בתום שישה ימים אינטנסיביים, חמישה משחקים, ולאחר ששנתיים שלמות לא זכינו לצפות בנבחרות הצעירות של ישראל בשל ענייני קורונה – נבחרת העתודה של ישראל חתמה את הופעותיה בטורניר הצ'לנג'ר בכרתים במקום השני והמכובד. זאת לא הייתה נבחר עמוסה בכישרון כפי שהתרגלנו לראות ב-3 אליפויות אירופה האחרונות לנבחרות עתודה, בהן העפילה לגמר (שתי זכיות) אך אריאל בית הלחמי הציג נבחרת מאומנת, איכותית ולוחמנית, שלמרות חסרונות רבים, הצליחה לסיים במקום השני בבית קשוח, כולל ניצחון ענק על רוסיה ביום הפתיחה.

כפי שכבר כתבתי בפריוויו לטורניר, הנבחרת חסרה כאן לפחות ארבעה שחקנים שהיו יכולים להיות משמעותיים מאוד – דני אבדיה (NBA), נועם דוברת וטל פלד (פציעות), וכן עמנואל שארפ, שלמרות היותו צעיר בשלוש שנים ממרבית חברי הנבחרת, היה אמור ליטול חלק בסגל העתודה אך פציעה מנעה ממנו להשתתף. יחד עם זאת, הנבחרות האירופאיות כבר למדו שישראל היא סוג של מעצמה בתחום הנבחרות הצעירות בכדורסל, וגם בהיעדרו של סופרסטאר משמעותי לא היה ניתן להקל ראש בנבחרת.

לקריאת הפריוויו והיכרות עם סגל נבחרת העתודה לחצו כאן:

למי שלא עקב/פספס, ישראל גברה ביום הראשון על רוסיה 78:72, כולל קאמבק נפלא ברבע אחרון פנטסטי בהובלתו של עמית אהרוני. יום לאחר מכן פירקו הישראלים את הבלגים החלשים 75:49 בהופעה קבוצתית יוצאת מן הכלל. המשוכה האמתית הראשונה של בית הלחמי הגיעה ביום רביעי, אז פגשה ישראל את סלובניה, ופגשה בנבחרת ששיחקה חכם והצליחה להגן על הטבעת בצורה אינטנסיבית מאוד. התפרקות של הנבחרת ברבע האחרון גררה הפסד מאכזב 69:59. לאחר יום מנוחה בחמישי ורגע לפני כניסת השבת פגשה ישראל במארחת יוון, ולא הצליחה להתמודד מול הסייז היווני שחגג בריבאונד ההתקפה. הנבחרת הפסידה 82:70 ואיבדה את הסיכוי לסיים בראשות הבית. אתמול בצהריים, במשחק שנועל את משחקי נבחרת העתודה – גברה ישראל בקלילות על אוקראינה 92:65 ובזכות יחס סלים עודף על היוונים, סיימה במקום השני והמכובד את הטורניר.

ראשית כל, ולפני שאגע בהופעות האישיות של שחקני הנבחרת, חשוב לדבר על המכלול. כפי שכבר התרגלנו לראות בשנותיו של בית הלחמי כמאמן נבחרת העתודה של ישראל, שוב קיבלנו נבחרת מאומנת היטב – בפער ניכר משאר הנבחרות. לחץ על כל המגרש שמתחלף לאזוריות, שמירה אישית לוחצת, רוטציות מתואמות להפליא ודינאמיות פנטסטית שסייעה לנבחרת להתמודד מול פערי הפיזיות והסייז של היריבות. לאורך השנים האחרונות אפשר לומר בביטחון שנבחרת ישראל מגיעה כנבחרת המאומנת ביותר לאליפויות הללו – אך השיטה הזו, שלא בהכרח תעזור לשחקנים לפתח קריירת בוגרים מוצלחת יותר, מעלה תהיות רבות בנוגע לתפקיד הנבחרות הצעירות. האם כל המטרה היא הישגיות? או אולי בכלל פיתוח השחקנים, ושימוש בפלטפורמה הזו בכדי לקדם אותם? כישראלים, נראה שבוודאי הקריטריון שמכריע הוא ההישגיות – גם בגילאי הנוער. זה כמובן מסביר בצורה מסוימת את הפער התהומי בין ההצלחה המסחררת של הנבחרות הצעירות, אל מול הכישלונות המהדהדים של הנבחרת הבוגרת. בכל מקרה, שיטת האימון הייחודית של בית הלחמי (בעיקר בהגנה) הייתה מעוררת השראה פעם נוספת, וגם בהיעדר כישרונות מוכחים, הצליחה ישראל להתמודד ברמה מספקת מול אריות היבשת.

החמישייה שאותה הריץ בית הלחמי ברוב האליפות הורכבה משוהם גת, רועי פריצקי, דורי סהר, יהל מלמד ויהונתן אטיאס, ובהמשך התחלפה ברוטציה רחבה מאוד – שמבנה האליפות חסר המשמעות אפשר למאמן להכניס לרוטציה את כל שנים-עשר חברי הסגל. כפי שאריאל אוהב לשחק, בלא מעט דקות ראינו את הנבחרת משחקת סמול בול – עם לוטן אמסלם/גור לביא/יהל מלמד בעמדה מס' 5, זאת למרות שלושה סנטרים טבעיים בכירים שזומנו לסגל. היה משהו חביב בכך שכמעט כל חברי הסגל מקבלים מהמאמן לפחות 10 דקות במשחק, ולתחושתי כולם קיבלו הזדמנות הוגנת להוכיח את מקומם על המגרש. בהיעדר סופרסטאר טבעי, בית הלחמי לא חילק אשראי חופשי לאף אחד והרבה לרענן ולעשות חילופים, ומי שהצליח להרשים בדקות בהן שיחק, קיבל גם את הקרדיט בהמשך המשחק.

בכתבה שכאמור ערכתי לפני האליפות סימנתי שני שחקנים כפוטנציאליים ביותר בנבחרת הזו – דורי סהר וגילעד לוי. דורי סהר, שחקן בוגרים במכבי ת"א כבר שנתיים (משחק מעט מאוד בליגה), היה אמור להיות הסופרסטאר הבלעדי של נבחרת ישראל, אך ניתן לומר בבירור שהמחסור החמור בדקות משחק פגע בו בביטחון האישי ובחושים שלו למשחק, וכן קבלת החלטות אישיות שלוקה בחסר, למרות שזהו אספקט בו אמור דורי להצטיין. קשה להתעלם מקריאת המצבים הנהדרת שלו בהגנה, הרוגע והביטחון ששידר בכל רגע נתון בו היה על המגרש, וכן בחכמת המשחק שלו – שזה כמובן אופייני לשחקן שמתאמן כבר שנתיים בקבוצת יורוליג, אבל הציפיות (לפחות שלי) היו לטורניר הרבה יותר דומיננטי שלו ברמה ההתקפית, משהו בסגנון זוסמן ב-2018, וזה כאמור לא קרה. סהר מעולם לא היה סופרסטאר באופי, וגם בגילאי הנוער הוא תמיד היה בצילו של דני אבדיה ובפעם הראשונה בה היה צריך לסחוב את הנבחרת, לא הצליח לעשות זאת. הוא מסיים את הטורניר עם 9.8 נק', 3.4 ריב', 2.2 אס' ו-1.2 חט' באחוזים סבירים גם מחוץ לקשת (36.7%). בעונה הבאה ישחק בבני הרצליה בליגת העל (שם יתאחד עם מאמנו בנוער אורן אהרוני) ויקווה לעשות את קפיצת המדרגה המיוחלת, כי מבחינת הכישרון הוא לגמרי שם. גילעד לוי הגיע לאליפות כשם הכי מסקרן מבחינת הקהל הישראלי. בכל זאת, מאז רוברט רות'בראט לא זכינו לקבל שחקן עם נתונים פיזיים כל כך חריגים (2.20 מטר) ולאחר שנתיים בהן הוא משחק רחוק מהעין אי שם בליגה הרביעית בספרד, הסקרנות כלפיו הייתה גבוהה מאוד. לוי הוא שחקן שכאשר הוא על המגרש הוא משנה את כל הפרופיל של הנבחרת, וודאי בנבחרת שמשחקת בקצב כ"כ מהיר ומרבה ללחוץ על כל המגרש כמו זו של בית הלחמי. כך יצא, שלוי שותף מעט מאוד לאורך האליפות (נגד אוקראינה לא שיחק בכלל) וקיבל בסך הכל 45 דקות אותן סיים עם 4.8 נק' ו-2.8 ריב' בממוצע, והופעה אחת נהדרת מול סלובניה. בדקות בהן שותף, קיבלנו שחקן חד ממדי. לוי היה אפקטיבי אך ורק במשחק פיק&רול בהן הוא משקיע את כל כוחו בסיבוב מהיר לכיוון הטבעת, וכמעט שלא מייצר מגע עם הגארד הנחסם. לזכותו ייאמר שיחסית לגובהו הוא זז בצורה מצוינת, הצליח לשחרר את הזריקות במהירות טובה וגילה יד רכה מתחת לטבעות. הבעיה – שמלבד משחק חסימה סביר פלוס, לוי לא מגלה כמעט יכולות נוספות, וכשהוא נושק לגיל 20 נראה שהוא לא צפוי להתפתח לאותו שחקן גדול שציפו. בפעמים הבודדות בהן ניסה לקחת שחקנים עם הגב לסל הוא כשל, לא הצליח לנעול על הגב בפוסט והתקשה למצוא את מקומו על המגרש בתרגילים בהם לא היה מעורב. הגנתית – הוא לא הצליח להסתדר עם האזוריות שהכריחו אותו לצאת החוצה ובשל חוסר התאמה הגנתית לשיטות של בית הלחמי, הוא בילה את מרבית האליפות על הספסל. נמשיך לעקוב אחריו באסטודיאנטס.

מצרף לכאן שרשור קצר שכתבתי בטוויטר (היכנסו לציוץ כדי לצפות במשך) על גילעד לוי לאחר המשחק מול סלובניה. מוזמנים לעקוב לעוד עדכונים על כדורסל נוער ישראלי!

שני הכוכבים הבלעדיים של האליפות היו עמית אהרוני ויהל מלמד. אתחיל עם הקפטן של הנבחרת – יהל מלמד, שהגיע מרעננה על הטיקט של הלוחם התורן של נבחרת ישראל, שלכאורה אמור להוסיף בעיקר אופי ונחישות למרות אפרוריות בתחום ההתקפי. אך מלמד הצליח לגלות עליונות התקפית מוחלטת בנבחרת ישראל, היה ראשון לצאת למתפרצות, תקף קלוזאאוטים ובחירת זריקות אדירה שלו, והיה הקלעי המוביל בנבחרת ישראל עם 13.2 נק', לצד 4.8 ריב' ו-1.6 חט' (!) בממוצע עם 52.6 אחוזים ל-3 – שהיו כמו אוויר לנשימה עבור נבחרת ישראל, שסבלה ממחסור חמור בקלעים. ברמה ההגנתית, מלמד נתן תרומה אדירה בלחץ על כל המגרש ובשמירה הלוחצת של הנבחרת, אולם התקשה כשנאלץ לשמור על שחקנים בעמדה 5 וביצע טעויות לא אופייניות שתורגמו לסלים קלים. בעונה הקרובה ימשיך ברעננה, אבל אין ספק שהוא עשוי להתפתח לשחקן ליגת על משמעותי. עמית אהרוני היה הסיקס-מן האולטימטיבי של נבחרת ישראל ובכל פעם כשעלה למגרש, רמת המשחק של הנבחרת עלתה רמה. אהרוני היה בנוער רכז טהור מרשים, עם ראיית משחק וקבלת החלטות נבונה, אך הגובה, הקליעה הבעייתית והגנה פושרת העלו סימני שאלה לגביו. באליפות הזו קיבלנו עמית אהרוני מרשים במיוחד, שמסוגל לתקוף שומרים באחד על אחד ולסיים במגוון דרכים, קריאת הגנות במשחק הפיק&רול ברמה כמעט מושלמת (בטח לרמה הזו), משחק מסירה ברמה גבוהה, והכי חשוב – קליעה ב-40 אחוז מחוץ לקשת. גם ברמה ההגנתית, אהרוני הציג משחק נפלא במיוחד כשקיבל בחילוף את הגבוהים היריבים – והצליח פעם אחר פעם להרשים עם חטיפות וגרם להם לאבד את הראש. אהרוני חותם את האליפות עם 10.0 נק', 4.6 אס' ו-2.2 חט' שבעיקר גרמו לנו לרצות לראות אותו בליגת העל – וכמה שיותר מהר.

הזימון התמוהה של גור לביא, שמעולם לא נטל חלק בנבחרות הצעירות עד השנה, ובכלל שיחק בנוער לאומית (הליגה השנייה) גרם ללא מעט אנשים (ובהם אני) להרים גבה. אז לביא החליט לענות לכל המבקרים עם טורניר מרשים, חיתוכים מצוינים בלי כדור, יציאה מצוינת למתפרצות, יכולות אתלטיות חריגות ברמה הישראלית וגם משמעת הגנתית מופלאה, שהתאימה כמו כפפה ליד עבור בית הלחמי. הפתעה מאוד נעימה עבור הנבחרת, והוא יקווה לקבל יותר דקות השנה בליגת העל במדים של הפועל חיפה. גם רועי פריצקי, שנתן עונה מצוינת במדים של נתניה השנה, נתן תרומה חשובה לנבחרת בקמפיין הנוכחי. למרות בחירת זריקות חלשה יחסית ואחוזים רעים מבחוץ, פריצקי היה כמעט היחיד שהצליח לייצר לעצמו מצבים באחד על אחד, והוא יהיה חייב לשפר את הסיומת שלו מתחת לטבעת. כמו לביא, גם הוא אתלט מצוין וזה עשוי לסייע לו להשתלב בקרוב בקבוצה בכירה בארץ. כרע, לפחות לדעתי, הוא עדיין לא מספיק מלוטש בכדי לשחק בליגת העל ומוטב אם ישתפשף שנה נוספת בלאומית. שוהם גת, שחקן נוסף שמתאים היטב לשיטה של בית הלחמי בהגנה זכה לקרדיט מהמאמן והוכיח שיש לו רגליים שאין להרבה גארדים בארץ. החושים שלו לכדור, הנחישות ומשחק הלחימה שלו בהגנה הם מצרך שכל מאמן רוצה שיהיה אצלו בקבוצה. בדקות בהן שיחק כרכז הוא לא ממש הסתדר מבחינה התקפית וזה מדליק נורות אדומות בהקשר של המשך הקריירה שלו, שכן גובהו הנמוך (1.86) לא יאפשר לו לשחק בעמדה שהיא לא רכז. גם בחירת הזריקות היא אספקט שאותו יצטרך לשפר. בעונה הבאה יישחק בחבל מודיעין בליגה הלאומית ויקווה לפתוח בקריירת בוגרים מוצלחת.

יהונתן אטיאס ממכבי ת"א כבר זז יותר טוב בפיק&רול, מצליח להיות מודע לסביבה שלו בצורה סבירה ושיפר את עבודת הרגליים הבעייתית בשני צדי המגרש, אבל הלקויות הטכניות בידיים הן בעיה שאני כבר לא יודע אם תיפתר אי פעם. למרות שפתח במרבית המשחקים, זכה למעט דקות ולא הצליח להיות דומיננטי עבור הנבחרת. גם יהונתן לוי, סנטר שאוהב לשחק בחוץ ולרווח את המשחק, היה מצוין ברמה ההתקפית והפתיע את השומרים שלו פעם אחר פעם, אך הגנתית, הכבדות ברגליים שלו השפיעה – ונראה היה שהוא מתקשה לעמוד בקצב ההגנתי שהנבחרת שומרת בו, ולא אחת זה עלה לנבחרת בסלים קלים. טרם ידוע איפה ישחק בשנה הבאה.

יובל שניידרמן בלט לטובה במשחק נגד בלגיה (בו שוהם גת היה פצוע), אך מלבדו היה סולידי ביותר ולא הצליח לתרום יותר מדי. יש לו כתפיים רחבות, והוא מצליח לנצל זאת יפה כשהוא חודר לטבעת, אך עדיין יחסית מוגבל לטעמי בהתקפה – ובלי קליעה יציבה, ושיפור משחק הפיק&רול יהיה לו קשה להגיע לרמות הגבוהות. לבינתיים, חתם במהלך האליפות על הארכת חוזה בהפועל ירושלים. לוטן אמסלם התקשה לשמור על יציבות, ומלבד לחימה ואימפולסיביות – לא ראינו משהו מיוחד מהבן של שמעון. אני מאוד מקווה שגם הוא יירד לליגה הלאומית, כי לפחות בינתיים הוא לא נראה כמתאים לרמה של ליגת העל, ועוד שנה מחוץ למגרש עשויה לפגוע לו בקריירה. הראל רינסקי היה השחקן ה-12 ברוטציה, וקשה לי לגבש עליו דעה בשל מיעוט הדקות בהן שיחק במדי הנבחרת.

בסופו של דבר, נבחרת העתודה מסכמת טורניר טוב מבחינתה, במיוחד לאור כל החיסורים שציינתי לעיל. בית הלחמי שוב הוכיח שאם המטרה של הנבחרת היא הישגיות – הוא לגמרי האיש המתאים לתפקיד. בקמפיין הבא אני מניח שכבר נקבל את טל פלד ועמנואל שארפ לנבחרת (דוברת עשוי להירשם לדראפט 2022) ומבחינת כישרון המצב אמור להיות טוב יותר.

ביום שלישי הבא ייפתח בישראל טורניר הצ'לנג'ר של נבחרת הנוער (U18), כשכל המשחקים ישוחקו באולם הדרייב אין בת"א! איגוד הכדורסל משווק באתר 'לאן' חבילות במחיר סמלי של 25 ₪ עבור כניסה ליום משחקים מלא של הטורניר (שלושה משחקים). בואו לצפות ולעודד את כוכבי העתיד של הכדורסל הישראלי!