בעל פריבילגיה – קייל קורבר / תרגום Smiley

בעל פריבילגיה – קייל קורבר / תרגום Smiley

בעל פריבילגיה

קייל קורבר / יוטה ג'אז
אפריל 9, 20019

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/en-us/articles/kyle-korver-utah-jazz-nba

כאשר המשטרה שוברת את הרגל לחבר קבוצתך, אתה חושב שזה יעורר אותך מעט.

כאשר הם עצרו אותו ברחוב בניו יורק, זרקו אותו לכלא למשך הלילה, והשאירו אותו עם פציעה מסיימת עונה, אתה חושב שזה יחלחל פנימה. אתה תחשוב שיש יותר בסיפור הזה.

אתה תחשוב.

אבל לא.

אני עדיין זוכר את ההרגשה שלי כאשר שמעתי לראשונה מה קרה לת'אבו. זה היה ב-2015, מאוחר בתוך העונה. ת'אבו ואני היינו חברים לקבוצה בהוקס, וטסנו בטיסה מאוחרת לניו יורק לאחר המשחק באטלנטה. כאשר התעוררתי בבוקר למחרת, קבוצת ההודעות שלנו בטלפון השתוללה. הפרטים עדיין היו מעורפלים, אבל היו חברה שאמרו, ת'אבו נפצע ברגל? במהלך המעצר? רגע – הוא בילה את הלילה בכלא?! כולם היו פחות או יותר כועסים ומבולבלים.

ובכן, כמעט כולם. התגובה שלי הייתה … שונה. הביך אותי להודות בזה.

ולכן זאת הסיבה מדוע אני רוצה לחלוק את זה היום.

לפני שאספר את שארית הסיפור, תנו לי רק לומר משהו במהרה – ת'אבו לא היה סתם חבר לקבוצה עבורי, או סתם איזה בחור בליגה שהכרתי מעט. הפכנו להיות חברים לגיטימיים בזמן השביתה. הוא היה חבר קבוצתי שאליו הייתי ניגש לדבר על דברים שמעבר לעולם הכדורסל. פוליטיקה, דת, תרבות, רק תבחרו – ת'אבו הביא נקודת מבט שלא הייתה אופיינית לשחקן NBA. וקל לראות מדוע: לפני שהיינו חברים לקבוצה באטלנטה, הבחור שיחק כדורסל מקצועני בצרפת, תורכיה ובאיטליה. הוא דובר שלוש שפות! אימו של ת'אבו משוויץ, ואביו מדרום אפריקה. הם חיו יחדיו בדרום אפריקה לפני שת'אבו נולד, ואז עזבו בגלל האפרטהייד.

לא לקח עבורי זמן רב להבין שת'אבו הוא אחד האנשים הכי מעניינים שאי פעם הייתי בסביבתם. כיבדנו אחד את השני. היינו בסדר אחד עם השני, מבינים? שמרנו אחד על השני.

בכל מקרה – בבוקר שבו גיליתי שת'אבו נאסר, רוצים לדעת מה הייתה מחשבתי הראשונה? לגבי חברי וחבר קבוצתי? מחשבתי הראשונה הייתה: מה ת'אבו עשה בחוץ במועדון בבק-טו-בק?

כן. לא, איך הוא מרגיש? לא, מה קרה במהלך המעצר? לא, נראה כי משהו חסר בסיפור הזה. שום דבר כזה. לפני שידעתי את הסיפור המלא, ולפני שבכלל הייתה לי הזדמנות לדבר עם ת'אבו … אני פחות או יותר האשמתי את ת'אבו.

חשבתי, ובכן, אם הייתי בנעליו של ת'אבו, מאוחר בלילה במועדון, המשטרה לא הייתה עוצרת אותי. לא עד שהייתי עושה משהו רע.

התכווצות.

זה לא כאילו זאת הייתה מחשבה מודעת. זה היה רפלקס טבעי – הדבר הראשון שקפץ לראשי.

ואני דאגתי לו, ללא ספק.

אבל עדיין. התכווצות.

מספר חודשים מאוחר יותר, חבר המושבעים הכריע שת'אבו לא אשם בכל האישומים כנגדו. הוא הגיע להסכם פשרה עם העיר בגין השימוש המוגזם בכוח שנעשה כלפיו על ידי משטרת ניו יורק. ואז הסיפור פחות או יותר….. נעלם. פשוט התנדף מהחדשות. ת'אבו עבר ניתוח והלך לתהליך החלמה. די מהר, עונת NBA נוספת נפתחה – והיינו שוב בחזרה על המגרש.

החיים המשיכו.

אבל עדיין לא יכולתי לנער מעצמי את חוסר הנוחות.

אני מתכוון, לא הייתי מעורב בתקרית. אפילו לא הייתי שם. אז מדוע הרגשתי שאכזבתי את חברי?

למה הרגשתי כאילו אכזבתי את עצמי?


לפני מספר שבועות, משהו קרה במשק הביתי של הג'אז שהעלה בחזרה הרבה מהשאלות הישנות הללו.

אולי ראיתם את זה: שיחקנו מול הת'אנדר, וראסל ווסטברוק ואוהד בקהל החליפו מילים במהלך המשחק. אני למעשה לא ראיתי או שמעתי מה התרחש, ואם עקבתם אחר זה בטלוויזיה או בטוויטר, אולי יש לכם את אותם נקודת מבט התחלתית לגבי זה. ואז, לאחר המשחק, אחד מהעיתונאים שלנו ביקש ממני תגובה למה שקרה בין ראס לאותו האוהד. אמרתי לו שלא ראיתי זאת – והוספתי משהו כמו, אבל אתה מכיר את ראס. הוא נכנס לדברים כאלה הרבה עם הקהל.

ברור, הסיפור המלא התפרסם מאוחר יותר באותו הערב. מה שבאמת קרה זה שאותו אוהד אמר דברים ממש מכוערים בקרבת ראס. ראס לאחר מכן הגיב. לאחר המשחק, הוא אמר שהוא הרגיש כי ההערות היו בעלות גוון גזעני.

התקרית פגעה בעצבים של הקבוצה שלנו.

בפגישה מאחורי דלתות סגורות עם נשיא הג'אז ביום שלמחרת, חברי קבוצתי חלקו סיפורים עם מקרים דומים שהם חוו – שהרגישו מושפלים בדרכים שונות שהיו מעבר למה שמקובל. חבר לקבוצה אחד דיבר איך אימו קראה לו מיד לאחר המשחק, ודאגה לגבי הביטחון בסולט לייק סיטי. חבר קבוצה אחר אמר שהערב הזה הרגיש כמו להיות "בגן חיות". אחד החברה בפגישה הזו היה ת'אבו – הוא חבר קבוצתי ביוטה עכשיו. הסתכלתי לעברו, ונזכרתי בלילה שלו בניו יורק.

כולם כעסו. אני כעסתי – והרגשתי מובך, בנוסף. אבל היה רגש אחר בחדר באותו היום, אחד שהיה קשה להצביע עליו. זה היה כמעט כמו….. אכזבה, מעורבת בתשישות. לחברה פשוט נמאס מכל זה.

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהם לקחו חלק בשיחות לגבי קריירות ה-NBA שלהם, וזאת לא הייתה הפעם הראשונה שהם היו צריכים להתמודד עם פעולות של שנאה מצד אחרים. ודבר אחד עיקרי שהמשיך לעלות בפגישה היה כיצד תקרית כזו – זה לא רק היה לגבי האנשים שהיו מעורבים באופן ישיר. זה לא היה רק לגבי ראס ואיזה מטרידן. זה היה לגבי יותר מזה.

זה היה לגבי המשמעות של רק להתקיים עכשיו – כאדם בצבע אחר במקום שברובו הוא לבן.

זה היה לגבי גזענות באמריקה.

לפני שהפגישה הסתיימה, הצטרפתי לדרישת הקבוצה לתגובה מהירה ולהבטחה מארגון הג'אז שיטפלו בדאגות שיש לנו. אני חושב שחברי קבוצתי ואני הרגשנו שזה היה צעד בכיוון הנכון.

אבל אני לא חושב שמישהו היה שבע רצון.


היה פיל באמצע החדר שחשבתי לגביו הרבה במהלך השבועות האחרונים. זאת הייתה העובדה, שמבחינה דמוגרפית, אם להיות כנים: יש לי יותר מהמשותף עם האוהדים בקהל במשחק NBA ממה שיש לי עם השחקנים על הפרקט.

ולאחר האירוע בסולט לייק סיטי בחודש שעבר, ומאחר שאנו דנים בהם מאז, באמת שהתחלתי לזהות את התפקיד הדמוגרפי הזה כפריבילגיה שלי. זה כמו – אולי אני חברו של ת'אבו, או חבר לקבוצה של אקפה, או עמיתו של ראס. אני אולי עובד עם החברה האלה. ואני לחלוטין איתם ב-100%.

אני אני נראה כמו הבחור האחר.

ולא משנה אם אני אוהב זאת או לא? אני מתחיל להבין כיצד זה משמעותי.

מה שאני מבין הוא, שלא משהו כמה אני מחויב להיות בן ברית, ולא משנה כמה יציבה התמיכה שלי בשחקני ה-NBA וה-WNBA בעלי גוון שונה….. אני עדיין נמצא בשיחה הזו מנקודת מבט מיוחסת של אפשרות להצטרפות לזה. וזה כמובן אומר שמצד שני, בקלות יש לי את האפשרות לצאת מזה. בכל יום, אני מקבל את הבחירה הזו – מובטחת לי הפריבילגיה הזו – בהתבסס על צבע העור שלי.

במילים אחרות, אני יכול לומר את כל הדברים הנכונים בעולם: אני יכול להראות את הסולידריות שלי עם ראס לאחר מה שקרה ביוטה. אני יכול להשתמש בעמדה שלי לגבי מה שקרה לת'אבו בניו יורק. אני יכול להיות הבחור המוזר שיוצא ומתרברב איך הוא הצביע לאובמה לכהונה שלישית. אני יכול להחרים כל מטריד גזעני שאני אי פעם הכרתי.

אבל אני יכול גם להיעלם בקהל, ופני יכולים להשתלב עם אותם מטרידים, בכל זמן שאני רוצה.

הבנתי זאת עכשיו. ואולי בשנים עברו, רק ההבנה של משהו הייתה נחשבת להתקדמות. אבל אלה לא שנים עברו – זה היום. ואני יודע שאני צריך להתנהל טוב יותר. אז אני מנסה לדחוף את עצמי קדימה.

אני מנסה לשאול את עצמי מה למעשה אני צריך לעשות.

כיצד אני – כאדם לבן, חלק מהבעיה המערכתית הזו – נהפך להיות חלק מהפתרון כאשר זה מגיע לגזענות במקום עבודתי? בקהילה שלי? במדינה שלי?

אלו השאלות ששאלתי את עצמי לאחרונה.

ואיני חושב שיש לי עדיין את כל התשובות – אבל הנה אלו שמתחילות לצלצל יותר והם הנכונות ביותר:

אני צריך להמשיך ללמד את עצמי על ההיסטוריה של הגזענות באמריקה.

אני צריך להקשיב. אני אומר זאת שוב, בגלל שזה ממש חשוב. אני צריך להקשיב.

אני צריך לתמוך במנהיגים שרואים בצדק בן גזעי כערך יסודי – כמשהו שזה לב ליבו של כל נושא עיקרי במדינה שלנו היום. ואני צריך לתמוך בפוליטיקאים שעושים את אותו הדבר.

אני חייב לעשות את הטוב ביותר שלי על מנת לזהות מתי לצאת מהדרך – במטרה להגדיל את הקולות של קבוצות השוליים שלעיתים תכופות נאבדות.

אבל אולי יותר מהכל?

אני יודע, שכאדם לבן, אני צריך להשאיר לעמיתי באוכלוסייה הלבנה עם האחריות.

כולנו צריכים לשמור את האחריות של כולנו.

ואנחנו צריכים להיות אחראים – נקודה. לא רק למעשים שלנו, אלא גם בדרך שחוסר הפעולה שלנו יכולה ליצור מרחב "מוגן" עבור ההתנהגות הרעילה.

ואני חושב שקנה המידה שאנחנו צריכים לתת לעצמנו, ברגע הקריטי הזה….. הוא גבוה יותר ממה שהיה אי פעם. אנחנו צריכים להיות פעילים. אנחנו צריכים לתמוך בצורה אקטיבית באלו אשר נדחקו לשוליים – ממש דווקא בגלל שהם נדחקו לשוליים.


שני מושגים שאני לאחרונה חושב עליהם הרבה הם אשמה ואחריות.

כאשר זה מגיע לגזענות באמריקה, אני חושב שאשמה ואחריות נוטים להיראות פחות או יותר אותו הדבר. אבל אני מתחיל להבין כיצד יש הבדל אמיתי.

כאנשים לבנים, אנחנו אשמים על החטאים של אבות אבותינו? לא, איני חושב כך.

אבל האם יש לנו אחריות כלפיהם? כן, אני מאמין שכן.

ואני מניח שהגעתי להבנה שכאשר אנחנו מדברים על פתרונות לגזענות המערכתית – רפורמה במשטרה, גיוון במקום העבודה, העדפה מתקנת, גישה טובה יותר למערכת הבריאות, אפילו פיצויים? זה לא בגלל האשמה. זה לא על לסמן עם האצבע, או להעביר את האשמה.

זה נוגע לאחריות. זה לגבי ההבנה שכאשר אנחנו אומרים את המילה "שוויון", במשך דורות, מה שאנחנו באמת מתכוונים הוא שוויון עבור קבוצות מסוימות באוכלוסייה. זה לגבי ההבנה שכאשר אנחנו אומרים את המילה "אי שוויון", במשך דורות, מה שבאמת מתכוונים אליו הוא עבדות, ולתוצאות שלה – שעדיין מורגשות עד עצם היום הזה. זה לגבי הבנה של הרמה היסודית שאנשים שחורים ואנשים לבנים, עדיין חווים שוני באמריקה. וההבדלים האלה מגיעים מההיסטוריה המכוערת….. ולא מאיזה חלוקה אקראית.

וזה לגבי ההבנה ש-Black Lives Matter, ותנועה כמו זו, משפיעה, בגלל – ובכן, בואו נודה בזה: אני כנראה הייתי בטוח באותו הלילה הזה בניו יורק. ות'אבו לא. והייתי בטוח באותו ערב על המגרש ביוטה. וראסל לא.


אבל מביש ככל שזה יהיה שאנחנו צריכים להתמודד עם מטרידנים גזעניים באולמות ה-NBA ב-2019? האמת היא, אפשר להתווכח שסוג כזה של גזענות היא "קלה" יותר להתמודד איתה.

בגלל שבסופו של דבר במקרים כאלה, הגזענות חזקה וברורה. אין שום עמימות – לא במעשה עצמו, וטוב שכך גם לא בתגובה: אנחנו זורקים את הבחור מהבניין, ואז אנחנו מחרימים אותו לכל החיים.

אבל בהרבה מובנים התורה המסוכנת יותר של הגזענות היא לא נשמעת ונראית בצורה טיפשית. היא לא מהסוג שמכריזה על עצמה כאשר היא הולכת לאולם. היא מהסוג השקט והמתוחכם. מהסוג שכמעט ומחביאה את עצמה ממבט גלוי. זה האדם שעושה ואומר את כל הדברים "הנכונים" בציבור: הם לחלוטין חברותיים כאשר הם פוגשים אדם בצבע שונה. הם מאוד מנומסים. אבל בדלתות סגורות? ובכן….. הם פחות או יותר די מקווים שכולם יפסיקו לעשות מכל דבר "עניין גזעני" כל הזמן.

זה סוג הגזענות שיכולה להיות כמעט בלתי נראית – שזה אחת הסיבות העיקריות מדוע זה ממשיך ומתמיד.

ולכן, שוב, להרחיק בחור כמו זה שהטריד את ראס? עבורי, זה החלק ה"קל". אבל אם אנחנו באמת הולכים לעשות שינוי בליגה, כקהילה, וכמדינה בנושא הזה….. זה כפי שאמרתי – אני רק חושב שאנחנו צריכים לדחוף את עצמנו עוד צעד אחד קדימה.

תחילה, בזיהוי מה שפחות נראה, פחות ברור מההתנהגות של מה שזה: גזענות.

ושנית, בהוקעת אותה הגזענות – באופן אקטיבי, ובכל רמה שהיא.

זהו רף המינימום של הכיוון שאליו אנחנו צריכים להגיע, אני חושב, אם אנחנו הולכים להחשיב את ה-NBA – או כל מקום עבודה – כמשהו שהוא קרוב לפתרון ב-2019.


אני אתן לזה לחלחל לרגע – אבל תחילה יש לי מחשבה אחת אחרונה.

ב-NBA יש 75% מהשחקנים שהם בעלי צבע.

שבעים וחמש אחוז.

אנשים בצבע הזה, הם אלו שבנו את הליגה. הם התפתחו בליגה הזו. אנשים בצבע שונה הם אלו שהפכו את הליגה למה שהיא היום. ואני מניח שאני רק רוצה לומר שאם אתם לא מצליחים למצוא בלבכם את התמיכה בהם – עכשיו? ואני מתכוון לתמיכה אקטיבית בהם?

אם הכי טוב שאתם מסוגלים לעשות למען המטרה שלהם זה "לתמוך" באופן פסיבי? אם זה הרף שאותו אנחנו הולכים להחזיק עבור עצמנו – כדי להשתלב, וכדי לצאת?

ובכן, זה לא טוב מספיק. זה אפילו לא קרוב.

אני יודע שאני בסיטואציה מוזרה, כאחד מהשחקנים הלבנים היותר מוכרים ב-NBA. זוהי סיטואציה שמגיעה עם הרבה….. טון שקט ומעניין. וזוהי עמדה שהופכת אותי לסמל בהרבה דברים, עבור הרבה אנשים – לעיתים אנשים שלא יודעים שום דבר לגבי. בדרך כלל, אני פשוט מתעלם מהם. אבל זה לא מרגיש כמו רגע "רגיל".

זה מרגיש כמו רגע שיש לצייר בו קו על החול.

אני מאמין שמה שקורה לאנשים בצבע שונה במדינה הזו – עכשיו, ב-2019 – הוא שגוי.

העובדה כי אמריקאים שחורים הם יותר מפי חמש בעלי הסיכוי להיעצר מאשר אמריקאים לבנים היא שגויה. העובדה כי אמריקאים שחורים הם בעלי סיכוי של פי שתיים לחיות בעוני מאשר אמריקאים לבנים היא שוגיה. העובדה שאחוז שיעורי המובטלים השחורים ברמה הארצית הם כפולים מאשר אחוז המובטלים הכללי היא שגויה. העובדה כי אחוז השחורים הכלואים בגלל עבירות סמים היא גבוהה כמעט פי שש ברמה הארצית מאשר אחוז הלבנים הכלואים בגין עבירות סמים היא שגויה. העובדה כי האמריקאים השחורים מחזיקים בערך עשירית מהעושר שיש ברשותם של האמריקאים הלבנים היא שגויה.

העובדה כי אי השוויון מושרש כל כך עמוק בכל כך הרבה מהמוסדות הכי מהימנים שלנו היא שגויה.

ואני מאמין שזאת האחריות של כל אחד הנמצא בקצה הפריבילגיה הזו באי השוויון הזה לעזור כדי לעשות את הדברים נכון.

אז אם אתם לא רוצים לדעת שום דבר לגבי, מלבד הכדורסל, אז תקשיבו – אני מבין זאת. אבל אם אתם כן רוצים לדעת משהו? תדעו כי אני מאמין בזה.

תדעו זאת לגבי.

אם אתם לובשים את גופיית שלי במשחק? תדעו זאת לגבי. אם אתם מתכוונים לרכוש את הגופייה שלי עבור מישהו אחר….. תדעו זאת לגבי. אם אתם עוקבים אחרי ברשתות החברתיות….. תדעו זאת לגבי. אם אתם מגיעים למשחקי הג'אז ומפתחים כלפי משהו.…. תדעו זאת לגבי.

ואם אתם קוראים בשמי, או מעודדים, מסיבה כזו או אחרת שלכם, באיזושהי דרך….. תדעו זאת לגבי. תדעו שאני מאמין שזה משמעותי.

תודה על הקריאה.

זה הזמן עבורי לשתוק ולהקשיב.

לפוסט הזה יש 6 תגובות

  1. מאמר חשוב ביותר, אבל ישנה לי הערה ספציפית אחת: אוהדי קבוצות הם לפעמים מטורפים של ממש. במקרה של ראס והאוהד, לפעמים זאת לא "גזענות" אלא סתם שנאה ליריב. כשבארץ הייתי במשחקי כדורגל בהם אוהדי הפועל ת"א קראו לאוהדי מכבי ת"א "נאצים" הם לאט התכוונו שהם נט=אצים. זאת תוצאה של אוהדים פשוטים, בהרבה מקרים לא מהחכמים ביותר, וכשהם מקללים קללות גזעניות זה לא יותר משנאה ליריב. אני לא מצדיק כמובן שום דבר, אבל את הסלטיקס שנאו ב-L.A בשנות ה-80 כי הל היו "קבוצה לבנה". איזו שטול: לארי בירד, קווין מקהייל, דני איינג', ועוד איזה 2 שחקנים היו לבנים. 7 היו שחורים. ב-LA האוהדים השחורים לא שנאו את הסלטיקס כי היא 'לבנה' אלא כי היא היתה 'ירוקה' ומהמזרח.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט