עבורך, אמא – ריקי רוביו / תרגום Smiley

עבורך, אמא – ריקי רוביו / תרגום Smiley

עבורך, אמא

ריקי רוביו / פיניקס סאנס
נובמבר 5, 2019

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/global/articles/ricky-rubio-phoenix-suns-nba-foundation

ב-2015 עברתי לדירה חדשה שמאוד אהבתי בדאונטאון של מיניאפוליס, לא רחוק מהמקום בו הטימברוולבס משחקים. בבקרים, לאחר שהערפל נעלם, יכולתי להביט למטה כדי לראות את נהר המיסיסיפי. הדירה הייתה גדולה, אבל לא יותר מדי. וידאתי שיש לה שני חדרי שינה כדי שכאשר אמא ואבא שלי מגיעים לבקר אותי, יהיה להם חדר משלהם.

באותו הקיץ הורי הגיעו מספרד כדי לבקר – כפי שהם עשו מספר פעמים בשנה החולפת מאז עברתי לארה"ב ב-2011. בדרך כלל הם היו מגיעים כדי לצפות בי משחק או כדי לחגוג איזה חג. היינו הולכים לאתרים תיירותיים במיניאפוליס ובסנט פול. לקחתי אותם למוזיאון לאמנות ולמסעדות המועדפות עלי. לקחתי אותם לקניון אמריקה, דברים כאלו. תמיד היה לנו כיף, כאילו היינו בחופשה.

בטיול הספציפי הזה, יצאנו מחוץ לעיר והייתה לנו נסיעה לעשות. זה היה כמו רוב הנסיעות שלי עם הורי. הם התעסקו במוזיקה. הם היו מספרים לי רכילות לגבי חברים ומשפחה בבית. הם היו שקטים לפרק זמן, ואז, לא משנה מה, אבא שלי היה מתחיל לספר סיפור לגבי משהו מהילדות שלי. אבא שלי אהב לעשות זאת. הוא אהב לספר סיפורים לגבי, במיוחד אלו שכבר שמעתי.

הפעם הוא סיפר את הסיפור על הפעם בה החלטתי בין כדורגל לכדורסל. הייתי בן 10, והדרך בה הוא מספר זאת היא כזו שאמא שלי גרמה לי להחליט באחד על פני השני. בחרתי בכדורגל. זה היה הספורט הכי פופולרי והייתי יותר טוב בזה. אבל העדפה של אבא שלי הייתה כדורסל – הוא למעשה מאמן קבוצת כדורסל נשים בחזרה בבית. ככה שכדורסל היה המשחק שלו. ידעתי שזה אכזב אותו במעט שאני מוותר על הכדורסל. אבל אז, לאחר מספר שבועות, הכדורגל ואני לא ממש הסתדרנו. והתגעגעתי לכדורסל.

Ricky Rubio on Twitter: "... Daniel Cameron, listen. Do the right thing.  #Justice… "

אז, הלכתי לאמא.

אמרתי לה שעשיתי טעות גדולה. רציתי לחזור לכדורסל.

אני זוכר שהיא אמרה שזה לא הולך להיות קל – הם כבר שילמו עבור הכדורגל.

"אתה לא יכול להחליף באמצע העונה", היא אמרה לי.

אבא שלי עבד במועדון ספורט מקומי באל מאסנו, אז הוא שאל את הצוות אם ישנה איזושהי דרך להכניס אותי לאחת הקבוצות שם. להצטרף לקבוצה לאחר שהעונה כבר החלה לא הייתה אפשרית בדרך כלל. אבל הם אמרו לו שאם הוא יעבוד מספר שעות נוספות במועדון הם יתנו לי לשחק. אבא שלי אפילו לא היה צריך לחשוב על זה. הוא היה גאה שרציתי לשחק במשחק האהוב עליו שוב. אפילו שהייתה לו הרבה עבודה, הוא עשה אקסטרה. ואמא טיפלה בכל דבר בבית כדי שהוא יהיה מסוגל לעשות זאת.

אמא ואבא שלי, המשפחה שלי, זוהי הקבוצה שלי. תמיד זה היה כך. אני אוהב אותם בגלל זה.

ו-15 שנים לאחר שבחרתי בכדורסל מול הכדורגל, נסעתי איתם לטיול במינסוטה.

לאחר מספר שעות הגענו ליעד שלנו: קליניקת מאיו, ברוצ'סטר.

חיכינו בחדר קטן עד להגעת הרופא. זו לא היתה סיטואציה חדשה עבורנו – שלוש שנים לפני כן אמא שלי אובחנה עם סרטן. הוא החל בריאות שלה ב-2012. נשארו חיוביים. ידעתי שהיא מסוגלת לעשות את זה. הייתי חייב להאמין. זוהי אמא שלי, אתם מבינים? היא גיבורת העל שלי. ראיתי אותה מגדלת את המשפחה. ראיתי אותה עובדת קשה, ואז מוצאת זמן לקחת את בנה לאימוני כדורגל וכדורסל לאחר מכן.

והיא ניצחה את הסרטן. כפי שמשפחתי הייתה אומרת, "כולנו ניצחנו את זה. כמשפחה".

עכשיו היינו בחזרה בבית החולים. הרופא נכנס, ולפני שהוא אמר משהו, ידענו. פשוט ידענו. אפשר היה לראות זאת על פניו. היינו בכל כך הרבה מהבדיקות האלו, בכל כך הרבה חדרים כאלו, כל כך הרבה פגישות כאלה. בנקודה ההיא, היינו מסוגלים לראות את זה בעיניים שלהם. זה היה אותו המבט שהיה לרופא בברצלונה על פניו ב-2012 כשאמא שלי אובחנה לראשונה.

הפעם הרופא אמר שהסרטן חזר – ומתפשט מהר.

זה היה רע.

לחצתי את ידה של אמא. כולנו התחבקנו.

בנסיעה הביתה, אבא שלי לא סיפר שום סיפורים.

באותו הלילה, למדתי משהו לגבי הדירה שלי.

הקירות היו דקים.

הקשבתי לבכי של הורי במהלך הלילה. הם בקושי היו מסוגלים לישון. אני לא יכולתי גם כן. אני לא יודע כיצד לתאר במילים את ההרגשה שלי. אני לא. הרגשתי כל כך חסר אונים. כל מה שרציתי לעשות היה לתת לאמא שלי להרגיש טוב יותר. ולא ידעתי איך. הייתי פשוט יותר מדי אבוד.

ביום שלמחרת לא רציתי להיות באף מקום שקרוב למגרש כדורסל.

חלק ממני נשבר באותו הלילה. החיים שלי השתנו לנצח. זוהי אמא שלי.

התחלתי לשנוא את הדירה ההיא.


ארבע שנים מוקדם יותר, ב-2011 הייתה לי דירה בלוס אנג'לס.

אהבתי את הדירה ההיא. היא הייתה קרובה לים. השביתה ב-NBA הייתה בעיצומה באותו הקיץ, וזה היה לפני ששיחקתי את עונתי הראשונה עם הטימברוולבס. שכרתי דירה קטנה ככה שיכולתי להתאמן ולהנות ממזג האוויר בזמן שהשביתה תסתיים בעצמה.

הסוכן שלי סיפר לי על משחק פיקאפ. הוא אמר שיהיו שם עוד מקצוענים, אז הלכתי. בפעם הראשונה שהלכתי, כבר היה משחק שהיה בעיצומו. ראיתי את KG, פול פירס, פול ג'ורג', דני גריינג'ר … כל החברה האלה שראיתי ושמעתי עליהם במשך שנים. והם נתנו לי לרוץ איתם באותו היום. חזרתי כמה שיכולתי באותו הקיץ.

לפעמים, שאני מספר לחברי שבבית לגבי המשחקים האלה, הם שואלים אם אי פעם נבהלתי. כן, אולי הייתי מעט. אבל אני חושב, שבאותו הזמן, אנשים אולי שוכחים על 2008. הם שוכחים את ספרד. הם לא זוכרים כמה טובה הייתה הנבחרת הספרדית שלנו – הגענו עד למשחק על מדליית הזהב באולימפיאדה. הייתי בן 17. שבע עשרה! הפסדנו לנבחרת ארה"ב, אבל הייתה להם נבחרת טובה בטירוף … קובי, לברון, די-וויד, ועוד חבורה של שחקנים נהדרים.

אז ב-2011, כבר הרגשתי כאילו אני כבר יודע לשחק ברמה הזו. והלכתי למשחקים האלה בלוס אנג'לס נחוש להראות לחברה האלה שאני שייך. אני מאמין שכל דבר בחיים קורה מסיבה – השביתה נתנה לי הזדמנות לבחון את המשחק שלי מול כמה מהטובים בעולם.

בנוסף, ככה זכיתי לפגוש את KG..

לאחר אחד המשחקים שלנו, אני זוכר שהוא ניגש אלי.

"ריקי!!!!! ילד. שמעתי שאתה הולך למיני?"

הנהנתי.

אני חושב שהוא ידע שהאנגלית שלי לא הייתה כזו טובה עדיין. הייתי מאוד שקט.

הוא המשיך לספר עוד ועוד על מינסוטה ועל הארגון. הוא ממש היה נלהב, כאילו: "בנאדם, תן לי לספר לך. המקום הזה, לוס אנג'לס, הוא בסדר, נכון? אבל תאמין לי. תאמין לי. אתה הולך למיני … אתה נותן לאנשים האלה את כל מה שיש לך? תאמין לי. הם הולכים לתת לך את הכל בחזרה. אמון. אמון!"

לא יכולתי להאמין ששחקן כמו KG – אלוף NBA, הביג טיקט – מדבר אלי והוא מכיר את הסיפור שלי

תאמינו!

אני תמיד אזכור את היום הזה. מאוחר יותר, למדתי את מה שאוהדי הוולבס כבר ידעו – KG אמר את האמת. הוא צדק לגבי מיני. הוא צדק לגבי בסיס האוהדים. כאשר השביתה הסתיימה, זה היה הזמן ללכת למחנה האימונים. לא ידעתי הרבה על ה-NBA אז – רק את הדברים הבסיסיים כמו כמה זמן אורכת העונה, איך שחוקי ה-NBA הם מעט שונים מהחוקים הבינלאומיים.

וידעתי שמיני ניצחה רק 15 ו-17 משחקים בשתי העונות לפני שאני הגעתי לשם. ידעתי שזה לא היה טוב. אבל עבורי, זאת הייתה התחלה חדשה בליגה חדשה, ומדינה חדשה. אני זוכר את ערב הפתיחה בעונת 2011-12 … זה פשוט היה בלתי יאמן. בלתי יאמן. אמא ואבא שלי היום שם בטרגט סנטר. התחלתי את המשחק על הספסל. וכאשר התכוננתי להיכנס, אני זוכר את הקהל קורא בשמי.

הצלחתי למצוא את הורי בקהל. אמא שלי – הפנים שלה. אני זוכר שהיה לה את החיוך הכי גדול וגאה.

המשפחה שלי. זוהי הקבוצה שלי.

באמצע עונתי הראשונה, קרעתי את ה-ACL ואת ה-LCL במשחק מול הלייקרס. עשיתי שיקום באותו הקיץ, ב-2012, באותו הקיץ אמא אובחנה לראושנה בסרטן. במהלך השנתיים הבאות, היו הרבה זמנים קשים. כקבוצה, היינו קרובים לעשות את הפנייה, אבל לא ממש הצלחנו להגיע לשם. והתקשיתי להתרכז בכדורסל לפעמים בגלל מה שקרה עם אמא שלי בחזרה בבית בספרד. לא כולם יודעים מה התרחש, אבל אלו שכן, הם השאירו סימן במשפחתי. האנשים של מינסוטה היו כל כך נפלאים ותומכים. האוהדים, הצוות, חברי קבוצתי – כולם עשו ככל יכולתם כדי לעזור לי עם הסיטואציה של אמא. הם דאגו. אני אזכור זאת לנצח.

Flip Saunders was in coma for six weeks, needed just one more treatment

אחד מהאנשים האלה הוא פליפ סנדרס.

פליפ חזר לטימברוולבס ב-2014, וזכיתי להכיר אותו ואת בנו, ראיין. הם כאלו משפחה דואגת. הם באמת מייצגים את החלק הטוב ביותר של מינסוטה. ב-2015, שבחרנו בדראפט את קארל-אנטוני טאונס עם החירה ה-1, פליפ צלצל אלי. הוא רצה שאני אתאמן עם קארל-אנטוני במהלך הקיץ.

טסתי חזרה חופשה והתחלתי לעבוד מיד עם KAT. ביום הראשון שלנו, פליפ הופיע באיחור של מספר דקות. הרצנו כמה תרגילים, ואני רואה את פליפ בצדי המגרש. היה לו כובע, משוך למטה … והוא נראה רזה. ממש רזה. הלכתי כדי לומר שלום, ואמרתי לו שטוב לראות אותו. לאחר הסשן שלנו הוא לקח אותי למשרד שלו.

היה לו לימפומת הודג'קין.

הוא עבר כימותרפיה באותו הקיץ.

לא ידעתי מה לומר, אז אמרתי, "פליפ, אתה נראה נהדר".

התכוונתי לזה. אבל אני לא יודע אם אני אומר את האמת לעצמי. פליפ נראה חיוור ורזה.

דיברנו עוד קצת באותו היום. אמרתי לו מה שאמא שלי עברה, והוא סיפר לי לגבי הכימותרפיה שלו ועל מאיו קליניק, שזאת הסיבה שבסופו של דבר המלצתי זאת לאמא. פליפ שאל כל דבר לגביה, וכיצד אני מתמודד עם הכל. הוא גרם לנו לשכוח מהקרב שלו, אפילו שזה היה לכמה דקות. הוא מעולם לא ניסה לקחת לעצמו את תשומת הלב. זה מי שפליפ היה.

שלושה ימים לפני תחילת העונה, היינו בלוס אנג'לס, מתכוננים למשחק מול הלייקרס. הצוות קרא לנו לפגישה.

פליפ נפטר.

כולם בארגון לקחו את זה קשה. זה היה יום קשה. וחשבתי על אמא. בזמן ההוא, הסרטן שלה חזר. היא הייתה בסדר, אבל זה היה מפחיד לחשוב על פליפ … הפעם האחרונה שראיתי אותו, לא ידעתי שמצבו כל כך רע כפי שהיה.

התקשרתי לאבא שלי ודרשתי שהוא יספר את האמת לגבי הפרוגנוזה של אמא. הייתי צריך לדעת מה בדיוק קורה. זה היה במהלך העונה, ב-2015-16, אבל אמרתי לו שאני אטוס הביתה אם הוא יגיד זאת.

העונה הייתה גיהנום. כל כך הרבה עליות ומורדות. יותר מורדות מעליות. התקשרתי לאבא שלי כמעט בכל יום כדי לקבל עדכונים. לפעמים הוא היה צריך לנתק בגלל שאמא שלי לא הרגישה טוב, או שהוא היה צריך לבשל לה ארוחה, או שהיא הייתה צריכה להקיא.

הרגשתי כל כך רחוק. הייתי באיזה מלון, באיזושהי עיר, לאחר משחק, כאילו, בחיי, מה אני עושה פה? אני אמור להיות איתה.

במהלך פגרת האול-סטאר באותה שנה, לקחתי טיסה הביתה. ההפסקה הייתה רק לארבעה ימים וזה היה מסע של 17 שעות, אבל הייתי חייב. אני זוכר שחשבתי על פליפ. ידעתי שהוא היה מבין שהייתי חייב לנסוע.

כאשר אמא פתחה את הדלת, לראות את פניה … זוהי ההרגשה הכי טובה בעולם. אבא אמר לי שזה שהגעתי לשם הייתה התרופה הכי טובה שאי פעם הייתה לה. אבל יכולתי לראות שהיא פצועה. החזקתי בידה כמה שרק יכולתי. ישבתי ליד המיטה שלה בכל הזמן. לא רציתי להרפות. היא אמרה לי שהיא לא תיכנע.

יום לאחר מכן, הייתי צריך לטוס בחזרה.

חלפו חודשיים עד שהעונה הסתיימה. עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות על המגרש. אבל זה היה כל כך קשה. המחשבות שלי היו הרחק משם. חשבתי על אמא שלי כל הזמן. לאחר המשחק האחרון שלנו בעונה, טסתי שוב חזרה הביתה.

אמא נפטרה מספר שבועות לאחר מכן.

כאשר מישהו שאתם אוהבים נפטר, זה כאילו הערפל עוטף אתכם. ככה זה היה עבורי. הרגשתי חסר כיוון. בכל שנה, שהייתי חוזר למינסוטה למחנה האימונים, התחלתי כל יום באותה הדרך: פייסטיים עם אמא. בעונה הראשונה לאחר שהיא נפטרה, הייתי מתעורר וחושב על שהייתי מתקשר אליה. זה גרם לי לרצות לשבור את הטלפון. אבל לא הייתי מסוגל למחוק את המספר שלה. הייתי אפילו שולח לה הודעות טקסט לפעמים. אני עדיין עושה כך. למשך זמן מה, הרגשתי כאילו אני משתגע – כאילו הייתי מדבר לעצמי.

Image may contain: 1 person

במשך רוב השנה שלאחר מכן, כעסתי. האשמתי הרבה דברים. האשמתי את הכדורסל. האשמתי אנשים מסביבי על הצורה שבה הרגשתי. האשמתי כל דבר.

עברתי דיכאון.

והסתכלתי על הכדורסל בצורה אחרת לאחר כל זה. הסתכלתי על החיים באופן שונה. שום דבר לא הרגיש רציני כמו שזה היה רגיל. אתם מבינים, כאילו, אנחנו רק משחקים משחק…. ולפעמים זאת הקלה עבורי פשוט לצאת לשם ולשחק כדורסל ולשכוח מכל הדברים. אבל זה לא עובד ככה לנצח. הרגשתי כאילו אני מדשדש במים ככל יכולתי אבל עדיין טובע. אני לא יודע כיצד להסביר זאת. ולא ידעתי כיצד לתקן זאת לבד. למדתי שכאשר סוף סוף קיבלתי עזרה – כאשר הלכתי לדבר עם מטפל.

נשענתי על חברי, בנוסף, ועל אבא שלי, אחי ואחותי. הם החזירו אותי למי שאני, למי שתמיד הייתי – ילד של אמא.

הם ידעו שאפילו שאמא נעלמה, אנחנו עדיין יכולים להיות קרובים אליה.

אני זוכר את מה שאמרתי לאמא באחת הנסיעות שלנו שחזרנו ממאיו קליניק.

כל חייה, כל מה שהיא אי פעם רצתה זה לעזור לאחרים לשמוח. כאשר החברים שלי היו מגיעים שהייתי צעיר, היא תמיד שאלה אותי מה האוכל המועדף עליהם כדי שהיא תוכל לבשל זאת לארוחת ערב. זה מי שהיא הייתה.

אז בנסיעה אחת חזרה למיניאפוליס מרוצ'סטר, בנסיעה אחרת, לאחר עוד חדשות רעות, אמרתי לה משהו חשוב: אמרתי לה שאני הולך לוודא, שלא משנה מה יקרה לה, אנחנו הולכים לעזור להרבה אנשים שחווים את אותם קשיים.

הבטחתי לה זאת.


ב-2017, שכרתי בית סולט לייק סיטי.

בדיוק עברתי, עם כמה חברים קרובים. מספר שבועות מוקדם יותר העבירו אותי בטרייד ממינסוטה ליוטה ג'אז.

הכל קורה מסיבה.

אהבתי את מיני. אני עדיין אוהב. והמקום הזה, האנשים האלו – הם תמיד יהיו בליבי.

אני מתכוון לזה. אמון. כמו ש-KG אמר.

ההזדמנות ביוטה הייתה עוד התחלה חדשה. שנתי הראושנה שם הייתה גם השנה הראשונה שקבוצות NBA היו מורשות לשים פרסום על הגופיות שלהם. לג'אז היה את את הפאץ של 5 FOR THE FIGHT. נודע לי שזה צדקה לחקר הסרטן.

כל דבר קורה מסיבה.

נפגשתי עם ראיין סמית, מנכ"ל קוואלטריקס [Qualtrics] – החברה שעזרה לשים את הפאץ' על הגופיות שלנו – ושאלתי לגבי צדקה אחרת, וכיצד אני יוצר אחת משלי. זה היה רק ההתחלה. באותה שנה, אבא ואני ביקרנו במספר בתי חולים ביוטה, כולל מכון האנטסמן לסרטן. פגשנו כל כך הרבה ילדים, ראיתי כל כך הרבה חיוכים. אני חושב שזה יותר השפיע עלי ועל אבא מאש על הילדים. עזבנו באותו היום ובנסיעה הביתה, אבא אמר את מה ששנינו חשבנו.

"אמא הייתה שם היום איתנו", הוא אמר לי. "גרמנו לה לגאווה".

שנה לאחר מכן, התחלתי את הקרן שלי. הקרן של ריקי רוביו. לזכר אמא שלי.

רציתי ליצור קרן בה כולם מרגישים כאילו זאת הקרן שלהם. רציתי לנצל את הפלטפורמה שלי כשחקן NBA כדי להביא חיוכים, וגם כדי לגייס כסף למטרות חברתיות. אני לא הולך לשקר כאן, החיוכים של הילדים בבתי החולים ממש גרמו לי להמשיך. ככה אני מקבל הגשמה עצמית. אני יודע שזה מה שאמא הייתה רוצה. היא ממש שם איתי.

Image

היום אני כבר לא בן 21, כפי שהייתי שהגעתי בפעם הראשונה למינסוטה. בתקופה ההיא, כשאמא שלי עדיין הייתה בחיים, עשיתי רשימה בראש שלי של מה שאני רוצה להשיג כשחקן. אחד מהם הייתה להשתמש בהשפעה ובפלטפורמה שלי כדי לעזור לאנשים שצריכים עזרה. ככה שהייתי מסוגל למחוק זאת מהרשימה. עדיין יש לי מספר דברים שטרם מחקתי מהרשימה.

אחד מהם זה, "לזכות באליפות NBA".

אני עדיין עובד על זה. אני בפיניקס עכשיו. עוד עיר חדשה, עוד דירה חדשה ומספר אתגרים חדשים. יש לנו קבוצה צעירה וטובה עם פוטנציאל גדול. כל הדברים הגדולים לוקחים זמן. אנחנו הולכים להגיע לשם. אז תנו לי לחזור אליכם עם זה.

עוד דבר ברשימה הוא, "לזכות בגביע העולם עם הנבחרת הלאומית פמיליה".

ובקיץ הזה הנבחרת הלאומית שלנו זכתה באליפות העולם של FIBA בסין. הלוואי ואמא שלי הייתה יכולה לראות את זה. זה היה בלתי יאמן לראות את הדרך בה הכדורסל נוגע בחיים שם. גדלתי כשאני מעריץ את הכדורסל הספרדי, ולהיות חלק מעוד פרק של ההצלחה של המדינה שלנו זה מאוד מיוחד עבורי. נבחרתי ל-MVP, ושקובי יעניק את הפרס, 11 שנה אחרי האולימפיאדה של 2008, הרגיש כאילו אני סוגר מעגל.

הכדורסל מאוד חשוב עבורי. אבל אני יודע שאני יכול להשפיע על העולם הזה בהרבה דרכים  אחרות. אני יודע שאני יכול להיות הרבה דברים אחרים. וברור, אחד מהם הוא עדיין להיות ילד של אמא.

בכל יום, אני מנסה לעשות משהו כדי לגרום לה לגאווה.

זה מה שהיא ראוייה.

אנחנו קבוצה.

יש לי אותנו לנצח.

אני אוהב אותך, אמא.

לפוסט הזה יש 9 תגובות

  1. תודה על התרגום המעולה.
    מי שלא עבר, לא יכול לדעת, לא יכול להכיר את הערפל הזה שריקי מדבר עליו, ערפל שחוויתי כנער, פעמיים, לפני יותר מארבעים שנה.
    השנים עוברות והכאב מתקהה, ואז, משפט אחד שאתה קורא, מחזיר אותך עשרות שנים אחורה, ואתה נושם כאב מבעד למסך של דמעות.
    ת ו ד ה !!!

    1. לפעמים זה משפט ולפעמים זה שיר או פשוט עץ על גבעה שמחזיר אותי לנוף של ילדותי.
      אני מחבק את הכאב הזה והוא עוטף אותי בזכרונות ומחמם אותי לרגע עד שהוא עוזב

כתיבת תגובה

סגירת תפריט