המילה של גוד – גוד שמגוד / תרגום Smiley

המילה של גוד – גוד שמגוד / תרגום Smiley

המילה של גוד

גוד שמגוד / אגדת כדורסל
דצמבר 14, 2020

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/posts/shammgod-streetball-new-york-nba 

אני כל כך ניו יורקי, ששדדו אותי כשהייתי בכיתה ב'.

בחיי, מי לעזאזל נשדד כאשר הם בני שבע?

אני.

זה התרחש בברוקלין הישנה. אל תדמיינו אף חנות של סמודי או משהו כזה. אלו היו שנות ה-80 המוקדמות בקראון הייטס, אתם מבינים על מה אני מדבר? הם היו שם בחוץ שודדים תינוקות, בחיי.

תנו לי להכין לכם את הסצנה. אפור. קר. אני מלווה את אחי ואחותי הצעירים לבית הספר – אני האח הגדול, אז אני תמיד הייתי צריך לשים אותם תחילה בגן הילדים. עכשיו, באותו בוקר ספציפי, היה לי מעט כסף קטן בכיס, אז עצרנו בוויט קאסל. אני זוכר שהיה לנו מספיק כסף למשהו כמו חמש צ'יזבורגרים קטנים וצ'יפס קטן.

תראו, בחיי. אתם לא באמת מניו יורק אם לא אכלתם לפני בית הספר היסודי בוויט קאסל. אם מעולם לא אכלתם צ'יפס במגרש החניה של הוויט קאסל לפני שהלכתם לחטיבה. לא משנה, אז אתם כנראה מניו יורק האחרת, רק שתבינו.

בכל מקרה, קיבלנו את ההמבורגרים האלו ועשינו את דרכינו לכיוון בית הספר. והתיק מעלה אדים, בחיי. הוא חם לחלוטין. הבצלים הקטנים ומטוגנים האלה – אוי אלוהים. אתם מכירים  את הריח. אנחנו לא יכולים כבר לחכות להיכנס למגרש המשחקים ולאכול את ההמבורגרים האלו, נכון?

אנחנו צועדים, אנחנו מדברים. החיים טובים.

ואז, משום מקום, הבחור האקראי הזה צועד לעברינו. והוא מסתכל על התיק, ממש בסקרנות.

הוא ככה, "היי, בחור צעיר. האם זה … האם זה וויט קאסל?"

הוא מצביע לעבר התיק, כאילו זה … מעניין או משהו.

אז עכשיו אני מחזיק את התיק, ממש מבולבל, כאילו, "אה? התיק הזה כאן??"

הוא מביט לעברינו ממש בחביבות, והוא אומר, "כן, אכפת לך אם אריח את התיק לשניה?"

 אני פשוט לא מסוגל לחשוב בבהירות. אני בן שבע, תבינו! אני ככה, להריח את התיק שלי?

ובאותה שבריר שניה של היסוס, הבחור חטף את החלק התחתון של התיק ממש מהידיים שלי וברח. הוא הכה בי בחבטת קראטה של קונג פו – וואפ. תן לי את זה, ילד.

לפני שאני בכלל מצליח לעכל מה קורה, הבחור נעלם.

חלף עם הרוח, תבינו.

האיש הזה חטף המבורגרים לילדים קטנים בשמונה בבוקר בשדרת אוטיקה.

אני מתכוון, תדמיינו אותי. אני עומד באמצע הרחוב, עדיין אוחז בידיות של אותה שקית לבנה של וויט קאסל. הקיבה שלי מקרקרת. אני חסר מילים. ואחי ואחותי פשוט מסתכלים עלי, עם דמעות שזולגות על פניהם. הם מייללים.

 המראה העצוב ביותר שאי פעם ראיתם בחייכם.

אחותי הייתה ככה, "אני גם ממש רציתי את ההמבורגרים האלו".

עם נזלת שיוצאת החוצה והכל.

אני? אפילו לא הזלתי דמעה אחת, בחיי.

פשוט הסתכלתי למעלה לעננים, אה, בסדר. אני רואה עכשיו. אני מבין איך זה כאן בחוץ.

ברוכים הבאים לניו יורק, ילד.

ברוכים הבאים לעולם.


"גוד שמגוד?"

"השם הזה לא יכול להיות אמיתי".

זה מה ששמעתי במשך כל חיי. אבל זה באמת השם הממשלתי שלי.

למעשה הייתי גוד שמגוד השני. אבי הוא האורגינל. כאשר הייתי צעיר, הוא היה פייב פרסנטר. זה היה השיא באותו עידן. בלאק פאוור ומלקולם אקס וכל המאבק. והוא היה עמוק בחיים האלו. בואו לא נפרט על זה יותר מדי, אלא רק למטרות הסיפור שלנו, ומה שאתם צריכים לדעת שהוא נעצר, ואמי העבירה אותנו מברוקלין להארלם כשהייתי בן 9.

ההארלם היה שונה. ההארלם היה שואוטיים.

ברוקלין הייתה כולה קשורה להיאבקות. ניסיתי להיות מאצ'ו מן רנדי סוואג' בראש החבלים. לא ידעתי כלום לגבי כדורסל. אז כשהגעתי להארלם ואני כמו דג מחוץ למים. אני מגזים, מנסה להתקוטט עם אנשים, בגלל שזה מה שנהגנו לעשות בשביל הכיף בברוקלין. וכל הילדים האלה בהארלם מסתכלים עלי בטירוף כאילו, "היי! תירגע! אתה הולך לבלגן את כובע הקנגול שלי!"

כולם היו בפארק כשהם מדברים על היפ-הופ ואופנה ועל כל הדברים האלה, אבל אני כמו איזה ברברי קטן, מנסה לבצע סופלקס על מישהו, אם אתם מבינים למה אני מתכוון?

הילד הראשון שהתחברתי אליו היה בחור בשם מייסון בת'ה, והוא הציג אותי אל התרבות. מייס היה כמו … אתם מכירים שבכל בית ספר יש את הילד האחד הזה? אני מדבר על זה על זה שכל המורים מטיפים לכם דברים כמו, "תפסיק להשתטות! אתם צריכים להיות יותר כמו מייס פה".

(מעבר מהיר שמונה שנים קדימה, והוא כבר לא מייס הקטן עם שיעורי הבית המושלמים. עכשיו הוא Ma$e. עולם ההארלם!!! חהחהחהחה!! אמיתי. אני לא יכול להפסיק עד שהוא יראה את שמו על הכתוב!!!)

הוא למעשה היה האחד ששם לראשונה כדורסל ביד שלי. אני זוכר שהוא לקח אותי למגרש ואני למעשה בכלל לא ידעתי מה קורה. הייתי לחוץ, אבל הייתי מוקסם מהאורות, האנרגיה, הכינויים.

מאסטר רוב.

פיוצ'ר.

דנסינג דוגי.

דה טרמינטור.

אני זוכר שישבתי על העץ ההוא שצופה על המגרש ברוקר פארק, צופה בחברה האלו משחקים במשך שעות, ופשוט הייתי מהופנט. לא ידעתי שום דבר על שום מג'יק ג'ונסון, שום לארי בירד. ניסיתי להיות אגדה שכונתית. בהארלם, הייתם גדלים על הסטריטבול. מדיסון סקוור גארדן? אותה העיר, עולם אחר. רוקר פארק היה המדיסון סקוור גארדן שלנו.

אני מתכוון, אנשים לא יאמינו לסיפור הזה, אבל כאשר הייתי בן 13, היה לי את המורה הזה לספורט שהמשיך לעשות לי גיהנום בגלל הצורה שבה שיחקתי את המשחק. באותו הזמן, התחלתי לעשות לעצמי מעט שם ששיחקתי ברחובות. ככה שהייתי בשיעור באולם עושה את כל הטריקים המטורפים האלה על החברים שלי, וזה נהג לעצבן נורא את המורה שלי לספורט. הוא היה בחור של הזמנים של פעם. הוא ניסה ללמד אותי כיצד לבצע מסירת הקפצה או משהו כזה, אבל אני לא הייתי שומע לזה.

אז באותו היום, הוא הטיף לי, כאילו, "בן, אתה לא יודע כלום לגבי כדורסל אמיתי. תצא מפה עם כל הטריקים שלך".

ברור, אני צעיר ושחצן. אז אני מסתובב ואומר, "מה, איש זקן? אין לך מושג על מה אתה מדבר. אתה סתם מורה לספורט טמבל".

כולם היו ככה, אוווווווווווווו!!

הכנסתי את עצמי לצרה. לא משנה. מספר שבועות חלפו, וקיבלתי לידי קלטת וידאו. זה היה משהו כמו קלטת ביצועים של כל הגארדים הכי טובים ב-NBA – קווין ג'ונסון, ג'ייסון קיד, אייזיאה תומאס. זאת הייתה החשיפה שלי לליגה. אז, באמצע הקלטת היה להם סצינה עם כל הגארדים של פעם. אני מדבר על פיסטול פיט, ארל מונרו, כל החברה האלו שמעולם לא שמעתי עליהם.

אז אני יושב שם ופתאום הם מראים את הבחור הזה שקוראים לו טייני ארצ'יבלד. הגרביים למעלה. המכנסיים הקצרים. הוא לא רע.

ואני ככה, "חכו רגע. לא … לא".

החזרתי לאחור את הקלטת.

אני ככה, "הבחור הזה נראה כמו …  לא".

החזרתי לאחור את הקלטת משהו כמו 20 פעם.

לבסוף, אני ככה, "הבחור הזה נראה בדיוק כמו המורה שלי לספורט".

בחיי, הלכתי לאולם ביום שלמחרת ואני מסתכל על מר ארצ'יבלד למשך כל הזמן כאילו … האם זה הוא? לא, בחיי. אין שום סיכוי.

אני פוזל. בוחן את קן השיער שלו. לבסוף, אזרתי אומץ לגשת אליו, ואני ככה, "היי, מר ארצ'יבלד, זה מטורף אבל … האם שיחקת עבור הסלטיקס?"

וכל מה שהוא אומר זה, "כן".

ואני מאבד את העשתונות שלי. אני ככה, "בחיי, אתה טייני ארצ'יבלד? אתה מופיע בקלטת הוידאו שלי!!! מדוע לא אמרת כלום?!?!"

הוא מביט בי כאשר הוא ממש רגוע, כמו יודה. והוא ככה, "עכשיו אתה מוכן להקשיב לי?"

ואני משיב, "לעזאזל כן".

אני מתכוון – עבור כל החברה הצעירים שם – זה ממש שווה ערך למצב שבו אתם משתטים בכיתה ח' בשיעור ספורט, וביום למחרת אתם ניגשים למורה שלכם כאילו, "היי, מר פול!!! האם אתה כריס פול האמיתי, בנאדם?"

ומר פול עונה לכם ככה, "כן".

זה סיפור אמיתי. מאותו יום ואילך, טייני ארצ'יבלד שינה את חיי. הוא היה אותו אחד שאמר לי להתרכז בכדרור שלי, בגלל חכמתו האינסופית: "אם אתה יכול לכדרר, תמיד תהיה לך עבודה".

מאותו הרגע, אני כנראה כדררתי שש שעות ביום – בלי הגזמה. הייתי לוקח את הכדור לכל מקום. זה היה כאילו הוא חלק מהגוף שלי. החברים שלי נהגו לחלוף על פני הפארק בדרכם לאיזו מסיבת שכונה, ואני הייתי ככה, "אני אתפוס אתכם מאוחר יותר".

הייתי שם בחוץ מכדרר עם עצמי עם משקולות הקרסוליים האלו מסביב לפרקי כף היד שלי. אני אפילו לא זרקתי. רק כדררתי במקום אחד. הייתי כמו נוטסו ב-Above the Rim.

אני מתכוון, החברים שלי היו חוזרים מהמסיבה בשתיים בלילה ואני עדיין הייתי שם בחוץ מתחת לאותה מנורת רחוב, מכדרר. אותו אור אחד במיוחד נהג להטיל את הצל שלי בצורה מושלמת על המדרכה. זה היה תענוג. זה היה המגן שלי. הנמסיס שלי.

באותו הקיץ, השתפרתי מאוד  והייתי בטוח שאני פשוט, הולך לשקשק את הצל שלי. אני לא מגזים. כאשר אני אומר שהאמנתי שאני מסוגל לעשות כך, אני האמנתי בזה. אני כנראה ביליתי אולי איזה 10,000 שעות רק בניסיון לעבור בשינוי כיוון את הצל שלי בפארק.

זאת הייתה הלידה של שמגוד. זה לא היה טורניר הביג איסט. השמגוד נולד ברחובות.

כולם מכירים את האגדה של הקרוסאובר, אבל אם אתם מניו יורק סיטי, אתם יודעים שגרמתי לאנשים בוגרים למעוד מחוץ לנעליים שלהם מאז שאני בן 15. בחיי, תשאלו את טיי לו!! הוא יספר לכם.

כאשר היינו בבועה של ה-NBA לפני מספר חודשים, דיברנו לפני אחד המשחקים, והיו שם מספר חברה שעמדו מסביב – חלק מהקליפרס, חלק מהמאבס. וטיי גורם להם להיקרע מצחוק, בחיי. הוא מצביע לעברי כאילו, "בחיי, כולכם רוצים להזכיר לי את אייברסון? אתם רואים את הבחור הזה פה? כאשר שיחקנו מול שמגוד בתיכון, חשבנו שהוא חייזר. הוא ביצע קרוסאובר וזעזע את כל האזורית שלנו. הוא הלך לכיוון אחד, חמישה חברה בכיוון השני".

שמתי את כל החברה של טיי על סקטים, בחיי. להתראות! חה חה חה חה חה.

בתיכון, הפכתי להיות אגדה מקומית. סלבריטאי בשכונה, אם תרצו. ואתם באמת שצריכים להבין כמה הכדורסל של ניו יורק סיטי בעבע באותה התקופה. אני משחק מול סטפון מארבורי, סקיפ 2 מיי לו, אלימו (ז"ל), כל החברה האלו שהפכו להיות שמות מוכרים בכל בית, הם היו עדיין ילדים מהאזור. בחיי, קמרון היה סופר נחמד!!!

הכרתי את כל החברה האלו מאז שהיינו ילדים קטנים שמשחקים כדורסל בכנסייה, ואז ממש פתאום קיבלנו את ג'יי-זי, פאף, דיים דש – כל החברה האלה שהופיעו למשחקים שלנו. זאת רמת הטירוף שהכדורסל בניו יורק סיטי היה באותה התקופה.

ממש לפני כמה ימים, מישהו שלח לי הודעה באינסטגרם של צילום קודאק ישן שלי ושל סטף עומדים במנהרה לאחר איזה משחק תיכונים, כאילו "זוכר את זה?"

בחיי, הבחור השלישי בתמונה היה סיגי סמולס.

היינו אז רק ילדים. אבל היינו התרבות.

בשנת הסניור שלי בתיכון, התחלתי לקבל באמת מאט מאור הזרקורים ברמה הארצית, וקיבלתי הזמנה למחנה ABCD, שהיה דבר רציני. אז אני מגיע לשם ואני חולק חדר עם הילד הזה מצרפת.

הוא תמיד היה ככה, "בנאדם, אני מאיטליה".

אבל כשאתם צעירים וטיפשים, כל דבר באירופה הוא פשוט צרפת עבורכם. אז כולם היו ככה, "בסדר, צרפת, מה שתגיד".

הבחור הלך כמו ג'ורדן.

הבחור דיבר כמו ג'ורדן.

הבחור הזה לעס מסטיק כמו ג'ורדן. ממש בצד הפה שלו כמו אם ג'יי, באגרסיביות.

ואז הוא עלה למגרש והוא זורק את כל הכדורים, בחיי. כלללללללללל הכדורים.

ברור, כולם חיקו אותו.

"בסדר, צרפת. אתה מנסה להיות אם ג'יי? אתה לא הולך להיות אם ג'יי!!!"

אז אחרי כל זה, אבא שלו ניגש אלי יום אחד במחנה כאילו, "היי, אני מאוד אעריך אם תוכל להראות לבן שלי כמה מהתנועות. הוא מסוגל לעשות הכל, אבל הוא צריך לעבוד על הכדרור שלו".

בראש שלי, אני עדיין די בהרגשה שלי בגלל שהילד הזה זורק את כל הזריקות, אבל אני ככה, "בסדר, מגניב. אני אראה לו כמה מהדברים מחר. אבל אני מגיע מוקדם לאולם. אז תוודא שהוא לא יאחר".

בחיי. תקשיבו.

אני מגיע לשם בבוקר למחרת אולי בערך בשש בבוקר. השמש טרם זורחת. אני חושב שאין שום מצב שצרפת הולך להיות שם.

אני צועד והבחור הזה כבר מזיע כולו. הוא אפילו נוטף כמו ג'ורדן.

אני ככה, "בסדר אם כך, צרפת. מה קורה איתך?"

והוא עונה, "בנאדם, השם שלי הוא קובי".

חה חה חה חה חה. כן, אדוני.

קובי בין בראיינט. האיש שלי.

אני מתכוון, באותה התקופה, הוא כבר היה מפוצץ, אבל בראש שלי אני ככה, אני מפוצץ. אני האיש כאן.

אנחנו באולם בשבע בבוקר עושים תרגילי כדרור, ושנינו חושבים שאנחנו מפוצצים. שנינו מתחרים מטורפים, אובססיביים. אף אחד לא מנסה למצמץ, בחיי.

ואנחנו לא משחקים אחד-על-אחד או משהו כזה.

אנחנו מנסים לכדרר אחד את השני עד מוות.

אנחנו מנסים לראות מי יפיל ראשון את הכדור.

אני חושב שלבסוף היועצים של מחנה הגיעו כדי להתארגן ואנחנו היינו ככה, "יו! מה לעזאזל?"

אם יכולתם לראות את אותן שתי שלוליות על הרצפה – זה היה מטורף.

זאת הייתה תחילתה של ידידות נהדרת שלי ושל קובי. חברות שהיא לנצח. לא היה לנו מושג למה אנחנו הולכים להפוך, מה אנחנו הולכים לעשות בחיים, אתם מבינים מה אני אומר?

וזה כל כך מצחיק, בחיי … כי זה כל כך זהה לזיכרון אחר שתמיד נצרב בי. אני ומייז היינו בפארק משחקים כדורסל איזה יום, והוא כולו היה מעוצבן עלי מאיזושהי סיבה. התחממנו, ואתם מכירים את זה שאתם עצבניים על החבר שלכם שאתם בערך בני 15 ואתם הולכים ישירות לנשמה שלו?

הוא היה ככה, "בחיי, אתה חושב שאתה הולך להיות אייזיאה תומאס, אה? אתה לא הולך להיות שום אייזיאה תומאס. אתה לא הולך להיות כלום".

ואני מגיע בחזרה ישירות אליו, "אה, אתה ראפר, אה? אתה חושב שאתה והלך להיות ביגי סמולס? אתה לעולם לא תהיה ביגי. אתה לעולם לא הולך לצאת מכאן".

כמה שנים לאחר אותו הסכסוך בפארק, אני ומייז נוסעים בלימוזינה עם פאף דדי. בדיוק נבחרתי למקדונלדס אול-אמריקן והוא עמד לחתום על עסקת הקלטה עם באד בוי, ואנחנו מסתכלים אחד על השני כאילו, "לעזאזל, טעות שלי!!! טעינו לגמרי!!!!"

אני חושב על הזכרונות האלו ואני רוצה לצחוק ולבכות באותו הזמן.

טעות שלי, קובי.

טעות שלי, מייז. 

שניכם באמת עשיתם זאת.

אנחנו באמת עשינו זאת.

אני מתכוון, אני גדלתי בשכונה בה ילדים שאיתם הלכתי לבית הספר נשדדו, בחיי. אני למשל נוריתי ללא סיבה. ירו לעברי מסיבה מסוימת. כאשר גדלתי, זה באמת היה המערב הפרוע.

אני רק ניסיתי לצאת החוצה. לראות משהו שונה. לקבל איזה תשלום קטן עבור אמי ובני משפחתי. זה באמת היה כל כך פשוט.

אני זוכר שהיה לי את המורה הזה, מר בייקר. הוא תמיד נהג לספר בכיתה, "אני יודע ששמגוד יושב כאן ומתלוצץ אתכם, אבל כאשר אני מביט בעיניו, אני יכול לראות שהמחשבות שלו אחרות. יש לו חלומות גדולים".

אם להיות כנה אתכם, אני פשוט לא רציתי להיות עוד סיפור של "נהג להיות". בשכונה שלי, תמיד יכולתם לשמוע, "בחיי, הבחור הזה נהג להיות כך. הבחור ההוא נהג להיות כך".

לא רציתי להיות משהו שנהג להיות. רציתי שהשם שלי יצא החוצה.

לפעמים אני חייב לצבוט את עצמי, בגלל שרק שיחקתי 20 משחקים ב-NBA, אבל השם שלי עדיין מצלצל בכל רחבי העולם. אני אהיה בסין, או בדרום אפריקה, או צרפת, וילדים יגשו אלי ככה, "אתה באמת שמגוד?"

הם בקושי מדברים אנגלית, והם יהיו ככה, "שמגוד! שמגוד!"

ואז הם יבצעו את הקרוסאובר ביד אחת עם כדור דמיוני.

יוטיוב זה דבר יפיפה, בחיי. 

כילד, רציתי להיות אגדה שכונתית. רציתי לתרום את שלי לתרבות. ואני יודע שעשיתי זאת. אבל המתנה הגדולה ביותר שאלוהים נתן לי הוא חיים שניים כמשהו שונה לחלוטין.

איכשהו, בדרך כלשהי, דרך החמלה של אלוהים, הפכתי למורה.

כאשר הגעתי לשנות ה-30, והקריירה שלי בחו"ל הלכה ודעכה, הייתי מעט אבוד, אם להיות כנה אתכם. לא ידעתי מה אני הולך לעשות עם שארית חיי. ואני יודע שהרבה ספורטאים שנמצאים שם בחוץ מתמודדים עם אותם הרגשות, אבל הם פשוט גאים מדי לומר זאת למישהו, אפילו לחברים שלהם. אתם יושבים מדוכאים, חסרי תכלית. יש בכם את החרדה הזו שנבנית בתוך הגוף שלכם, כאילו … בחיי, כבר עשיתי הכל. אז מה אני אעשה עכשיו?

היה לי את ההבנה האיטית הזו, שנזכרתי על טייני ארצ'יבלד ששינה את חיי, שנזכרתי עלי ועל קובי, שנזכרתי על כל החברה האלו שנהגו לבקש ממני להראות להם מהלכים כאשר הייתי בליגה – סי-ווב, שאק, צ'אונסי, קיי ג'י – כל החברה האלו נהגו לתפוס אותי בחימום כאילו, "שמגוד, תראה לי משהו מטורף! אתה חייב ללמד אותי, בנאדם!"

זה שקע בי שאני באמת רוצה להיות מאמן. אני רוצה לעזור לדור הבא. אם להיות כנה, אחד הימים הטובים ביותר שלי בחיים היו כאשר צלצלתי לאמי וסיפרתי לה שאני חוזר בחזרה לפרובינס כדי לסיים את התואר שלי, ושאני הולך לשכנע את מאמני הכדורסל לעזור להם עם הקבוצה.

אני מתכוון, אם אתם רוצים לשמוע סיפור, בחיי….

ממש לאחר שקיבלתי קריאה מפרובינס שהם הולכים לתת לי להיות עוזר, הייתי במסיבת שכונה בהארלם. חזרתי לשכונה הישנה שלי והיו לי מספר תכשיטים. שעון. שתי שרשראות. צמיד. ופשוט הרגשתי כמו … בכנות, הרגשתי כמו זיוף. הרגשתי כאילו אני מנסה להיות מישהו שאני כבר לא הוא יותר.

זה ממש הרגיש כאילו השרשראות היו כמו משקולות על החזה שלי.

אמרתי לחבר שלי יואי, "בנאדם, אני בן 34. אני מנסה להיות מאמן, ואני עדיין מסתובב עם שתי שרשראות? אני כבר לא מסוגל לעשות את זה יותר".

ממש ככה, 90 דקות מאוחר יותר, אני ויואי צעדנו בשדרה השמינית ורחוב 142 ושתי מכוניות עצרו לידינו. הם קפצו מחוץ לרכב וכשאני אומר שהיו להם אקדחים, אז היו להם אקדחים.

עכשיו, כבר נשדדתי בעבר, אבל זה היה איזה משהו תנ"כי.

אקדח מול הפרצוף שלי. אקדח מאחורי הראש שלי. שני אקדחים לברכיים שלי.

והם ככה, "אנחנו יודעים מי אתה. תן לנו הכל או שאנחנו הולכים להרוג אותך ממש כאן".

אני ממשש אחר הנעילה של השרשרת שלי, מנסה להוריד אותה, והחבר שלי רועד.

והם ככה, "תמהר. אנחנו נהרוג אותך, בנאדם".

לבסוף, הורדתי את השרשרת. הבחורים הורידו את האקדחים. הם קפצו לרכב והסתלקו.

חבר שלי יושב שם על המדרכה, בוכה.

ואני לא יודע מה עובר עלי, אבל אני זוכר שפשוט התחלתי לצחוק.

החבר שלי ככה, "מה לעזאזל אל בסדר איתך, שמגוד?"

ואני מתפקע מצחוק. עונה לו, "יו, אנחנו בחיים. אנחנו בחיים. חה חה חה חה חה. אחי, אנחנו בחיים".

 החבר שלי מתכנס בעצמו. מתייפח.

אבל אני לא הזלתי דמעה אחת, בחיי.

בדיוק כפי שהייתי בן שבע.

פשוט הבטתי למעלה לעננים, כאילו, בסדר, קיבלתי את המסר. אני אבדוק את זה.

אלוהים הפשיט אותי מכל דבר.

אם באמת רציתי להיוולד מחדש, הייתי חייב להרפות.

במהלך 10 השנים האחרונות, פילסתי את דרכי מפרובינס לדאלאס מאבריקס כמאמן פיתוח שחקנים. וזה כל כך מצחיק בגלל שאני נזכר בחיי ובכך שבכלל לא רציתי להקשיב למורה ההתעמלות שלי שדיבר את הקשקושים שלו. עכשיו אני לעזאזל מורה בעצמי שמנסה לגרום לחברה האלה להקשיב לו כאשר אני מדבר על יסודות.

"זה הכל בעבודת הרגליים! מהר יותר! שתי ידיים זאת עבירה!!!"

חה חה חה חה חה. מטורף, בחיי.

באמת שבורכתי.

בורכתי בכך שעבדתי עם דירק, אחד מהגדולים ביותר שאי פעם שיחקו את המשחק.

בורכתי לעבוד עם לוקה, שהולך להיות אחד מהגדולים שאי פעם ישחקו את המשחק.

אפילו בורכתי לעבוד עם גיגי בראיינט, שהייתה בדרכה להיות אחת הגדולות, בנוסף.

עשרים וחמש שנה לאחר שלימדתי את קובי כיצד לכדרר במחנה ABCD, הוא צלצל אלי ממש משום מקום, והוא אמר, "שמגוד, אני רוצה שתגיע לכאן ללוס אנג'לס ותלמד את הקבוצה של גיגי כיצד לכדרר".

איך זה נשמע כמו סגירת מעגל, בחיי?

קובי הטיס אותי לממבה אקדמי למשך שבוע, ולעולם לא אשכח שהוא נתן לי את לוח הזמנים.

הוא ככה, "בסדר, אנחנו הולכים לעשות את זה משמונה עד 10. אז אנחנו הולכים לקבל הפסקה. ואז נחזור מ-12 עד שתיים".

אני ככה, "קובי, אתה רוצה שאני אלמד אותם במשך שעתיים".

הוא עונה, "כן".

ואני ככה, "אה כדרור".

והוא עונה, "כן, כמו שאנחנו נהגנו לעשות".

עכשיו אני מביט בילדות האלו, חושב, קובי, לעזאזל, בנאדם, אנחנו היינו בני 17!!! השחקנים שלי במאבריקס יכולים להתאמן במשך מקסימום 45 דקות לפני שהמוח שלהם נודד למקום אחר, וזאת העבודה שלהם.

אבל אני בכלל לא אמרתי כלום. אני יודע טוב יותר! אני ככה, "בסדר, קובי, מה שתגיד".

יצאנו למגרש ו….

הבנות האלו לא רצו להפסיק, בחיי. הן אפילו לא רצו הפסקת צהריים!!!! אלו היו שעתיים של כלום מלבד לכדרר כדורסל.

והן ככה, "אנחנו לא רעבות, המאמן שמגוד! אנחנו בסדר!"

אני זוכר שהן דיברו לגבי זה שהן כולן יום אחד הולכות לשחק ביחד באותו הקולג'. זה היה החלום שלהן. ואני עדיין יכול לראות את החיוכים על פניהן, אני יכול להרגיש את האנרגיה, אני מסוגל להרגיש באהבה למשחק.

אני מסוגל לשמוע את הצליל.

אתם יודעים, כאשר פגשתי את קובי לראשונה, חשבתי שמעולם אני לא אפגוש מישהו כמוהו במהלך חיי. חשבתי שהוא יחיד במינו.

ואז פגשתי את גיגי בראיינט.

אותו בנאדם. המיני ממבה, אמיתי. היא הייתה נשמה טהורה. כל הבנות האלו שם. אני פשוט שמח שקיבלתי את ההזדמנות לחלוק את הימים האלו איתן.

אני לעולם לא אשכח שהן חזרו בבוקר למחרת, גיגי עדיין כדררה את הכדור עם החיוך הגדול ביותר על פניה, בחיי. היא אמרה, "המאמן שמגוד! האם זה משתפר? רואה מה אני עושה עם הרגליים שלי? זה מעט טוב יותר, נכון?"

הבטתי בילדה הזו וראיתי את אותה הנפש.

זה מעט טוב יותר, נכון, המאמן שמגוד?

זה היה כאילו היא חזרה הביתה והתאמנה על זה כל הלילה.

זה מעט טוב יותר, נכון?

כאילו היא הייתה לבדה מתחת לפנס רחוב, משוכנעת שהיא מסוגלת לעשות את זה.

כאילו היא בילתה את כל הלילה מנסה לגרום לצל שלה למעוד.

אני לעולם לא אשכח זאת, גם בעוד מיליון שנה.

אתם יודעים, תמיד היה לי את החוש הזה מאז שהייתי ילד שאלוהים הוביל אותי לאיפשהו עם החיים שלי. ואני יודע שהוא הוביל אותי לאותו הרגע עם הבנות האלו, מסיבות שאני לא צריך להבין. אני גאה שלא השתקעתי בתור אגדה שכונתית. אני גאה שהתפתחתי. אני גאה שאני הפכתי למאמן שמגוד, בנוסף.

אני יודע שמתי שאני אמות ואעלם, שמגוד עדיין יחיה. השם שלי יצלצל במגרשי המשחקים בכל רחבי העולם בגלל הקרוסאובר שלי. שלושים שנה מעכשיו, בכל פעם שמישהו יגרום לאחרים למעוד, הם הולכים לומר, "לעזאזל, הוא פגע בו עם הפרנק!"

לא, לא, לא.

זה תמיד יהיה, "הוא פגע בו עם השמגוד, אחי!!!!!!!"

וזה לא רע עבור ילד מרחוב 142 שבהארלם, אם אתם מבינים למה אני מתכוון?

תמיד כולם שואלים אותי, "איך הכדרור שלך כל כך נפלא?"

תקשיבו. אין שום סוד.

נולדתי לתוך עולם אכזר.

הם היו שם בחוץ ושדדו תינוקות, בחיי. הם ניסו לחטוף את ההמבורגרים שלנו.

אחות קטנה בוכה. נזלת יוצאת החוצה. הבטן מקרקרת.

לקחתי החלטה באותו היום. נתתי לעצמי הבטחה, והאדה נולדה.

אף אחד מעולם, אבל מעולם, לא הולך לחטוף ממני את הדברים.

לפוסט הזה יש 6 תגובות

כתיבת תגובה

סגירת תפריט