התהליך הסתיים – טי ג'יי מקונל / תרגום Smiley

התהליך הסתיים – טי ג'יי מקונל / תרגום Smiley

התהליך הסתיים

טי ג'יי מקונל / פילדלפיה 76
דצמבר 21, 2018

מאמר מקורי: https://www.theplayerstribune.com/global/articles/tj-mcconnell-nba-sixers-process

לעולם לא אשכח את תחתית הקרקעית. זה היה בדצמבר 2015.

היינו במאזן של 1-20, משחקים מול הספרס בוולס פארגו.

הלוואי שיכולתי לומר לכם שלחברה האלו היה את דאנקן, ופרקר, ואת מאנו, ואולדריג', וקוואי – שהיה ברשותם את כל הצוות ביחד באותו הערב … זה יהפוך את זה לקל יותר. אבל איני יכול בכלל לעשות זאת. טים, מאנו, קוואי: כולם בחוץ. ככה שזה היה הסגל המלא שלנו מול אולדריג', פרקר והספסל שלהם.

הם ניצחו אותנו ב-51 הפרש.

אני זוכר מהלך אחד בבירור: הם בדיוק עלו ליתרון 40 … ואני הייתי שם במגרש מתבשל. אני חושב, ככה – בסדר. 40?? לא. לעזאזל עם זה. שתהיה לנו מעט גאווה. והווינר שבתוכי בועט, אתם מבינים? הבחור הזה שניצח במשך כל חייו, ופילס את דרכו לליגה, והוא לא הולך לקחת הפסד כזה ככה סתם באדישות. אז, כן, אני מקבל את הכדור וחושב – זהו זה. הנה נקודת המפנה, אוהדי הסיקסרס. אני הולך לקחת זאת על עצמי.

אני מוליך את הכדור למחצית המגרש, עושה איזה מהלך כדי לקבל מעט מרווח … וזרקתי.

איירבול.

אוי, בנאדם. זה היה כאילו, פשוט, כלום. כל האולם התחיל לשרוק בוז – האוהדים שלנו. וזה מצחיק אבל אני זוכר שאפילו לא הייתי מופתע. אני די בטוח שאפילו נתתי מן הנהון כזה לקהל, אתם מבינים? רק אומר ככה בקצרה, כן. לא … זה נכון. תמשיכו לשרוק בוז. אנחנו באמת פתטיים.

באמת היינו פתטיים.

ואני יודע שזה לא ממש סיפור … או לפחות לא אחד מרגש, בכל מקרה. אבל רציתי להתחיל עם זה בגלל שזה עוזר לי להמשך, בנקודה ספציפית – נקודה שהיא ממש חשובה עבורי. תראו את זה: אני חושב שהרבה אנשים לא הבינו את התהליך.

אני חושב שהרבה אנשים, הם שומעים על התהליך, או קוראים על זה, או רואים איזו דעה לגבי זה או מה שזה לא יהיה, והם מקבלים איזה רעיון בראש שלהם שאנחנו עשינו זאת כמעט, ככה, גרסה מיוחדת של הפסדים. שכביכול הייתה לנו איזו "תוכנית על" משלנו, אתם מבינים? ושהפכנו להיות שבעי רצון מעצמנו לגבי ההפסדים שלנו, בדרך מוזרה שכזו.

זה נמצא שם בסלוגן, נכון? "לבטוח בתהליך" – אנחנו האמנו זאת בתוכנו. אבל בכנות, לנו, זה לא היה כזה משמעותי בכלל. אני חושב שהמשמעות של זה הייתה עבורנו, כאילו, להישאר במסלול, בנאדם. או להיות להתאושש מהר. אבל אז באותו הזמן ……. זה תמיד הרגיש כמו, לאנשים מבחוץ, "לבטוח בתהליך" משמעותו דבר אחר בכלל. להם המשמעות הייתה – בסדר, אתם מכירים את המם הזה, אני חושב שזה הבחור מ-Role Safe, שהבחור מצביע לעבר הראש שלו, והוא מחייך?? ואז יש את הכותרת, משהו מגוחך – אבל הבדיחה היא שהוא תמיד חושב שהוא נמצא צעד לפני כולם? ככה זה. כל האנשים האלו ….. אני חושב שהם די החליטו שאנחנו היינו הבחור מ-Role Safe: דופקים על ראשינו אחרי כל הפסד, ומחייכים כאילו אנחנו יודעים משהו שהם לא.

"לא יכול להפסיד, אלא אם כן הפסד הוא חלק מהתוכנית….."

(ל-Players' Tribune, האם אתם יכולים לשים את המם הזה ממש כאן?)

ותראו, אני לא מנסה לשחק אותה טיפש. אני מבין שהתהליך היה מבוסס על משהו מאוד אמיתי. ואני מבין שהנהלת ה-NBA היו צריכים לעשות תכנונים ארוכי טווח, והיו צריכים לתכנן מעט אחרת כדי להישאר מקדימה. אני מבין את הדברים האלה.

אבל הנה מה שאני חושב שלא כולם הבינו: הפסדים מסריחים, בחיי.

זה פשוט ….. מסריח.

אין שום דרך מגניבה להפסיד. אין שום כיף בלהפסיד. הקבוצה שמסיימת עם יותר נקודות בסיום – הם המנצחים. והקבוצה השנייה? אני מתכוון…… הם יכולים לתת את כל הקלישאות שיש בעולם. הם יכולים לקרוא לזה תוכנית, תהליך, מה שזה לא יהיה.

אבל אם לא ניצחתם – אז תבטחו בי: אתם פשוט מפסידנים.

וזה העניין העיקרי שלי, אתם מבינים, כאשר מגיעים לדבר על מה שבנינו כאן בפילי. כן, הייתה תוכנית. כן, היא עבדה. וכן, וכל המעורבים בזה ראויים להרבה מחמאות. אבל זה גם לא היה מובטח – וזה בגלל העניין שכל מי שמדבר על התהליך תמיד שוכח: האלמנט האנושי.

ואני פשוט רוצה לרשום זאת, אני מניח, כאחד משחקני הסיקסרס שהיה כאן עבור "תחתית הקרקעית" ועדיין נמצא כאן עכשיו….. ואומר זאת עבור התהליך – זה אף פעם לא היה עבורי לגבי התהליך.

זה תמיד לגבי האנשים.


זה היה לגבי אנשים כמו המאמן בראון.

בחיי, אני לא חושב שהרבה אנשים בכלל מכירים טוב את המאמן בראון….. ואני מניח שככה הוא מעדיף. אבל אספר לכם דבר אחד לגבי המאמן – דבר אחד שהוא עשה והיה גאוני. הוא התחיל את….. אני אפילו לא יודע איך אתם הייתם קוראים לזה. רוטציה או משהו? שכל פעם אז ועכשיו, שאחד מאיתנו נעמד מול הקבוצה ונותן מצגת לגבי איזה נושא שאנחנו מוצאים כמעניין. זה כמו אחד מהפרויקטים שמקבלים בכיתה שהייתם בחטיבת הביניים…… אבל עם חברה שנמצאים ב-NBA. אז עבורי, אני מכור לקפה – כולם בקבוצה יודעים את זה. ונתתי מצגת בנושא של קפה. רק, כאילו, ההיסטוריה של זה, ועוד כמה עובדות מעניינות לגבי זה. כאילו, לדוגמא: האם ידעתם ש"decaf" זה לא המשמעות של נטול קפאין?! בסדר, בסדר – הנושא די משעמם. לא דוגמא טובה.

אבל חלק מהנושאים די טובים, אני נשבע. למשל, בן, הוא עשה אחת נהדרת על אוסטרליה, מהיכן שהוא מגיע, ופשוט סיפר לנו על כל חיות הבר שיש להם שם, כל הנחשים הארסיים והחרקים שיש להם – בחיי, זה בהחלט יוצא דופן (אני חושב שכולנו החלטנו לפסוח על אוסטרליה בחופשה הבאה שלנו. לא מעוניינים לראות חבורה של כלבי דינגו או וומבטים או איזה נחש אכזרי מקרוב, אתם מבינים למה אני מתכוון?).

אה כן, וג'י ג'י עשה אחת על איך [התראת ספוילר] אנחנו עלולים לחיות בסימולציה??? מה לעזאזל. זה לא היה אמיתי. וברור שג'י ג'י הוא הבחור הכי חכם שמישהו מאיתנו מכיר – ככה שבסיום של זה הייתם אומרים, לעזאזל, הוא כנראה צודק. לכן איך אתם מסבירים שמעולם לא נתקלנו בחייזרים?? אנחנו נמצאים בין כל מיליוני הכוכבים …. מיליונים של מערכות סולאריות…. ומעולם לא נפגשנו עם חייזרים אפילו לא פעם אחת?? אז התאוריה הולכת ככה, שאולי זה בגלל שחייזר מריץ את הסימולציה שלנו. גם ג'ונה נתן משהו קטלני על איך שרובוט מרושע הולך להשתלט על העולם. הדבר הזה די הפחיד אותי גם כן.

בשורה התחתונה: זוהי קבוצה של אנשים שקרובים ביותר אחד לשני. אנחנו בהחלט אוהבים אחד את השני, ואנחנו שם אחד עבור השני ולא משנה מה קורה. ועבורי? כל זה מתחיל עם המאמן.

זה היה לגבי האנשים כמו לגבי התהליך עצמו.

עם ג'ואל, אני חושב שאנשים רואים צד אחד שלו בטלוויזיה או בטוויטר או לא משנה איפה. הם רואים את כל הקשקושים, ההילה. הם רואים את מסיכת הפנטום. הם רואים את הבחור המאוד גבוה, איש גדול שזריז בטירוף ששם 35 על היריבים, ואז לוקח אותם לפוסטים באינסטגרם. וזה פשוט כאילו….. בסדר, בחייך. לא יכול להיות שזה אמיתי. האם זה אמיתי??

אני אספר לכם בזריזות סיפור. זה היה בעונה שעברה, ואני יושב בחוץ עם פציעת כתף …… ואני מרגיש די מדוחדך גבי זה. פשוט אחד מהמקרים האלה, אתם מבינים? זה מעצבן לא להיות מסוגל לעזור לקבוצה. אבל באותו הערב, ג'ואל גם בחוץ, בגלל העין שלו. אז אני מקבל הודעה קצרה ממנו, שהוא מזמין אותי לבוא לצפות במשחק. זה פשוט מהלך קלאסי של ג'ואל – הוא אחד מהחברה שמתגאים בכך שהם, כאילו, ממש חברים קרובים (לא ממש נורמלי בליגה כפי שאתם עלולים לחשוב).

אבל הנה מה שמפריד את ג'ואל מאחרים אפילו יותר. לאחר ההודעה? יש המשך.

"היי – תביא גם את אשתך".

סיימנו כאשר היה לנו את אחד הערבים הטובים.

ושאני אומר "סיימנו שהיה לנו את אחד הערבים הטובים", האם אני מתכוון "שהיה לי ערב נחמד ורגוע בצפייה במשחק במסך הענקי שיש לג'ואל, בזמן שג'ואל ואשתי האהובה כמעט הרגו אחד את השני במשחקי שולחן??" כן, זה למה שאני מתכוון.

אני חושב שהמילים האחרונות שיצאו מהפה לפני שעזבנו את דירתו היו שג'ואל – עם אשתי עומדת שם, פשוט זועמת – צורח, "לא, את הפסדת. את הפסדת פשוט בצורה הוגנת. פשוט והוגן. תשאלי. אני אף פעם לא מפסיד. אף פעם".

אז, כן – ג'ואל הוא בחור אמיתי.

Image

זה היה קשור לאנשים כמו AI.

למעשה אני ממש שמח שאלן כתב את המאמר שלו כאן, לפני שאני עשיתי זאת, בגלל שהוא נגע במשהו שם שאני חושב שלא ממש ידוע, אבל צריך להיות – שזה, אפילו עד היום, שהבחור חי ונושם את הסיקסרס. אתם לא תדעו זאת, באמת, בגלל שהוא מנסה להישאר מחוץ לאור הזרקורים ככל שהוא יכול, כדי לתת לקבוצה הנוכחית שלנו לזרוח. אבל זה לא יכול להיות יותר נכון.

הנה סיפור על AI שלעולם לא אשכח.

אני בשנתי הראשונה, והמאזן שלנו נוראי, ואנחנו משחקים בבית. ואתם חייבים להבין…. אני בקושי נמצא בקבוצה באותה הנקודה, כאילו, בקושי – או שלפחות ככה זה מרגיש. זוהי הקבוצה הכי גרועה בליגה, ואני שחקן חופשי שלא נבחר בדראפט שהופך לגיבוי בשנתו הראשונה. אתם קולטים את הרעיון. אז בכל מקרה, כן, בחימום באותו הערב, כאשר אני עורך מתיחות, פשוט מתחמם – אני יוצר קשר עין עם AI. התשובה נמצא על המגרש, והוא מדבר עם כמה מהשחקנים שלנו. אני די נפעם מכוכבים, אם להיות כנה, אז אני לא ניגש אליו או משהו. אבל אז כאשר הוא מסיים עם השיחות שלו, זה בכלל מטורף…. הוא למעשה הולך לקראתי. ממש שואל אותי לשלומי, כאילו הוא מכיר אותי. כאילו הוא צפה בי. אומר לי להמשיך לעבוד קשה, להמשיך לעשות את שלי. ואז הוא שם את הזרוע שלי עלי, אני נשבע באלוהים – כאילו הוא מדבר כרכז הסיקסרס לרכז השני, ואף אחד אחר לא אמור לשמוע את זה.

והוא אומר, "הי, בנאדם. הי. אנחנו נהיה בסדר".

Image

ואחרונים אבל לא פחות חשובים ….. זה לגבי האנשים כמו האוהדים שלנו.

אני בכלל לא יודע מה עוד אפשר בכלל לומר בנקודת הזמן הנוכחית על אוהדי הסיקסרס. הם סבלניים, הם נאמנים, הם בעלי תשוקה, הם פשוט 100% משוגעים…. הם הכל, בחיי. מהחברה בריקי סאנצ'ז, לבחור בן ה-80 הם כרטיסים עונתיים לכל החיים, לכל מי שנמצא בטווח הזה, אני אומר לכם – הם פשוט אוסף מדהים של אנשים, והם אוהבים את העיר שלהם, והם אוהבים את הקבוצה שלנו.

אנחנו אוהבים אותם בחזרה.


כאשר עשינו טרייד עבור ג'ימי, הרבה מומחים יצאו מגדרם כדי לומר שהתהליך הסתיים. וזה בסדר מבחינתם, אני מניח.

אבל הם אחרו בשישה חודשים.

התהליך נגמר בעונה שעברה, בחדר ההלבשה, לאחר משחק ההדחה שלנו מול בוסטון.

לא הרבה אנשים הבינו זאת – כי התפיסה לאחר המשחק הזה, ולאחר הסדרה, הייתה שאנחנו גאים בעצמנו. ניצחנו סדרת פלייאוף מול הקבוצה הטובה של מיאמי, ואז נתנו לסלטיקס, אחת הקבוצות הטובות בליגה, תחרות במשך ריצה של חמישה משחקים. תוצאה קטנה ונחמדה לקבוצה שהפסידה ב-51 לספרס רק שנתיים לפני כן, נכון??

טעות. אין מצב, בחיי. לעזאזל עם זה. נגעלנו מעצמנו לאחר שהסדרה עם בוסטון נגמרה. נגעלנו. לא היה שום נאום בחדר ההלבשה, שום מילות ניחומים, שום אנחנו יכולים לבנות על האווירה הזו. התקשורת רצתה את זה מאיתנו, אני חושב, אבל אני אומר לכם – זה פשוט לא היתה הדרך בה הרגשנו, בסוף שלנו. עבורנו זאת הייתה סלידה טהורה. ניצחנו 16 ברצף בסיום העונה הרגילה. העיר כולה הייתה מאחורינו. #FreeMeek התרחש – לבסוף, זה גם קרה. כל מה שעבדנו עבורו, במשך העונות האחרונות….. זה לא היה "ממש מעבר לפינה" או משהו כזה. זה היה ממש כאן. היה לנו את זה.

וככה ידעתי שהתהליך הסתיים.

בגלל המטרה של התהליך, לאורך כל הדרך, הייתה לבנות קבוצה בקליבר של אליפות. ולא אכפת לי מה כל אחד אחר חושב – ועל איזה ציר זמן כל אחד אחר מסתכל. הקבוצה שהייתה לנו בשנה שעברה?? היא הייתה בקליבר של אליפות. ממש ככה. זה היה, כאשר הלכנו לבוסטון…. וזה היה, כאשר הפסדנו בפלייאוף. הקאבס, הרוקטס, הווריורס – אני לא הולך לומר שהחברה האלה לא רצו לראות אותנו…. אבל אומר את זה: היינו סיוט במאצ'-אפ להרבה קבוצות גדולות בשנה שעברה. תסמכו עלי.

אם היינו מצליחים להגיע רחוק יותר, היינו הולכים להוות בעיה.

No photo description available.

אז איפה זה שם אותנו השנה? בחיי, אני לא יודע. אני לא רוצה להישמע שחצן….. אבל אני מאוד אוהב את הקבוצה.

יש לנו שלושה מתוך 10-15 השחקנים הכי טובים בליגה, עם ג'ואל ובן וג'ימי – אני בהחלט מאמין בזה. והם רק הולכים ומשתפרים, ומשתפרים במשחק אחד עם השני. יש לנו את אחד השחקנים הכי לא מוערכים בליגה עם ג'י ג'י (אני לא יודע למה אנשים מדברים על שלושת הגדולים שלנו, כאשר זה בכלל ארבעת הגדולים). יש לנו ספסל עם כישרונות צעירים ורעבים של שחקני משנה. יש לנו מאמן ראשי נהדר, עם צוות נהדר מאחוריו.

ויש לנו את האוהדים הכי טובים בעולם.

אבל חשוב כמעט כמו כל זה, כמעט חשוב כמו מי שאנחנו – זה היכן שהיינו. היינו בתוך זה, בחיי. כל השנים הרעות האלו? עברנו אותם ביחד. ואתם רואים זאת, עכשיו, אני חושב, לאיזו קבוצה נהפכנו בקצה השני.

אז כאשר אני אומר שהקבוצה הזו היא "אליפות או התרסקות", אתם יודעים, בבקשה על תקחו זאת כיהירות. אני יודע כמה הרבה קבוצות גדולות יש בליגה, ואני יודע שלא משנה כמה מוכשרים אנחנו, וכמה חזק נשחק, וכמה חזקה הכימיה שלנו – הסיכויים נערמים כנגדנו.

אבל אני גם יודע את זה: "אליפות או התרסקות" – זאת רק דרך מפוארת לומר "ניצחון או הפסד".

עשינו חתיכת דרך.

ואנחנו די טובים בדרך השנייה.

לפוסט הזה יש 11 תגובות

  1. באמת אחד האנשים התותחים בליגה, ואחלה שחקן (סרטון ההגנה אומר הכל עליו).
    אני שמח בשבילו שיצא מקן השרצים הזה, שלא יגיע לדבר, והגיע לקבוצה חביבה עם עתיד (כשיחזרו הפצועים), שמכירה בערכו.
    בניגוד לבראון הדביל שתמיד סיפסל אותו והקפיא אותו לחלוטין לתקופות רק כדי להפשיר אותו הפשרה מהירה בעת צרה, ושהוא יציל אותו שוב.

  2. הרבה תלונות לשחקן שאף אחד לא רצה,לא נבחר בדראפט ורק פילי הציעו לו חוזה, נתנו לו דקות ,הפכו אותו לשם מוכר וגרמו לו לקבל חוזה שני ולהיות מסודר כספית

    1. לא הפכו אותו לכלום, הוא הפך את עצמו למרות שקיבל כתף קרה מבראון פעם אחר פעם.
      היה חביב הקהל ונתן הרבה מעבר לשווי חוזהו.
      אירגון מפגר שלא יודע להעריך שחקנים שנותנים הכל על המגרש ומעדיף פרימדונות והייפ.
      אגב התלונות רק בראש שלך, כל מה שהוא אמר שהוא שונא להפסיד ורק החמיא לכם.

      1. אשך, אתה לוקח את זה למקום לא נכון. היית משאיר את מקונל במקום שייק מילטון לדוגמא? אתה יודע שלקבוצות אין סנטימנטים כמעט לאף שחקן ולא משנה כמה הוא שחקן בית, כמה הוא השקיע או כמה טוב הוא משחק (אייזיאה בבוסטון, וול בווש׳, דרוזן בראפס ועוד ועוד ועוד). הוא באמת אחלה שחקן ומאוד אהבו אותו בפילי אבל אין קבוצה שלא היתה מעבירה שחק מהסוג של מקונל ולא רק פילי

כתיבת תגובה

סגירת תפריט