בנאום הכניסה שלו אל היכל התהילה, זיקק אלן אייברסון את חלומו במילים האלו:

"אתם יודעים, (כשחקן) אתה רוצה להיות מהיר כמו אייזאה, לזרוק כמו בירד, לקטוף ריבאונדים כמו בארקלי, למסור כמו מג'יק, להיות דומיננטי כמו שאק". הוא עצר כמה שניות ועם נימת הדיבור הכל-כך מזוהה איתו סיים:

"but man, I wanted be like Micheal".

המשפט הזה סיכם עבורי באופן מושלם את החוויה הלא-מוסברת כשצופים באגדת ספורט בפעולה. תמיד אפשר לדבר על סטטיסטיקות, על אליפויות ומספרים ועל יכולות שלא מהעולם הזה, ואלה תמיד יהיו שם. אלא שהגדולים באמת, ככל הנראה בכל ענף שהוא, לעתים קרובות לא יהיו הכי-טובים בכל אלמנט של מה שהם עושים. הם נבנים סביב סיפור, נוכחות, כריזמה, דומיננטיות שכמעט אפשר לחוש אותה בגוף. על רגעים שבהם הנפש קצת מתרוממת מול תצוגה של משהו שאין לך דרך להסביר לאחרים. בכדורסל עבור רבים זה היה ג'ורדן, יש כאלה שיגידו כך גם על פדרר, מוחמד עלי ואולי גם פלה, לאו מסי, טייגר וודס או טום בריידי. אבל במשחק השחמט, ענף ספורט בעל אסתטיקה דקה ביותר, יש דמות אחת שמתנוססת בגאון מעל הענף – בובי פישר.

הוא לא היה התוקף הכי גדול בהיסטוריה (התואר כנראה שייך לטל). הוא לא היה המגן הכי טוב אפילו בזמנו (קארפוב כנראה היה יותר טוב). הוא לא החזיק בתואר אלוף העולם לזמן ממושך כל כך (4 שנים, קספרוב שלט במשחק 2 עשורים). הוא מזוהה עם פתיחות מאוד מסוימות ורק לעתים נדירות שבר את תבנית המשחק שלו. כל זה לא מפריע לרוב המוחלט של השחמטאים לראות בבובי פישר, אמריקאי יהודי צנום בעל אישיות בלתי-נסבלת, גדול שחקני השחמט של כל הזמנים. איך? ננסה לעמוד על השאלה הזאת מכמה כיוונים ונשתדל להתעסק בעיקר בשחמט, אם כי הסיפור יגלוש לעוד כמה מחוזות שהקשר ביניהם לבין ספורט תמיד נתון בסימן שאלה, ומכאן גם קסמו.

כשהוא שיחק, בדיוק כמו ג'ורדן בזמנו, הוא לא היה נראה אמיתי. בשנותיו הגדולות הוא דרס כל מי שעמד בפניו והיה בליגה משל עצמו ועם סטייל (של משחק, ממש לא של לבוש) יוצא דופן.

לכבוד יום מותו ה 13 שיחול היום נפתח בסדרת סקירות על מפעלו של פישר ונחבר אותם אל הסדרה שהכניסה את השחמט אל מרכז הבמה – "גמביט המלכה".

"גמביט המלכה" – דמיון ברור

בתור שחמטאי בינוני חובב, כשאני מציג את עצמי בפני אחרים או פוגש חברים כולם שואלים אותי – "נו ראית את הסדרה הזאת על שחקנית השחמט?" כן, אני עונה להם בחיוך מאולץ. הסדרה עצמה הייתה יפה אבל לא מדהימה ולא מדויקת בלשון המעטה וכמובן שהביאה הרבה מאוד עניין לענף השחמט הצדדי-משהו. למרות כל ההסתייגויות, מדובר בסדרה שלקחה ברצינות את הענף ועשתה המון שיעורי בית בכל הנוגע למשחק עצמו וביססה באופן ברור את דמותה של בת' הארמון על הגאון הטרגי שלא מוזכר בסדרה בכלל. סגנון המשחק והאינדיבידואליזם המוחלט שלו תואמים כמעט לגמרי את הדמות הבדיונית של הארמון בסדרה, כך שננסה לעמוד על כמה ציוני דרך מרכזיים בקריירת השחמט שלו שהגיעה לשיאה בסדרת המשחקים של אליפות העולם ב 1972 מול בוריס ספאסקי בדומיננטיות יחידנית מפעימה. השנים הקצרות שלו בפסגה עד לסירובו לשחק באליפות העולם מול אנטולי קארפוב (מה שהוביל להפסד אוטומטי ולהדחתו מהתואר) הראו שליטה מוחלטת בענף שמעטים השיגו בענף ספורט כלשהו. אחרי שירד המסך מעל הזמן הקצר שלו בפסגה הוא התחיל לפתח הפרעות פרנואידיות ונפטר בבושת פנים באיסלנד כשהוא מבוקש בארצות הברית, מולדתו. את רוב הפרטים הביוגרפיים היבשים אפשר יהיה לראות בסרט הדוקו המצוין שעשו עליו ושאשים בסוף סדרת הפוסטים. הסוף הטוב של הסדרה "גמביט המלכה" היה בין השאר ניסיון להמתיק קצת את הגלולה (בכל המובנים) שהביאה לעלייתו ונפילתו של הגיבור הטרגי הזה, האיש שאי אפשר להפריד את המילה "שחמט" משמו – בובי פישר.

נתחיל:

האדם מול המכונה: גאון בודד מול אימפריה

הילדות הקשה שמוצגת ב"גמביט המלכה" לא מאוד שונה מזו של רוברט ג'יימס פישר הצעיר שנולד ב 1947 בשיקגו וגדל עם אמו שאיתה לא הסתדר כל כך ומצא את האסקפיזם שלו אך ורק במשחק השחמט. תמונת המצב בנוגע לפופולריות של הענף בארצות הברית באותה התקופה אמנם הוצגה באופן מוגזם ב"גמביט המלכה", אך היא צודקת בעיקר בעובדה שהיה מדובר בענף זניח מאוד, חסר כל משאבים ותמיכה כלכלית או ציבורית. לעומת זאת, מעבר לים בעיצומה של המלחמה הקרה הממשל הסובייטי ראה בשחמט ספורט לאומי והשקיע בו את כל המשאבים שהיה יכול. מגיל צעיר השחקנים המובחרים היו מקבלים את המאמנים הכי טובים ומתחרים מול השחקנים האיכותיים ביותר שבאופן לא מפתיע הגיעו כולם מברית המועצות. השליטה בענף השחמט הייתה עבור הסובייטים שליטה אינטלקטואלית על העולם בימים שבהם שתי המעצמות החליפו מהלומות מעל ומתחת לשולחן. אל תוך המציאות הסבוכה הזאת נכנס בובי פישר שלימד את עצמו ולא נתמך על ידי אף אחד והציב לעצמו מטרה שלא הייתה שונה כל כך מזו של ארצו: לנצח את הסובייטים. לשם כך הוא לקח שיעורים ברוסית כדי לקרוא את הספרים הכי עדכניים על משחק השחמט (נשמע לכם מוכר?) וישב בביתו שעות על גבי שעות מנתח מצבים בלי עזרה מאף מאמן מקצועי. זיכרון פנומנלי עזר לו לזכור משחקים שלמים בעל פה ובעיקר את הרגע הקריטי (מושג שקיים כמעט בכל משחק – critical moment והאבחון שלו תוך כדי המשחק הוא מפתח חשוב לניצחון) שלהם והחשיבה העצמאית שלו ככל הנראה עזרה לו לראות את המשחק בפרספקטיבות קצת אחרות מאשר הסובייטים שהיו מאוד נוקשים וברורים בנוגע לאופן שבו צריך ללמוד את המשחק. המשחק של פישר לאורך שנות השיא שלו כלל בעיקר התקפה חסרת מעצורים וברוטאלית שהובילה להשפלות רבות של יריבים חזקים מאוד. נעמוד על כמה תקופות מפתח בחייו דרך משחקים מייצגים ובמקביל נראה גם משחקים המופיעים בסדרה "גמביט המלכה" הדומים במקצת למשחקים ששיחק פישר.

משחק המאה – הבנה גאומטרית של המשחק

מיליוני משחקי שחמט התרחשו במאה הקודמת אך רק אחד מהם קיבל את התואר "משחק המאה". ולא, הוא לא נערך באליפות העולם או בטורניר מרכזי כזה או אחר. הוא התרחש ב 1956 כשבכלים הלבנים שיחק בחור אלמוני בשם דונלד באריין. מהצד השני ישב ילד בן 13 שאף אחד לא הכיר – בובי פישר. המשחק הזה, שנבחר להיות ה-משחק של המאה העשרים היה זה שהביא את פישר לתשומת ליבו של עולם השחמט ובמובנים לא מעטים דרכו התחילה שם. בטורניר שבו שוחק המשחק פישר הגיע רק למקום התשיעי ובכל זאת, היה זה המשחק שהביא לעולם את האגדה שבדרך ואין יותר מתאים ממנו כדי להתחיל לפצח את דמותו של פישר השחמטאי. היות ואכסה רק את המצבים החשובים במשחק אני ממליץ לכולם לקחת לוח ולעשות את הצעדים בעצמכם, משתלם מאוד. המשחק כמובן נותח באופן הרבה יותר מקצועי ועמוק ממה שאראה כאן אך אנסה לעמוד על נקודות מרכזיות.

שנה: 1956

בלבן: דונלד באריין

בשחור: בובי פישר

מהלך המשחק:

1. Nf3 Nf6 2. c4 g6 3. Nc3 Bg7 4. d4 O-O 5. Bf4 d5 6. Qb3

מדובר בפתיחה שנקראת "grunfeld defence" (הגנת גרונפלד). ניתן לראות שהלבן השיג שליטה במרכז ופיתח את רוב הכלים שלו ומצד שני לשחור יש רץ ב g7 ששולט באלכסון שמגיע עד לצריח ב a1. כמו כן המלך השחור מוגן בצד של המלך בעוד המלך הלבן עדיין נמצא במרכז הלוח ויכול להיות חשוף להתקפה כפי שיוכיח פישר בהמשך. המהלך שעשה באריין (מסומן באדום) נועד לחזק את המרכז על ידי שמירת הרגלי (שני הצדדים כרגע לא מעוניינים להחליף את הרגלים ב c4 וב d5) ובאותו הזמן לאיים על הרגלי ב b7 כך שהרץ ב c8 לא יוכל לזוז ממקומו. מדובר במהלך לא מדויק שיאפשר לפישר לנצל את העובדה שהמלכה התרחקה מהשמירה על המלך ובו בזמן הגבילה את היכולת שלה לזוז.

נמשיך:

6… dxc4 7. Qxc4 c6 8. e4 Nbd7 9. Rd1 Nb6 10. Qc5 Bg4 11. Bg5

המהלך של הרץ שמתואר בסרטוט (החץ האדום) נראה לכאורה תמים אבל מדובר בטעות חמורה. באופן כללי אחד החוקים של הפתיחה בשחמט אומרת שלא כדאי להזיז את אותו הכלי יותר מפעם אחת אלא אם כן הדבר מאוד נצרך. במקרה שלנו הרץ הלבן הלך פעם אחת ל f4 וכמה מהלכים אחר כך ל g5 ובעצם עשה מהלך מיותר ואפשר לפישר להמשיך להתקדם. אלא שהסיבה האמיתית שהמהלך הזה הוא טעות מתגלה במהלך המוזר הבא של פישר: 11. …Na4! (המהלך המסומן בכחול בתרשים 3):

במבט ראשון מדובר במהלך תמוה למדי. הפרש ב a4 אמנם תוקף את המלכה אבל הוא נשאר לא מוגן ומקריב את עצמו לפרש ב c3 לכאורה ללא תמורה. מהו אם כן הרעיון מאחורי המהלך?

כפי שאמרנו בנוגע לפתיחה, אחד החסרונות הגדולים מצד הלבן הוא המלך שנמצא עדיין במרכז הלוח. הרגלי שמגן עליו כבר התקדם ונמצא ב e4 והוא מוגן אך ורק על ידי הפרש ב c3. אם כן, מטרת המהלך של פישר הייתה להסיט את הפרש מההגנה של הרגלי החשוב ואחרי שהפרש הלבן ייקח את הפרש השחור יוכל הפרש ב c6 לקחת את הרגלי החשוב ב e4 ולתקוף את הרץ ב g5 ואת המלכה ב c5 – מזלג (כמתואר בתרשים). אמנם, הלבן יכול להגן על הרץ שלו בכל מיני דרכים (ההסתעפויות של המצב על הלוח ארוכות ומסובכות) אבל האבדה של הרגלי החשוב במרכז המגרש עלולה לגרום לתקיפה אכזרית על המלך. זאת הסיבה שבאריין נמנע מלקבל את ההקרבה והוא בורח עם המלכה למשבצת המוזרה a3. בכך הוא נותן לפישר לבצע החלפה על c3 ובכך הוא משאיר שם רגלי אחורי חלש מאוד. נמשיך:

12. Qa3 Nxc3 13. bxc3 Nxe4 14. Bxe7 Qb6 15. Bc4 Nxc3

עוד הקרבה מוזרה לכאורה של הפרש תמורת הרגלי ב c3. פישר לוקח את הרגלי החלש שהוא יצר לבאריין כאשר לא באמת מדובר בהקרבה. כפי שאפשר לראות בתרשים אם המלכה לוקחת את הפרש ב e3 הלבן יכול לנצל את הטור e שנשאר פתוח ולרתק את הרץ. זאת הסיבה שגם הפעם באריין לא לוקח את ה"הקרבה" של פישר והוא נסוג עם הרץ שב e7 ותוקף את המלכה, מה שמאפשר לצריח של פישר להגיע ל e8 ולשלוט על כל הטור האמצעי (הסימון הצהוב):

16. Bc5 Rfe8+ 17. Kf1

לכאורה המצב לא כל כך נורא עבור הלבן. המלכה של השחור מותקפת וכך גם הפרש ב c3. אם מסתכלים על המצב מבחינת כלים לא נראה שאפשר לדבר על ייתרון מובהק לפישר.

אלא שניתוח כזה רחוק מן המציאות. ראינו כבר כמה מהלכים מבריקים מצד פישר במשחק הזה אבל הסיבה האמיתית שהמשחק נקרא "משחק המאה" היא המהלך הבא שנקרא אף הוא "מהלך המאה". במקום להגן על המלכה או על הפרש פישר עשה מהלך שנוגד את כל מה שהסיטואציה על הלוח הראתה:

17. … Be6!!! (מסומן בכחול).

נראה זאת על הלוח:

המהלך שפישר עשה נראה כאילו בא משום מקום. ניתן לראות בין כל החיצים שגם המלכה וגם הפרש השחורים עדיין מותקפים ואין שום סיבה לא לקחת אותם.

המהלך הזה, אולי יותר מכל, מראה את הגאונות ואת היופי של המשחק שפישר הביא לעולם. המצב על הלוח שלמעלה הוא דוגמה מופלאה להבנה הגאומטרית הנדרשת למשחק ויותר מכך לחשיבות של הכלים לעזור אחד לשני. כפי שניתן לראות בתרשים, הצריח שולט על כל הטור הפתוח e ומגביל את התזוזה של המלך. הפרש ב c3 (שהלבן לא היה מוכן לקחת) תוקף יחד עם הצריח את המשבצת e2 וברגע שהוא נוחת שם אין למלך לאן לזוז (הוא יכול תאורטית לחזור ל e1 אבל אז הפרש יכול לזוז והמלך יהיה מותקף על ידי הצריח). הדבר היחיד שנשאר הוא השליטה על האלכסון שבו נמצא המלך – e1-a6 וכפי שניתן לראות בתרשים הוא נשלט על ידי הרץ הלבן שב c4 (החץ הירוק הארוך). אם כן, המטרה של פישר הייתה לתקוף את אותו הרץ ולהכריח אותו לזוז או להישאר ולהילקח. באריין החליט בעל כרחו לקחת את המלכה ב b6 ואפשר לרץ של פישר לשלוט באלכסון החשוב. מהרגע שהרץ השחור לקח את הרץ שב c4 פישר קיבל שליטה מלאה על התזוזה של המלך הלבן בה הוא ישתמש בהמשך המשחק. באופן תאורטי ניתן לומר שהמשחק נגמר אלא ששניהם המשיכו לשחק עוד קצת עד שפישר הגיע למט יפהפה. המשך המהלכים:

18. Bxb6 Bxc4+ 19. Kg1 Ne2+ 20. Kf1 Nxd4+ 21. Kg1 Ne2+ 22. Kf1 Nc3+ 23. Kg1 axb6 24. Qb4 Ra4 25. Qxb6 Nxd1 26. h3 Rxa2 27. Kh2 Nxf2 28. Re1 Rxe1 29. Qd8+ Bf8 30. Nxe1 Bd5 31. Nf3 Ne4 32. Qb8 b5 33. h4 h5 34. Ne5 Kg7 35. Kg1 Bc5+ 36. Kf1

אשאיר לכם את סוף המשחק כחידה (קלה יחסית): שחור מתחיל ועושה מט ב 5 מהלכים. בהצלחה.

תחי המלכה אליזבת' – בת' הארמון מול הארי בלטיק

למען האמת, אין אף משחק בסדרה "גמביט המלכה" שמשחזר ממש משחק של פישר (כל המשחקים בסדרה מבוססים על משחקים ששוחקו ברמות הגבוהות) אך מלבד כמה קווי דמיון בסגנון המשחק (נגיע לכך בפוסטים הבאים) אפשר גם לראות דמיון מסוים בין חלק מהמשחקים. אל המשחק שהביא את פישר למרכז הבמה אצרף את המשחק הרציני הראשון ששיחקה בת' הארמון מול מי שהיה הכי טוב בטורניר הראשון בו שיחקה – הארי בלטיק. כמו משחק המאה עבור פישר היה זה המשחק מול בלטיק שגרם לעולם השחמט לשים לב לכישרון הצעיר שיגיע בסוף אל הפסגה העולמית.

בניגוד למשחק של פישר אותו סקרנו בעיקר בהתחלה ובאמצע, את המשחק של הארמון נראה בעיקר מהחלק האמצעי שלו ועד סופו המרהיב. לאור העובדה שמדובר במשחק ארוך ומאוד תיאורטי נחסוך את החלקים הראשונים שלו ונצלול ישר (אחרי שנכיר את הפתיחה) אל החלק הקריטי במשחק.

שנה: 1963

בלבן: בת' הארמון

בשחור: הארי בלטיק

ובכן, המשחק מתחיל כך:

1. e4 c6 2. Nf3 d5 3. Nc3 Bg4 4. h3 Bf3 5. Qf3 e6 6. g3 g6 7. Bg2 Bg7 8. O-O Nd7

הפתיחה אותה שיחקו שני השחקנים נקראת – "caro-kann: two knights variation" (קארו קאן – ווריאציית שני הפרשים) ומשם הם התקדמו עוד כמה מהלכים. ניתן לראות באופן ברור שהרגלים של השחור שולטים בכל המשבצות הלבונות שבמרכז הלוח אלא שבכך הוא גם גורם למשבצות השחורות להיות יותר חלשות עבורו. נכון לעכשיו הרץ של השחור שולט יפה באלכסון g7-a1 והרץ הלבן שב c1 עוד לא יצא החוצה כדי לחשוף את החולשות של השחור. מהם אם כן הייתרונות של הלבן? ראשית כל, הלבן כבר הצריח והמלך שלו מוגן ואילו השחור עדיין רחוק לפחות שני מהלכים מהצרחה. הרגלי ב e4 חזק מאוד (וגם מוגן 3 פעמים) משום שהוא תוקף את המרכז הסולידי של השחור שמצידו לא יכול לקחת את הרגלי כי אז הוא יהרוס את מבנה הרגלים שלו ויאבד את השליטה במרכז. כמו כן הכלים של הלבן מפותחים יותר, המלכה שלו נמצאת במשבצת יותר מרכזית והוא רחוק שני מהלכים (d4 או d3 והוצאת הרץ) מסיום של פיתוח הכלים.

נמשיך:

9. Qe2 d4 10. Nb1 e5 11. d3 Ne7 12. f4 Qc7 13. a4 O-O 14. f5 f6 15. Nd2 Bh6 16. Kh2 Kh8 17. fg6 hg6

הגענו לאחד המצבים הקריטיים במשחק. בשלב הזה ניתן לומר בוודאות כי מה שמעניין את הלבן זאת תקיפה בצד של המלך כאשר הכלים היחידים שנמצאים בסביבה להגן עליו הם שני הרגלים בשורה השישית (ושני הפרשים שמגינים עליהם), הרץ והצריח שב f8. כמו כן הצריח ב f1 שולט באופן חלקי בטור החצי-פתוח f. אלא שכדי להגיע להתקפה שכזאת גם הכלים של הלבן צריכים להתקדם וכולם עדיין נמצאים בצד האחורי יותר של הלוח ועוד לא מייצרים התקפה ישירה. המשך המהלכים שנראה יבהיר שלכך הלבן התכוון ואם יצליח לבנות מהר מבנה של התקפה בצד של המלך יהיה קשה לכלים השחורים שנמצאים במרכז להגיע מהר להגנה. כמו כן לאחר שהפרש ב d2 יזוז הרץ שב c1 יהיה פתוח ויאיים על המצב של המלך כך שמייד לאחר תזוזה של הפרש נראה החלפה בין הרצים מה שיהיה בעיקר לטובת הלבן משום שהרץ ב h6 הוא כלי הגנתי חשוב, כפי שנראה מהמשך המשחק.

מהצד השני, השחור שולט באופן מוחלט במרכז הלוח בעיקר על ידי מבנה הרגלים היפה שמגיע עד ל d4 שמונעת התפתחות של הלבן. התכנית של השחור ככל הנראה תהיה לפתוח את המרכז ולבוא להתקפה עם הפרשים ועם התזוזה המהירה של הצריח שב a8. גם בצד של המלכה יש לשחור יתרון רציני והכלים שלו נגישים יותר לצד הזה של הלוח ויכולים לקבל סיוע מהרגלים ששם.

בכל מקרה, השחקנים יכולים להחליט גם לתת לשחקן השני לתקוף ולתת לו הזדמנות לייצר חולשות בקו האחורי שלו.

נמשיך:

18. Nf3 Bc1 19. Rac1 Nc5 20. c3 Nb3 21. Rcd1 Rad8 22. Nh4 Qc8 23. Bf3 Qe6 24. Bg4 Qf7 25. Nf3 Qg8 26. h4 Kg7 27. Rf2 Rd6 28. Rdf1 Rdd8 29. Qc2

הגענו לחלק הקריטי באמת במשחק ולשלב שבו ברור לכל צד מהן התכניות של השני. תהיה תחרות גדולה מי יצליח לתקוף ראשון ולנצל את היתרונות שלו לטובתו ומרגע זה המשחק צריך להיות מאוד מדויק וברור. ננתח את התכניות של כל צד על ידי התרשים שלמעלה, שחילקתי אותו לשניים כדי שיהיה ברור יותר איך שני השחקנים פועלים על צדדים שונים של המשחק.

נתחיל בשחור (התרשים הימני): ההתקפה על המרכז של השחור אינטנסיבית מאוד. הרגלי ב d4 כבר נמצא בצד של היריב ומחזיק מבנה רגלים מרשים, כך שלאחר שהשחור יעשה את המהלכים b6 ו c5 (החיצים הירוקים) יהיה לשחור מבנה מושלם של רגלים שכולם תומכים אחד בשני ולוחצים על מרכז הלוח. כמו כן הצריח ב d8 מוכן למקרה שבו הטור ייפתח והוא יוכל לשלוט בו באופן ברור כאשר גם הפרש ב b3 תורם את חלקו לחוזק שבמרכז הלוח. היות וכל הכלים של הלבן מלבד המלכה כבר ערוכים להתקפה בצד של המלך יהיה על השחור להראות את הייתרון שלו מהר ככל האפשר במרכז הלוח ולנצל את החולשות של יריבו. גם אם תהיינה כמה החלפות בצד של המלכה הכלים של השחור יהיו מהירים יותר במעבר לצד הזה של הלוח ולכן כל החלפה באזור הטורים c ו b יהיה לטובת השחור.

מהן התכניות של הלבן? (תרשים שמאלי): מלבד המלכה שתכף נגיע אליה, הלבן תוקף באופן ברוטלי את הצד של המלך ורק מחכה לטורים שייפתחו כדי לתקוף את המלך. הצריחים כפולים (כך הם עובדים הכי טוב, נגיע לכך כשנעסוק בצריחים) ושולטים באופן מוחלט בטור f (החץ הצהוב) ומשם הם גם יכולים להגיע בקלות למלך. עוד אפשרות תהיה התקדמות של הרגלי ל h5 (החץ הירוק) ובכך גם לפתוח את טור g שהצריחים יכולים לעבור אליו בקלות יחד עם הרץ והפרש שכבר נוכחים שם. החלק המעניין (שאם בודקים אותו עם מחשב מדובר במהלך לא הכרחי) שייך למתח שבין המלכה ב c2 לפרש השחור ב b3. במהלך האחרון בת' הארמון העבירה את המלכה לצד השני של הלוח משתי סיבות: הראשונה, כדי לעזור להגנה במידה והמרכז ייפתח. השני הוא התקיפה של הפרש השחור שהגיע עד לשורה השלישית וכרגע מוגן רק על ידי המלכה. היות והלבן רוצה לתקוף בצד הימני של הלוח הוא רוצה לנטרל את המלכה שהיא כלי הגנתי חשוב שם. לשם כך הארמון תקפה את הפרש כך שהמלכה השחורה תהיה חייבת לשים עליו עין אחרת הוא יילקח והלבן יוביל בחומר.

אם כן, המשך המשחק אמור להראות מי יהיה הראשון לנצל את החולשות של היריב ולהגן על החולשות שלו. מהמהלכים שיהיו אפשר לראות שכל צד ממשיך בתכנית שלו וקצת מתעלם מהתכנית של היריב ונוצר מצב של תחרות ביניהם מי יגיע ראשון למטרה שלו.

נמשיך:

!29. … b6 30. h5 c5 31. hg6 dc3 32. bc3 c4 33. d4 ed4 34. cd4 Nd4 35. Nd4 Rd4 36. e5

ניתן לראות שהאבק מעל זירת המלחמה קצת התפוגג ונשארו הרבה פחות כלים על הלוח. לשני הצדדים יש 4 רגלים (ללבן יתרון רגלים בצד של המלך, לשחור בצד של המלכה) וההבדל היחיד הוא שלשחור יש פרש ואילו הלבן נשאר עם הרץ ששולט במשבצות הלבנות. אנקדוטה מעניינת: כפי שגם ראינו ב"משחק המאה" פישר אמר פעם שהכלי האהוב עליו ביותר הוא הרץ ששולט במשבצות הלבנות כך שגם כאן אנחנו מוצאים אותו נשאר על הלוח וכפי שנראה הוא זה שיכריע את המשחק.

המהלך שהלבן עשה (מסומן בכחול) הוא מהלך יפה שאמנם מציע את הרץ ב g4 אבל ברור לשני הצדדים שאם הוא יילקח הרגלי הלבן ייקח ב f6 והלבן יהיה עם שני רגלים עוברים מוגנים היטב. הדומיננטיות של הצריחים הכפולים של הלבן היא עצומה כך שפתיחה של טור f שקולה להפסד אוטומטי. זאת הסיבה שהשחור מעדיף להשאיר את הרגלי שלו בטור f  ומתקדם ל f5 כך שיוכל באיזשהו אופן להמשיך להגן על הטור. נמשיך:

 36. … f5 37. Bf5 Qd5 38. Be6 Rh8

בשלב הזה של המשחק הלבן השיג את כל מבוקשו וכל מה שהשחור יכול לעשות הוא להגן ולקוות לתיקו. הטור f נטול רגלים והכלי היחיד שחוסם את הצריחים הלבנים הוא הרץ הלבן בעצמו. הכלי ההגנתי היחיד של השחור הוא הצריח ב e8 והוא המכשול היחיד בפני הארמון לגישה אל המלך. כאן מגיע המהלך המכריע של המשחק שמזכיר מאוד את מהלך המאה שראינו קודם: !!39. Bh3 (מסומן בכחול)

המהלך היפהפה הזה הוא לכאורה פשוט – הלבן רוצה להזיז את הרץ שלו כדי שהצריחים הלבנים יישלטו סופית בצד של המלך. אלא שמכל המשבצות אליהן היה יכול הרץ ללכת הוא בחר ללכת למשבצת הלא-מוגנת e6 ולהציע את עצמו למלכה.

אלא שלא כך הם פני הדברים. המהלך הזה, שלכאורה נראה כמו הקרבה של הכלי, מראה על ההבנה הגאומטרית הנפלאה של הארמון במשחק. מלבד הצריח הבודד של השחור שמגן על המלך ישנה גם סכנה שהמלכה תוכל לחזור ל e8 (אחרי שהלבן הרחיק אותה משם) ותוכל גם היא לחזור להגנה. לכן הרץ פשוט חסם את הגישה של המלכה חזרה ובכך השאיר את המלך בודד במערכה. אם המלכה תיקח את הרץ אזי הצריח שב f2 יוכל לקחת את הצריח ב f8 ואפשר להכריז על המשחק כגמור. לכן, המהלך הגאוני של הארמון הזמין את השחור לעשות את הדבר היחיד שנשאר – לעשות שח על המלך ב h2 שכרגע לא מוגן. הצריח השחור אמנם יבצע את השח (החץ האדום) כאשר אם המלך בורח ל g1 הוא מקבל מט ב h1. אלא שהיות והמלכה השחורה לא הייתה יכולה לקחת את הרץ שהקריב את עצמו הוא יכול לחזור למשבצת ב h3 ולהגן על המלך הלבן. בכך נוצר מצב שבו שני הצריחים הלבנים שולטים לגמרי בטור f והלבן השיג את מטרתו.

נקודה אחרונה על גאונות המהלך: המהלך עם הרץ יצר עוד בעיה – הוא תוקף את המשבצת f6 בפעם השלישית. היות והרגלי ב g6 יכול להילקח על ידי הפרש (החץ הירוק) היה אפשר לחשוב שהמשבצת f6 מוגנת היטב על ידי הצריח והמלך. אלא שבמהלך של הלבן עם הרץ ל e6 הוא הוסיף מתקיף רביעי למשבצת כך שגם אם הפרש ייקח את הרגלי המשבצת החשובה תישאר בשליטת הלבן.

כאן פחות או יותר המשחק נגמר ונותר רק להשלים את המלאכה:

Ng6 40. Rf7 Kh6

כמו במשחק של פישר אשאיר לכם את הסיום כחידה (לא קשה במיוחד). תור לבן והוא עושה מט ב 7 מהלכים.

סיכום ביניים

ראינו את תחילתן של האגדות דרך משחק ראשון מייצג עבור שני הכישרונות הצעירים. מלבד קווי הדמיון באישיות ובאופי שיידונו גם בהמשך מצאנו את שני המשחקים דומים למדי בעיקר ברגעים הקריטיים שלהם. שני המהלכים המרכזיים של שני השחקנים היו בעלי אופי דומה ועם ראיית משחק המבטלת את האינטואיציה הפשוטה על הלוח. כמובן, לא מדובר בהמצאה של פישר אך הוא זה שלקח את התפיסה הכוללת על הלוח לשלב אחד מעבר לחוקים ולנורמות שהיו שייכות באותה תקופה ביחס למשחק. פישר (וגם הארמון) הם דוגמה מאלפת לעובדה שגם סגנון משחק יחסית פשוט ופחות תיאורטי יכול להזמין אינספור מצבים מפתיעים על הלוח גם אם לא מדובר בפתיחה לא שגרתית או יכולות אדירות בסופי משחק.

בכרך השלישי של ספרו "על קודמי הגדולים" שכתב גארי קספרוב הוא פותח את הפרק על פישר בתיאור המדויק הבא: "השחמטאי המקצועי הראשון". מלבד ההשפעה העצומה שהייתה לו שפחות או יותר שברה את המונופול הסובייטי על המשחק ושהשפעתה זו ניכרת עד היום, מדובר היה בשחקן ששינה את האופן שבו כולנו מתייחסים למשחק המלכים האהוב.

המשך יבוא.