שניים מהפרסים העונתיים היותר מעניינים בליגה הם אלו שמוענקים לשחקן המשתפר ולשחקן השישי. שתי קטגוריות קצת אמורפיות, אבל כאלו שנותנות הזדמנות לסיפורים מעניינים ומספקות במה לשחקנים ותיקים יחסית בליגה, כאלו שהם לא סופרסטארים אבל תורמים בדרכים ייחודיות.

מאז שהחלו לחלק את הפרסים הללו בשנות ה-80, רק שחקן אחד זכה בשתי הקטגוריות הללו במהלך הקריירה שלו, דרל ארמסטרונג, שבעונת 1998-99 לקח את שני הפרסים גם יחד הביתה, כשהוא עולה מהספסל של אורלנדו ל-30 דקות לערב.

ובכן, יש סיכוי שהשנה זה יקרה שוב.

על כריס בושה (אחת ולתמיד, בושה; לא בושיי או בושר), שהוא כידוע הגרסה הצרפתית של כריס בוש, כתבתי כאן לפני שנה בדיוק. מי שמעוניין לקרוא על מסלול החיים הבאמת לא שגרתי שלו, הלינק למטה. תקציר האירועים: יש ב-נבא סיפורים של שחקנים שהם לייט בלומרים. יש גם כאלו ששיחקו בליגה הלבנונית (ווייטסייד), בהפועל חולון (פי ג'יי טרקטור), או נחתכו מהליגה הסינית (כריסטיאן ווד) לפני שמצאו מקום קבוע בליגה. אבל שחקן שעד גיל 20 לא שיחק בכלל כדורסל ושטף כלים במסעדה למחייתו, ועדיין הצליח בסוף להגיע ל-נבא, זה כבר משהו אחר.

בכל מקרה, אם נדמה היה שסיפור הסינדרלה של בושה כבר סיפק פינאלה הוליוודית מושלמת, העונה הזו מוכיחה שהאגדה עדיין רחוקה מלהסתיים.

את הפוסט לפני שנה סיימתי עם מה שהחשבתי אז לתחזית אופטימית להפי אנד – בושה יצליח לקבל חוזה עם כסף אמיתי ולתפוס מקום של קבע ברוטציה של הראפטורס בעידן שאחרי גאסול ואיבקה.

אז השנה זה אכן סוף סוף קרה. בושה קיבל בקיץ חוזה לשנתיים (רק אחת מובטחת), עם 6.5 מיליון בעונה, שמבטיחים שאף אחד במשפחה שלו לא יצטרך יותר לשטוף כלים למחיתו. כשהוא חתם על החוזה הזה, לא מעט מהאוהדים המפונקים של הראפטורס עיקמו את האף. "לא חבל על הכסף?" הם שאלו. חלקם גם הוסיפו תחזיות שחורות על עלייה מהספסל לדקות זבל מאחורי ההחתמות "הנוצצות" של הראפטורס בעמדת הסנטר, ארון ביינס ואלכס לן, או תיבלו בסיפורי זוועה על מה יקרה כשבושה ו-90 הקילו שלו יפגשו את אחד הסנטרים עבי הבשר בקבוצה יריבה.

אז מה בושה עשה? את מה שהוא עושה כל הקריירה שלו עד עכשיו, מאז גיל 20. סתם את האזניים, שם את המבקרים ללעג, ושוב ניפץ כל תקרה אפשרית שחזו לו (כולל אני). ה-6.5 מיליון נראה עכשיו כמו אחד החוזים הכי אטרקטיביים בליגה. בושה עדיין עולה מהספסל מאחורי ארון ביינס (נדמה לי שנרס מעדיף את זה ככה). אבל במשחקים האחרונים ביינס החלש יורד אחרי 5 או 6 דקות ולא חוזר יותר וגם מלן כבר התייאשו בטורונטו (ועכשיו גם ניפו אותו מהסגל), כך שבדקות שבושה יורד לנוח, הראפטורס משחקים בדרך כלל סמול בול עם סיאקם בסנטר ואננובי בפאוור.

.

איך זה נראה במספרים?

בפחות מ-24 דקות מהספסל של טורונטו (עוד נחזור למספר הזה), הוא קולע 16 נקודות למשחק ומוסיף 7 ריבאונדים ו-2.5 חסימות למשחק. הנתון האחרון מקנה לו מקום שלישי בליגה, מאחורי מיילס טרנר ורודי גובר, שניהם שחקני חמישייה שמקבלים מעל ל-30 דקות למשחק. בושה מקדים בהרבה חוסמים מדופלמים כמו אנתוני דייויס, מיצ'ל רובינסון, ברוקס לופז ואנדרה דראמונד, כולם עם פחות מ-2 חסימות למשחק השנה.

ויש גם נתון נוסף ששווה להתעקב עליו בנוגע ליכולת החסימה של בושה: חסימות מחוץ לצבע (רובן על שלשות). קראתי איפשהו (לא זוכר איפה) שהשיא העונתי לחסימות כאלו הוא משהו כמו 30 או 40 (לא יכול למצוא את הנתון המדוייק). אז ב-13 משחקים לבושה יש כבר 20 כאלו והוא בדרך הבטוחה לנפץ את השיא. יש לו שילוב נדיר של יציאה מהירה מהמקום, צעדי איילה ארוכים, ניתור מצויין, אורך, ומוטיבציה אדירה, שמאפשרים לו להגיע לזריקות לכאורה חסרות סיכוי ולחסום אותן. הוא רץ בשיא הכח, כמעט בפראות, ואתה כבר בטוח שהוא הולך להתרסק לתוך השחקן, אבל איכשהו הוא מצליח להימנע מזה ברגע האחרון ולספק עוד חסימה מופתית. מעבר לזריקות שהוא מצליח לחסום, יש לזה לדעתי גם השפעה מנטאלית על הזורקים ואחוזי הדיוק בזריקות שהם כן מצליחים לשחרר (חפשו את הפוסטים המופתיים של מיקי/מאנו לפרטים).

.

ומה עם היעילות?

לצד הדומיננטיות ההגנתית, בושה קולע עד עכשיו באחוזים אדירים. זריקת הבליסטרה (טרה-בושה) שלו מניבה עד עכשיו שתי שלשות למשחק ב-47%. מהקו הוא עומד על כמעט 80% (וגם הולך לשם לא מעט השנה) ומהשדה 60%.

כל זה מתחבר יחד לאחוז קליעה אמיתי של 73%, הכי טוב בליגה!

למרות כל הטוב הזה, אפילו המספרים האדירים שלמעלה לא משקפים עד כמה בושה טוב עד עכשיו העונה. בגלל שעד לחמשת המשחקים האחרונים היה אפשר לראות שניק נרס עוד לא לגמרי סומך עליו. במשחק מול פילדלפיה למשל, המשחק השלישי של העונה, הוא עלה לחמש דקות מהספסל שבהן לא הספיק לעשות כלום ולא חזר יותר.

ציינתי למעלה שבושה מקבל פחות מ-24 דקות למשחק. אבל מה קורה כשהוא משחק יותר מזה?

ב-7 מ-13 המשחקים עד עכשיו בושה קיבל 25 דקות ומעלה (לא יותר מ-32 באף משחק). בכולם (!) הוא סיים עם לפחות 20 נקודות, והוסיף 9.5 ריבאונדים וכמעט 4 חסימות.

והיעילות שלו בקליעה במשחקים הללו גם היא עולה. ב-4 המשחקים האחרונים, שבכולם קלע 20+, הוא קלע בלפחות 75% אפקטיבי. רק לשחקן אחד בהיסטוריה יש רצף ארוך יותר של 20+ ו-75%+ : ווילט צ'מברלין עם 6 משחקים רצופים כאלו.

ואולי הכי חשוב, ברוב המקרים היעילות הזו גם מתרגמת להצלחה קבוצתית. הראפטורס פתחו את העונה חלש מאוד. אבל מתוך ששת המשחקים האחרונים, שבהם בושה התחיל לקבל דקות משמעותיות באופן קבוע, טורונטו ניצחה 4 והפסידה עוד שניים צמודים בנקודה (בשניהם סיאקם החטיא זריקות די נוחות בשנייה האחרונה). בכל המשחקים הללו בושה סיים עם מדד פלוס מינוס מצויין, ברובם הגבוה בקבוצה.

.

טוב, לא קצת נסחפנו? כולה שחקן ספסל שתפס כמה משחקים טובים, לא?

מדד ה-PER של ג'ון הולינג'ר רחוק מלהיות מושלם. המטרה שלו ראוייה – לנסות לספר לנו מי השחקנים הטובים בליגה דרך מספר אחד. אבל הוא מתמקד יותר מדי ביכולות התקפיות, נותן יתרון מסויים לשחקני ספסל שמשחקים פחות דקות מול שחקנים פחות טובים, וגם נותן עדיפות לסקוררים ולמפלצות סטטיסטיקה, גם אם הם לא מאוד יעילים.

ועדיין, כשמעיפים מבט על רשימת המובילים של המדד הזה, ברוב המקרים זה נראה הגיוני ומסתדר די טוב עם איך שרובנו מעריכים את השחקנים הטובים בליגה. בשנה שעברה למשל, העשירייה הראשונה כללה (בסדר הזה) את יאניס, הארדן, לוקה, דייויס, לילארד, קוואי, קא"ט, קיירי, אמביד, ולברון, כולם סופרסטארים מבוססים ושחקני טופ-30 בליגה (רובם גם טופ-10). כולם, חוץ מיאניס, סיימו עם מדד שבין 25 ל-30.

השנה מוביל את הדירוג יוקיץ', עם עונת טריפל דאבל והיחיד עם מדד של יותר מ-30. עוד בעשירייה המובילה (לפחות 5 משחקים): דוראנט, אמביד, ביל, קיירי, יאניס, קא"ט, לוקה וקוואי.

אבל מי במקום השני השנה, עם לא פחות מ-29.84 נקודות מדד?

כן כן, לא אחר מהבלוק קיבקווה!

איי רסט מיי קייס.

.

תואר כפול?

אז בואו נחזור לעניין שאיתו פתחתי:

האם לבושה יש סיכוי להיבחר גם לשחקן השישי של העונה וגם לשחקן המשתפר?

נראה לי שהקטגוריה הראשונה סבירה יותר. אם ימשיך לקבל הרבה דקות (נניח באיזור ה-30 למשחק), הוא יכול להעמיד מספרים יוצאי דופן, שהם בדרך כלל המדד המרכזי לבחירה בקטגוריה הזו.

השחקן המשתפר היא קטגוריה תחרותית וקשה לשיפוט אפילו יותר, כשכאן בושה מתמודד מול שחקני חמישייה. בעיקר אני יכול לחשוב עד עכשיו על שני מועמדים מוקדמים שיעמידו לו תחרות קשה ביותר:

1. חביב הקהל, כריסטיאן ווד מיוסטון: 34 דקות (21 בשנה שעברה בדטרויט), 24 נקודות למשחק (13), 11 ריבאונדים (6.5) ו-1.7 חסימות (0.9).

2. השחקן שנכנס לנעליים של ווד בדטרויט, ג'ראמי גראנט: ב-36 דקות למשחק (26 בשנה שעברה) הוא קולע 25 נקודות (12), עם 6 ריבאונדים (3.5), ו-2.5 אסיסטים (1.2).

בושה קולע משמעותית פחות משניהם – 16 נקודות כאמור (6.5 בשנה שעברה), עם 7 ריבאונדים (4.5) ו-2.5 חסימות (1.0).

אבל יש לדעתי כמה דברים שעומדים לזכותו של בושה בדיון הזה. קודם כל, אצל ווד וגראנט מדובר על שני שחקנים שעברו לסיטואציה חדשה וקיבלו את תפקיד השחקן המרכזי בקבוצה חלשה, עם המון דקות ויוסג' גבוה משמעותית. שניהם לגמרי מספקים את הסחורה ובהחלט ראויים לדיון הזה, אבל הקבוצות שלהם לא טובות. בנוסף, שניהם קולעים משמעותית יותר אבל אצל ווד רואים ירידה באחוזים מכל הטווחים וגם אצל גראנט יש ירידה קלה באחוזים בהשוואה לשנה שעברה.

בושה לעומתם נשאר באותה קבוצה ועולה מהספסל, אבל שיפר מאוד את אחוזי הקליעה (שיפור של יותר מ-10% מהשלוש ומהשדה). והוא גם מקבל תפקיד משמעותי בקבוצה שלדעתי, למרות הפתיחה החלשה, תהיה בסופו של דבר קבוצה טובה והישגית יותר מיוסטון, ובטח שמדטרויט.

.

באמת?

את המאמרים האקדמיים שלי אני נוהג לא פעם לחתום בכמה פסקאות על "מגבלות" המחקר (limitations), שמסייגות את הממצאים ואת המסקנות שניתן להסיק מהם. נדמה לי שגם כאן ראוי לעשות את זה.

בושה רחוק מלהיות שחקן מושלם. הוא שיפר מאוד השנה את קבלת ההחלטות שלו ורוב הזמן מוסר כשצריך וכמעט לא לוקח זריקות קשות או עושה פעולות שמעבר לכישורים שלו. אבל הוא בהחלט לא מוסר גדול (לא מסר יותר משני אסיסטים באף משחק) ומתמחה בעיקר בלסיים התקפות.

שלא כמו פסקאל סיאקם, עוד MVP של ליגת ההתפתחות, שזכה לפני שנתיים בפרס השחקן המשתפר של העונה עם הראפטורס, בושה הוא שחקן משלים וישאר כזה. אין לו את יכולת הכדרור של פסקאל, את הכישורים ליצור לעצמו זריקה, או את הכוח לחפור בצבע. בהגנה הוא אמנם חוסם נפלא, נלחם, ומביא המון אנרגיות ולב. אבל הוא עדיין סנטר דקיק של 90 קילו ושחקנים גדולים וחזקים עדיין מזיזים אותו לפעמים מהדרך. בהגנת הפיק-אנד רול הוא מתקשה לפעמים להתמודד מול שחקנים זריזים שחודרים לצבע, למרות שזה נכון לרוב הסנטרים בליגה והוא כנראה טוב מהממוצע.

בנוסף, המספרים האדירים מהמשחקים האחרונים לא נראים כמו משהו שיכול להחזיק לאורך זמן. אני כן מאמין שהוא ימשיך לתת ממוצעים טובים, אבל לא סביר שישמור על 47% בזריקות משלוש אחרי שלאורך הקריירה הוא עומד על 35% ומטה. ברור שעוד יבואו משחקים חלשים ותקופות פחות טובות. עוד לא עברנו רבע עונה ובושה יצטרך להראות שהוא מסוגל להתמודד עם ההייפ ולשמור על יציבות כדי באמת לאיים על התארים ויותר חשוב, לעזור לטורונטו להיות קבוצת פלייאוף תחרותית.

ואחרי כל זה, שווה שוב להזכיר שוב שהסלים דאק (הכינוי שלו כששיחק בקולג' אצל הברווזים מאורגון) כבר ניפץ באופן עקבי כל תחזית מוקדמת לאורך הקריירה שלו והאכיל את הספקנים בלא מעט קש. כל פעם שמישהו אמר עליו שאין סיכוי שזה יחזיק מעמד, בושה הוכיח שהוא טועה.

אולי גם הפעם?