הצפון – נורמן פאוול / תרגום Smiley

הצפון – נורמן פאוול / תרגום Smiley

הצפון

נורמן פאוול / פורטלנד טרייל בלייזרס
מרץ 31, 2021

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/posts/the-north-norman-powell-toronto-raptors-basketball-nba 

איך אתם מודים לבסיס אוהדים שלם? לכל הארגון? לכל העיר?

למדינה שלמה?

המסע הזה שהייתי בו במהלך שש השנים האחרונות כשחקן הראפורס … בחיי … זה היה הזמן הטוב בחיי. וכאשר אני מתחיל את המסע הבא שלי, של להיות שחקן הבלייזרס, אני רק רושם כמה מחשבות עבורכם כאשר הכל עדיין טרי.

אני מודה לכל מי שקורא.

בסדר … הנה מתחילים:

1. אני לא אשקר: לעבור בטרייד היה הלם.

אותו אחר הצהריים של מועד סיום הטריידים, בסביבות 12:45, קיבלתי הודעה מפרד, שואל אם שמעתי משהו. הייתי ככה, "לא. כלום". אני חושב שערכתי שיחת טלפון אחת או שתיים לאחר מכן … מבקש איזשהו מידע. אבל הרוב היה שקט. זה היה הרבה של רק דברים כאלו שעולים ויורדים.

ואז הטלפון שלי החל להתפוצץ

"פורטלנד!"

ברגע שראיתי את ההודעה הראשונה, ידעתי מיד.

לא הייתי אומר שלא היה לי מושג שזה נמצא על השולחן. הבנתי את הדרך בה הדברים עובדים – וידעתי את הסיטואציה שבה אני נמצא, וכמו גם את זאת של הקבוצה. אני עומד להיות שחקן חופשי. היינו במקום ה-11 במזרח. אני בעמדה כזו שאני יכול לעזור לקונטנדרית (ואני אעשה כך). הם בעמדה שאולי הם רוצים שחקנים צעירים יותר (וכך הם עשו).

אבל למרות שכל זה נאמר, זה עדיין תפס אותי לא מוכן. לא רק בגלל הצורה שבה שיחקתי העונה, אלא גם בהסתכלות על התמונה הגדולה – תמיד החשבתי את עצמי כחלק מהליבה שסביבה יבנו. אני, פרדי, פסקל, כולנו פחות או יותר הגענו ביחד. כולנו בסביבות אותו הגיל. כולנו מגובשים יחדיו, בחיי. ובאמת הרגשתי כי החבורה שלנו, בנוסף לאו ג'י, היעוד שלה היה להיות קבוצת הראפטורס הגדולה הבאה.

אז אני אומר כי עבורי זה כנראה היה ההיבט הכי חמוץ מתוק של זה.

רק מלחשוב על מה שיכול היה להיות.

2. אלו היו מספר ימים מוזרים, זה בוודאות.

אחד מהדברים המוזרים לגבי הטרייד הזה היה שהייתי בטמפה עבור העונה הרגילה כשחקן הראפטורס – ואז העבירו אותי בטרייד ממש כאשר הבלייזרס עומדים לשחק בטמפה מול הראפטורס.

אז, כאילו, עדיין יש לי את המקום שלי. עדיין נסעתי בנתיב הרגיל למלון שבו כולנו נבדקנו. אז עכשיו במקום ללכת שמאלה, היכן שהראפטורס נבדקים, הייתי צריך ללכת ימינה, היכן שהקבוצה האורחת נבדקת. ובמקום לעלות לקומה 3, פגישת הקבוצה שלי נערכה בקומה 2. פשוט דברים קטנים כמו אלו. זאת הייתה הרגשה מוזרה, בחיי.

למעשה, הנה כמה מוזר זה היה: אני באופן אישי הגעתי מעט מאוחר יותר – רק מהסיבה הפשוטה שניסיתי להימנע מלפגוש אנשים ולעבור ולעורר רגשות כאלו ואחרים.

אבל ברור שהמהלך כמו זה מעולם לא עובד.

מספר דקות מאוחר יותר אני מגיע לשם, וכמה חברה של הראפטורס מתחילים להופיע.

ואני חושב שזאת הנקודה שזה ממש התחיל להכות אותי – כאילו, אוי, בחיי. זה אמיתי.

זוהי באמת פרידה.

3. קשה לומר להתראות.

שמרתי את זה בבטן לזמן מה. ראיתי את או ג'י, הייתה לי שיחה טובה איתו. הוא היה מבולבל גם כן לגבי הטרייד, אבל ניתחנו את זה מעט ביחד, ואני חושב שזה עזר לשנינו. הרבה חברה אחרים מהקבוצה הגיעו ודיברתי איתם. רק הרבה דברים מהסוג של יש לך את זה ומה לא, כולם רוצים בטובתי בפורטלנד.

ואז ראיתי ג'מה מהלללה. ג'מה הוא אחד מעוזרי המאמנים שלנו, והוא גם היה אחד מהמאמנים הראשונים כאשר הגעתי לטורונטו. הוא בהחלט ממש מכיר אותי מליגת הקיץ, וביליתי הרבה זמן באימונים שהוא ממש צמוד אלי. כאשר הוא ניגש כדי לתת לי חיבוק, ובחיי … רק שמעתי אל קולו. כאילו, הוא הרגיע אותי. אבל אז בדיוק שמעתי את הסדק הפצפון הזה בקולו – וזה היה זה. לאחר מכן, זה היה חיבוק.

זה היה מפלי מים לאחר מכן. התחלתי להישבר בבכי … כל הזיכרונות ששמרתי בפנים במהלך הימים האחרונים הללו, הם עלו בחזרה למעלה.

ג'מה ואני לקחנו הליכה קצרה במורד המסדרון, דיברנו על העתיד שלי, דיברנו על כך שזה בסדר להרגיש את הרגשות הללו, דיברנו על כל השינויים בחיים שיכולים להיות ברכה במסווה.

ואז נתקלנו בקייל, ואם אני אהיה כנה … בכיתי עוד קצת. קייל, יחד עם דמאר, הוא היה שחקן ותיק אמיתי, ככה שיש היסטוריה. ואז ראיתי אותו, הוא פשוט חיבק אותי – נותן לי להוציא את הרגשות הללו החוצה. ואז הוא נתן לי פיסת חוכמה אחרונה של קייל.

הוא אמר, "אתה תהיה חלק מההיסטוריה הזו".

לעזאזל.

ואז נתקלתי בפרד.

4. למעשה, למען האמת, אני צריך לתת לפרד חלק משלו.

אז כאשר נתקלתי בפרד, כבר עברה דקה מאז שכל הדמעות הללו יורדות ממני. אבל אם אי פעם בכיתם ככה, אתם יודעים:: אפילו לאחר שכל הדבר הזה מתייבש … אתם עדיין לא תצליחו לעבוד על אף אחד.

ופרד כמובן שלא מפספס שום דבר.

הדבר הראשון שהוא אומר כאשר הוא רואה אותי, זה ככה, "אוי, בחיי. בכית?"

ואני פחות או יותר רק מהנהן בראשי, וצוחק, ואז פרד צוחק.

והוא ככה, "זה בסדר, אחי. גם הקשוחים בוכים. זה בסדר, אחי".

הרגע הזה עם פרד, זה מאוד משמעותי. הוא חברי הטוב ביותר. אבל מעבר לזה, אני מרגיש כאילו הוא היה הכוח המניע הזה מעבר למה שהתבגרתי כשחקן … וההפך. זאת פשוט הדרך שזה תמיד היה איתנו. דחפנו אחד את השני. כשחקנים תחרותיים, זה בטוח – זה הרעב הזה של בחירת סיבוב שני ו/או מישהו שלא נבחר בדראפט בכלל. המנטליות של האנדרדוג. אני מתכוון, היינו חייבים להפסיק לשחק אחד-על-אחד נגד השני, היה צריך לאסור על זה, בגלל שזה היה נהפך להיות מאוד תחרותי, כל הקטנות שהיינו מכניסים. אבל זה תמיד היה חברות שהייתה במקום הראשון איתנו.

פרד איתי מהיום הראשון.

וזה קשה מאוד, הרעיון שלא אהיה יותר חבר לקבוצה עם הבחור הזה.

No photo description available.

5. אני תמיד צריך לתת תזכורת מיוחדת עבור דמאר.

כדאי שהמורשת של דמאר בראפטורס לא תיפול בין הכסאות בדשדוש הזה, רק בגלל שהוא בסן אנטוניו כבר במשך כמה שנים. אני אפילו לא מסוגל להתחיל לכתוב משהו לגבי איזו דמות חשובה הוא היה – וכמה חשוב הוא היה חשוב עבורי באופן אישי.

תחילה, דמאר היה אחד מהאלילים שלי כאשר גדלתי. כאילו, אם הייתם ילדים בדרום קליפורניה באותו הזמן, כפי שאני הייתי. המשחק של דמאר לפני ה-NBA בקומפטון ואז ב-USC, זה לחלוטין אגדה. זה היה כאילו יש שם את הסולם הזה. יש לכם את קובי בפסגת עולם הכדורסל, ואז יש לכם את דמאר שעושה את שלו בתיכון ובקולג', עם קובי שאליו הוא מסתכל. ואז יש לכם את כולנו, אני וחברה שלי – ולנו היה את דמאר. כל ילד בשכונה שלנו רצה ללמוד להטביע כמו בסרטוני הלהיטים של דמאר ביוטיוב, ואז ללכת ל-USC בדיוק כמו דמאר וניק יאנג ושאר החברה האלה.

ואז הגעתי לליגה, הגעתי לראפטורס, וזה כאילו – אתם רציניים?????

עכשיו פתאום אני חבר לקבוצה שלו.

וברור שאני מנסה לשחק אותה רגוע. אני לא טיפש. אבל בפנים, אני נשבע, היינו מתאמנים ואני ככה חושב, כאילו, היי – זה דמאר דרוזן. זה האיש בעצמו. דמאר, אני אוהב אותך, אחי! ניסיתי להיות כמוך! או ממש ככה לאחר משחק האימון, הייתי מחייג לחברים שלי מהבית, ומספר להם את הכל, אתם מבינים, אתם לא תאמינו לי, אבל בדיוק שמרתי על דמאר אחד-על-אחד! כן בדיוק – הוא קרע אותי במשך כל המשחק, אבל אני עדיין הצלחתי לעבור אותו ולקלוע זריקה בפרצוף שלו, אני לא משקר! זה היה ממש מצחיק.

ואתם יודעים איך אומרים "לעולם לא תפגוש את האלילים שלך"? עם דמאר זה מעולם לא היה יכול להיות רחוק יותר מהאמת. הוא לא רק שהיה שחקן וותיק שטוב אלי – הוא היה אח גדול (ועדיין כזה).

אני זוכר את שנת הרוקי שלי, ממש בדיוק כאשר התחלת להרגיש שאני שם את רגלי בליגה כשחקן NBA, מקבל מעט מהמומנטום הראשון, הקבוצה שלחה אותי למטה לדי-ליג. ותחילה כל כך כעסתי, בחיי, הייתי עצבני!! הייתי ככה, אני לא שחקן די-ליג!! איך הם עושים את זה לי??!?

בהסתכלות לאחור, זאת הייתה נקודת המפנה. היה לי חשיבה ממש לא נכונה לגבי זה שנשלחתי למטה … ובקלות יכולתי להישאר ככה, ולשמור על אנרגיה רעה. הקריירה שלי הייתה אז הרבה יותר גרועה.

אבל באותו הרגע, דמאר הציל אותי. לפני שעזבתי את הקבוצה, הוא לקח אותי הצידה לשיחה קצרה.

זאת הייתה לחלוטין החוכמה האופיינית לדמאר: פשוטה, ועדיין לחלוטין עמוקה.

הוא היה ככה, "אם אתה לא שייך לשם, נורם – פשוט תוכיח את זה".

כמו שאמרתי, פשוט. אבל זה היה כל מה שהייתי צריך. הבנתי לחלוטין את הנקודה שדמאר ניסה להעביר.

סיימתי שאני משחק מספר כולל של שמונה משחקים בדי-ליג.

ממוצע של כמעט 25 נקודות – ומעולם לא הסתכלתי לאחור.

6. אני נרגש לגבי מה שהולך בפורטלנד.

אני רק רוצה להבהיר את זה, ממש מהר, בהתחלה.

זה מאמר עבור האנשים שלי בטורונטו, בעיקר – אבל לפני שאני ממשיך, אני מרגיש כי עלי לומר איזו מילה לדקה אחת עבור האנשים החדשים שלי בפורטלנד.

אוהדי הבלייזרס, אם אתם קוראים את זה, אני בפנים.

אני חושב שזה מקום נהדר עבורי עם הקבוצה הזו.

אני אוהב שאנחנו הולכים על זה – ואני אוהב שהקבוצה הלכה והביאה אותי בגלל שאנחנו הולכים על זה.

תודה על מה שכבר הייתה קבלת פנים חמה.

בואו נלך לעבוד.

7. ישנם כל כך הרבה זיכרונות שאני לוקח איתי.

אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל, ותנסו לעקוב אחריהם – ויותר חשוב, אני לא יודע בכלל איפה לסיים. אני מרגיש שאולי נהיה פה כל היום עם אני עובר על כל הזכרונות שלי בראפטורס.

לעכשיו, אחרי הכל, מה לגבי שנים חביבים עלי משנת הרוקי שלי: אחד על הפרקט והשני מחוץ לפרקט, בסדר?

אז ככה, הראשון: אנחנו משחקים מול המג'יק, ואני מקבל זמן משחק משמעותי – אשר בתקופה ההיא היה דבר די גדול עבורי. העבודה שלי הייתה ללכת לשם ולשמור על ויקטור אולדיפו.

לא יותר מדי, בחיי.

ויק קלע עלי כמה סלים, ממש קלע כמה סלים.

ולעולם לא אשכח איך, מיד לאחר שהמשחק הסתיים, טי-רוס ופאט פשוט הסתלבטו עלי איך נתתי לויק לרוץ ככה בפראות.

"עבודה נהדרת, נורם!!"

"בהחלט דרך לשמור עליו, נורם!!"

"בחיי … נורם … באמת שהצלחת להאט אותו…."

בלי הפסקה, במשך כל הזמן שאנחנו בחדר ההלבשה.

וזה היה אחד מאותם הרגעים שזה היה פחות או יותר כאילו, כן, הם צוחקים עלי. אבל מצד שני, אני חושב שזאת הייתה הדרך שלהם לסמן לי, אתם יודעים, אתה חלק מהקבוצה הזו.

כאילו – הם יצחקו עליכם רק אם תהיו איתם, אתם מבינים למה אני מתכוון?

8. ולעולם לא אשכח את הפעם ההיא שהאחים הגדולים לקחו אותו לקניות….

זה אני, דילון רייט, זה דמאר, זה קייל. אנחנו בחוץ בבוסטון, וארבעתנו נמצאים בקניון. בסופו של דבר סיימנו באחת מחנויות הכלבו החמודות האלו, אני חושב אולי Saks Fifth Avenue או Nordstorm? ודמאר וקייל מסתובבים אלי ואל דילון – ממש ככה בקטנה, כאילו זה כלום – והם ככה, "קחו את מה שאתם רוצים".

דבר ראשון, אתם צריכים להבין משהו. דילון, הוא רוקי … אבל למעשה אחיו הגדול היה בליגה. לדי-רייט היה כסף. אז הוא היה מעוצב כבר במשך שנים. מצד שני, אני?? אני רוקי של הרוקי. אני רק ילד בחוזה של סיבוב שני. כל מה שלבשתי במשך כל העונה היו החליפות האלו שקיבלנו מהקבוצה, או הציוד הישן שלי מ-UCLA. אולי איזה ליוויס.

אז כאשר הוותיקים האלו אומרים לי, "קח את מה שאתה רוצה", ואני מביט בתגי המחיר האלו וזה ככה 1,500 דולר עבור זוג נעליים, אני ככה – סליחה, מה?? בחיי, לא היה לי שום מושג מה "קח את מה שאתה רוצה" אומר. כלום. כאילו אני ממש נבוך אפילו לומר משהו, אבל בפנים אני חושב, בסדר, אז אתם נותנים לי פה איזה גבול, או … ולחלוטין אני יותר מדי פוחד לבחור במשהו, כי הסיוט הכי גדול שלי הוא שקייל או דמאר יגידו לי שזה יותר מדי יקר … וזה פשוט מצחיק, בגלל שאם תספרו למישהו איך שני האול-סטארים האלה ב-NBA מנסים לקחת אתכם למסע קניות, זה כמו פנטזיה. אבל עבורי, לא, אני הייתי לחוץ. הרגשתי כאילו אמא שלי הייתה לצידי ובחרנו בגדים לבית הספר.

לבסוף החלטתי כי המהלך הנכון הוא לבחור רק בתלבושת אחת – משהו פשוט. שום דבר יקר מדי.

מצאתי אחת שאהבתי, ואני מביא את זה לחברה האחרים.

שתיקה ארוכה.

"לעזאזל, נורם", דמאר אומר לי. "זה כל מה שאתה לוקח?"

9. ועדיין אף זיכרון לא יכול להתעלות על ריצת האליפות.

אני כמעט מרגיש כי החלק של עונת האליפות צריך להיות החלק הקצר של זה, בדרך מוזרה, רק בגלל שכולכם מכירים את הסיפור הזה די טוב. בנוסף אני כנראה אספר את הסיפורים על העונה הזו כל עוד אני בחיים.

מספר זכרונות אקראיים עולים לי בראש לגבי זה.

הראשון הוא הטרייד על קוואי. זה היה זמן מטורף, אמיתי. הדבר שיותר מכל נצרב איתי שקיבלנו את קוואי הוא כיצד, הצורה שבה זה התפרסם תחילה, זה היה טורונטו מקבלים את קוואי בתמורה ל"דמאר + שחקן צעיר". בינתיים, אף אחד מאיתנו לא ידע מי זה ה"שחקן הצעיר"! אז עד שלקח להם לפתור את כל זה, אני לא זוכר כמה זמן זה לקח, אני לחלוטין חסר מושג לגבי אם אני מועבר בטרייד … הטלפון שלי מתפוצץ מאנשים שרוצים לדעת אם אני עובר בטרייד … ואולי העניין המצחיק לגבי זה הוא שיש לנו את הקבוצה שלנו של הצעירים בראפטורס בצ'אט קבוצתי, ואנחנו משתגעים לגבי זה, שואלים אחד את השני אם מישהו יודע מי מאיתנו עובר בטרייד. 

בסופו של דבר היה זה יעקוב, וכולנו שנאנו לראות את זה, בגלל שזה היה אחד מהחברה שהיה בקבוצת הגיל שלנו ומי שרצינו ביחד איתו לבנות את הדבר הזה לאורך זמן. וכמובן כי האבידה של דמאר הייתה הרסנית. אבל באותו הזמן הבנו ששחקן כמו קוואי לא מגיע בזול, ושמדובר בעסקים (קוואי חבר לקבוצה נהדר, דרך אגב, ואני לא סתם אומר זאת בגלל שזכינו בתואר. האמינו לי – הם לא מביאים חברים רעים לקבוצה בסן דייגו).

ואז הזיכרון השני שלי שאותו אני הולך לחלוק, וזה אפילו לא סיפור.

זה פשוט אני ופרד, על המטוס בחזרה מקליפורניה לטורונטו, טיסה פרטית עם הגביע של לארי אובריין … ושנינו פשוט מביטים אחד בשני כמו ילדים בחנות צעצועים. זה כאילו, בסדר – אז מה אנחנו בכלל עושים עם הדבר הזה??? אנחנו מנסים לחשוב ולהעלות דברים מגניבים שאנחנו יכולים לעשות עם הגביע של לארי אובריין בגובה של 30,000 רגל באוויר. הלוואי ויכולתי לומר שהיו לנו כמה רעיונות גאוניים, אבל אנחנו בעיקר רק לקחנו תמונות אחד של השני שכל אחד מאיתנו עושה שטויות. פוסטים מטופשים ומה לא. כמו אחת התמונות, אתם יודעים, זאת שאני ישן עם הגביע במטוס? אנשים תמיד אומרים לי שזאת תמונה נוגעת ללב. זה פשוט היה אני ופרד שסתם עושים שטויות.

אני חושב שהוא היה ככה, "נורם – תתנהג כאילו אתה ישן עם זה".

זאת הייתה עונה מיוחדת, בחיי.

10. אני לא יכול לעזוב מבלי לומר מספר תודות.

אני רוצה להודות לכל אחד בארגון הראפטורס עם שש שנים מדהימות – לכולם מהבעלים, למסאיי, לדווין וניק, ועד לכל אנשי הצוות. אני גם רוצה להודות במיוחד לג'ניפר טיילור, אמנדה ג'ואקים, קורטני צ'רלס ופטריק מוטומבו, עבור כל מה שהם עשו עבורי. אני יודע שזכיתי בלוטו של ה-NBA, שסיימתי אצלכם.

אני רוצה להודות לאנשים בטורונטו – ולאנשי קנדה בכללץ מעריך את הכבוד, מעריך את התמיכה. מלא הערכה שכולכם הבנתם את המאבק.

אני רוצה להודות לדרייק, עבור מה שקיוויתם שהוא יהיה ואף יותר. בחור טוב, מאוד מעורב, באמת מבין את זה. בנוסף – אל תנסו אפילו להתגמש איתי, תדברו על זה שהייתם מעריצים מאז So Far Gone או Thank Me Later או כל דבר אחר מהתקופה הזו. אני הייתי במסע לחיות-או-למות מאז Degrassi, בחור.

ואז אחרון חביב, אנ רוצה להודות לאוהדי הראפטורס בכל מקום. The North, Raptors Nation, Jurassic Park – תבחרו איזה שם שתרצו.

פשוט תקראו להם הכי טובים בעולם.

11. אני ממשיך לחשוב על מה שקייל אמר.

“אתה תמיד תהיה חלק מההיסטוריה הזאת".

בחיי … בהחלט המילים הללו מאוד משמעותיות עבורי, במיוחד בהתחשב ממי הן מגיעות – כנראה שחקן הראפטורס הכי גדול בכל הזמנים.

אבל אולי אני יכול לסיים את המאמר הזה שכך שאני מסביר מעט יותר על משמעותן.

זה מצחיק … אתם שומעים הרבה איך יחסי חברות ומה לא הופכים להיות מסובכים כאשר אתם מצליחים להגיע לליגה. מה שאתם לא שומעים הרבה, אחרי הכל, זה על המחיר הנפשי שזה יכול לקחת. ואני לחלוטין עברתי את זה. במובנים רבים, כאשר עשיתי את הקפיצה מהקולג' ל-NBA. 

התמודדתי עם מה שאני חושב שהרבה אנשים מתמודדים עם מעברים: הסיום של מספר דברים. הגילוי שיש אנשים שאולי חשבתם שהם יהיו אתכם לחלק הבא של המסע שלכם … ולמעשה מתברר שזה לא הולך להיות המקרה.

הדברים האלה כואבים, בחיי. כואב לאבד את האנשים שלכם.

ולי כאב ממשהו כמו זה כאשר עברתי את התהליך המקדים לדראפט.

מה שמטורף, אחרי הכל, הוא שמאותו הרגע שדרכתי בטורונטו?? זה כאילו שזה פשוט שינה את כל המסלול שלי בדרך מסוימת.

זה היה כאילו שמאותו הרגע שבו נכנסתי הענן הזה הפסיק להיות תלוי מעלי.

אני זוכר את זה כל כך בצלילות. הגעתי לאימון בבוקר שלמחרת, והראפטורס שחו שירותי הסעות כדי לאסוף אותי מהמלון. ולעולם לא אשכח שישבתי שם במושב האחורי כאשר נסענו למרכז העיר … וסובבתי את הצוואר שלי מחוץ לחלון כדי לראות איפה אני … ופשוט הייתי לחלוטין בתדהמה. זה היה לילה אביבי נהדר. היינו במייפל ליף סקוור. ויצאתי החוצה, והסתכלתי סביב – והיה משהו לגבי כל זה, בחיי. כל המסכים הגדולים האלו, האורות הענקיים, הזוהר של הלילה בכל דבר. ההילה ההיא, אתם מבינים למה אני מתכוון?? זה באמת משך אותי. וזה היה שמונה שעות לפני אימון הקדם דראפט שלי – עדיין אפילו לא נגעתי בכדורסל עבור הראפטורס. אבל אני אומר לכם, אמיתי: כבר ידעתי. ברגע שיצאתי החוצה מהמכונית, ידעתי. פשוט הייתה לי את ההרגשה.

שוחחתי בפייסטיים עם אחד מחברי בבית, קווין, וסיפרתי לו – הייתי ככה, "זה מדהים, התחושה שאני מקבל כאן. זה מדהים. זאת העיר שבה אני צריך לשחק".

טורונטו פשוט הייתה המקום שבו אני אמור להיות.

לפוסט הזה יש 6 תגובות

  1. תודה על התרגום סמיילי, נורמן נשמע כמו בחור צעיר עם מוסר עבודה גבוה שהגיע בול לקבוצה שמתאימה למידותיו. כנראה שהקארמה שלו ממש טובה כי בנוסף לאליפות הוא הוטרד לפורטלנד ולא לאיזה קבוצת טנקינג מעפנה בעיר מעפנה. מעציב קצת היחס שדרוזן זוכה מאוהדי הספרס בדומה ליחס של קמבה בבוסטון פול גורג באוקייסי, אלה שחקנים אדירים שבאו משנים במערכת מסוימת שהייתה תפורה למידותיהם ועכשיו צריכים להסתגל מחדש למערכת חדשה עם פחות ריספקט. אני מעריך שרק אליפות זה לא מתכון טוב להצלחה אינסטנט, לא כולם דוראנט דיוויס או קוואי שהגיעו לקבוצה שהייתה אלופה או במרחק פסיעה מאליפות(הלייקרס אמנם לא עשו פלייאוף קודם אבל יש להם שחקן אחד המלך שמו אז זה חצי אליפות). בכל אופן בהצלחה לנורמן

  2. נורמן פאול צריך להפסיק לחשוב על טורונטו ולהבין שהוא נמצא עתה בסיטואציה יותר טובה. ב-NBA אתה לא חושב על העבר ולא בוכה עליו. טריידים זה חלק מהחיים. תרגום טוב מאד, כרגיל

כתיבת תגובה

סגירת תפריט