החלום – דונובן מיטשל / תרגום Smiley

החלום – דונובן מיטשל / תרגום Smiley

החלום

דונובן מיטשל / יוטה ג'אז
יוני 27, 2019

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/global/articles/donovan-mitchell-the-dream

(יחד עם אורחת מיוחדת, העורכת ניקול מיטשל)

אני כבר ידעתי מה תהיה השאלה הראשונה שאתם הולכים לשאול.

"דונובן, מדוע אמא שלך היא עורכת אורחת עבור הסיפור הזה?"

אני שואל את עצמי את אותו הדבר עכשיו.

מכל האנשים בעולם שברשותם ראיות מפלילות כנגדי, אמי היא כנראה בראש הרשימה. ברשותה כל הסיפורים המביכים. העניין הוא: היא לא סומכת עלי, אתכם. אמא שלי לא בוטחת בי עם מטלות שיעורי הבית שלי. זה הולך מימים עברו.

העורכת האורחת ניקול מיטשל: זה הולך ממש לימים ימימה.

הדרך היחידה שאני יכול לעשות צדק עם הסיפור שלנו זה כשהיא תהיה לצדי. זאת הדרך שבה זה תמיד היה. תראו, כאשר הייתי ילד אני מניח שהייתי מצריך טיפול טיפה יותר מורכב.

הערת העורכת: דונובן הצריך טיפול רב יותר. היה לו הרבה אנרגיה. הוא היה … בואו נקרא לזה שופע חיים.

רצתי כל הזמן בסביבה. אבל כאילו, בלי איזה יעד מסוים. ללא שום מטרה אמיתית. פשוט רץ, בחיי. אין שום ראייה מצולמת לכך, תודה לאל, ואני בכלל לא יודע אם זה תקף יותר, אבל כאשר הייתי בן שלוש או ארבע, אני נשבע לכם שאמי נהגה להשתמש באחת מרצועות הילדים האלה לכל מקום שאליו היינו הולכים.

הערת העורכת: זאת לא הייתה רצועה! זאת הייתה רתמה.

רתמה. בסדר. רתמה. בכל מקרה, היינו הולכים לחנות הכל-בו של מרשלס, ואני יודע שכל מי שקורא את זה ושאי פעם הלך למרשלס כילד יודע על מה אני מדבר. מחלקת הצעצועים לא הייתה קיימת, בחיי.  לא היה שום דבר מהנה שם. אמא שלכם הייתה משווה 12 חבילות של זוגות גרביים או מה שזה לא יהיה, והמעברים האלה היו כל כך ארוכים ונוצצים. מה אתם הולכים לעשות? מתחילים לזוז. להשתולל.

ככה שלאחר שהיא איבדה אותי מספר פעמים במרשלס, היא שמה אותי ברצועה.

הערת העורכת: רתמה! זה היה למטרות בטיחות. הייתי צריכה לשמור עליו לצדי! אם הוא היה רואה איזה מקום נחמד ופתוח, הוא היה נעלם. לא נרגע עם הגיל, והוא סיים עם רצועה קטנה ליד, אני בטוחה שהעולם אוהב אותי בגלל זה.

הייתי כל כך צעיר שאני בקושי מסוגל לזכור, אבל אני מניח שזה אומר את הכל, נכון? אפילו עכשיו, כאשר אני יורד לספסל ביוטה, אני בקושי יכול לשבת. אני חושב שפשוט נולדתי ככה.

הערת העורכת: דונובן יכחיש זאת, אבל יום אחד הגעתי לקחת אותו ממעון היום, והגברת שם אמרה, "את יודעת, דונובן תמיד קופץ על השולחן ורוקד. הוא פשוט קופץ שם וכל הילדים מסתכלים עליו". ואני מניחה שהייתי צריכה להתבייש, אבל חשבתי כי זה מצחיק. בגלל שכל פעם שהוא היה הולך לבית של סבתא שלו לארוחת ערב, היינו מנקים את שולחן הקפה והוא היה קופץ עליו ורוקד למוזיקת התקליטים הישנים שלה. זה היה הריטואל שלנו. הייתה לנו מסיבת ריקודים קטנה. ואני יודעת שדונובן הולך להיות מובך כשאני אומר זאת, אבל אתם יודעים למי היינו אוהבים להאזין? קני רוג'רס. דמיינו זאת. הילד הקטן רוקד על שולחן הקפה לקני רוג'רס.

אין ראיות.

שקרים.

הסיפור האמיתי היה שהייתי אובססיבי לספורט. כדורסל ובייסבול היו העיקריים. כאשר חברי לא היו בסביבה, הייתי נוהג לשחק חמש-על-חמש דמיוני בראש שלי. היה לנו את המעבר הקשתי הזה בין הסלון וחדר האוכל, והייתי קופץ ומנסה לגעת בו. זה היה הסל שלי. זה היה כיצד הטבעתי. הכל היה בראשי – תרגילי הפיק-נ-רול, מסירות החוץ, הקהל. הייתי מדבר טראש-טוק דמיוני וכל זה.

הערת העורכת: אוי אלוהים, הייתי שומעת אותו חובט בקשת כל היום. כאשר הייתי מנקה את הבית, הייתי נמוכה מדי כדי להגיע לשם עם המטלית. אז כאשר הוא היה מסיים, סימני הידיים עדיין היו שם למעלה.

העניין הוא, שאמי הייתה סקפטית לגבי הספורט. סקפטית לחלוטין. היא הייתה כולה בקטע של חינוך והשכלה. גרנו בוויט פאלמס, ניו יורק, באותו הזמן, ולא ממש הבנתי את הקשיים שהיא עברה. אבל היה לה חזון עבורי ועבור אחותי הקטנה, ג'ורדן. כאשר הייתי בכיתה ג', הייתה לי הזדמנות ללכת לגרינוויץ' קאנטרי דיי בקונטיקט, שהוא אחד מבתי הספר הפרטיים הכי טובים במדינה. אני מתכוון, באותו הזמן לא היה לי מושג מה המשמעות של כל זה. רק ידעתי שהייתי צריך לעזוב את כל החברים שלי, והייתי עצבני.

לעולם לא אשכח שנשארתי אצל המשפחה המארחת שלי בסוף השבוע הראשון בגרינוויץ', ולא יכולתי להתעלם מגודל הבית. זה היה מדהים, בכנות. אני זוכר שאמרתי למשפחה, "אתם באמת גרים פה?"

זה היה פחות או יותר סוג של הלם תרבות. הייתי אחד מקומץ ילדים שחורים בכל בית הספר, וזאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שיש כסף ויש כסף. זוכרים את הפעם הראשונה בה הבנתם כמה חייהם של אנשים יכולים להיות שונים? גרינוויץ' היה 30 דקות נסיעה מהבית שלנו, אבל זה היה עולם שונה לחלוטין.

אולי מספר ילדים שקוראים זאת עכשיו יכולים להתחבר להרגשה הזו – כמו הפעם הראשונה שאתם יוצאים החוצה כדי לאכול משהו עם החברים החדשים שלכם, ואתם צריכים לעשות את כל הדבר הזה של "אני לא רעב, אני בסדר". אבל אז אתם עושים את זה בפעם השלישית או הרביעית, ואתם היחידים שלא אוכלים, וכולם כבר מכירים את העסק. כאשר אתם צעירים, זאת יכולה להיות מציאות מאוד קשה.

אבל העניין הוא, שהחברים שלי שם היו מדהימים. ממש התחברנו דרך הספורט, ולחלוטין לא היה מצב שאני אהיה האדם שאני היום אם לא הייתי עושה את השינוי הזה. זה היה טוב עבורי לראות עולמות שונים, בגלל שזה נתן לי אש אמיתית כדי לעשות משהו גדול. נהגתי לחלום שיום אחד יהיה לי מספיק כסף כדי לרכוש בית משלי ליד כל החברים שלי בגרינוויץ'.

בראשי, הדרך הייתה ה-NBA. בראש של אמי, זה היה בהחלט, בהחלט – בהחלט – לא ה-NBA.

הערת העורכת: מעולם לא האמנתי שהוא יעשה זאת. אני מתכוונת, מה הסיכויים? אני יודעת שזה דבר רע עבור אמא לומר, אבל הייתי כולי בקטע של חינוך והשכלה. כאשר הוא החל לשחק כדורסל ב-AAU, אמרתי לו, "ובכן, מותק, אני אתמוך בך ב-100% אבל אתה צריך לדאוג לעניינים בכיתת הלימוד". חשבתי שמלגת כדורסל תהיה דבר ממש נחמד. אבל ה-NBA? לא, לא, לא.

אמי נהגה להסיע אותי בכל רחבי העיר ניו יורק וניו ג'רזי בסופי השבוע כדי לשחק בטורנירי AAU. היא ואחותי ממש הקריבו הכל, ואני מרגיש כל כך רע עכשיו בגלל ש-75% מהזמן ישנתי במושב האחורי, ואז הייתי מתעורר בחניה של האולם בברונקס או בברוקלין או איפשהו, מוכן לשחק. אמי כנראה נסעה איזה 500,000 מייל בטויוטה קמארי הישנה ההאי. החלק המטורף שבכלל לא היה לה אכפת מכדורסל. ואם אתם חושבים שאני מגזים, אז יש לי סיפור עבורכם.

הפעם הראשונה שהטבעתי הייתה כנראה הרגע הכי גדול בחיי. זה היה בקיץ לפני כיתה ח'. הייתי בהארלם במגרש Crack is Wack. היינו בטור של החימום לפני המשחק, וזה פשוט קרה. אני וחברי השתגענו. אז רצתי החוצה למגרש החניה לאחר המשחק, ואמי רכבה על אופניים או משהו כזה עם אחותי, ואמרתי, "אמא! את לא הולכת להאמין לזה. הטבעתי".

ברור, היא הייתה ככה, "וואו, זה מדהים, מותק. זה מדהים. אני כל כך שמחה בשבילך".

ואז התחלנו לנסוע בחזרה הביתה, ואנחנו בכביש המהיר והיא אומרת, "אני יכולה לשאול שאלה טיפשית? מה בדיוק זאת הטבעה, מותק?"

הייתי צריך להסביר לה. ברצינות. זה היה לאחר שאני כבר משחק שש שנים כדורסל, שהיא מסיעה אותי בכל רחבי החוף המזרחי למשחקים. ככה אתם ודעים שהיא ממש עשתה זאת עבורי, אתם מבינים? היא לא הייתה מההורים המשוגעים האלה ב-AAU.

הערת העורכת: ההורים האלה … אוי, אלוהים. הם היו נוהגים לצרוח בכל הכוח במשחקים, צופים בילדים הקטנים האלה! לא יכולתי להאמין לזה. פשוט נשארתי בחוץ לבדי, עם ג'ורדן. ההורים היו מגיעים ואומרים, "את יכולה להאמין לזה? את לא חושבת שזה מגוחך? את לא חושבת את זה ואת זה?!" ואני פשוט הנהנתי והייתי אומרת: "ממממממ".

לא הבנתי כמה היא מקריבה עבורנו. לעולם לא אשכח את הפעם שחזרתי אל הרכב כדי לקחת משהו ששכחתי, וראיתי אותה יושבת שם בדמעות, פשוט לבדה. היא מעולם לא רצתה שנראה אותה לחוצה. אני חושב שכאשר דברים נהפכו להיות יותר מדי, היא הייתה יוצאת החוצה לרכב כדי לבכות … פשוט להוציא את הכל. ואז היא הייתה חוזרת כאילו הכל בסדר.

לא היה לנו שום מושג, אבל באותו הזמן היא תמיד דאגה כיצד היא הולכת לשלם את השכירות החודשית, איך היא הולכת לקנות לנו בגדים, איך היא הולכת לשלם על הדלק. היא הגנה עלינו מכל זה. כל החזון שלה היה לעשות כל מה שיתאפשר כדי שנצליח לסיים את בית הספר. בגלל שזה משהו שאף פעם לא יהיו יכולים לקחת מאיתנו. ובחיי, אני חייב להודות, הקשתי עליה לפעמים.

הנאום של מרטין לותר קינג ג'וניור זה משהו שהיא לעולם לא תתן לי לשכוח. היינו צריכים לתת את הנאום הגדול הזה בשיעור של דיבור לקהל בסיום כיתה ח', אז בחרתי בנאום ה"יש לי חלום" של מרטין לותר קינג. אבל אז התחלתי לשחק באקס-בוקס ו …

הערת העורכת: דונובן ניסה לרמות את דרכו דרך אחד הנאומים הכי חשובים של המאה ה-21. לא הייתי אמא מאושרת.

בסוף השבוע שלפני שהייתי צריך לנאום, היא בחנה אותי. היא קראה לי לסלון. "בוא נשמע זאת, מותק".

והעניין הוא, שהיה לי רק את החלק הראשון. ואת החלק האחרון. כל מה שבאמצע היה בעיה. תראו, כולם זוכרים רק את החלק של "יש לי חלום", אבל הנאום במלואו הוא למעשה איזה חמש דקות שלמות. אז ניסיתי לבלף בזה. קשקשתי לגבי חופש ושוויון וככה וככה. זה ממש לא הלך כמו שצריך.

הערת העורכת: לא היה שום כדורסל באותו סוף השבוע. הוא חשף שאני משקרת. לא שיקרתי. לא היה שום כדורסל. ביום שני, הוא ידע כל מילה בנאום של מרטין לותר קינג.

לא התנהגתי כמו שצריך. באותה תקופה הזמן הזאת של חיי, איבדתי את עצמי מעט. סיימתי את קאנטרי די, שזה היה דבר עצום עבור המשפחה שלי. אבל כאשר הלכתי לפנימייה בכיתה ט', הייתי רחוק מאמי בפעם הראשונה, ולא יכולתי להתמודד עם החופש.

וילדים אשר קוראים זאת וחולמים על לשחק כדורסל במכללה: אתם חושבים שציוני השנה הראשונה והשנייה האלה לא חשובים? הם חשובים. כמעט סיבכתי את כל העתיד שלי בגלל שלא לקחתי את השנים האלה באופן רציני. הייתי כל כך גרוע. הייתי נוהג ללכת לאחות ואומר לה שיש לי מיגרנה, ואז הייתי חוזר למעונות שלי כדי לישון צהריים לפני האימון.

אל תעשו זאת.

הייתי פזיז.

אמי הייתה יכולה לחוש בזה. אני לא יודע איזה חוש שישי מתקדם יש לה, אבל היא צלצלה אלי יום אחד ממש משום מקום, והיא אמרה לי, "אתה לא מתנהג כמו שצריך. אתה לא אותו ילד צנוע שהיית".

בכנות, פשוט נפנפתי אותה. אני בן 15. אני יודע הכל, נכון?

אבל לעולם לא אשכח את מילותיה המדויקות לפני שהיא ניתקה. היא אמרה, "תן לי לומר לך משהו, מותק. אלוהים הולך לתת לך לדעת שאתה צריך להיות אותו ילד שתמיד היית".

שבוע מאוחר יותר, שברתי את פרק כף היד.

פספסתי את כל הקיץ של ה-AAU, וזאת התקופה שכולם מקבלים דירוגים והתלהבות ומקבלים הצעות ממכללות. נותרתי מאחור הרוס. אבל קיבלתי את המסר. ניסיתי לקחת קיצורי דרך בחיים. פשוט לשבת, לצפות בכולם מקבלים דירוג, האש בתוכי החלה להיבנות ולהיבנות, וכאשר הורידו לי את הגבס בסיום הקיץ, הייתי כמו מטורף בכל פעם שעליתי למגרש. השתוללתי. הופעתי למחנה העילית הזה בפרובינדס והרגתי את כולם.

מהר מאוד לאחר מכן, קיבלתי את הצעת המלגה הראשונה שלי, מאוניברסיטת פלורידה. ואז פתאום קיבלתי הצעות מקנזס, פלורידה סטייט, ג'ורג'טאון. למעשה, אני חושב שהרגע הכי בוריאלי היה להתעורר בוקר אחד לשיחה שלא נענתה ואז הודעה ממספר אקראי בה כתוב, "הלו, זה ג'ון תומפסון. מקווה שהכל בסדר".

הערת העורכת: זה היה רגע מדהים עבורי, כאמא. זה כל מה שאי פעם רציתי. נהגתי לומר לדונובן, "מותק, אתה ילד קטן בצבע מסוים. אתה צריך את ניירות המתאימים שיגבו אותך. אתה צריך כל כלי שאתה יכול לרכוש לארגז הכלים שלך כדי להצליח בחיים. אתה צריך השכלה של מכללה".

כאשר קיבלתי הצעה מלואיוויל, ידעתי שלשם אני הולך. כאשר אתם הולכים ללואיוויל, אתם יודעים שיש לכם הזדמנות לשנות את חיי משפחתכם. אתם יודעים שה-NBA זאת אפשרות.

הערת העורכת: אני לא חשבתי את זה.

הגעתי ללואיוויל עם צ'יפ על הכתפיים, בגלל שהייתי פחות או יותר מתחת לרדאר. לא קיבלתי הזמנה למשחק המקדונלדס אול-אמריקן. הייתי במשחק המחוזי. לא היה סביבי הייפ. ושלא תבינו אותי לא נכון, רציתי את ההייפ. רציתי את הסרטונים הלאה של BallisLfe ואת כל זה. אבל מאיזושהי סיבה, אם זה היה בגלל שהלכתי לבית ספר פרטי, או בגלל שהמשפחה שלי לא שיחקה לפי הפוליטיקה, הייתי מתחת לרדאר.

אני כנראה לא אמור לומר זאת, אבל האמת היא, שהיו כל כך הרבה פעמים שחשבתי לפרוש מכדורסל, אפילו כאשר הייתי בלואיוויל. בשנתי הראשונה, קלעתי 18 מ-72 מהשלוש. לעולם לא אשכח את המספר. זה 25%. זאת הייתה אווירה כל כך אינטנסיבית, ובנוסף צריך ללכת לשיעורים, אתם צריכים להתמודד עם העניינים שלכם. והיה עם הרבה להתמודד. היו לילות אשר נהגתי ללכת חזרה למעונות ונעלתי את החדר ופשוט התפרקתי. ממש כך, ישבתי שם, כאילו, "האם זה באמת מה שאני רוצה לעשות? האם אני מספיק טוב?"

הערת העורכת: הייתי שולחת לו הודעות, רושמת, "אתה יודע שאתה יכול לחזור הביתה, נכון? יש מספיק מכללות כאן". אבל הוא ענה, "לא, אמא, אני רוצה את זה".

אולם ריק היה המקלט שלי. הייתי נוהג ללכת ולזרוק לבדי כאילו באחת, שתיים בלילה. בימי שישי כאשר כולם הולכים למסיבות, אני הייתי במקום הקטן שלי, אוזניות, זורק וזורק. אני זוכר שלילה אחד, זה היה בערך בשלוש בלילה, והלכתי בחזרה מהאולם. הדיסק של דרייק בדיוק יצא, והאזנתי ל"30 על 30". אני מניח שחוויתי משהו כבד באותו הזמן, ומאיזושהי סיבה, השיר הזה תפס אותי בצורה מסוימת.

סימסתי לאמי בדרך הביתה, וכתבתי, "אל תדאגי. מהר מאוד, את ל תצטרכי לעבוד שוב".

אני מתכוון, בדיוק סיימתי את עונתי הראשונה שבה השגתי ממוצע של שבע נקודות. ה-NBA אפילו לא היה על הרדאר. לא היה לי שום זכות לשלוח טקסט כזה. אבל מאיזושהי סיבה, זה היה רגע ממש חזק עבורי. אני הולך לגרום לזה לקרות, איכשהו.

מספר שבועות לאחר מכן, הופעתי באולם ב-1:30 בלילה. וראיתי ארבע מכוניות מהיפות ביותר שאי פעם ראיתי בחיי במגרש החניה. כולם שחורות, חונות אחת ליד השניה. זה היה מוזר. אז נתתי מבט בדלת, ואני רואה את החברה האלה רצים במשחק עח מגרש שלם. אבל היה להם ממש שופט אמיתי והכל. אני מסתכל … מסתכל … ואני ככה … האם זה … רונדו?

זה היה כמו חלום או משהו. ראז'ון רונדו מקפיץ את הכדור במעלה המגרש באולם האימונים של לואיוויל באחת בלילה. ואז אני רואה את ג'וש סמית וכל החברה האחרים שנראים מוכרים.

והם משחקים חזק. אפילו לא ידעתי מה לומר, אז פשוט חזרתי לחדרי במעונות. ואז ביום שלמחרת, נתקלתי בלארי אובנון, אחד מחברי לואיוויל לשעבר שראיתי שחק, ואמרתי, "האם בדיוק ראיתי את רונדו פה בלילה הקודם? מה זה היה בדיוק?"

מסתבר שרונדו היה מגיע ומריץ משחקים סודיים בהזמנה אישית בתקופת הקיץ, בלילות אקראיים. אמרתי ללארי בכל יום, "תקשיב, אתה חייב להכניס אותי לקבוצת ההודעות הזו".

לארי הפעיל את הקסם שלו והכניס אותי פנימה, ואז בלילה אקראי אחד מישהו סימס, "מי בפנים הלילה?"

ובחיי, הייתי כל כך מהיר עם האימוג'י של האצבע למעלה.

קדימה.

ראז'ון לא באמת ידע מי הייתי. הוא רק ידע ששיחקתי עבור לואיוויל, אז הוא היה בסדר עם זה. אבל אז, מאיזושהי סיבה, הוא תמיד היה בוחר אותי לקבוצה שלו. לזכות לרוץ יחד איתו באותו הקיץ היה מאוד משמעותי עבורי. יותר מכל דבר, הבנתי כמה החברה ב-NBA הם תחרותיים בטירוף. אתם מבינים שזה עניין מנטלי עבורם. כאילו, ארבע לפנות בוקר, והיריב שלי ישן עכשיו, ואני באולם של המכללה רץ כבר במשך שש, שבע משחקים ברציפות.

בתחילת שנתי השניה, הייתי כל כך מוכן מנטלית ופיזית כדי לתת את הקפיצה.

ואז לא עשיתי זאת. מאיזושהי סיבה, זה פשוט לא קרה.

לפעמים, החיים הם כאלה. אני לא יודע מדוע, אבל עברתי התחלה קשה. אלו כנראה היו החודשיים הכי קשים בחיי. לעולם לא אשכח את נקודת השפל. אני יכול לומר לכם את התאריך המדויק.

הערת העורכת: 31 בדצמבר, 2016. אני זוכרת את זה.

31 בדצמבר, 2016. בדיוק קיבלנו בראש מוירג'יניה, ושיחקתי נורא. שיחקנו נגד אינדיאנה באולם של הפייסרס, ככה של הסקאוטים של ה-NBA היו שם.

בלילה שלפני המשחק, המאמן אמר לי שאני לא פותח. זה היה ממש, ממש קשה. הייתי במצב מנטלי מאוד רע.

אבל אז קיבלתי הודעת טקסט שלא ציפיתי לה. זה היה מאחות שלי. זה היה אחת מההודעות האלו שאתם צריכים לגלול כדי לקרוא את כולה – זה כמה היא הייתה ארוכה. ואנחנו בדרך כלל לא מדברים בצורה הזו. אנחנו בדרך כלל שומרים על זה מאוד קליל. אני מתכוון, היא הייתה בת 13 באותו הזמן. אבל ההודעה הזו הייתה ממש נוגעת ללב וכנה, מבטאת כמה באמת היא מאמינה בי, ואיך היא עדה לכמה עבודה קשה השקעתי במהלך כל השנים, וכיצד היא יודעת שהכל הולך להסתדר.

היא העלתה את כל הרגעים הקטנים הללו מהעבר שלנו, וזה פשוט עשה לי משהו.

בחיי, אני רציני, הטקסט הזה כנראה שינה את כל חיי.

אני בכלל לא חושב שאני אי פעם אמרתי לה את זה לפני. כאשר קראו לי לעלות מהספסל באותו היום, עפתי למגרש. קלעתי זריקות מעולם לא קלעתי בחיי – בקפיצה החוצה וכל זה.

הערת העורך: זה דבר שמאוד רע לומר, אבל מתי שאנשים אומרים לי שהם חשבו שדונובן יכול לשחק ב-NBA, הייתי שמה את פני הפוקר שלי, אבל עמוק בפנים חשבתי, "הבן שלי? אתם מדברים על דונובן?" באותו היום באינדיאנה, זה התחבר לי. הדרך בה הוא סחב את עצמו, הדרך בה חברי קבוצתו הסתכלו לעברו. עבורי, הכל מתנקז לילד הקטן הזה שרוקד על שולחן הקפה. היה לו את הביטחון הזה שהשפיע על אנשים.

הוא היה המופע.

לאחר המשחק, אני פחות או יותר לא הבטתי לאחור. זה ממש מדהים עבורי כמה מהר הכל קרה. אני יושב שם ב-31 בדצמבר, 2016, תוהה אם אני מספיק טוב, תוהה אם כדורסל ממש שווה את הטרחה. חמש עשרה חודשים לאחר מכן, אני בפלייאוף ה-NBA משחק מול ראסל ווסטברוק. זה לחלוטין לא היה אמור לקרות בצורה הזו, אם קראתם את מה שאמרו המומחים. אבל זה היה ככה במשך כל חיי. היו לי אנשים שממש לפני דראפט ה-NBA, אנשים בהם בטחתי, שאמרו לי, "אני לא יודע, אני לא חושב שזה המהלך הנכון. אני לא חושב שאתה מוכן".

הייתי בתוך הראש שלי לגבי זה. לחלוטין לא רציתי לעזוב את לואיוויל. הייתה לי כל כך הרבה גאווה בלשחק שם. אבל אז שיחקתי מול פול ג'ורג' וכריס פול ועוד חברה מה-NBA באימון שלפני הדראפט, והם המשיכו לומר לי, "אתה מוכן".

הערת העורכת: הוא סימס לי בכל יום, ממש לא בטוח לגבי זה. ואז יום אחד הוא רשם לי, "כריס פול אומר שאני מוכן!" אני לא מכירה הרבה משמות השחקנים, אבל ידעתי שזה דבר גדול. תמיד הייתי האמא שאומרת לו שהוא צריך לשפר את הציונים, אבל ידעתי כמה קשה הוא עבד עבור זה. ידעתי כמה הוא רוצה את זה. זה היה החלום שלו. פשוט הייתי גאה.ללכת לעקב הדראפט, אמרתי לסוכן שלי ולמשפחתי שאני לא רוצה לדעת כלום. אני לא רוצה לחלוק מידע. אני רוצה להיות מופתע. אבל ברור, אי אפשר לחסום את הכל, אז לפני הדראפט חשבתי שזאת כנראה תהיה שארלוט.

מעולם לא אמרתי זאת בפומבי, בגלל שלא רציתי שיפרשו זאת בדרך שאינה נכונה, אבל כאשר דנבר הייתה צריכה לבחור, והם אמרו את שלהם, הייתי לחלוטין בהלם, בגלל שהיו להם איזה חמישה חברה על העמדה שלי. זה בכלל לא היה הגיוני עבורי. ברור, כולם בשולחן ידעו שאני הולך לעבור בטרייד ליוטה, אבל הם ניסו להיצמד לחוקים, אז הם לא אמרו מילה.

עליתי לבמה והייתי כל כך המום שכל מה שאני מסוגל לזכור זה שחשפתי את גרבי לואיוויל שלי למצלמות. אני לא זוכר את לחיצת היד עם אדם סילבר. הזיכרון הזה לחלוטין נשכח.

אם תצפו שוב בהקלטה, מריה טיילור מ-ESPN אומרת לי שהועברתי בטרייד לג'אז, וממש אפשר לראות אותי נושף לרווחה. זה לא חוסר כבוד כלפי דנבר בכלל, אבל זאת התאמה הרבה יותר טובה ביוטה, ואני לחלוטין התאהבתי בעיר במהלך האימון שלי איתם.

הערת העורך: בכנות, חשבתי בדיוק כמו כל אמא לילד בן 20. פשוט התפללתי, תשמור על התינוק שלי רחוק מניו יורק, לוס אנג'לס, מיאמי! הוא צריך אווירה יציבה! הייתי מאוד מרוצה מיוטה, מאוד מרוצה.

אני יודע שהחברה בליגה אומרים, "אה כן, אני אוהב את הערים האלו והאלו".

אבל בחיי, אני ממש אוהב את יוטה. הדרך בה העיר קיבלה אותי כשחקן שנה ראשונה זה משהו שאני אפילו לא חשבתי שזה אפשרי.

הערת העורך: הדבר האהוב עלי היה ללכת למשחק הראשון שלי ביוטה, ופשוט לא הייתי יכולה להאמין על הכמות אנשים שלובשים את הגופיה של הבן שלי. אתם רואים את המספר הזה 45 כאמא, זה מדהים, אתם יודעים?

הכל קרה כל כך מהר. המשחק הראשון של העונה, אני אמור להיות על הספסל, אבל אז רודני הוד ישב בחוץ עם מחלה ממש לפני כדור הביניים. אז ממש פתאום, אני רץ החוצה למגרש. ומול מי אנחנו משחקים?

אוקלהומה סיטי ת'אנדר.

ראס.

אני צריך לשמור על ראס.

וזה היה כל כך מצחיק. כי היה לי את הריטואל הזה בחימום הזריקות שאני צריך להינעל על היריב שלי. אני חייב לראות אתכם. זה לא משנה מול מי אנחנו משחקים – אם אני רואה אתכם בעין, ואני מקבל את המבט החזותי הזה, אז אני בסדר. אז אני מחפש את ראס … ולא יכול למצוא אותו.

ברור, הוא תמיד עורך את כל הרוטינה שלו כשהוא יושב על הספסל ועושה את הרוטינת ריקוד הקטנה שלו, נכון? אז אני מסתכל לעבר הספסל שלהם, וסטיבן אדאמס הגדול עומד שם ומסתיר את הנוף. ממש פתאום, הוא זז הצידה, ואני רואה את ראס. הוא רוקד. הוא עושה את שלו.

ואז, משום מקום, הוא מסובב את הראש שלו, ואני נשבע לכם, הוא מביט לי ישר לתוך העיניים כל הדרך מהצד השני של המגרש.

ישירות לעיניים.

זה היה כמו בסרט. קפאתי. הכל ככה פגע בי בבת אחת, ואני ככה, אווווייי, לא.

זה היה הרגע של ברכת השלום שלי לליגה. אני פשוט ממשיך לומר לעצמי, "תישאר מולו. אל תתן לו להטביע עליך ולצרוח לך בפנים".

הערת העורך: המשחק הראשון, כאשר דונובן יצא למגרש והם קראו בשמו, וכל האוהדים נעמדו ועודדו, ופשוט ישבתי בכיסא שלי עם הראש בידיים, מתייפחת. פשוט לא הייתי יכולה להאמין שאנחנו באמת כאן. כל הלילות חסרי השינה האלו שביליתי בתהייה, "האם אנחנו עושים את הדבר הנכון?" הצלחנו להגיע לכאן.

כל מה שקרה בשנה הראשונה ביוטה היה מאוד סוריאליסטי – מתחרות ההטבעות, לשחק מול ראס בפלייאוף, לשחק מול הארדן בפלייאוף, לעלות מעבר לציפיות של כולם על מה שחזו שנעשה. אבל עבורי, העונה השנייה הייתה הרבה יותר משמעותית, בגלל הצורה שבה העיר נשארה מאחורי גם כאשר התקשתי בהתחלה.

בחצי הראשון של השנה, הטלתי ספק בעצמי. אני לא הולך לשקר לכם. היו זמנים בהם חשבתי, "אולי זה היה עניין של שנה אחת. אולי אני באמת סוג פלא של להיט-אחד". אבל כולם מסביבי, מהמאמן סניידר דרך חברי קבוצתי ועד לכל מי שנתקלתי בו ברחוב, כולם תמכו בי.

יותר מכל, אני רוצה לגרום להשפעה על העיר הזאת ועל הקהילה הזו. דבר אחד שאני יודע רק מהחוויה האישית שלי הוא שזה גדול יותר מכדורסל. המורשת שלי צריכה להיות יותר מזה.

כאשר גדלתי, היו כל כך הרבה אנשים שעזרו לי להגיע למקום בו אני נמצא היום, והם לא רצו שום דבר בתמורה – אם זאת היה המורה בכיתה ד', גברת פירס, שעזרה לנו עם בגדים לפעמים, או החברים שלי מגרינוויץ' שנהגו לשלם עבור ארוחת הצהריים שלי כאשר אנחנו ביחד, או אמי, שכנראה הקריבה יותר מאחותי ויותר ממה שאי פעם אדע.

הערת העורכת: דונובן לא הולך לאהוב את זה, אבל אני הולכת להיות אמא כאן ואני אהיה מאוד רגשנית לגבי הבן שלי. אני חושבת שאתם כבר יכולים לומר עכשיו שאני לא ממש מתרשמת מכל הדברים האלה של הכדורסל. אני עדיין לא יודעת את כל האיקסים והעיגולים, או מכירה את שמות השחקנים. מה שעושה אותי באמת מאושרת זה כאשר אני שומעת סיפורים לגבי דונובן שיוצא מגדרו כדי לעזור לאנשים בהם הוא נתקל בחיים האמיתיים – אם זה הילד בחנות של אפל שצריך לתקן את הטלפון שלו, או הבחור בחנות המכולת שספר מטבעות, הוא שהוא דחף שהנעליים הנושאות את שמו יהיו במחיר שכל אחד יוכל לרכוש זוג. כל הסיפורים האלו על כך שדונובן עוזר לאנשים, מבלי לעשות מזה עניין גדול או לפרסם זאת במדיה החברתית. אני יודעת שהוא הולך להיות מובך בגלל שאני מזכירה זאת עכשיו. אבל כאשר אני שומעת את הסיפורים הללו, זה מתי שאני יודעת שעשיתי עבודה טובה כאמא. בגלל שגידלתי בן שיודע את הערך של הכסף, שיודע כמה זה קשה עבור אנשים מסוימים בעולם הזה. זה פשוט עושה אותי גאה שאני כנראה אתחיל לבכות עכשיו, למעשה.

לא הייתי אמור להיות כאן. אני חושב שזאת הסיבה מדוע אני מעריך את זה כל כך. היו אפילו זמנים בהם אמרתי לעצמי, "אתה לא מספיק טוב". ואני מדבר על התקופה שהייתי בלואיוויל. אבל הנה אנחנו.

עבורי, הכל מתנקז במנטרה אחת: נחישות גוברת על שליליות. אז הרבה אנשים רוצים לומר לכם מה אתם לא יכולים לעשות. במיוחד עכשיו, עם המדיה החברתית. אבל אני חושב שזה חשוב עבור שילדים ידעו ששונאים לא המציאו את המדיה החברתית. השונאים יהיו בסביבה לנצח. הורים ב-AAU היו אומרים לאמי שהיא לא עושה את הדבר הנכון מאז כיתה ג'.

אבל הייתי בר מזל, בגלל שהיא פשוט שמה את פני הפוקר שלה ואמרה, "ממממממ".

הייתה לה תוכנית.

הערת העורכת: עבורי, דונובן תמיד הולך להיות הילד הקטן הזה שרוקד על שולחן הקפה. הוא תמיד הולך להיות הילד הלא ממושמע בסלון, מטביע את הכדור בסל של פישר-פרייס ואז קורא לי, "אמא, שוב שברתי את הטבעת! את יכולה לבוא ולהדביק אותה שוב?"

הייתי נוהגת לשמוע את הצליל הזה מהחדר השני …

טאק.

טאק.

טאק.

"אמממממאאאף בואי להדביק את זה בחזרה!"

זה הילד שלי.

אה כן, ולגבי החלום הזה … מאז כיתה ג' שנכנסתי לבית של חברי, סי ג'יי טיילר, בגירנוויץ', היה לי את החזון הזה שאני הולך לרכוש למשפחתי מקום משלנו ממש ליד כל חברי.

לפוסט הזה יש 4 תגובות

כתיבת תגובה

סגירת תפריט