דן קרטר, אחד משחקני הראגבי הגדולים ביותר, הודיע על פרישה ביום שבת האחרון, ה-20 בפברואר – Smiley

דן קרטר, אחד משחקני הראגבי הגדולים ביותר, הודיע על פרישה ביום שבת האחרון, ה-20 בפברואר – Smiley

מסר לאוהדים שלי

דן קרטר / ראגבי
פברואר 20, 2021

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/posts/dan-carter-rugby-retirement 

לפני שהפכתי למשהו, הייתי אוהד ראגבי.

אני מניח שזה באמת התחיל כאשר הייתי בן חמש, וניו זילנד ארחו במשותף את גביע העולם בראגבי.

זה היה ב-1987, ובזמן שיש לי כל כך הרבה זיכרונות מהגיל הזה שהם מטושטשים, הטורניר ההוא עדיין ברור כשמש בראשי.

האול בלאקס שיחקו את המשחק הראשון בטורניר מול איטליה באוקלנד. וזה היה במהלך המשחק (האול בלאקס ניצחו, באופן טבעי) שג'ון קיראן הבקיע את אחד מהטריים הגדולים ביותר שאי פעם ראיתי. הוא קיבל מסירה לאחר בעיטת הפתיחה, ופתח בריצה במלוא המהירות, רץ לאורך המגרש, חתך דרך כל הנבחרת האיטלקית, התחמק מניסיונות תאקל שבאו אחד אחרי השני, עד שהוא בסופו של דבר צלל לעבר קו הטריי כדי להבקיע. בחיי, המהלך ההוא פשוט הדליק את האש בתוכי – אני עדיין מקבל עקצוצים רק מהמחשבה על זה.

מיד כאשר המשחק ההוא הסתיים, הייתי בחצר הקדמית מנסה לחקות את כל אותם המהלכים שהוא ביצע במהלך ההוא. עכשיו, הייתי ילד קטן, הכדור היה כמעט בגודל שלי, אבל במחשבות שלי הייתי ג'יי קיי. פתחתי בריצת ספרינט במהירות מלאה, מתחמק מניסיונות התאקל, ולבשתי את הגופייה האייקונית כאשר הנחתי את הכדור על הקרקע בשביל הטריי והקהל הדמיוני איבד את העשתונות.

ניו זילנד סיימו כשהם זוכים בטורניר, ואני עדיין מסוגל לזכור את הקגע שבו דיוויד קירק, קפטן הקבוצה, הרים את הגביע באוויר. זה צרב מחשבה אחת במוחי. זה למעשה לא הייתה מחשבה אלא משהו יותר כמו חלום – אחד מטורף באותו הזמן.

רציתי שזה יהיה אני יום אחד.

רציתי להיות אול בלאק. רציתי לייצג את המדינה שלי – אפילו אם זה היה רק עבור גביע אחד.

הייתי מאוד צעיר, אבל באותו הרגע לא היו לי שום ספקות במה שרציתי בחיי. וידעתי שאני אהיה מוכן לעשות כל דבר שצריך – לעשות על הקרבה שיש לעשות – במטרה להשיג זאת.

זה נראה כמו חלום בלתי אפשרי באותו הזמן בגלל שהייתי מעיירה שיש בה בערך 700 אנשים. אבל זה לא ממש הטריד אותי בגלל שכל מה שהניע אותי הייתה התשוקה שלי למשחק ולספורט באופן כללי. כאשר גדלתי, החדר שלי היה מכוסה מהרצפה ועד לתקרה בפוסטרים של הספורטאים אותם הערצתי – שחקני ראגבי, שחקני קריקט, כדורסלנים. אם לא הייתי בחוץ משחק באיזשהו ספורט, הייתי בפנים חולם עליהם.

אבל יותר מהכל, אהבתי ראגבי.

הלכתי לכל משחק שהייתי יכול להשיג אליו כרטיס, התאמנתי באופן קבוע, ובהחלט שרדפתי אחרי השחקנים האהובים עלי לחתימה ו"רק לתמונה אחת". אני בהחלט יודע איך זה מרגיש רק לבקש להיות בסביבה של אותו השחקן שאותו אתם מעריצים, ואולי, רק אולי, לעזור את האומץ כדי לבצע איזושהי אינטראקציה איתם. אני חוויתי את ההרגשה הזו עם כל כך הרבה שחקנים שבהם צפיתי כאשר גדלתי – עם כמה מהם בורכתי מספיק כדי לשחק איתם מאוחר יותר.

וזאת הסיבה מדוע, כאשר אני מתכונן לפרק חדש בחיי, זה פשוט מרגיש נכון לומר משהו עבורכם, האוהדים – בגלל שאתם באמת מה שהפך את המסע הזה לכה מיוחד, ומדוע נשארתי בזה למשך כל כך הרבה זמן כפי שעשיתי.

בחזרה ל-2002, הייתי בן 20 וטרם חתמתי על חוזה מקצועני.

שיחקתי בפרובינציאל ראגבי ועבדתי במספר עבודות מזדמנות מהצד בזמן שגרתי בדירה מטונפת עם חברוה שלמה של חברה שהיו באוניברסיטה שהייתה קרובה. עדיין היו לי שאיפות לשחק באופן מקצועני, אבל בתקופה ההיא הפוקוס המיידי שלי היה להרשות לעצמי את שכר הדירה.

יום אחד, צעדתי במורד האוקספורד טראס בכרייסצ'רץ', ואדם אחד עצר אותי. הוא בירך לשלום, ואז פשוט התחיל לדבר איתי כאילו אנחנו מכירים אחד את השני די טוב. הוא באמת היה בחור מאוד נחמד. שוחחנו על ראגבי, והוא היה מאוד סקרן לגבי הדעות שלי והיה נראה כי הוא מכיר אותי ממש טוב. אז, במשך כל הזמן שדיברנו רק ניסיתי לחשוב היכן בוודאי נפגשנו לפני. אולי הוא מורה לשעבר? האם הבחור הזה הוא חבר של אבא שלי?

סיימנו כאשר אנחנו מדבירם לצד הדרך לפחות למשך 20 דקות (שזאת שיחה די קצרה בדיוני ראגבי). מיד כאשר נפרדנו לשלום והסתובבתי, התחלתי לפשפש במוחי מי הוא יכול להיות – אבל פשוט לא הצלחתי למצוא את שמו.

ואז זה הכה בי בופו של דבר – שהבחור הזה בכלל לא היה מישהו שהכרתי בכלל. הוא פשוט היה מישהו שראה אותי משחק באותו סוף השבוע. אני לא הולך לשקר, חלק ממני חשב – ברמה הבסיסית ביותר שאפשר – בחיי, בסדר, זה היה די מוזר.

בדיוק ביליתי 20 דקות לצד הדרך כאשר אני מדבר עם הולך רגל רנדומלי אשר העמדתי פנים שאני מכיר במטרה להיות מנומס.

אבל אז הבנתי את הצד השני של זה. האדם הזה לקח 20 דקות מהיום שלו כדי להיות נחמד לערוך שיחה איתי בגלל שהוא נהנה לצפות בי משחק במשחק שאותו אני אוהב. והבנתי שזאת הסיבה מדוע ההרגשה הייתה כאילו אנחנו מכירים אחד את השני בגלל התשוקה שחלקנו לאותו הדבר – ראגבי.

זהו ספורט אשר משתרע על כל כך הרבה יבשות ותרבויות, אבל יש קשר מיוחד בין האוהדים בכל מקום. זו דבר מיוחד, המשחק הזה שאפשר להיות לחלוטין ברוטלי על המגרש למשך 80 דקות, ואז לאחר מכן, כל זה מאחוריכם. ישנם מלא ענפי ספורט שם האוהדים היריבים צריכים להיות מופרדים אחד מהשני באזורים נפרדים, אבל זה לא המקרה בראגבי. כשחקן אתם משחקים חזק ככל שאתם יכולים וזאת גם ההתייחסות כאוהד, אבל מיד לאחר הישמע השריקה הסופית, אין שום עוינות בין הצדדים – רק רצון לשתות בירה ביחד.

זה היה סוריאלי ככל שהקריירה שלי התקדמה ויותר ויותר אוהדים התחילו לגלות עניין בהופעה שלי. למדתי המון לגבי הכוח של הספורט, וכמה המשחק והתוצאות שלו יכולים להשפיע על אחרים.

כאשר התחלתי לראשונה לקבל מכתבי הערצה, ניסיתי לענות לכל אחד ואחד. הניצחונות תמיד הרגישו יותר מיוחדים כאשר ידעתי שאני גורם לכל כך הרבה אנשים לשמחה. וההפסדים הפכו את זה להרבה יותר קשה בגלל שבאמת שלא רציתי לאכזב את אלו שתמכו בי. אבל יותר מהכל, תמיד הערכתי את העובדה שכל כך הרבה אוהדים השקיעו את הרגשות שלהם בהופעה שלי.

ישנם דברים רבים שאיתם אנשים מתקשים בחיים שהם לא יכולים לשלוט בהם. כולנו נלחמים בקרבות של עצמנו שלוקחים הרבה מהזמן שלנו. אבל הידיעה הזו, כי במשך 80 דקות, אנשים יכולים לצפות בי משחק ולחלוטין לנתק את המחשבות שלהם מכל הלחץ שעובר עליהם בחיים – זה היה מיוחד עבורי.

הדוגמא הטובה ביותר עבור זה היא מה שחוויתי ב-2011, השנה שהייתה לנו רעידת אדמה עצומה בכרייסצ'רץ'. האוהדים והקהילה שלנו באמת שנפגעו קשה, ועבור אנשים רבים, ראגבי הפך להיות דרך למעט בריחה מהטראומה שאותה הם עברו. מעולם לא הייתי בקבוצה ששיחקה חזק יותר מאיך ששיחקנו – רק בגלל שרצינו לתת לאנשים האלו שסבלו משהו לעודד והרגיש חיובי עבורו.

עם הצמיחה של המדיה החברתית, זה הפך להרבה יותר קל לייצר אינטראקציה ישירה עם האוהדים. ככה שככל הקריירה שלי התקדמה, הפסקתי לקבל פחות ופחות מכתבי מעריצים כפי שהייתי רגיל. אבל עדיין הייתה אוהדת אחת שלי מיפן שמעולם לא הפסיקה לשלוח לי את המכתבים. היא הלכה למשחקים שלי בכל רחבי העולם, והמשיכה לעקוב אחר התוצאות, ולא התעייפה מלהמשיך ולרשום את אותם מכתבים עבורי.

אז עבור יוקה – וכל אוהד אחר שלקח את הזמן כדי לרשום משהו – תודה רבה. באמת.

המשחק הבינלאומי הראשון שלי עבור האול בלאקס היה מול ווילס ב-2003.

הייתי רק בן 21, בעיקרון עדיין ילד, ואחד הדברים שאותם אני הכי זוכר היה הישיבה בחדר ההלבשה לפני המשחק, רק להסתכל מסביב בעיניים פתוחות לרווחה.

אותם הפוסטרים שכיסו את הקירות שלי כאשר גדלתי? הם קמו לתחייה. כל השחקנים שהקיפו אותי היו חברה שאותם לחלוטין הערצתי כאשר התבגרתי. בכנות, זה הרגיש כמו חוויה חוץ גופית. ברור, ניסיתי להכין את הראש שלי כמו שצריך עבור המשחק, אבל אני גם נדהמתי רק לשבת שם בין כל האגדות. להרגיש כמעט כמו, מי נתן לי להיכנס לכאן?

כל הדבר הזה עבר למגרש כאשר שמעתי את השאגה של הקהל כאשר ביצענו את ההאקה. זה היה הכל סוריאליסטי. אבל אז, במהלך המשחק, משהו קרה. המתג התחלף. והפסקתי לחשוב לגבי כמה אני שמח רק מלהיות שם ואיזה חלום זה היה לשחק במשחק עבור האול בלאקס. במקום זאת, כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה אני רוצה לעשות זאת שוב. ושוב. ושוב.

מאז שהרמתי לראשונה את הכדור, ראגבי תמיד היה מה שרציתי לעשות. אני פשוט אוהב את זה. אני אוהב כל דבר שקשור לזה. ולמשך רוב חיי, זה היה הדבר שלקח את רוב הפוקוס. זה מצריך טונות של הקרבה. להקריב את החיים שלכם לספורט כזה פיזי צורך טונות של מאמץ מהגוף שלכם. אני דחפתי את שלי קדימה לנקודה שלא חשבתי שאני מסוגל, אבל עם התמיכה של משפחתי והטיפול ברמה העולמית של מערכת האימון והצוות הרפואי, עשיתי זאת.

אם הייתם אומרים לי שנה לפני גביע העולם ב-2015 – כאשר סבלתי ממספר פציעות, שהמשחק שלי סבל והיו לי ספקות גדולים עם אני אצליח להיות בסגל הנבחרת – שאני אתחרה לעוד חצי עשור עד לגיל 38 שאזכה בשלוש אליפויות בשלוש מדינות שונות, אין שום סיכוי שהייתי מאמין לכם. אני פשוט לא הייתי מסוגל לדמיין שאני אהיה כה בר מזל.

הכאב הפיזי גבה את המחיר שלו, ואני עדיין מרגיש הרבה מזה כאשר אני מתעורר בבוקר, אבל היום החלמתי ואני בריא. הזמן שהייתי צריך להקריב רחוק ממשפחתי, אחרי הכל, אני יודע שזה משהו שאיני יכול להחזיר. לאחר שהעונה שלנו בוטלה ביפן, וחזרתי הביתה לניו זילנד כדי להיות עם משפחתי, הבנתי שאיני רוצה עוד לעזוב אותם שוב. ועם הילד הרביעי שלנו שנמצא בדרך, אני יודע שיש לי עוד הרבה זכרונות עתידיים עם האנשים שהכי חשובים בחיי שאיני יכול להרשות לעצמי לפספס.

אשתי, הונור, עדיין לא באמת מאמינה שאני פורש. יותר מכל אחד אחר, היא הסיבה שהייתי מסוגל לשחק לאורך זמן כה רב כפי ששיחקתי. כל עוד המשכתי לרדוף אחרי החלומות שלי מאז שהייתי ילד, היא הייתה העוגן שלי. אבל אני מוכן לדבר שעומד להגיע אחרי הראגבי. להיות מסוגל לא רק לומר זאת, אלא באמת להרגיש זאת, זוהי פריבילגיה.  בסופו של דבר, להצליח לעזוב את ספורט בתנאים שלכם זה כל מה שאתם בהחלט מסוגלים לקוות שלו כספורטאים.

אבל אני אשקר אם אני אומר שאני חושב שאני לא אתגעגע למשחק.

להיות מסוגל להיות על המגרש, לעשות את הדבר שאותו אני אוהב יותר מכל דבר אחר בעולם ולגרום לאנשים לאושר בתהליך זה תמיד היה מרגש עבורי. מעולם לא לקחתי זאת כמובן מאליו. וזה משהו שאליו אני הולך להתגעגע יותר מכל.

תמיד ידעתי כי הקריירה שלי לא הולכת להמשיך לנצח. המשחק הזה הרבה יותר גדול מכל שחקן. בסופו של דבר, אנחנו רק אפוטרופוסים, ואנחנו רק יכולים לקוות להשאיר את המשחק במצב טוב יותר ממה שקיבלנו אותו.

התקווה הגדולה ביותר שלי שאולי ישנו אדם אחד שנמצא שם, שבזמן שהוא צפה בי משחק, אולי נדלק בתוכו איזה ניצוץ קטן. ואולי אותו הניצוץ נתן להם מוטיבציה להקדיש את עצמם שחלום הבלתי אפשרי שלהם.

ואולי, אם הם יתנו את כל הלב שלהם והפוקוס שלהם בתוך זה, הם יכולים ללמוד כי החלומות הבלתי אפשריים שלהם, כפי שמסתבר, לא ממש בלתי אפשריים אחרי הכל.


מאמרים מתורגמים נוספים של דן קרטר אשר התפרסמו בעבר ב-HOOPS:
משחק הג'נטלמנים – דן קרטר
החזרה לפסגה – דן קרטר

לפוסט הזה יש 6 תגובות

  1. מעולה סמיילי
    תמיד חשבתי שרוגבי היה מתאים לי בול
    האנרגיה האלימה המתפרצת בלי השפעות רגשיות מתלבש עלי בול
    חבל שאני זקן מדי בשביל לשחק בשביל הדגל…. היינו לוקחים מקום 3-4 מכובד
    🙂

  2. יש משהו בספורט שמוצאו מבריטניה, לפחות בקריקט ובראגבי (אם כי לא בכדורגל), והוא הידיעה שהספורט חשוב יותר מהניצחון.
    אני חושב שזה הוטמע בצורה הטובה ביותר בניו זילנד.
    ארץ שאני מוקיר.

    תודה סמיילי שהזכרת לי כל כך הרבה דברים טובים במאמר אחד מתורגם כדבעי.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט