המשפט הראשון בערך ״Baseball in Israel״ בוויקיפדיה אומר ״In Israel, baseball was historically not a popular sport״ וזה בעצם אומר הכל. בארצות הברית נולד הבייסבול, שם בה עוצבה דמותו הרוחנית, הספורטיבית והמקצועית, משם הוא הגיע למקסיקו, והפך לענף מספר 2, ליפן וקוריאה בהן הוא הענף מספר 1, לרפובליקה הדומיניקנית, שהפכה למפעל ייצור שחקני בייסבול הראשון בעולם אחרי ארה״ב, ואפילו לקנדה, ומדינות כמו גרמניה ואיטליה. אבל ישראל? בישראל התחילו לשחק בייסבול ב1927, ודי הפסיקו אז. המגרש הראשון שיועד לבייסבול הוקם בקיבוץ גזר ב1979, ולא ממש עשו שמה משהו. ולמה בעצם לא קרה כלום? הרי בישראל יש כמות די מסיבית של יוצאי ארה״ב שוודאי אהדו את הענף בעברם, ועם החדירה הדי מסיבית של התרבות האמריקנית, היית מניח שיהיו צעדים כאלו או אחרים לקידום הענף. אז ב1986 הוקם הIAB, איגוד הבייסבול הישראלי על ידי רנדי קאן במטרה לקדם וליצור תשתית לקידום הבייסבול בישראל. ולא קרה עם זה הרבה. ישראל המשיכה להיות מדינה של כדורגל עם כדורסל בצד, ותו לא.

כל זה השתנה בעשור האחרון. ההבנה שהדרך ללבו ותודעתו של הישראלי הממוצע מצוייה בהישגים בינלאומיים שינתה משהו בהלך הרוח של הIAB ופרוייקט הנבחרת הלאומית יצא לדרך. לא עוד שחקנים מקומיים, טובים ככל שיהיו, שיתנו פייט יפה ויפסידו 15-0, אלא נבחרת המורכבת ממתאזרחים אמריקניים (בהתחלה בפוטנציה, וכיום בפועל) מהליגות בארצות הברית. השינוי הזה, כך קיוו בישראל, ירים את הבייסבול מענף זניח מינוס, לענף בר-קיימא בישראל. אולי לא כדורגל/כדורסל, אבל בהחלט ברמת הכדורעף או הכדוריד, ומפה אפשר רק להתקדם. הנבחרת שנבנתה לWorld Baseball Classic של שנת 2013 לא היתה דומה בדבר לנבחרות ישראליות קיימות, והורכבה משחקני מייג׳ור ליג לגיטמיים וחיזוק מהמיינור ליג. עם כל זה, הדירוג הנמוך של ישראל מנע ממנה לעלות למרות מאזן 2-1 במוקדמות. בWBC של 2017 דורגה הנבחרת במקום ה41 וESPN השווה את הסיכויים שלה לאותה נבחרת מזחלת שלג ג׳אמייקנית שהתאמנה על החול בארצה והשתתפה באולימפיאדת החורף רק כדי להתרסק קבל עם ועדה. אלא שהפעם, משהו אחר קרה.

מעטים מול רבים

הנבחרת הצליחה לנצח את כל משחקי המוקדמות והעפילה לטורניר עצמו. בטורניר הWBC ישראל נצחה את דרום קוריאה, טאיוון והולנד והעפילה לסיבוב השני, שם המצב כבר היה מסובך יותר, ישראל נצחה את קובה אבל הפסידה להולנד ויפן וסיימה את התחרות במקום השישי עם ארבעה נצחונות ושני הפסדים. הדבר הרים את הדירוג של ישראל מהעשירון החמישי אל השלישי, ואפשר לה להתמודד על מקום באולימפידה. הבעיה פה נבעה מכך שבניגוד לWBC, ישראל לא תוכל להרכיב שחקני MLB, ויתרה על כך, בניגוד לתקנות הWBC שאפשרו למתאזרחים בפוטנציה לשחק, האולימפיאדה כבר דורשת סגל מתאזרחים מלא. מכאן שהסגל הישראלי לאולימפיאדה חלש יותר ברמתו מזה שהורכב לWBC. אבל לא אלמן ישראל, והנבחרת שנאלצה לכתת רגליה בערבות אירופה השוממות ולשחק בין כבשים לסוסים הצליחה לעשות שוב ושוב את הבלתי ייאמן, 5-0 באליפות אירופה לדרג ב׳, מקום רביעי באליפות אירופה, ואז כבשה את המקום הראשון במוקדמות אירופה/אפריקה לאולימפיאדה ומשם לטוקיו 2020, כלומר 2021.

אז מי ומי בסגל? דבר ראשון אפשר כבר לשים לב לבעיה מאוד רצינית בסגל הישראלי, המדורג 24 בעולם, וזה הפיצ׳ינג. לא שבשאר הנבחרות משחקים קלייטון קרשאו או אפילו מאט הארווי, אבל מי שמצפה למצוא כוכבים בעבר או בהווה ברוטציה או בבולפן הישראלי, ייאלץ להמשיך לחפש. הזורקים הישראלים הם ג׳רמי בלייך, שחקן מיינור ליג בעברו ומאמן פיצ׳ינג בפיירטס בהווה; ג׳ונתן דה מארטה, רליבר שהיה פקטור חשוב בהעפלה של ישראל מאליפות אירופה לדרג ב׳; ג׳ייק פישמן ששיחק במיינור ליג אפילייט של הבלו ג׳ייז, וכרגע חתום במיאמי מארלינס בחוזה מיינור ליג; אלכס כץ שכרגע משחק באפיליציה של הקאבס; ג׳ארד לקינד; ג׳ואי ווגמן; בן וונגר; ואלון לייכמן, ישראלי שחתום בקבוצת דאבל איי של המארלינס כמאמן פיצ׳ינג. לישראל יש שלושה זורקים עם עבר במייג׳ור ליג, או כמו שזה מכונה בארה״ב ״went for a cup of coffee״: ג׳ון מוסקוט זרק שמונה משחקים ב2015 ו2016 כזורק פותח, אפשר 28 ריצות וחזר למיינורס, הוא כרגע מאמן פיצ׳ינג במיינור ליגס של הסינסינטי רדס; זק וויס עלה לאינינג אחד ברדס וחזר למיינור ליג וג׳וש זייד שהיה רליבר באסטרוז ב2013-2014. את הרשימה הזו סוגר לא אחר מאשר שלמה ליפיץ, זקן השבט בן ה42, והשריד היחיד לתקופת המדבר שבאה לפני השינוי שחל בנבחרת בעשור האחרון.

שמש ביוקוהאמה דום

הקאצ׳ר של הנבחרת הוא ראיין לווארנווי, שעל חגורתו עשור כתופס בשולי הMLB. סה״כ הוא שותף ב160 משחקים בקריירה במייג׳ורס, חבט בממוצע של 216 עם 618 OPS. המחליפים שלו הם טים ריקלס וטל הראל שהוא אחד היחידים בנבחרת שנולד וחי בישראל. באינפילד השם הכי גדול הוא כמובן איאן קינסלר. קינסלר בילה 14 עונות במייג׳ורס בעיקר בטקסס ובטייגרס, השיג 1999 היטס, מהם 257 הומראנס בממוצע של 269 וOPS של 777 (הוא היה שותה שני בקבוקים), הגיע 4 פעמים לאולסטאר, שתי גולדן גלאבס וכמובן אליפות במדי הרד סוקס ב2018. עוד שחקן עם רזומה יפה בנבחרת הוא דני ולנסיה, 9 עונות ב7 קבוצות, 795 היטס בממוצע 268, 397 RBI, ו742 OPS. שחקן מעניין נוסף הוא טיי קלי, עם 118 משחקים ב4 עונות במדי המטס והפיליז. בנוסף ישחקו באינפילד סקוט ברצ׳ם שחתום כמיינור ליגר בקולורדו, מיץ׳ גלזנר, וזאק פנפרייז. באאוטפילד ישחקו בלייק גיילן, אסף לוונגרט ורוב פאלר. המנג׳ר הוא אריק הולץ, ובצוות האימון נייט פיש, אנדרו לוריין שגם לו היסטוריה קצרה במייג׳ורס כזורק ונייט מלברג.

השאלה שכולם שואלים היא כמובן מה הסיכוי למדליה. התשובה היא, שתלוי. על הנייר, נבחרת ישראל מדורגת רחוק רחוק משאר הנבחרות. אלא שאם הולכים לפי הדירוג, הרי שישראל לא היתה אמורה להעפיל בכלל למשחקים האולימפיים. מבחינת המיקום, נכון שיפן היא הפייבוריטית, אבל חוץ ממנה כל הנבחרות משחקות בתנאים שהן לא רגילות אליה (אפילו הדרום קוריאנים). מצד שני ההצלחה בWBC באה בטורניר שהתקיים ביפן/דרום קוריאה. כמו הנבחרת האמריקנית, ושלא כמו נבחרות אחרות בטורניר, הנבחרת הישראלית מורכבת משחקני מיינור ליג ומייג׳ור ליג בעברם, אלא שלא כמו הנבחרת האמריקנית, הישראלית הוגבלה בהיצע בשל הצורך באזרחות ישראלית. מבחינת הבדלי הרמות, צריך לזכור שאם אלה היו מועדוני כדורגל, הרי שנבחרות יפן וארה״ב אמורות להיות המכבי חיפה/מכבי ת״א של הטורניר בעוד ישראל הם ה-הפועל חדרה של הטורניר. זה משמעותי, אבל זה שמיים וארץ מהתפיסה של ארה״ב ישראל כמצ׳ אפ סטייל ברצלונה-שמשון ת״א. לישראל יש שחקני עבר עם נסיון במייג׳ורס וגם במיינורס כשחקנים מובילים. לצערנו הרב רובם כבר בשלהי הקריירה או בסופה (או אחרי סופה). מצד שני, זה לא שבנבחרות אחרות משחקים פרננדו טאטיס וולדימיר גררו. והכי חשוב, לישראל יש בעיה מאוד רצינית של איכות בפיצ׳ינג, ולרוב שם קם ונופל המשחק. אז מה יהיה?

במהלך השבועיים האחרונים סקרנו פה, ובפודקאסט את הטורניר, ואת הנבחרות שיעמדו מול נבחרת ישראל, והשתדלנו לשמור על אובייקטיביות. אז בפסקה הזו תרשו לי כמה מלים אישיות. אני ממש לא מאלה שה״נבחרת״ עושה להם את זה, לא בכדורגל וגם לא בכדורסל. למעשה תמיד קיוויתי שישקיעו משאבים בטיפוח הספורט הישראלי בילדים ובנוער על חשבון הצלחה של הנבחרת (שלא מגיעה בגלל הבעיות בילדים ובנוער). ועם כל הגאווה ששחקנים ״עם ישראל על החזה״ מצליחים בWBC, אלה עדיין לא היו שחקנים ישראלים. פה קרה משהו קצת אחר. הpassion של פטר קורץ לדבר, המוכנות של כל השחקנים לבוא, לקבל את הדרכון הישראלי, ולייצג את ישראל כאזרחי המדינה, ואולי יום אחד לעשות עלייה, והרוח שנושבת ממפרשי הנבחרת הצליחו לכבוש גם ציני כמוני. האם ישראל יכולה להפסיד שלושה משחקים ולעוף? וודאי. האם הסגל הישראלי סובל מבעיות של רמה בנקודות מפתח בפיצ׳ינג, בהגנה ובאופנס? וודאי. אבל זה עדיין בייסבול. אם ישראל היתה אצן המדורג 24, לא הייתי נותן לה חצי סיכוי מול המדורגות 1,3,4,5 ו6. אבל זה לא ריצה. זה בייסבול. ובשיטת נוקאאוט, גם הפועל חדרה יכולה לגנוב נצחון ותיקו ולהגיע לגמר. אז לעזאזל האובייקטיביות.

תחזית: נפרק אותם! ונהיה פה בהופס איתם לאורך כל הדרך. בהצלחה!