לפני 50 שנה:

בתיכונים של אינדיאנה עדיף המוות מהפסד

אליפות התיכונים של אינדיאנה

קינימאן, אינדיאנה, 1985

קינימאן, מדינת אינדיאנה, 24 לדצמבר , 1963. זוג סטודנטים צעירים, אשתי רינהל'ה ז"ל ואני, התארחנו בביתו של דניס בירדסונג, ראש העיירה הקטנטונת המונה 1,890 תושבים, במסגרת "אירוח סטודנטים זרים לחג המולד". בירדסונג הזמין צמד סטודנטים לבלות עם משפחתו את החג ואנחנו קיבלנו את הכבוד. אז הנה, אנחנו באיזה חור כפרי במדינת אינדיאנה, מחכים לארוחת החג שתוגש עד מעט לשולחן. עד אז המשפחה האדוקה מבקשת עוד ועוד סיפורים על ארץ הקודש, נצרת, ובית לחם.

"מה? באמת? הייתם בבית לחם, מקום היוולדו של יישו הקדוש?"

"מה? באמת? אתם נישאתם וגרתם בקרית טבעון, 20 ק"מ מנצרת היכן שיישו גדל? והתרחצתם ב-'ים הגליל' ("SEA OF GALILEE" – הכנרת) היכן שיישו נתן לחם לעניים וצעד על המים?"

רק שנספר כמה שיותר.

מארובות בתי העץ של המקום הרדום והציורי הזה מיתמר עשן. אני מסתכל דרך החלון. כמה פרות רועות באחו, ומסביבן רק שלג ואלפי דונמים של שדות שיהיו מכוסים חיטה ותירס בסוף האביב, אך עתה הם נראים כאוקיאנוס עטוף שלג לבן. פה ושם מבצבצת חווה. חוץ מזה מאומה.

23:45 בלילה. שקט מוחלט. אני מתהפך במיטה, מתקשה להירדם. מיטה זרה, מקום מוזר בחור בערבות אינדיאנה. פתאום רעש של מכונית נעצרת, ועוד אחת. אני מביט מהחלון ורואה נערים עם תיקי "נייקי" על כתפיהם יוצאים מהמכוניות ונבלעים בחופזה בבית הספר המקומי, בשכנות לביתה של משפחת בירדסונג.

אני מחליט לבדוק  מה קורה שם בקינימאן, בליל חג המולד בחצות הלילה, כי ברור לי שהנערים ספורטאים הם. אני מתלבש, נועל מגפיים ויוצא אל הכפור. השוער הזקן מבחין בטיפוס הזר ומתעניין מה אני מחפש. באנגלית די רצוצה אני מסביר שבאתי מארץ הקודש ושואל מה הולך כאן באמצע הלילה. הוא צוחק: "הנערים משחקים "בול" באולם. רד למטה ותראה". "בול" באינדיאנה זה לא בייסבול ובוודאי לא פוטבול. יש לו רק משמעות אחת. בסקטבול.

כשאני כבר במדרגות אני שומע הקפצות כדור על רצפת עץ, צליל משרוקית וצעקות. אני נכנס פנימה ומקבל את שוק חיי. אני משפשף את עיני. ביציע, אחרי חצות, קבוצה של הורים יושבת ביציע ומסביבה כמה אוהדים, ולמטה, על המשטח, 18 נערים רצים, מזיעים. המאמן ג'ק רייזרברד, טיפוס אנרגטי ושמנמן, לא מפסיק לצעוק, "ברני, ברני, כמה פעמים אני צריך להגיד לך לא להוריד את הראש בקפיצה לריבאונד"? "לחץ, לחץ, אל תוותרו. חשבו רק על מנספילד". ניגשתי לעוזר המאמן, הצגתי את עצמי כעיתונאי מישראל ושאלתי מה השיגעון הזה. "מחרתיים המשחק נגד התיכון של מנספילד, היריבה העיקרית שלנו", הוא אומר, "הם בוודאי עושים עכשיו אותו הדבר. אסור לתת להם יתרון".

בבוקר זועקת הכותרת הראשית של העיתון המקומי בקינימאן (וכל הסביבה): "הכו את המנספילדים הארורים". עורך העיתון דן בכובד ראש בבעייתם של ריצ'רד ברוק, סטנלי נויג'ין, וגלן טימברלין, שלושת כוכבי הקבוצה הסובלים מעייפות רבה בגלל הצורך להשכים כל יום בארבע בבוקר. הם חייבים לחלוב את הפרות לפני שיילכו לבית הספר.

העורך מציע במאמרו לד"ר איטון, מנהל בית הספר, לשנות את מערכת שעות הלימוד כך, שהשלושה יספיקו לחטוף תנומה לפני אימון אחר הצהריים. רק אחר כך הוא עובר לפרשנות על נושאים "קצת פחות חשובים" כמו ההסכם שחתם הנשיא ג'ון קנדי עם הרוסים ליצוא מיליון טון חיטה, רובה ממדינת אינדיאנה.

קינימאן, 1985. הביקור בקינימאן בחג המולד (תמיד ב-25 לדצמבר) היה למסורת שבמשך שנים ניסיתי לשמר, תחילה באוהיו, אחר כך בפנסילבניה ועכשיו בלונג-איילנד. בירדסונג כבר מזמן לא ראש העיירה. הוא הפסיד את המשרה  ב-1976, אחרי שקינימאן נוצחה בפעם השנייה ברציפות באליפות בתי הספר של האזור. איש לא טוען שזאת הסיבה להפסדו, אך הם, המקומיים, אומרים ש"המבין יבין". המתחרה שלו, ג'ק קרידמור, הבטיח במצע הבחירות חזרה לאליפות ולימים הגדולים. הוא קרא  לפטר את מנהל בית הספר ואת המאמן ולהחתים במקומו מאמן חדש שיביא אליפות בכל מחיר.

קרידמור ניצח ובירדסונג הלך הביתה. ההפסדים הרצופים למנספילד היו קשים מדי בשביל  הבוחרים. זה לא רק כדורסל; זו פגיעה בכבוד העצמי ובגאווה של אנשי קינימאן כולם.

בתיכון של קינימאן רשומים השנה 153 תלמידים הבאים מכל החוות בסביבה, עד 15 מייל מבית-הספר. השנה רק 66 מהם בנים. 2,589 המושבים באולם בית הספר מלאים לחלוטין זה שנים. שניים משחקני החמישייה באים מפוססוויל, ריכוז של 45 תושבים כמה קילומטרים מקינימאן. כל תושבי פוססוויל, כמו שאר העיירות והחוות בסביבה, באים לכל משחק.

המרשלינגים – גמלאים שעזבו את קינימאן לפני שבע שנים – באים ברציפות לכל משחק  מאינדיאנפוליס, "רק" 260 מייל מהעיירה. בסערה של השנה שעברה, שבסופה התרומם השלג לגובה של שלושה מטרים, הייתה כל המדינה קפואה ומכוסה שלג. המפעלים ובתי הספר הושבתו, חתונות נדחו ולא התקיימה אף לוויה. מאומה לא זז פרט לדבר אחד, כדורסל. אותו אי אפשר לדחות או לבטל.

ב-1984 דיווחה קליפורניה על שיא מדינה במספר צופי משחקי הכדורסל בבתי הספר התיכוניים שלה – 220 אלף. באינדיאנה, מדינה עם שליש ממספר בתי ספר ו-18 מיליון תושבים פחות, חזו באותה השנה במשחקים כמיליון צופים. אחד מהם היה ג'רלד ווטס, בן 89. ווטס לא החמיץ משחק ביתי מאז 1921, השנה שבה התחילו לשחק כדורסל בקינימאן. את גילו הוא לא מחשב על פי השנים, אלא על פי העונות. מתי פרצה מלחמת העולם השנייה? יום אחרי שג'ון שונארי קלע בשנייה האחרונה את סל הניצחון נגד "מונרו". מתי מתה אשתו היקרה, קלרה בי, אחרי 51 שנות נישואים? בשבוע שבו פולנסקי החטיא את הזריקה. אתם לא יודעים איזו זריקה? היכנסו לבארים השונים במחוז ותשאלו. כל חצי שתוי יוכל לספר לכם על אותו יום מר ונמהר ב-1949. לקינימאן הייתה אז החמישייה המהירה ביותר: מאחור שיחקו פולנסקי (1.73 מטרים) ודווייט (1.76), הפורוורדים היו לינקולן (1.81) וברדפורד (1.83) ורק הסנטר, איירס, עבר את המטר תשעים (1.92). כולם היו בניהם של מגדלי חיטה חוץ מפולנסקי, שאביו, מהגר פולני, התעקש לגדל דווקא  סויה. בתיכון קראו לו "סויה", אף פעם לא סטיב. המאמן כריסטופר פולארד עלה על פולנסקי ולא ירד ממנו שלוש שנים תמימות עד שהיה לאשף הכדור. פולארד, אגב, מאמן טיפוסי באינדיאנה, התגרש פעמיים – הרבה מכיוון שנשותיו לא ידעו כנראה מה זו "שמירה אישית לוחצת".

קינימאן ניצחה באותה שנה באליפות הליגה המקומית, באליפות המחוז ולבסוף באליפות הקאונטי (חבל ארץ). כל מה שהייתה צריכה עתה זה ניצחון על ג'ספר הגדולה כדי להעפיל לגמר אליפות המדינה באינדיאנפוליס. העיירה הייתה בשיגעון מוחלט. אם ינצחו את ג'ספר… ישחקו באינדינאפוליס על אליפות המדינה… קינימאן הקטנה במטרופולין הענק… האפשר לתאר כבוד גדול מזה?

כדי להמחיש זאת, תארו לעצמכם שאתם מכפר נחום, והפועל כפר נחום – אם יש דבר כזה – יוצאת לחיפה למשחק נגד מכבי, ואם היא מנצחת היא עולה לשחק בגמר גביע המדינה ברמת גן. משהו באותו סדר גודל, ואין כאן כל הגזמה.

הבתים, האורוות והעצים לצדי השבילים קושטו בדגלים, ובכניסה לעיירה הוצב שלט ענק השמור בבית הספר עד היום: "קינימאן – בירת הכדורסל של העולם".

הקבוצה יצאה למסע ממושך כדי לשחק משחק נגד אחד מבתי הספר התיכוניים הטובים והגדולים במדינה, בית הספר ג'ספר המפואר והמיוחצן. אף שחקן מקינימאן לא ביקר מימיו בעיר הגדולה. האמהות גיהצו לבניהן את החולצות היפות ביותר, ולמי שלא היה מקטורן או עניבה, דאגה לו הכנסייה של העיירה בהתרמה כללית. תושבי קינימאן רצו שבניהם יופיעו בעיר הגדולה לבושים כמו שמתלבשים בעולם הגדול ושלא יעשו בושות חס וחלילה. מחצית העיירה הגיעה לאינדיאנפוליס למשחק נגד ג'ספר. היה זה המאורע הגדול ביותר בתולדות העיירה הקטנה. בחצי הגמר השני שיחקה" מדיסון" נגד "לפאייט".

זהו הסיפור ששמעתי עשרות פעמים בקינימאן: בתדריך שלפני המשחק הורה המאמן פולארד לשחקניו להשהות את הכדור כל המשחק. בימים ההם לא היה שעון 30 שניות, והקבוצה הייתה יכולה להחזיק בכדור אפילו 40 דקות. במחצית הראשונה עבדה התכנית. ג'ספר הובילה בסיומה רק 12:16 והמאמן שלה, ליאו או'ניל, החל להיראות עצבני ואובד עצות.

בכל הקאונטי הצטופפו אנשים סביב מקלטי הטלוויזיה בבארים שבהם היה אפשר לראות את המשחק, כי הימים היו ימי החלוץ של הטלוויזיה, כשאולי למשפחה אחת ממאה היה "טי.וי".

 שש דקות לסיום וג'ספר מובילה 20:23. הכדור בידי קינימאן. פולנסקי מחזיק אותו שתי דקות תמימות בלי לזוז. פולארד צורח: "אל תעשה מאומה", ופתאום הוא צועק "זרוק!" פולנסקי מתרומם משבעה מטרים והכדור צולל פנימה, ארבע דקות לסיום. 22:23! ג'ספר מוציאה כדור. היגרדין מוסר כדור לג'לי, מתחת לסל. שריקה. צעדים לג'לי!!! הכדור חוזר לקינימאן.

 ההפתעה הגדולה בהיסטוריה של כדורסל התיכוניים באינדיאנה עומדת להתחולל. פסק זמן. פולארד מצווה: "מחזיקים בכדור עד לשנייה האחרונה, ואז פולנסקי קולע. פולנסקי, אני לא אומר 'זורק', אני אומר 'קולע'. ברור?" שחקני ג'ספר נראים  נבוכים. המאמן שלהם צועק: "לשמור חזק, אבל בלי עבירות".

הכדור אצל פולנסקי. השעון מתקתק. דקה וחצי לסיום…50 שניות… איש לא לוחץ אותו. הוא עומד עם הכדור עשרה מטרים מהסל. 30 שניות… האולם כולו על הרגליים. אוהדי קינימאן מכסים את העיניים. לא מסוגלים להסתכל.

12 שניות. פולנסקי עדיין עומד. 7 שניות… הוא מתחיל לכדרר, פעם ועוד פעם. שנייה אחת. הוא מתרומם משמונה מטרים כשברני רולי, הגבוה ממנו ב-25 ס"מ, מנסה לחסום אותו. הכדור פוגע בחישוק, מקפץ, מקפץ, ולרגע כאילו נעצר על הטבעת. האם ייפול פנימה ויגרום לסנסציה הגדולה ביותר בתולדות כדורסל התיכונים באינדיאנה?

 לא. הכדור ממאן להיכנס.

שריקת סיום. ג'ספר היא שוב אלופת הקאונטי, וצעדה הבא הוא אליפות אינדיאנה (שבו זכתה כשגברה שבוע אחר כך במשחק הגמר על מדיסון 62-63). אנשי קינימאן המאוכזבים מתארגנים למסע הממושך הביתה, חזרה לדגלים, לחיטה ולפרות. מקצתם הטביעו בערב את יגונם בבר "פולנסקי פלייס" בבלומינגדייל השכנה, שהשלט, "אנחנו לא קרובי משפחה של פולנסקי שהחטיא את הזריקה", מתנוסס בכניסה אליו עד היום.

 **********

קבוצת התיכון הטובה ביותר שהעמידה אינדיאנה מאז ומעולם הייתה "קריספוס אטאק" מאינדיאנפוליס. שיחקה בה חמישייה שחורה שהורכבה מסדריק מיצ'ל, ווילי מריווטר, ויליאם המפטון ודייל סקוט, ומאחור להטט נער צנום ושמו אוסקר רוברטסון, שהיה בתוך כמה שנים לאחד הכדורסלנים המושלמים בכל הזמנים. ארבעה משחקני החמישייה הזאת היו ברבות הימים לכוכבים במכללות ואחר כך ב-NBA. הם גדלו וכיכבו בתקופה שבה תורות גזעניות עוד היו קונצנסוס באינדיאנה. עד לפני כמה שנים עוד יכולת למצוא באינדיאנה שלטים כגון, "ניגר, לטובתך, אל תיתן לשמש לשקוע כשאתה עדיין בעיירה". אבל כשקריספוס אטאק זכתה ב-1955 באליפות בתי הספר של אינדיאנה השתוללה המדינה כולה, שחור כלבן. זקני קינימאן מספרים שהקסמים שעשה רוברטסון על המגרש היו מדהימים עד כדי כך, שיושבי הבארים הסכימו ביניהם כי אם "ניגר" כמוהו היה גדל בקינימאן, ייתכן שאפילו היו נותנים לו לשחק בקבוצתם.

אוסקר רוברטסון היה גם השחור הראשון (ואחד הבודדים עד כה) שקיבל ב-1956 את התואר החשוב והיוקרתי באינדיאנה – אפילו יותר ממושל המדינה – "מר כדורסל". אחריו עשו זאת כמה כוכבים לעתיד, ביניהם ריק מאונט, ג'ורג' מקגינס, סטיב קולייר וכמובן לארי בירד.

הסיפור של סטיב אלפורד, עוד אחד מזוכי מר כדורסל וגיבור מקומי, ידוע כאן לכולם: כשנולד ב-1965 שלחו הוריו כרטיסי ברכה לכל מכריהם: "שרון וסם אלפורד שמחים להודיעכם על הולדת סטיב אלפורד, 3.5 ק"ג, 'מיסטר בסקטבול' עתידי של אינדיאנה". עם התינוק הניחו הוריו בעריסה גם כדורסל. בהיותו בן שנה החל סטיב לכדרר. בן ארבע, כבר ידע להקפיץ כדור קטן בין רגליו. לספור הוא למד מקריאת לוח התוצאות של בית הספר "ניוקסל קרייזלר", שבו אביו אימן 30 שנה. ב-1983 התגשמה הנבואה. סטיב אלפורד היה למר כדורסל, ושנה אחר כך כיכב בנבחרת האולימפית האמריקאית בלוס אנג'לס. אלפורד משחק באוניברסיטת אינדיאנה תחת שרביטו של בובי נייט. הממוצע שלו הוא 28.2 נקודות למשחק וקבוצות ה-NBA כבר עומדות בתור.

אין משרת כדורסל שנלחמים עליה כמו על משרת המאמן של קבוצת תיכון באינדיאנה. בשנה שעברה, כשתיכון "לינטון" פיטר את המאמן תומי ג'רמינג אחרי שקבוצתו הפסידה כמה משחקים, בא למשרד בית הספר ג'ון וודן – המאמן האגדי שהוביל את מכללת U.C.L.A לעשר אליפויות מכללות ושהוביל כבר ב-1927 את תיכון "מרטינסוויל" לאליפות המדינה – להרגיע את הרוחות. בנאום הכבוד שנשא וודן בטקס בחירת אלפורד למר כדורסל 1983 הוא אמר: "מאומה, בכלל זה ניצחון באליפויות מכללות, ואני משער שגם באליפות NBA, לא יכול להשתוות לשמחה, לגאווה, ולסיפוק שמרגישים הנערים שלנו המשיגים את תואר האליפות של אינדיאנה. אין בעולם תואר כדורסל דומה לו". אגב, שנה אחרי שוודן עזב את משרת מאמן מרטינסוויל היא שבה ועלתה לגמר התיכונים, הפעם נגד "מונסי". הידועה. דקות ספורות אחרי שמונסי ניצחה הודיע הנרי פורד שבית החרושת שלו תורם 14 מכוניות פורד "רודסטרס" חדשות ל-12 השחקנים ולשני המאמנים של מונסי.

וכך מתעצמות האגדות והסיפורים הרבים במשך הזמן, מקרוסרסביל לדילסבורו, מנוריסטאון לפרגין. פעמיים בשבוע זורמים כולם מהחוות, מהמפעלים ומהבתים אל אולמות שיש בהם יותר מקומות ישיבה מתושבים בעיירה. האוברולים שלהם עדיין מדיפים ריח של זבל מהבקר, והם עושים במגרש המולה שלעומתה איצטדיון "יד אליהו" בגביע אירופה הוא בית קברות. אחרי ניצחון הם חוזרים לרפת שלהם ומלטפים את החזיר. אחרי הפסד – בועטים בו.

באלפודסוויל, כך מספרים, חי אחד, טרוי מרסנרד, חוואי בן 103. זיכרונו מטושטש. הוא ספק עירני, ספק ישן. תאי מוחו התעייפו ורפו. כל זה נכון עד יום שישי בערב. אז מתעורר מרסנרד לחיים. הוא יודע נגד מי משחקים, מתי ואיך בדיוק להגיע למקומו הקבוע מאז ומתמיד, בשורה 8, כיסא 35. בזמן המשחק אי אפשר לעצור אותו. שכניו לשורה, ירצו או לא, ישובו וישמעו את שמות השחקנים שכיכבו באלפודסוויל מ-1920 ועד היום.

לא רחוק משם, בעיירה ג'ספר, חילק ג'ורג' מייפן את הדואר כבר 60 שנה. הדוור הזקן היה שם בתיבת הדואר, מלבד המכתבים, גם הודעות אישיות. אחרי שג'וני ברנרדין קלע 29 נקודות לסל של קבוצת "מדפורד" השאיר מייפן פתק בתא הדואר של משפחת ברנדרין: "ג'וני – לנשיאות ארה"ב". אבל כשריצ'רד גודווין, רכז הקבוצה, איבד כדור בשניות הסיום וגרם להפסד, בישר הפתק בתיבה של הורי השחקן, בפשטות: "ריצ'רד, צר לי לומר זאת, אך פישלת אמש בגדול".

יום אחד, בהיותו בן 88, איבד מייפן את הכרתו. הרופאים קבעו שהוא סובל משיתוק מוחין.  התאונה אירעה למחרת ההפסד של ג'ספר במשחק האחרון בליגה. הקבוצה סיימה את העונה עם 12 ניצחונות ו-14 הפסדים, המאזן הגרוע ביותר של ג'ספר זה שנים. המאמן בוב ריס הבטיח הישגים טובים יותר בעונה הבאה.

מייפן שכב בבית החולים שלושים יום בלא הכרה. לשווא ניסו ילדיו ומכריו לדבר אתו, לקבל תגובה, סימן, תזוזה. שום כלום.

פתאום שבה אליו הכרתו. בתו, שני בניו, נכדים ונינים מיהרו אליו. מייפן התעורר, פקח את עיניו, הביט סביבו ופלט: "אל תאמינו לבובי ריס. הוא לא מה שאנחנו צריכים. חייבים להיפטר ממנו". ואז עצם את עיניו לנצח. 

**********

ב-1986, בדיוק שנה אחרי ביקורי האחרון באינדיאנה, יצא לאקרנים הסרט HOOSIERS עם ג'ין הקמן, המתאר את שיגעון כדורסל התיכונים באינדיאנה, בירת כדורסל התיכוניים של ארה"ב והמקום שבו אפשר לחזות ב"הופס" שאין לו אח ורע על פני כל כדור הארץ. אגב, תפקיד המאמן (הקמן) הוצע תחילה לג'ק ניקולסון, שמשום מה סירב. עד היום הוא מודה שסירובו לשחק בסרט הוא הפאשלה הגדולה בחייו. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי שקרה ב-1954. דומה למקרה של קינימאן, אך הרבה יותר דרמטי, ועם סיום אחר, וכך היה לסרט שהקנה להקמן את פרס האוסקר. מילאן היא עיירה קטנה בדרום מזרח אינדיאנה, עם בית ספר תיכון המונה 161 תלמידים, 75 מהם בנים. כמו בקינימאן,  כל השחקנים הם בני חוואים. מאמנה החדש מרווין הוד הביא עמו את ה-FULL COURT TRAPPING DEFENSE – חידוש דרמטי למשחק בימים ההם.

הוא ידע שרק עם מלחמה מטורפת על כל המגרש יש לקבוצתו הקטנה סיכוי. שחקנה הטוב ביותר היה בובי פלאמפ, שהוא הדמות הכדורסלנית מספר אחת באינדיאנה עד היום, אגדה חיה שיש בה אפילו הילה של קדושה, ואפילו לארי בירד, בן "פרנץ'-ליק" – גם היא עיירה קטנה בשדות התירס של אינדיאנה –  מודה בכך. הוא אמר פעם בכל הרצינות ש"בובי פלאמפ יכול להיות מושל מדינת אינדיאנה בכל עת שירצה". תומאס, אביו של פלאמפ, היה שחקן אגדי בתיכון של מילאן, קוסם ממש עם הכדור, אך הטיפה המרה חיסלה אותו והוא היה לשיכור העיירה. כשפעם הופיע לאימון של מילאן שיכור ומלוכלך עם צעקות שאין לקבוצה או למאמנה מושג איך משחקים, התבייש בו בנו בובי כל כך, שהוא נעלם מהקבוצה. המאמן הוד ידע שבלי פלאמפ אין לו סיכוי. הוא בא לבקתתו של תומאס, טען שהוא חולה, ורק אם יתנזר תומאס מהטיפה המרה לתקופת-מה ויסכים להיות עוזר מאמן עד שיבריא, אולי יסכים בנו בובי לחזור. וכך היה. האב התקלח, התגלח, בא לאימון, ומאותו רגע כאילו נולד מחדש. בעצם, במשחקי מילאן הראשונים (בכלל זה ניצחון על "כריסטוס אטאק" הגדולה עם אוסקר רוברטסון) נעשה האב תומאס בורג חשוב במכונת מילאן עם ראיית המשחק המצוינת שלו. מילאן עלתה לגמר אליפות אינדיאנה כשיריבתה בגמר היא מונס' הגדולה. מילאן הפצפונת שיחקה לאט, השהתה את הכדור, ובשנייה האחרונה התרומם בובי פלאמפ לקליעת ניתור אחרי שאביו העוזר צעק "NOW!!!" היה זה ה"סוויש" המפורסם, אולי, בעולם הכדורסל של אינדיאנה, בכלל זה כל קבוצותיו של בובי נייט ואינדיאנה פייסרס. היה זה סוויש שניצח את מונסי האדירה 30-32, במשחק שהיה לאגדה המסופרת שוב ושוב עד היום.