מילווקי, אנחנו צריכים את האנרגיה שלכם  – בובי פורטיס / תרגום Smiley

מילווקי, אנחנו צריכים את האנרגיה שלכם – בובי פורטיס / תרגום Smiley

מילווקי, אנחנו צריכים את האנרגיה שלכם

בובי פורטיס / מילווקי באקס
יולי 10, 2021

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/posts/bobby-portis-milwaukee-bucks-nba-basketball-playoffs 

בו-בי! בו-בי! בו-בי!!

אתם 17,000 באולם, ושרים את שמי.

יש דברים במשחק שישארו אתכם לנצח, ומשחק 5 מול אטלנטה הוא אחד כזה אצלי. בלי יאניס. הבאקס עם הגב לקיר. זה לא היה רק הרגע שלי, אתם מבינים אותי? הרגע הזה היה עבור הקבוצה שלי, עבור מילווקי, ובמיוחד עבור אמי.

מעולם לא הייתי אמור לחוות רגע כזה.

החיים שלי, הם כמו סיפורי מעשיות, בחיי. במהלך 26 השנים שבהן אני חי, עברתי המון. העליות והמורדות וכל מה שנלווה עם זה.

ודרך אגב, ראיתי את כל הממים שלכם!

בובי פורטיס נראה כמו שחקן קולנוע המשחק כדורסלן בסרט!

זה מצחיק בחיי. הכל מאהבה. למעשה נהגתי לשנוא אנשים שהיו מכנים אותי ב"עיניים משוגעות" וכל זה כאשר הייתי ילד, אבל עכשיו אני חושב שזה פשוט מה שהופך אותי לעצמי. אני פחות או יותר הפכתי משהו שלילי לחיובי.

אבל אם להיות כנה, אתם לא יודעים כמה אמת יש בקשר לאותו מם של הסרט. העניין שאנשים חושבים שאני לא באמת נראה כמו שחקן NBA כבר לא ממש מפתיע אותי. בגלל שאנשים מעולם לא ראו את זה עבורי, אתם מבינים? אתם מכירים את זה שיש שחקנים שאומרים דברים כמו, "בחיי, המורים שלי נהגו לצחוק כאשר אמרתי שאני הולך להגיע לליגה". בחיי, תקשיבו, המורים שלי נהגו לצחוק בטירוף. הם מעולם לא דמיינו אותי משחק כדורסל כאן על הבמה הזו, ברמה הזו.

בובי פורטיס לא אמור להיות כאן.

עכשיו, פסק זמן. אני כבר יודע מה כולכם חושבים. אני כבר שומע את כל השונאים.

בובי אתה בפיגור 2-0 בגמר. מדוע אתה מספר לנו את כל זה עכשיו?

תראו, כאשר סיימתם לחיות את סוג החיים כמו שאני הייתי, אתם רואים את הדברים בצורה אחרת.

אני מסתכל על התוצאה, ואני רואה משהו שכבר עשיתי בעבר. ואני לא מדבר רק על כדורסל.

אני רואה את ליטל רוק, ארקנסס.

אני רואה את התקופה שגדלתי ב-18 בתים שונים כאשר הייתי ילד.

אני רואה איך אמא שלי נאבקה בכל יום כדי לעשות את המיטב מתוך הסיטואציות הרעות.

אני עדיין מסוגל לדמיין כיצד נהגתי ללכת למכונית לאחר כל אימון ולמצוא את אמי ישנה במושב הנהג. היא הייתה קמה בשלוש, ארבע לפנות בוקר כדי ללכת לעבודה, אז ההמתנה במכונית עבורי היה הזמן היחיד שבו היא הייתה יכולה לנוח, והיא פשוט הייתה מעולפת, בחיי. הרגשתי רע כאשר הייתי מעיר אותה.

הייתי ככה נוקש על החלון, "אמא!" דופק על כל דבר. ואני לא צוחק, היא הייתה קמה, מסיעה אותנו הביתה, מבשלת אוכל, עוזרת לאחים הקטנים שלי עם שיעורי הבית שלהם, ואז הולכת לישון לאיזה שעתיים, שלוש שעות שינה – וא מתחילה את אותה הרוטינה מחדש ביום למחרת.

אז, אתם רוצים לדבר על המורדות?

אין שום דבר שאתם מסוגלים לומר לי על זה בגלל שנולדתי למטה. כל האנדרדוגים שם יודעים על מה אני מדבר.

זאת הסיבה שאני רושם את זה. יש לי מסר עבור הקבוצה שלנו, האוהדים שלנו, וכל הקשוחים שם בחוץ.

להיות אנדרדוג לא רק מדובר בכדורסל או בספורט. זאת פשוט דרך חיים, בחיי.

כאשר אתם מגיעים מהמקום שממנו הגעתם, וכאשר אתם עוברים את כל המכשולים שמנסים להפיל אתכם, כל האנשים שמנסים להפיל אתכם לקרקע, ואתם מתגברים עליהם כדי להגיע למקום שאליו אתם הולכים? הנה מישהו קשוח ממש שם.

כל עוד אתם ממשיכים להאמין בעצמכם, זה לא משנה מה יש לכל אחד אחר לומר לגביכם.

אם לומר לכם את האמת, אני לא חושב שאנשים ממש מכירים את הקבוצה שלנו. הם לא מכירים את הקבוצה הזן של מילווקי באקס. את חדר ההלבשה. את התרבות. הדבר שאנשים לא מבינים לגבי מילווקי באקס הוא, אנחנו חברה קשוחים, בחיי. אני תמיד אומר שאחד השחקנים המועדפים עלי כאשר גדלתי היה קווין גארנט. זאת סוג האנרגיה שאנחנו מנסים להביא לבניין. זה מה שאנחנו מדברים עליו, אתם מבינים אותי? זאת הסיבה שאי אפשר להתעלם מהקבוצה הזו, אפילו בפיגור 2-0. כולנו היינו פה בעבר. אם אתם חושבים שזה מצחיק, תשאלו את עצמכם שאלה….. איפה ברוקלין נמצאים?

נשארו לנו חמישה משחקים שבהם היינו צריכים לנצח בארבעה. זה פשוט מאוד. וזה ה-NBA – זה לא הולך להיות קל. שום דבר אף פעם לא מגיע בקלות בליגה הזו.

אבל הקרבנו הרבה כדי להגיע לכאן, בחיי. כל בחור בחדר ההלבשה הזה. אז אנחנו לא משאירים אף טיפת דלק במיכל, אתם מבינים אותי? אנחנו הולכים לרוקן אותו. אבל אנחנו בסדר עם זה, כי מדובר בקבוצה שאוהבת לעבוד קשה. מדובר בקבוצה של חברה שלקחו את הדרך הארוכה לרגע הזה.

אני זוכר יום אחד בכיתה י', שבו הלכתי למי שאימן אותי כבר תקופה ארוכה, מרכוס, שהוא כמו דמות אב עבורי בחיי, ואמרתי שאני רוצה להיות במקדונלדס אול-אמריקן, שחקן בג'ורדן ברנד קלאסיק, אני רוצה להיות בסגל של נייקי הופ….. היו לי את כל המטרות האלו רשומות בטלפון שלי, והגשתי לו את הרשימה, והוא פשוט הביט בי כאילו הייתי משוגע.

זה המאמן שלי, בחיי.

והוא מחזיק בטלפון שלי, פוזל לעבר המסך, מביט בחזרה אלי כאילו, אמיתי?

אני מביט אליו בחזרה כאילו, אמיתי!!!

עדיין יש לי את הרשימה הזו בטלפון, תבינו.

בחיי, בכיתה י"ב, כבר סימנתי את כל מה שרציתי לעשות. קיבלתי מלגה לקולג', הפכתי לרייזורבק.

ואז נבחרתי בדראפט על ידי הבולס, ולפני היו לי את ג'ואקים נואה, פאו גאסול, טאג' גיבסון והחברה האלו. הם היו הוותיקים. והבולס היו בריצה גדולה מ-2010 ועד ל-2016. אז בעיקרון כאשר כבר הייתי בסגל, פשוט קיבלתי פעם אחר פעם DNP, אלוהים.

עברתי תקופה שבה הייתי יורד על עצמי בגלל שלא שיחקתי הרבה. הייתי משחק משחק אחד ואז יושב בצד איזה 10 משחקים רצופים. אני אהיה כנה, זה די הוריד אותי. זאת פשוט הייתה סיטואציה חדשה עבורי. אבל ג'ימי וג'ואקים וטאג' במיוחד, בגלל שהיינו שכנים, הקבוצה הזו עיצבה אותי כשחקן צעיר. הם היו ככה, "דברים כל הזמן קורים בליגה הזו. שחקנים נפצעים, שחקנים עוברים בטרייד. כולם מקבלים את ההזדמנות שלהם, בנקודה מסוימת, אבל אתה חייב להיות מוכן לקראתה".

ככה למדתי לאהוב את העבודה הקשה. לעלות על ההליכון או על האופניים ולעבוד לאחר המשחקים. זה היה שיעור הכרחי כאשר הגעתי לליגה.

ואני חייב להיות אמיתי אתכם, באמת. אני מכיר את המוניטין שלי. אני חושב כי במשך זמן רב הייתי פשוט הבחור ההוא שהכה באגרוף את חבר קבוצתו. לא הייתי בלחץ בגלל הסיטואציה בגלל שהחברה שהיו שם הכירו את הסיפור האמיתי, אבל אני חושב שזה הובן שלא כראוי על ידי התקשורת, ואני מניח שזאת פשוט הייתה השורה התחתונה לגבי במשך זמן מה. זאת הצורה שבה אנשים ראו אותי.

אבל זה היה אז. זה היה המסע. הגעתי למילווקי בנובמבר האחרון, וכמעט מיד הכל פשוט התחיל להתחבר במקום.

קיבלתי כמה הצעות יפות מאוד עבור עסקאות עם אופציית קבוצה, אבל בנקודה מסוימת הייתי צריך לעצור ולשאול את עצמי, האם אני רוצה להמשיך עם העסקאות האלו של אופציית קבוצה ולתת להם את כל השליטה לגבי, או האם אני מעוניין לשלוט בגורל שלי?

רציתי להיות בקבוצה שממש, אבל ממש רוצה אותי. וכיוונתי לכל הקבוצות שבהן חשבתי שאני יכול להתאים ולהשפיע. מצפייה בבאקס בשנה שעברה בבועה, הרגשתי שזה יכול להיות המקום עבורי. קבוצה עם שאיפות גדולות. וקבוצה שצריכה גבוה שמסוגל לעשות את מה שאני עושה. להביא את האנרגיה הרבה הזו. אז זה כאילו היה שילוב משמים. חתמתי עם הבאקס, וזאת הייתה אחת ההחלטות הטובות ביותר בקריירה שלי.

מצאתי מאמן עם המאמן באד שמתעקש איתי לגבי ההגנה, ועכשיו זה משהו שאני מרגיש שאני מבצע היטב. להיות עם חברה כמו ג'רו שדורשים ממני להשיג כמה שיותר ריבאונדים ככל שאני מסוגל. ואז להיות בקרבתו של בחור כמו יאניס שרוצה שאני אצא החוצה ואזרוק את הכדור, ופשוט אצא לשם ואהיה עצמי. כל הדברים הללו הפכו את העבודה שלי להרבה יותר קלה, בכל יום ביומו.

זה הפך את זה לכיף לשחק את המשחק הזה ולהיות בקבוצה הזו ברדיפה אחר הטבעת.

תקשיבו, אני לא הולך לשקר. כולם באמת נעולים לגבי הדבר הזה. זאת הקבוצה שהכי ממוקדת מטרה שאי פעם הייתי בה. כולכם חושבים שאני רק משחק כאילו, אה, אנחנו נעולים, אנחנו ממוקדים בזה. לא, בחיי שאני באמת מתכוון לזה.

אני זוכר אי שם במרץ, כאשר פי ג'יי עבר בטרייד לקבוצה שלנו, וג'ף ממש חתם לאחר מכן. כאשר הם הגיעו לכאן, אני זוכר שזה היה די מוזר עבורם בגלל שאנשים בקבוצה שלנו דיברו וכל מיני דברים, אבל אלו לא היו שיחות כאלו עקביות שהולכות בקבוצות מסוימות. כולם פשוט היו ממוקדים בלעשות את העבודה שלהם ולשחק בתפקיד שלהם.

אז פי ג'יי וג'ף נכנסו לאולם, והם ככה, "לעזאזל, אף אחד לא מדבר כאן? זאת הרמה שאתם ממוקדים?!" אז פי ג'יי היה ככה, "לעזאזל, תנו לי גם כן להיות נעול על זה, בחיי!!!!! תנו לי להיות ממוקד בזה!!!!!"

התגלגלנו, פשוט בכינו מצחוק.

הדרך שבה אני רואה זאת, היא כזו:

אנחנו משחקים כדורסל מאז דצמבר. חלק מהחברה שיחקו כדורסל במשך כל השנה. הפגרה הייתה רק חודש וחצי, חודשיים, ככה שהכדורסל חזר בחזרה די מהר. כולם עייפים מסביב. אז בנקודה הזו, זה לא רק קשור ליכולת. זה כבר לא קשור רק מי היא הקבוצה הטובה יותר. זה קשור לכוח הרצון, ואצל מי זה חזק יותר, אתם מבינים? מי רוצה את זה יותר? מי עדיין מקריב דברים, בכל רגע נתון?

יש לנו שבועיים. שבועיים נותרו לסיום העונה כדי להחזיק בגביע על שם לארי אובריין. אני צריך שהאוהדים שלנו ידעו שאנחנו עדיין מאמינים. ואנחנו גם כן צריכים שכולכם תאמינו. אני אומר לעצמי בכל יום, אין יותר תירוצים, שום חרטות. תוך שנה, שנתיים, אי אפשר לספר שהיינו צריכים לעשות את זה ואת זה. זה קשור בלחיות את הרגע הזה, ממש כאן. ולהנות ממנו.

ובמקרה ששכחתם, יש לנו את אחד השחקנים הטובים בעולם עם יאניס. ואז יש לו שני חברה נהדרים, ממש לידו, ג'רו וקריס, שיכולים גם כן לסגור את המשחק, בנוסף אליו. יחד עם צוות מסייע מטורף, איתי, פאט, ברוק, ג'ף, פי ג'יי, ברין. השורה התחתונה היא, יש לנו הרבה בחורים בסגל שיכולים לתת את הרגע שלהם בגמר.

תקשיבו, זה כל מה שדרוש. זה מה שכל העניין הזה קשור.

אני מתכוון, כמה אנשים כבר ויתרו עלינו לאחר שיאניס נפצע?

אני זוכר שהמאמן הגיע לספר לי שאני הולך לפתוח במשחק מספר 5, ופשוט הייתה בי כל כך הרבה אמונה. דבר אחד לגבי, אני לא נלחץ, עבדתי קשה מדי כדי להיכנס ללחץ.

לא היה שום מצב שבעולם שהייתי הולך להיכנס לשם ומאכזב את הקבוצה שלי, מאכזב את המשפחה שלי, מאכזב את הארגון שלי, את המדינה שלי, ואת החבר הגדול יאניס, בגלל שידעתי כמה קשה הוא עובד, הידיעה כמה חזק הוא רוצה את זה, כמה הרבה האוהדים רוצים את זה… לא ניסיתי להיות מישהו או ליצור איזה רגע, פשוט רציתי לשחק את התפקיד שלי בצורה הכי טובה שאני מסוגל. רציתי להיות עצמי. רציתי להופיע עבור מילווקי. רציתי להביא לכולכם את האנרגיה הזו של קיי ג'י.

וכולכם נתתם לי את האנרגיה הזו בחזרה.

"בו-בי! בו-בי! בו-בי!!!!"

כל אחד מה-17,000 שרים עבור בחור מליטל רוק.

אמא שלי חיבקה אותי לאחר המשחק כמו שהיא תמיד עושה, ופשוט הייתי כל כך שמח שהיא הייתה שם כדי לראות את הרגע הזה. לקבל אוהדת מספר אחת כמוה, שתמכה בי מאז שהייתי ילד קטן, והידיעה שהיא תמיד תהיה בפינה שלי ותתמוך בי, זה פשוט הופך את זה להרבה יותר קל עבורי לצאת לשם ולשחק ופשוט להיות עצמי, בגלל שאמי מגשימה את החלומות שלה דרכי. עבורה, שאחד מהילדים שלה יצא לשם, והאולם כולו ואלו שבחוץ יקראו בשמו – הילד שהיא נהגה להסיע לאימון ואז לישון ברכב עד שהוא סיים? אני יודע שזה מאוד משמעתי עבורה.

אפילו כאשר אסיים לשחק כדורסל, ואמא שלי תהיה בת 70 ואני בן 50, אנחנו הולכים לדבר על זה.

כאשר אני מכיר את החבורה שלנו, אני כבר יודע שיהיו לנו הרבה מאוד רגעים כמו זה לקראתנו.

אי אפשר לשים מספר על כמות הפעמים שתקלעו או תפספסו בכל משחק נתון. אתם פשוט לא יודעים. כל משחק הוא שונה.

אבל אני חושב על שני דברים בוודאות שאנחנו יכולים לסמוך עליהם: 1) עצם היותנו קבוצת כדורסל שלמה, אשר משחקת בשני צדי המגרש, ו-2) פשוט נותנים את הכל. נותנים את כל מה שיש לנו במנוע, לא משאירים שום דבר במיכל הדלק שלנו.

לאוהדים: תישארו איתנו, באמת.

כאשר היינו בפיגור 2-0 מול ברוקלין, והעולם אמר לנו שזה נגמר, האם זה נגמר?

לעזאזל לא, בחיי.

זה לעולם לא נגמר.

מילווקי, קדימה.

אנחנו צריכים את האנרגיה שלכם.


https://www.youtube.com/watch?v=vAtb_jL-4bg

לפוסט הזה יש 3 תגובות

כתיבת תגובה

סגירת תפריט