כשהזמן אוזל / גארי סמית׳ (תרגום: ארז שץ) – חלק 2

כשהזמן אוזל / גארי סמית׳ (תרגום: ארז שץ) – חלק 2

גארי סמית נולד ב1953 וכתב בכתבי עת ועיתונים שונים עד שהצטרף לספורטס אילוסטרייטד ב1983 שם מונה לכותב הבכיר. במהלך הקריירה שלו התמקד בסיפור האישי שמאחורי ההישגים, ויכולתו להבין לנפש האנשים שכתב עליהם והאופן שבו הצליח לסקר אותם גרמה לעמיתיו לכנותו ״כתב הספורט הטוב באמריקה״ ואף ״כתב המגזינים הטוב באמריקה״. סיפוריו פורסמו בספורטס אילוסטרייטד, טיים, רולינג סטון ואסקוויר, וכן בשני אוספים שפרסם. 12 מסיפוריו נכללו באסופות ״סיפורי הספורט הטובים באמריקה״, יותר מכל כותב אחר.

ארז שץ, בן 44 מבית שמש, עובד כמתכנת ביום וככתב בהופס בלילה, אחראי על הטור ״תורת המספרים״ ויחד עם יוני לב ארי מגיש את פודקאסט הבייסבול A Kosher Hot Dog.

פורסם לראשונה בספורטס אילוסטרייטד ב11 לינואר 1993.

ופה היה סיפור שהוא יכל לספר. קיבינימאט, הסמינולס מפלורידה מובילים ב21 הפרש במחצית, תנו לו לספר את זה. זה הסיפור על המאמן בן ה23 מאוניברסיטת ג׳ונס הופקינס שיושב באוטובוס הביתה מגטיסבורג, פנסילבניה עם השחקנים שלו, משפריץ התלהבות מהפתיחה 3-0 של הסגל שלו. מאמן בן 23 שתכנן את חייו על כרטיסית מיון: חמש שנים, מאמן ראשי בתיכון. חמש שנים מאמן ראשי בקולג׳ משני. חמש שנים עוזר מאמן באוניברסיטה. חמש שנים מאמן ראשי באוניברסיטה משנית. 10 שנים מאמן ראשי באוניברסיטה של הגדולים. בן 23 שלא ידע שהוא הולך לדחוס את 20 השנים הראשונות של התוכנית לתוך 13, שלא קלט שהוא הולך להגשים את החלום שלו, לחיות את הנאום שלו ממחנה האימונים בפונוקו, לגזור רשתות בגמר הNCAA בגיל 37… שלא ידע שחצי מחייו כבר עברו. השחקנים שלו קראו לו מירכתי האוטובוס. ״למה כל כך חשוב לך לנצח?״ הם שאלו. ״בחיים לא ראינו משהו כזה. אתה לא פועל בהגיון״.

״בגלל שהתוצאה הסופית מגדירה אותך״, הוא אמר. ״אתה מפסיד; משמע אתה מפסידן. אתה מנצח; משמע, אתה ווינר.״

״לא״, התעקשו השחקנים. ״ההשתתפות היא מה שחשוב, המאמץ העקבי. לתת את הכי טוב שלך, בלי קשר אם אתה מנצח או מפסיד – זה מה שמגדיר אותך״.

הוא היה צריך עוד 23 שנות חיים. הוא היה צריך את מסע ההרס במשרד הביתי שלו אחרי ההפסד של NC State לווירגי׳ניה ב1982, מנורה נופצה, כסאות קרסו, ניירות וספרים נדחפו לכל פינה. הוא היה צריך להכנס בדלת חדר ההלבשה בכזו עוצמה שהוא הפיל את רופא הקבוצה שאיבד את ההכרה. הוא היה צריך לתת את שיחת הקדם-משחק של חייו שהביאה ליהלום בכתר האימון שלו, המהפך הלא צפוי באליפות הNCAA של 1983 שסייע לשגר את הפיינל פור לרמה של הוורלד סירייס והסופרבול. הוא היה צריך עוד כשני תריסר כריסמסים שבהם אשתו נאלצה לקנות את כל המתנות ולקשט את כל העצים. הוא היה צריך לזנק מהמזרון שלוש או ארבע פעמים בכל לילה כשהטי שירט שלו ספוגה כולה בזיעה ושיניו נוקשות מהקדחת הקרה של הכימותרפיה והבעתה שבאה אחרי שראה את עצמו מת שוב ושוב בחלומותיו – כן, בעיקר זה מה שהוא היה צריך כדי להרגיש את זה בבטן, כדי להגיד: ״הם צדקו. הילדים האלה מג׳ונס הופקינס צדקו. זה המאמץ, לא התוצאה. זה לנסות. אלוהים, איזה אדם גדול הייתי יכול להיות אם היתה לי את המודעות הזו אז. אבל איך אתה יכול להגיד את זה לאיזשהו מאמן עם שני ילדים ומשכנתא ו15,000 איש ביציע ששופטים אותו רק לפי נצחונות והפסדים? אתם יודעים שההפסד ההוא, 39-36 לווירג׳יניה היה לפני 10 שנים, אבל אני מעולם לא יכולתי לשחרר את המשחק הזה עד שנהייתי חולה. עכשיו הוא לא מפריע לי בכלל.

״אבל אני לא יכול לשבת פה ולהשבע שאני אעשה הכל באופן שונה. לא הייתי מחליף את השנים האלה. איש לא נהנה יותר ממני. כמה אנשים אתם מכירים שהגשימו את החלום שלהם? אתם מסתכלים על אחד כזה. זו היתה התקופה היצירתית שלי, מה שהניע אותי, מקור האנרגיה שלי…״ להקים חברה משלו, JTV Enterprises? אני יכול לעשות את זה. לכתוב טור משלו בעיתון, ספר משלו על עונת האליפות? אני יכול לעשות את זה. לשדר סיקור יומי ברדיו, תוכנית שבועית לשיחות עם מאזינים ותוכנית טלוויזיה מקומית בראלי? אני יכול לעשות את זה. למכור את זמן הפרסום לתוכניות הרדיו והטלוויזיה שלו? אני יכול לעשות את זה. לשכור אמן שיצייר את תמונת אליפות הNCAA בכל שנה ולמכור את ההדפסים לתומכי הקולג׳ הזוכה? אני יכול לעשות את זה. לשכור פסל שיפסל את דמותם בגודל אמיתי של גדולי הספורט בשביל קבוצות שיכולו להציגם מחוץ לאיצטדיונים שלהם? אני יכול לעשות את זה. לכתוב ספר בישול? (הוא לא ידע איפה שקיות הניילון בשביל פח האשפה נמצאות במטבח) אני יכול לעשות את זה. לשאת 10 נאומי נייקי, 20 נאומים במועדוני בוגרים, 25 עד 50 נאומים במסגרת סבב ההרצאות הלאומי וכתריסר נאומי בארועי צדקה בשנה? אני יכול לעשות את זה. לעצב ולשווק חלוקים מותאמים אישית לקבוצות ספורט שלחדר ההלבשה שלהן נכנסות עיתונאיות? אני יכול לעשות את זה. להופיע בתוכנית של קרסון, של לטרמן? אני יכול לעשות את זה. להגיש תוכנית אירוח ספורטיבית משלו בESPN? אני יכול לעשות את זה. לקבל את תפקיד מנהל חטיבת הספורט בNC State בנוסף לאימון כדורסל? אתה בטוח ווי? אני יכול לעשות את זה. 

זה לא נעשה למען התהילה, לא למען הכסף. בשם אלוהים, זה לא שהיה משהו משניהם בתפקיד מנהל הספורט. זה נבע מרעב עמוק, רחב יותר, תולעת מעיים אקזיסטנציאלית, תאווה לחיות את כל החיים שהוא יכול היה לחיות, היה עשוי לחיות, אמור היה לחיות, אלמלא העובדה שהיו לו סך הכל חיים יחידים. לאיים באגרופו על המוות זמן רב לפני שהוא דפק על דלתו, בהתרסה לתולעים.

פאם וולבנו: ״בנות, אבא בסלון!״

בת: ״איזה ערוץ?״

ווי: ״חי, באופן אישי! למטה! אני בעצם פה!״

הביתה באחת בבוקר. עיניים פעורות לרווחה במיטה בשתים, המוח עדיין רץ, הניורונים חושדים, אפילו אז, בשינה. ״פנימה, דחוף את הכדור פנימה!״ בתו שעומדת במסדרון בפיג׳מה שלה, שומעת אותו בוכה בשנתו. לקום בחמש בבוקר לשתי הפגישות לפני ארוחת הבוקר שקבע. לעוף מהמשרד שלו בקמפוס ב4 אחה״צ להספיק למטוס. יום אחר יום, שנה אחר שנה. ״פסיכי״, הוא אמר. ״הייתי פסיכי לגמרי, בעל ואבא איום ונורא. כולם ביציע אמרו ״אווווווווווווו, איזה מתוק׳ כשהבת הקטנה שלי רצה לרוחב הפרקט בבגדי המעודדת שלה וחיבקה אותי לפני כל משחק בית, אבל במשך 23 שנה, לא הייתי בבית. חישבתי שיהיו לי 20 שנים בליגה של הגדולים, מי יודע, אולי לזכות בשלושה תארים ארציים, ואז לסגור את הבסטה בגיל 53 או 54, להכנס הביתה יום אחד, ללבוש סוודר ולהודיע: ׳הנני! אוזי נלסון פה! כולי שלכן!׳ תמיד ראיתי את עצמי כמועמד לתפקיד הסבא הטוב בהיסטוריה. להשאיר את הילדים איתי? אין בעיות. עשה במכנסיים? בסדר, אני אחליף לו. הקיא? נפלא, אני אנקה אותו. הייתי מפצה אותן על הכל, כל הזמן שהייתי במקום אחר״. עיניו נקוו דמעות. ״אלוהים… זה נשמע כל כך טפשי עכשיו…

״אבל לא הרגשתי אשם לגבי זה אז. תמיד חשבתי שאני יכול לעשות את החיים כה מלהיבים שאשתי והילדות יתרגשו רק מלהיות חלק מהם. אבל אני זוכר יום האב אחד, כשבמקרה הייתי בבית, ואיש לא תכנן כלום, אף אחד לא הזכיר את זה אפילו. למה שיתכננו משהו? אני וודאי לא הייתי בבית ביום האב קודם לכן. אני בטח הייתי באטלנטה נושא נאום ליום האב, או בשיקגו מקבל את פרס ״אב השנה״, אבל אתה יכול להיות בטוח שלא הייתי בבית ביום האב. לבסוף שאלתי אותם מה אנחנו הולכים לעשות והבת שלי ג׳יימי אמרה ׳אבא, אנחנו מבלים את כל החיים שלנו בלהיות חלק מהחיים שלך. מתי אתה הולך להיות חלק מהחיים שלנו?׳ זה הכה בי כמו אגרוף בבטן. ״אבל זה המשיך עוד ועוד, התאווה הלא ניתנת לסיפוק לכבוש את העולם. הייתי בנזונה שחצן. אבל זה לא היה רק שחצנות. כל הזמן חשבתי על השורות האלה מתוך ״שיר האהבה״ של ג׳יי אלפרד פרופרוק:

וכן תמיד יהיה זמן

לתהות ״האם אעז?״ ו״האם אעז?״

זמן לסוב אחור ולרדת קומה

ובמרכז ראשי קרחת עצומה

(והם יאמרו: כמה מקליש הוא שערו!)

״רציתי להעיז. לא חששתי להראות את הקרחת שלי, החולשה שלי, בכך שניסיתי דברים חדשים. היתי הולך למיטה אחרי שצפיתי בטלוויזיה בשבת בלילה והראש שלי היה אומר לי ׳אני צריך להיות המנחה בסאטרדי נייט לייב. אני יכול לעשות את זה׳. אני מביט אחורה עכשיו ואני רואה את האמת מאחורי מיתוס איקרוס. אתם מכירים את הסיפור על הילד שהיה כה גאה בכנפיו עד שהוא עף קרוב מדי לשמש והשעווה בכנפיו הותכה והוא צנח אל מותו? הדבר שמאפשר לנו להשיג את הגדולה שבנו מכיל את זרעי ההרס שלנו.

״בכל שנה סבלתי מברונכיט, התקררות קשה; פעמיים היה לי דלקת ריאות. בלילה שלקחנו את הNCAA הייתי חולה כמו כלב. הייתי מיצין-מן כל העונה. ארית׳רומיצין, קלינדמיצין. לא יכולתי לנוח. הייתי אוכל את האנטיביוטיקה וממשיך. מי יודע? אולי גרמתי לגוף שלי להיות במצב לחטוף את זה. קראתי ספרים על סרטן. הם אומרים שלרוב זה קורה אם המערכת החיסונית שלך חלשה, ואז אם הגוף עובר טראומה…״

כן, טראומה. לעזאזל עם המשחק כדורסל הזה; הוא יסתיים כמו שהוא התחיל, דריסה של פלורידה סטייט. פה היה אדם ששכב ער כל חצות בלילה, טוחן את היותו בן מוות – תנו לו לדבר. תנו לו לתהות אם ספר שפורסם ב1989, וחמשה עשר החודשים של חקירות ומתקפה תקשורתית שהוא שיגר היו כדור הרובה שפגע בו… ואז לנסות לא לתהות, לנסות להשתיק את אותה לחישת חצות ולהתעלם מהקשר בין סרטן לטראומה אישית, מכוון שאחרת הוא יאלץ להאשים כמה אנשים – כתב, עורך מקומי – בסיוט שהוא חי בו, והוא יאלץ לשנוא, ושנאה והטחת אשמה הן הסחות הדעת הגרועות ביותר שאדם יכול לפול אליהן בשעה שהוא נמצא בקרב קטלני על חייו. ״אני לא יכול לעשות את זה״, ווי היה אומר. ״אני חייב למלא את הימים שנותרו לי באהבה וצחוק ומחילה. אבל אני תוהה…״

שביעי לינואר 1989, הכותרת הראשונה. ספר בשם ״פאול אישי״ מאת פיטר גולנבוק, עמד לצאת לאור, מאשים את וולבנו והצוות שלו בהטיית ציונים, הסתרת תוצאות של בדיקות סמים מהרשויות, הטיית מליוני דולרים ממועדון הבוגרים לשחקנים ואספקת רכבים לשחקנים כתשלום. בית הוצאה אחד דחה את הספר; אחר קנה אותו, והלמות הפטיש החלו להכות בלי רחם, לרוב מתחילות בכותרות ב״ראלי ניוז״ ובאובזרבר ואז מהדהדות ברחבי המדינה, הולמות במהותו של האדם ש-ווי היה. הוא כינס מסיבות עיתונאים, הוא חפר בסטטיסטיקות של ציוני בוגרים, הוא דרש שימוע בחבר הנאמנים של אוניברסיטת נורת׳ קרוליינה סטייט. אך עקומת איקרוס שלו המשיכה לנוע – המהירות שבה התקדם בחיים הוצגה כהוכחה, למבקריו, של רמייתו; תאבונו המפלצתי לחיים הפך הוכחה לתאוות הבצע שלו.

החקירה של הNCAA נמשכה שמונה חודשים. בסופה החוקרים לא מצאו שום מעילות בסכומים של מליוני דולרים, שום רכבים, שום הטיות ציונים, שום בדיקות סמים מוסתרות. הם מצאו שתי עבירות על חוקי הארגון – שחקנים מכרו כרטיסים ונעלי ספורט שקיבלו – והNCAA השעו את NC State לשנתיים ופסלו אותם מלהשתתף בטורניר הNCAA של 1990. דייב דידיון, החוקר הראשי כתב לוולבנו מכתב. ״רציתי שידע שהוא שיתף איתי פעולה יותר מכל מאמן שאי פעם עבדתי מולו״, אמר דידיון, ״ושלא כולם חשבו שהוא היה אדם רשע. רציתי שידע שאם היה לי בן שהיה מועמד, הייתי גאה אם היה משחק בשביל ג׳ים וולבנו. הוא לא היה האגומניאק החוכמולוג שציפיתי שיהיה. נכון, הקצב שבו שחקניו השלימו את התואר שלהם לא היה טוב… אבל איש לא טרח להסתכל על קצב השלמת התואר בכל NC State. נכון, הוא כנראה לא היה אמור לגייס כמה מהילדים שהוא גייס. אבל אם הוא לא היה, הוא היה מוצא את עצמו משחק מולם והם היו מפצפצים לו את הגולגולת כי כל האחרים רצו את אותם ילדים בדיוק״.

ואז באה המכה הסופית: האשמות בהטיית תוצאה (point shaving) שקרתה מספר שנים לפני כן ושצ׳רלס שקלפורד, פורוורד של NC State לשעבר היה מעורב בה. איש לא האמין שוולבנו ידע מכך, ומעולם לא הוכח אחרת, אבל המהלומות היו חייבות להפסק. באפריל 1990 הוא אולץ להתפטר. ״הכאב שבזה – לראות את אמי, את אחי, את אשתי, את הילדות קוראים את הדברים שנכתבו עלי״, הוא אמר. ״חשתי כאב פיזי. היו דברים שהייתי עושה אחרת, אבל אני ידעתי שלא עשיתי דבר רע. הרמיזות שלא היה אכפת לי מהצעירים… שנאתי אותן. להכלל עם מאמנים שכל מה שעניין אותם היו הנצחונות ושום דבר לגבי חינוך… שנאתי את זה. התואר שלי היה באנגלית, לא בחינוך גופני. היו לי שתי בנות ברשימת הדיקן. פרט לאולי שניים, כל השחקנים שלי בג׳ון הופקינס, באקנל ואיונה השלימו תואר. אני לא השתניתי. אני אקח אחריות, אבל זה שונה מלקבל עלי אשמה. אני לא זה שרשם לNC State את אלה שלא השלימו תואר – משרד הרישום שלנו עשה את זה. במבט לאחור קל להגיד מי לא היינו צריכים לגייס, אבל מי ידע מראש? לפעמים ילדים מרקע גרוע יותר, ועם ציונים גרועים יותר הצטיינו יותר מילדים מבתים סבירים עם ציונים סבירים.

״אולי סמכתי על הצעירים האלה יותר מדי. המוסד דרש ממני לדחוף להם את הלימוד לגרון, ואני לא הסכמתי. הם רצו שאני אומר להם ׳אתה לא מתייצב לשיעור, אתה לא משחק. אני לוקח את הכדור׳. מה זה אומר לילד? שהכדור יותר חשוב מהלימודים! הגישה שלי היתה, אם אתה לא לומד, אתה נושא בתוצאות. אתה נכשל בלימודים. אני ניסיתי להלהיב אותם על הלימודים. נתתי לדרק וויטנברג לקרוא את המלך ליר ואז לתת שיחת טרום משחק על המחזה. אני לא הייתי מהמאמנים שאומרים לצעירים שלהם ללמוד אבל לא פתחו ספר בחייהם. אני חייתי את זה. הם ראו אותי קורא שייקספיר בנסיעות. הם ראו אותי מנסה דברים שמחוץ לספורט כל הזמן.

״אני מניח שהמחשבה שאני יכול לשנות את הילדים האלה היתה לא ריאלית. הייתי צריך לומר להם ׳אני אוהב אתכם, אבל אני לא סומך עליכם עדיין. אתם צריכים לעשות את זה ואת זה במשך השנתיים הראשונות שלכם פה, ואז אני אסמוך עליכם׳ וגם אני לא יכול להתחמק מזה שלא היה לי מספיק זמן לתת להם אחרי שהתמניתי למנהל הספורטיבי. ניסיתי לעשות יותר מדי. הם כבר לא יכול להכנס למשרד שלי בכל שעה ביום כמו פעם ולדבר. היה לי פחות ופחות כל שנה, במיוחד לשחקן ה13, ה14 וה15. אבל כל פעם, לא תפסתי את השינוי. זה קורה בלי שאתה מכיר בכך.

״ועכשיו אני נלחם כדי לחיות, והאירוניה שאנשים חושבים עלי כאדם שרק היה אכפת לו מנצחונות ומהספורט… זה מציף אותי עד שאני לא יכול לשאת את זה. אני מחפש סיבה לקוות, סיבה לחיות, והדבר היחיד שעוזר לי לעשות את זה הוא הדברים שלמדתי, המוח שלי. אם אני שורד את זה, או אפילו אם אני רק נלחמתי כיאות, זה יהיה בגלל מה שהצלחתי להשיג מהספרים, מלהבין את העולם ואת המקום שלי בו, מללמוד לשאול את השאלות הנכונות ולחקור את כל הטיפולים האלטרנטיביים למחלה הזו – מהאקדמיה, לא מהספורט. אנשים חושבים שרקע בספורט עוזר לך להלחם במוות. אתם צוחקים ממני? ספורטאים ומאמנים כל הזמן שומעים שהם מיוחדים. אתה כלום כשאתה חולה סרטן. אתה כלום.

״עכשיו אני רוצה לעזור לכל חולה סרטן שאני יכול. מסיבה כלשהי, אנשים מחפשים אצלי תקווה. אני מרגיש חצי מת, והם באים אלי בבית החולים לעידוד. אני לא יודע אם אני יכול להתמודד עם זה, אבל זה הדבר הטוב היחיד שסביר להניח שיצא מהדבר הזה. אם ממשל קלינטון מחפש מישהו לגייס כספים לחקר הסרטן, אני פה. אם אני אשרוד, אני אעבוד עם חולי סרטן אחד-על-אחד ואנסה לעזור להם למצוא משהו להתלות בו, כמו שכל כך הרבה אנשים מנסים לעשות בשבילי. חצי מליון איש מתים מסרטן בכל שנה באמריקה, אחד מארבעה מאיתנו יחטוף את זה, ולא קם קול זעקה; אנחנו מקבלים את זה. אני לחלוטין בעד מחקר ותרומות לחקר האיידס, אבל איך הממשלה מסוגלת להוציא פי 10 על כל חולה איידס מאשר הם מוציאים על כל חולה סרטן? ברברה סטרייסנד לא שרה למען חולי סרטן, אליזבת טיילור לא מקיימת אירועי סלבריטאים למען חקר הסרטן, ובכל זאת בכל פעם שאני הולך למכון הסרטן פה ב״דיוק״, הבית מלא! אם צריך יותר רופאים, יותר מקום, יותר כסף, אנחנו חייבים להשיג את זה, כי מליוני אנשים הולכים לגלות שזו דרך נוראה ללכת.״

משחק הכדורסל כמעט והסתיים. מוחו ולשונו של וולבנו עדיין טסים, הבדיחות עדיין פוגעות, אבל עייפות עמוקה נופלת על גופו. הוא הסתכל מעבר למגרש וראה שם את אשתו מדברת עם האשה שלידה, ראה את אשתו מחייכת. והוא חשב: כל כך טוב לראות אותה מחייכת, אבל כל כך הרבה פעמים ראיתי אותה בוכה לאחרונה. מה יהיה איתה? היא תהיה בסדר? הוא ייקח לגימה עמוקה של אוויר ביום המחרת כשהוא יזכור את הרגע הזה, המבט לרוחב המגרש שנתקל בה בעוד המאמנים צעקו והשחקנים התנשפו והאוהדים שאגו. ״אתה מבין, הכל היה מתוכנן ליובל ה25 שלנו, בשישי לאוגוסט האחרון. הייתי אמור לתת לה שלוש מתנות: שטר בעלות לשטח של 4 דונם שבו היא תוכל לבנות את בית החלומות שלה, טבעת יהלום גדולה, וטיול נחמד, רק שנינו על החוף. היא תרים אותי באוויר שתשמע את זה, ואני אגזור את הרשתות, הקהל יעמוד על רגליו בתשואות… קיבינימט. מה היא קבלה במקום? בעל חולה במיטת בית חולים כשמיטומיצין, סיספלאטין ו-וולבן מטופטפים לתוך גופו. היא דאגה לנקות אותי שהקאתי. זו אהבה. הייתי אומר לה ׳אנחנו הולכים להזדקן ביחד, פאם׳. אולי הדבר הכי יפה שאי פעם אמרתי לה. ׳אנחנו הולכים להזדקן יחד׳… קיבינימט… קיבינימט…״

המשחק הסתיים, ואז הוא עשה משהו שהוא לעולם לא עשה לפני. הוא הודה למאות האוהדים שהתגודדו לאחל לו, אמר לא למאמנים ששאלו אם הוא ירצה לבלות איתם… וחזר לחדרו במלון עם אשתו. היא נרדמה, והוא שכב שמה ב1 בלילה, בודד, רעב לאוכל וליין, רעב לשיחות שהוא החמיץ, ולצחוק. הוא הזמין פיצה, בהה בטלוויזיה ובכה.

*****

הוא קפץ מכסאו יום אחד לא לפני זמן רב. אחורי מכנסיו לא נקרעו – הם כבר לא היו כל כך צמודים. פסקה אחת תפסה את עיניו מתוך ספר שקרא. ״הנה הסיבה מדוע פעילות ספורטיבית חשובה״, כתב בריטי בשם בריאן גלנויל. ״הם ממחישים את מגוון היכולת האנושית, שאינו מוגבל. הלא נתפס הופך לנתפס, ואז הוא מושג״.

״זהו!״ קרא ווי. ״זו הסיבה שאנחנו שואפים לה! זה הערך של ספורט! כל המשחקים האלה, כולם חסרי חשיבות – והם הכי חשובים בעולם!״ אגרופו התכווץ. הוא לא בזבז את עצמו במשך 23 שנים. הוא לא גהר על הנתונים של יוסטוס ת׳יגפן לחינם, הוא לא. האנשים שהשוו את המהפך מול יוסטון למאבק בסרטן צדקו!

״זה מה שאני צריך לעשות כדי להשאר חי״, הוא אמר. ״אני חייב למצוא את המגוון הבלתי מוגבל של היכולת האנושית בתוך עצמי. אני חייב להפוך את הבלתי נתפס לנתפס – ואז להשיג אותו! אמא שלי משוכנעת שאני הולך להחלים. אמא שלי תמיד צודקת!״ בתחילת דצמבר, כשהכאב הפך כה עז עד שהוא נאלץ לבטל סוף שבוע של עבודת אולפן בESPN, הוא הזמין 1000 כרטיסים קטנים מבית דפוס מקומי. מאות אנשים התקשרו אליו מכל קצווי הארץ, כותבים אליו, מעודדים אותו, אך הוא היה צריך עוד. על כל כרטיס הוא כתב נצחונות. ״נבחרת הסרטן המדהימה של וולבנו עם הכוכבים החשובים באמת״

״אתם רואים?״ הוא אמר. ״אני הולך להקים קבוצה. אני הולך לתת כרטיס לכל אחד שאני אפגוש כשאני נוסע בכל רחבי המדינה לשדר משחקים. על גב הכרטיס מפורטות הדרישות של השחקנים שלי. אחד. הם יצטרכו להגיד ׳ג׳ימי ווי, אתה תעשה את זה׳. שתיים, הם יצטרכו לומר את זה בקול רם – חשוב לבטא את המלים האלה. הם יכולים להתקשר אלי למשרד, ואם אני לא שם, להשאיר הודעה על המשיבון שלי: ׳ג׳ימי! אל תוותר!׳ ושלוש, הם חייבים לעשות משהו לשפר את הבריאות שלהם, בין אם זה מנטלית, רוחנית או פיזית.

״הנבחרת שלי – כל אחד יכול להצטרף. זהו זה מותק, זו היא השיחת טרום-משחק האולטימטיבית שלי. אני חייב שתתנו לי את המשחק הזה. חייב אותו. חייב שיהיו לי כל כך הרבה אנשים שמתקשרים למשיבון שלי בכל יום עד שהקווים יקרסו. חייב שאנשים מכל המדינה יפתחו את החלונות שלהם ויצעקו לעולם: ׳ג׳ימי וווייייייייייי! אל תוותר!׳״

*****

ג׳יימס וולבנו נולד ב1946 בקווינס, ניו יורק. הוא שיחק כפוינט גארד באוניברסיטת ראטגרס. ב1967, לאחר שסיים את לימודי התואר החל לאמן בראטגרס ולאחר מכן עבר לאוניב׳ באקנל, ולאיונה. ב1980 התמנה למאמן באוניברסיטת צפון קרוליינה. במשך 10 השנים ששימש כמאמן צפון קרולינה זכה במספר תארים בקונפרנס, כולל נצחון בגמר הפיינל פור ב1983. הרקורד שלו כמאמן 346 נצחונות (209 בצ. קרולינה) מול 210 הפסדים (114 בצ. קרולינה). ב1989, לאחר שזכה בתואר מאמן השנה בACC נאלץ לפרוש בעקבות שערוריה שהאשימה את הצוות בניהולו בהטיית ציונים ומתן הטבות כספיות לסטודנטים שנמשכו מכספי התרומות לארגון. הוא עבר לשדר כפרשן בESPN וABC. ב1992 אובחן כסובל מסרטן מתקדם מסוג metastatic adenocarcinoma. במרץ 1993 הוא נשא את הנאום בטקס הESPY המובא בסרטון וחלקים ממנו מופיעים בכתבה. ג׳ים וולבנו נפטר כתוצאה ממחלת הסרטן באפריל 1993 בגיל 47.

זהו הסיפור האחרון בפרוייקט ״תרגומי סיפורי הספורט הגדולים בהיסטוריה״ של אתר hoops.co.il. תודה לכל מי שתרם ונתן ותרגם.

לפוסט הזה יש 6 תגובות

  1. היום בו נאלץ וולבנו לפרוש מאימון צפון קרולינה סטייט היה יום עצוב לאוהדים של קבוצת הכדורסל שלה אך הוא היה גם יום חג לצופי כדורסל מכללות בטלוויזיה. שמעתי אין ספור פעמים את וולבנו מפרשן בטלוויזיה וזאת הייתה חוויה בלתי רגילה.

  2. סיפור נפלא ועצוב שתורגם בצורה הנאותה והמתאימה ביותר לרוח הסיפור.
    שמעו, וולבנו לא היה מלאך. הוא היה בן קווינס ממוצא איטלקית, קילל באיטלקית, ואני מניח שהוא עשה גם כמה דברים לא חוקיים כמאמן. על הכל הוא כיפר באומץ שלו, ובנאום האחרון שלו. שוב, התמונה שלו בסיום משחק האליפות כשהוא רץ כמו מטורף לחפש מישהו לחבק תישאר בזכרוני לעד. לפחות הוא ירד לקבר כאלוף המכללות. אני בטוח שהמחשבה הזאת עזרה לו עד הנשימה האחרונה.

    1. אני חושש שהוא פעל בדרכים שהיו מקובלות אז, כלומר הוא לא עשה משהו מיוחד ב"אי חוקיותו", אבל זה בגלל שכ-ו-ל-ם מרמים.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט