחרים. מרכוס קמבי נבחר שני על ידי טורונטו, ואז שאריף עבדור-רחים, סטפון מרבורי וריי אלן. הסלטיקס והקליפרס היו עם הבחירות שבע ושמונה. בידיעה ששתי הקבוצות בעלות עניין גבוה בבראיינט, הייתה אנחת רווחה כאשר בוסטון בחרו את אנטואן ווקר והקליפרס בחרו את לורנזו רייט. זה השאיר רק את הנטס. האם קליפרי ימצמץ?

ראיין ווסט: היו חמש דקות בין הבחירות, אבל זה הרגיש יותר כמו 30.

סטרן חזר אל הפודיום בקדמת הבמה מול שני לוגואים ענקיים של ה-NBA – הצלליות של ג'רי ווסט בעצמו – והכריז: "עם הבחירה השמינית בדראפט ה-NBA לשנת 1996, ניו ג'רזי נטס בוחרים את … קרי קיטלס מאוניברסיטת וילאנובה". (פחות משלוש שנים לאחר מכן, לאחר שהחלו את עונת 1998-99 במאזן 17-3, קליפרי פוטר מהנטס).

ראיין ווסט: כאשר סטרן הכריז כי הנטס בחרו את קרי קיטלס, היה אושר רב באותו החדר.

ובדיוק כפי שווסט תכנן, חמש בחירות לאחר מכן, ההורנטס לקחו את בראיינט, שוידא להוציא את הלשון שלו – כאילו ג'ורדן – מיד כאשר הופיע מול המצלמה. "ג'רי ווסט אמר לי היום כי הגדולה מונחת לפני הנער הצעיר הזה", אמר פרשן TNT ריק פיטינו כאשר קובי עשה את דרכו לעבר הבמה. הטרייד שהעביר את בראיינט ללוס אנג'לס הוכרז מאוחר יותר באותו היום.

ג'רי ווסט: הדבר הראשון שאמרתי לג'רי באס היה, "בדיוק קיבלנו את השחקן הטוב ביותר בדראפט".

מיד לאחר האימון, הגה ג'רי ווסט תוכנית, כאשר הוא מצלצל לכל קבוצה שבחרה לפני לייקרס כדי לנסות ולבצע טרייד על הסנטר ולאדה דיבאץ' עבור בחירת הדראפט, השארלוט הורנטס לקחו את זה עם הבחירה ה-13 – בהנחה שקובי אכן יהיה פנוי. הוא כמעט לא היה.

הייסלר: הסאנס היו במקום ה-15, מוכנים. דני איינג' היה [עוזר] מאמן הסאנס באותו הזמן. הוא ניסה לבצע עסקה עם גולדן סטייט שהיו במקום ה-11 כדי להתקדם על מנת לבחור בבראיינט. שנים מאוחר יותר הוא עדיין לא מאמין שהם דחו אותו על מנת לקחת איזה בחור לבן [טוד פולר] מה-ACC. לאחר שההורנט לקחו את קובי בבחירה ה-13 והעסקה עם הלייקרס הוכרזה, איינג' היה הראשון שהרכיב את הכל ביחד. הוא פנה לכולם בתוך חדר המלחמה של הסאנס ואמר, "אוי אלוהים, הם קיבלו את קובי ואת שאק".

קופצ'ק: הייתה התרגשות כה רבה לאחר הדראפט שקיבלנו את הבחור. ואז זה היה, פתאום, אולי לא נקבל אותו. באותה הנקודה לשארלוט היו מחשבות שניות. דלף כי ולאדה דיבאץ' לא רוצה לעזוב את לוס אנג'לס, אבל האיום הגדול יותר היה כי שארלוט שינו את דעתם. ג'רי ואני, שנינו, בילינו זמן בטלפון עם הג'נרל מנג'ר של ההורנטס בוב באס. היה לנו עסקה במקום ולג'רי היו יחסים ארוכי טווח עם ההורנטס. אבל אי אפשר להשתולל כי אז הדבר יוצר אווירה של איבה וזה הופך קל עבור מישהו לומר, "ובכן, אתה מתנהג כמו אידיוט עכשיו, אז העסקה מבוטלת". חייבים לנסות לדבר ולשכנע, והיינו חייבים לומר לבוב, "היי, עסקה זו עסקה". חייבים להיות זהירים, אחרי הכל, בגלל שבסופו של יום, העסקה לא כתובה. אז זה בהחלט פרק זמן של הרבה עליות וירידות של רגשות אשר נמשכות במשך מספר ימים.

כיתת הדראפט של 1996 היא אחת ההסיטוריות ביותר ב-NBA, עם אגדות כמו אלן אייברסון, ריי אלן וסטיב נאש שנבחרו בסיבוב הראשון. אבל היה זה קובי, בבחירה ה-13, שחלף על פני כולם, זוכה בחמש אליפויות ב-20 עונות עם הלייקרס.

חמש עשרה אם להיות מדויק. דיבאץ' בהתחלה איים לפרוש, אבל לאחר שביקר בשארלוט (וללא סעיף ביטול טרייד", הוא התרצה. בינתיים, ההורנטס התקררו על הרעיון של לדבוק עם העתיד שלהם בנער מתבגר. הטרייד התבצע ב-11 ביולי. בגלל שהוא עדיין היה בן 17, קובי היה צריך לחתום במשותף על החוזה הראשון שלו עם הלייקרס יחד עם הוריו. שבוע מאוחר יותר, שאק חתם בלייקרס.

ג'רי ווסט: לאחר שהבאנו את שאק, אחד הדברים הראשונים שאמרתי לו היה, "יש לנו כבר את אחד השחקנים הצעירים הכי טובים בליגה והוא הולך להיות כוכב עצום".

קובי ושאק שיחקו ביחד במשך שמונה עונות וזכו בשלוש תארי NBA מ-2000 ועד 2002. קובי אסף עוד שתי טבעות ב-2009 וב-2010 לפני שפרש ב-2016. בינואר 26, 2020, בראיינט נהרג בהתרסקות מסוק יחד עם בתו ג'יאנה ושבעה אחרים. לאחר מותו הוא נבחר להיכל התהילה באוגוסט ויוכנס לשם בחודש מאי.

ג'רי ווסט: אותו אימון ראשון, זה היה כמו לצפות בפאוורוטי. הוא היה גאון כדורסל. היינו ברי מזל להביא אותו והאוהדים בלוס אנג'לס היו מספיק ברי מזל לראות את אחד השחקנים הכי אייקונים בכל הזמנים. קובי הלך להצליח אף יותר מחוץ לפרקט מאשר הוא היה על הפרקט. כאשר הוא עזב את העולם, אף פעם לא ראיתי כזאת השתפכות של צער, לא רק כאן אלא בכל רחבי העולם. יהיו ימים שיזכרו לנצח בעולם הספורט, וזה אחד מהם.

ראיין ווסט: בשנתו האחרונה של קובי, לאחר שהוא הכריז כי הוא הולך לפרוש, הייתי עם הלייקרס ועדיין היינו שמתקן האימונים הישן שלנו שם היו לנו העתקים של כל אימוני הקדם דראפט שלנו. רציתי עותק של האימון שלו רק למזכרת לרגע, פיסת היסטוריה של ה-NBA, משהו שאני השתתפתי בו ואשמח לחלוק עם משפחתי באחד הימים. היה לנו כל אימון על קלטת, אבל היחיד שלו הצלחנו למצוא היה זה של קובי. אין לי מושג איפה הקלטות. אני תוהה אם איש הוידאו שם אותן בכספת איפשהו. למישהו יש את זה איפשהו.

רידר: האימון ההוא היה יום בלתי יאמן, אחד שאני לעולם לא אשכח לשארית חיי. הרושם שזה הותיר עלי, לגבי הצורה שיש לעבוד וכיצד להתכונן ולרצות להיות הטוב ביותר זה הכל עדיין איתי. ג'רי, ג'ון, מיץ' ואני, אנחנו לא יכולים לשוחח יותר מדי מבלי שאותו אימון עולה בגלל שהוא היה כל כך חזק, זיכרון מואר עבור כולנו. שנים לאחר מכן, לאחר שעזבתי את לוס אנג'לס לגולדן סטייט, בכל פעם ששיחקנו מול קובי והלייקרס, הייתי נכנס לחדר ההלבשה כדי לומר שלום ותמיד אמרתי, "אל תשכחו את קובי, הייתי שם מהיום הראשון". ושנינו היינו מחייכים בגלל זה.

מארקס: הנטס שיחקו מול הלייקרס בגמר של 2002, ולאחר שהם נתנו לנו סוויפ צעדתי במסדרון בתוך האולם. קובי חלף על פני ואז הוא הסתובב ואמר, "היי, אתה יודע שהייתי מגיע לכאן". ואני מאמין שכך הוא היה עושה. מעולם לא היינו צריכים לתת לו לעלות על הטיסה ההיא.

הייסלר: התעוזה שלו על המגרש מפילה את הלסת. פשוט אי אפשר היה להאמין שהוא מעז לעשות דברים כאלו. במבט לאחור הוא היה אחד מהבחורים ששינו את המשחק ב-1996, וזה חג סביבו במהלך 15 השנים הבאות.

קופר: הפעם האחרונה שראיתי אותו, המאבס היו בעיר והוא הגיע למשחק עם בתו גיגי. היה לנו את הקפוצ'ון הכתום ההוא. ראיתי אותו לפני המשחק, הוא אמר, "קופ, מה המצב?" במקום לצפות במשחק מצאתי את עצמי צופה בו נהנה ממשחק הכדורסל עם הבת שלו. הוא התרומם ועזב והאוהדים היו בטירוף. זאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. הוא נעלם עכשיו, אבל הדבר היחיד שיש לי הוא האימון ההוא. כל דבר לגביו, וכל המשחק שלו, היו באימון ההוא.

הייסלר: זה כנראה החלק הכי מטורף בכל הסיפור הזה: זאת פוט הייתה תאונה. וברגע שהם ראו את קובי באימון, זה שינה את ה-NBA במשך השנים שהגיעו, זה שינה את הכל.

ראיין ווסט: אנשים כל הזמן שואלים אותי מה אירוע הספורט הכי גדול שאי פעם הייתי בו ואני תמיד אומר שזה המשחק האחרון של קובי שבו הוא קלע 60. הצורה שבה הוא יצא הייתה דבר בלתי יאמן. שום דבר לא יתעלה על המשחק האחרון שלו.

לפני המשחק נכנסתי לחדר ההלבשה ונתתי לו חיבוק, ואני ממש הייתי רגשני. הייתי ממש על סף דמעות. לא ידעתי מה לומר לו. לא יכולתי לדבר. והוא אומר, "לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שהייתי בכביש המהיר של ה-405 איתך".

בחמש הדקות האחרונות של אותו המשחק, היה רגע שהוא קלע את הזריקה הזו כדי לשים את הלייקרס ביתרון וזה היה כמו משהו מתוך סרט. זאת הייתה הפסגה של להיות שם מהיום הראשון, לצפות בו באותו האולם לבדו בגיל 17 לוקח את אותם הזריקות, והנה אנחנו, 20 שנה מאוחר יותר, והוא עושה את אותו הדבר, רק שהפעם הוא הסופרסטאר הכי גדול ב-NBA ואלוף חמש פעמים, סוגר את הקריירה שלו. אני עומד במושב שלי צופה בהכל, ולרגע אחד, אני נשבע, קיבלתי הבזק לאימון שלו באינגלוווד. זה היה פואטי.

לפוסט הזה יש 16 תגובות

  1. יופי של תרגום ואפילו שקראתי את הכתבה המקורית ושמעתי את הסיפור כמה פעמים, כיף לקרוא שוב.
    מרגש הרבה יותר לקרוא את זה עכשיו אחרי המוות, בעיקר שליוויתי את הקריירה שלו מדיי וואן (בדיוק השתחררתי מהצבא כשהוא נכנס לליגה), ללא ספק הלייקר הכי גדול בכל הזמנים בספר שלי.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט