בחזרה למפה – קולין סקסטון / תרגום Smiley

בחזרה למפה – קולין סקסטון / תרגום Smiley

בחזרה למפה

קולין סקסטון / קליבלנד קבאלירס
פברואר 3, 2021

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/posts/back-on-the-map-collin-sexton-nba-cleveland-cavaliers-basketball 

הפעם הראשונה ששמתי את עצמי על המפה הייתה כאשר הייתי בן 17.

הרבה אנשים אוהבים לומר שהגעתי "משום מקום" בפרוספקט, אבל זה לא ממש המקרה. החברה באטלנטה ידעו שהייתי מסוגל לשחק כדורסל. שנת ה-U16 שלי הייתה די טובה. קיבלתי הצעות מפה ומשם. טחנתי עבודה.

אבל אפילו כאשר זה נאמר, אני חושב שידעתי שלא שמים אלי לב. ידעתי שהשם שלי לא נמצא בשיחות הללו שהוא אמור להיות בהן. ידעתי כי ההצעות שקיבלתי היו יכולות להיות טובות יותר. אז כאשר הייתי לקראת הקיץ של ה-U17 EYBL, בחיי, הייתי פשוט – אני אנסה לחסל.

חיסלתי.

במשחקים הראשונים, ואתם צריכים להזכיר לעצמכם שעדיין לא הייתי מדורג באותה התקופה, אני חושב שיצאתי החוצה והשגתי ממוצע של 35?? ולא 35 כאלו שאתם לוחצים עבור זה. קלעתי סלים כאילו לא מדובר באירוע מיוחד. כאילו הייתי השחקן הטוב ביותר באולם.

בסוף הקיץ, החזקתי בשיא הקליעות עם כמעט 32 נקודות למשחק.

אותה ריצת EYBL זיכתה אותי בהזמנה ברגע האחרון עבור מחנה הכדורסל של ארה"ב לגילאי U17 – אלו היו מבחנים לקראת אליפות העולם של פיב"א. ואני חושב שזה היה פחות או יותר שקיבלתי את המסר מהאנשים, אתם מבינים, משהו כמו, אנחנו רואים אותך. ראינו אותך מריץ את העניינים ב-EYBL. עכשיו אנחנו צריכים לראות את זה שוב. תראה לנו שהקיץ ההוא היה אמיתי.

והלך הרוח שלי הייתה, שבכל פעם שמישהו מניח לפני אתגר?? אני לא רק הולך לקבל את האתגר. אני הולך לבצע את זה ואז להצטיין בו. אני הולך ליצור חור דרך איזשהן ציפיות שלמישהו הולכות להיות.

ואותם מבחני עבור נבחרת ארה"ב לא היו שונים.

ברגע שסיימתי, לא רק שהתקבלתי לנבחרת – אני גם זכיתי ב-MVP של הטורניר.

הפעם השנייה ששמתי את עצמי על המפה הייתה כאשר הייתי שחקן שנה ראשונה באלבמה.

היינו בניו יורק, בקלאסיק ברקליס סנטר, במה שידוע עכשיו כמשחק ה-"3-על-5" (אתם יודעים שזה היה משחק אגדי אם יש לו כינוי, נכון??) אז עבור כל אלה שקוראים זאת והם רק אוהדי NBA ומעולם לא שמעו על ה-3-על-5, הנה מה שקרה.

זה היה מול מינסוטה באליפות, וזה התחיל כמו משחק נורמלי. היינו בפיגור 12 במחצית.

אבל עם פחות מ-14 דקות לסיום, אז קרתה המהומה ההיא….. ובמהלך כל הכאוס ההוא, כל הספסל שלנו רץ לתוך המגרש. וכמובן שהחוקים הם, בכל פעם שאתם רצים לתוך המגרש, אתם מורחקים. אז עכשיו כולם מלבד חמישה שחקנים מהקבוצה שלנו הלכו, ממש ככה. ואז דקה או שתיים לאחר מכן, דזון אינגרם עלה לריבאונד, והם שרקו נגדו עבירה – החמישית שלו, והוא יצא החוצה. עכשיו זה 4-על-5. ואז דקה לאחר מכן, ג'ון פטי עלה לזריקה מהשלוש, המגן החליק תחתיו, והוא סובב את הקרסול שלו. הוא בחוץ לשארית המשחק. אז עכשיו ירדנו לשלושה שחקנים שנותרו מכל הקבוצה שלנו: אני, גלין סמית וריילי נוריס. ואנחנו בפיגור 11.

המשחק אמור להיות גמור, נכון??

אם להיות כנה, אני מופתע שאין שום חוק שגורם לנו להפסיד. אבל אין שום חוק, והם נתנו לנו לשחק. ואני אומר לכם את זה: ברגע שאתם נותנים לי לשחק? אני אתן לכם את כל מה שיש לי.

קלעתי 19 נקודות באותן 10 דקות אחרונות, שאנחנו משחקים 3-על-5 – והגענו כל הדרך לפיגור של שלוש נקודות במשחק עם דקה וחתי לסיום….. אז שלבסוף הם הבטיחו את הניצחון. הם היו אצלנו על החבלים, בחיי. אנחנו בהחלט יצרנו חדשות כלשהן בגלל זה, נכנסנו לספורטסנטר וכל זה. ואני חושב שזאת הייתה כנראה הפעם הראשונה שהרבה אוהדי כדורסל שמעו עלי. זה היה הרבה דברים כמו, קולין מי?? מה הוא עשה?? מתי?? עם כמה?? והם מה??

ואני תמיד אוהב שזאת הייתה הדרך שבה הוצגתי עבור האנשים. שזה לא היה בגלל איזו מסירה ראוותנית, או הטבעה מטורפת או משה וכזה. זה היה בגלל ששיחקתי כדורסל בצורה כזו שגרמה לכם לחשוב, בסדר – זה בחור מהסוג שאפשר ללכת איתו למלחמה.

הקולין סקסטון הזה לא נכנע.

הפעם השלישית ששמתי את עצמי על המפה הייתה בחודש שעבר מול ברוקלין, ו – למעשה, בואו באמת נחתוך החוצה את ה"אני". אין שום "אני" כאן.

135-147 בהארכה כפולה.

מול מתמודדת לאליפות.

מול שלושה שחקני היכל התהילה.

במשחק שידענו שהם מתכוננים אליו.

ניצחון.

עבורי, אותו הרגע….. זה היה רגע שלנו. זה היה הערב שיצאנו לשם, ביחד כקבוצה, ונתנו לכולם לדעת: זה הזמן עבור קבוצת הקאבס הזו שתהיה על הרדאר שלכם.

הגיע הזמן לשים לב מחדש לכדורסל של קליבלנד.

אבל מה שמצחיק עבור הרגע הזה הוא איך ההיסטוריה כמעט וחזרה על עצמה. בניצחון על הנטס, ורשמתי שיא קריירה וכל זה, ופחות או יותר להפתיע אנשים ככה – זה כמעט הרגיש כאילו חזרתי לאותם משחקים ב-U17. הרגשתי כאילו חזרתי לסובב ראשים כפרוספקט ללא שם, לגרום לעולם להתנהג ככה כשאני מסובב את המתג בין לילה.

וזה כאילו, מצד אחד, אני אוהב את זה. אני אוהב איך יש את כל האווירה הטובה הזו שם לגבי הקאבס. אני אוהב ששמים לב אלינו. אבל מצד שני, אני חושב שזה טיפה מתעתע, אולי – לומר שהגענו משום מקום. בגלל שהאמת היא, זאת לא איזו הצלחה בין לילה עם הקבוצה הזו. זה היה מסע, בחיי….. עם הרבה עליות ומורדות.

אנחנו נבנינו עבור זה.

ואני מדבר על: אנחנו נבנינו מאפס. בעונת הרוקי שלי, אני לא אשקר….. היו כמה רגעים קשים. היו לנו חברה שהגיעו, וחברה שהלכו. זאת הייתה חמישייה שונה בכל ערב. אני חושב שכנראה רשמנו איזשהו שיא עבור כמות החמישיות הרבה ביותר שהשתמשו בהם. פשוט לא הייתה לנו זהות להסתמך עליה.

אני חושב שזה אחד הדברים שאנשים לא ממש שמים אליהם לב, כאשר מדברים על "בניה מחדש" או איך שאתם רוצים לקרוא לזה. כאילו, כן, זה אולי יראה קל על הנייר, שיהיו מספר שנים רעות, לחבר כמה בחירות דראפט ביחד, ושוב להפוך לטובים. אבל אני לא חושב שאותם אנשים מדברים על זה כאילו הם מבינים כמה קשה זה. אותן עונות "בניה מחדש"….. הן לא קורות על הנייר. הן מתרחשות בחיים האמיתיים. חברה אמיתיים צריכים לצאת לשם ולספוג את ההפסדים האלו – וההפסדים הללו גובים מס.

בחיי, עבורי, הגעתי לליגה הזו כרוקי, ומעולם לפני לא הפסדתי בכמות כזו. תמיד הייתי מנצח, תמיד הייתי השחקן הטוב ביותר על הפרקט. ואז הגעתי לליגה, וזה מטורף…. כל כך הרבה חברה הגישו לי את זה באותה השנה. סטף נתן לי 42 עם 9 שלשות (ואז שיחקנו מולם מספר חודשים לאחר מכן, והוא נתן לי 40 עם 9 שלשות. התקדמות). קיירי קרע אותי מוקדם. קמבה תפר אותי די טוב. בחיי, אני אפילו זוכר שטוני פרקר, האגדה, זוהי שנתו האחרונה בליגה – הוא עלה מהספסל, רואה שיש מולו רוקי….. אני חושב שכבר היו לי ארבע עבירות לפני שהבנתי מה פגע בי. הבחור עשה בי מה שהוא רוצה.

היו הרבה ערבים קשים.

אבל דבר אחד אני מודה לו יותר מכל, במהלך אותם זמנים קשים, זאת הצורה שמעולם הרגשתי לבד. אפילו כאשר ההפסדים נערמים, והסגל שנראה היה משתנה על בסיס יומי. זה תמיד הרגיש שישנם אנשים מסביב לארגון ששמרו לי על הגב – אנשים שהיה להם חשוב מההתפתחות שלי, ולגבי לסובב את הדבר הזה חזרה. מכולם מראש ההנהלה, לוותיקים כמו קווין לאב, לכולכם האוהדים בקליבלנד. אפילו כאשר המאזן שלנו היה מה שהוא היה, זה כאילו עדיין הייתה את המטרה הגדולה הזו.

וזה מאוד עזר לי.

ואז כאשר המאמן ביקרסטף לקח שליטה, באמצע העונה שעברה – זאת הייתה נקודת המפנה, בוודאות. 

אני חושב שסיטואצית האימון שלנו, בחיי….. זה פשוט היה עוד אחד מאותם הדברים שאנשים אולי שכחו כאשר הם הסתכלו על המאזן שלנו במהלך העונות האחרונות. זה לא כדי לבקר אף אחד, זה יותר המציאות של זה: שכשאר יש ארבעה מאמנים ראשיים בשתי עונות, במיוחד כאשר מדובר בקבוצה צעירה כמו לשנו שעדיין מנסה להבין את הזהות שלה….. זה הולך להיות קשה לבצע התקדמות גדולה. אבל מנקודת המבט של X ו-O, כאשר מחפשים את ההמשכיות במערכת מסוימת, וגם מנקודת המבט של כימיה קבוצתית, מנקודת המבט של תרבות. אם המאמנים באים והולכים, זה פחות או יותר כמו שהסגל משתנה באופן תכוף. זה פשוט קשה לשמור על אותה רמה של אנרגיה.

ושוב זה לא קשור לביקורת עבור אף אחד, אני לא חושב, זה יותר קשור לשבח את המאמן ביקרסטף. זה יותר קשור לצורה, שהמאמן הגיע, שהכל החל ליפול במקום. זה היה כאילו – עכשיו יש לנו מאמן שהרגשנו איתו אמון. עכשיו יש לנו מאמן אשר מגבה אותנו ללא תנאי. עכשיו החברה שיחקו חופשי ומשוחרר, אני חושב, בגלל שהם ידעו שהם לא במרחק של טעות אחת מירידה לספסל, או לצאת מרוטציה או מה שזה לא יהיה. אני לחלוטין הייתי אחד מאותם החברה האלה. אני חושב שהתחלתי לשחק בצורה יותר אגרסיבית, יותר צפון-דרום. וכאשר התחלתי יותר ויותר לשחק במהירות שלי, בדרך מוזרה, ככה המשחק החל יותר להאט.

זה היה כאילו לכולנו יש הבנה משותפת, של, זוהי הקבוצה שלנו – ניצחון או הפסד, טביעה או שחייה. אז בואו נלך אחרי זה.

וזה חלק ממה שאני מדבר עליו כאשר אני אומר שלא הגענו "משום מקום". אני חושב שאנשים הסתכלו על המאזן שלנו בשנה שעברה, וראו 46-19, וחשבו שהם רואים את התמונה המלאה. אבל מה שאני הסתכלתי עליו היו שתי תמונות" היינו 40-14 לפני שהמאמן ביקרסטף נכנס לתפקיד, ו-6-5 לאחר מכן. לא היינו קבוצת על או משהו כזה, אבל היינו תחרותיים, בחיי. היינו שם.

הראנו סימנים של זה.

ואז אני אספר על נקודת המפנה השנייה שהייתה גדולה עבורנו, תאמינו או לא – זה היה שנותרנו מחוץ לבועה.

זה לא כאילו מישהו מאיתנו חשב שהושפלנו או משהו כזה. המאזן שלנו היה מה שהוא היה, וזה היה לחובתנו. ידענו שאנחנו ראויים להישאר בבית. אבל אפילו כאשר זה נאמר….. זה היה מתסכל, בחיי. זה היה כאילו, בפעם הראשונה במהלך השנתיים, סוף סוף יצרנו משהו ביחד. סוף סוף אספנו מעט מומנטום. ואז העונה נעצרה.

ואני חושב שמה שמספר על הקבוצה שלנו, ועל המקום שבו היינו, זה כמה אף אחד מאיתנו לא רצה שהעונה האחרונה תסתיים. זה לא נורמלי, אתם מבינים מה אני אומר? רוב הקבוצות במאזן שלנו, ברגע שהעונה מגיעה לאותם 20-15 משחקים, והפלייאוף מחוץ להישג יד, וזה רק כדי לשחק לפרוטוקול – רוב הקבוצות במצב הזה, הן כנראה יתחילו להתגרד בחוסר סבלנות לקראת סיום העונה.

אבל לא אנחנו.

כאשר הם הודיעו על מערך הבועה, ואנחנו לא היינו חלק מזה – מה שאומר שהעונה שלנו הסתיימה?? החברה פה כעסו לגבי זה.אני אומר לכולכם, אמיתי: היינו עצובים וכל זה!! אני חושב שכולנו קיבלנו את הטעם הזה של כדורסל תחרותי במהלך התקופה שלנו עם המאמן ביקרסטף….. והיה לזה טעם נהדר, בחיי.

היינו רעבים עבור יותר מזה.

היינו גאים לאללה על המקום שאליו בנינו את הדבר הזה – ואני חושב שכולנו רצינו לשחק עבור אותה הגאווה הזו בבועה, באופן נואש.

ומה שאני אוהב לגבי המאמן, הוא חש בזה – הוא ידע את זה. והוא ניצל זאת.

לאחר ההכרזה על הבועה, הוא קיבץ אותנו לשיחה קבוצתית. ובעיקרון הוא העביר את המסר של, היי – בואו לא נעבור מזה הלאה. בואו למעשה נתכנס לרגע. בוא נתעכב על כמה זה מרגיש רע. בואו נזכור את ההרגשה הזו. ואז בואו נשקיע בזה את העבודה, במהלך הפגרה, כדי לוודא שזה לא יקרה שוב.

זה היה גדול. אלו אפילו לא היו המילים בעצמן, אלא יותר המסר שלהם מתחת לפני השטח. זה היה הרעיון כי מדובר עכשיו בפרוייקט קבוצתי. שיש ליבה שלנו כאן – ליבה לגיטימית שלנו.

וכי העבודה שלנו לא מסתיימת כאשר העונה מסתיימת.

ואני מניח שזה לוקח אותי בחזרה לחודש שעבר מול ברוקלין.

אני אוהב איך אנשים הלכו למשחק הזה בדיבור על החברה שלהם…… וסיימו כשהם מדברים על הקאבס. אני אוהב שאנחנו תופסים בהפתעה את אותם כאלו-מומחים. אני אוהב את הרעיון שקבוצות מסמנות אותנו כניצחון על לוח השנה שלהם, בהתבסס על מי שהם חשבו שהיינו בעונה שעברה….. ואז מקבלים הפסד שהם לא ראו שמגיע.

אני אוהב שרושמים עלינו שאנחנו קבוצה "בבניה מחדש".

וכן, אני אומר זאת: אני אוהב שכותבים עלינו כ"קבוצה שלברון נהג לשחק בה".

אני אוהב את כל זה, בגלל שזה הולך להפוך את המסע שלנו כאן להרבה יותר מתוק. זה הולך להפוך את מה שאנחנו בונים לקראתו הרבה יותר מספק כאשר זה יושלם.

אוהדי הקאבס, תודה על הסבלנות. אוהדי הבראונס, אנחנו גם כן רואים אתכם.

זוהי תנועה עכשיו בקליבלנד, בוודאות – וזה מרגיש די טוב.

חזרנו למפה.

בואו נישאר לזמן מה.

לפוסט הזה יש 3 תגובות

כתיבת תגובה

סגירת תפריט