הדרך היחידה היא לעבור דרך זה – ג'ואל אמביד / תרגום Smiley

הדרך היחידה היא לעבור דרך זה – ג'ואל אמביד / תרגום Smiley

הדרך היחידה היא לעבור דרך זה

ג'ואל אמביד / פילדלפיה 76
ינואר 15, 2020

מאמר מקורי: http://projects.theplayerstribune.com/joel-embiid-the-only-way-is-through/p/1

עבור כל מי שעובר משהו עכשיו….

לכל מי שנאבק….

יש לי סיפור קטן עבורכם.

למעשה אני לא ממש יודע כמה אנשים מכירים את זה, אבל ממש מיד לאחר שנבחרתי בדראפט, חזרה ב-2014, חשבתי על לפרוש מהמשחק. אני לא מגזים בכלל. ברצינות שקלתי לפרוש מה-NBA לפני שבכלל שיחקתי משחק אחד.

למעשה לא היה לזה שום קשר לפציעות שלי. הגוף שלכם, הוא מחלים. הוא תמיד מבריא. כל הכאב הזה הוא רק זמני. אבל הלב שלכם? בחיי – זה שונה. זה הרבה יותר מסובך.

כאשר אתם מדברים על החיים שלי, אתם חייבים לדבר על אח שלי ארתור. אי אפשר לספר את הסיפור שלי בלעדיו.

אני חושב שלכולנו יש את האדם האחד הזה בחיים שלנו שתמיד פשוט נותן אנרגיות טובות. אותו בנאדם שפשוט כיף להיות בסביבתו, אתם מבינים? ומי תמיד מעודד אותכם, לא משנה מה. עבורי, זה היה ארתור. הכל תמיד חוזר בחזרה אליו. אפילו אם תשאלו אותי לחזור חזרה אל ממש ההתחלה של המסע המטורף הזה מקמרון ל-NBA, זה יתחיל עם ארתור.

ביום שהייתי אמור לקבל את המנוחה הארוכה שלי, כאשר הייתי בן 16, כמעט וזרקתי הכל בגלל שכל מה שרציתי היה לנוח עם אח שלי. כאשר הוזמנתי למחנה הכדורסל של לוק מבה א מוטה – הדבר שעליו כולם כותבים כשהם מספרים את הסיפור שלי? הם תמיד מחסירים חלק אחד.

אפילו לא הופעתי ביום הראשון של המחנה. יותר מדי פחדתי. למעשה פסחתי על זה כדי שאוכל לשבת בבית ולשחק עם ארתור. אמא שלנו לא הייתה בבית בגלל חופשה, והיא תמיד כל כך הייתה קפדנית לגבי שיעורי הבית, ככה שהיינו חייבים לנצל את ההזדמנות הזו פשוט להירגע ולשחק במשחקי וידאו. עבורי, זה היה הדבר הכי כיפי בעולם. וזה לא היה כאילו חשבתי שהיה לי סיכוי ללכת ל-NBA, או אפילו ללכת למכללה בארה"ב. זה אפילו לא היה חלום. לא היה לי מושג שאני מסוגל לשחק כדורסל מאורגן.

אז התחבאתי בתוך הבית שלי, ושיחקנו פיפא במשך כל היום.

ביום שלמחרת, לאחר שאבא שלי גילה מה קרה, הוא וידא שאני לוקח את הישבן שלי למחנה – ואז בעיקרון כל החיים שלי השתנו.

אבל ביום האחד ההוא אני וארתור פשוט כייפנו. ואתם יודעים מה? אני כנראה מסוגל לזכור את אותו אחר הצהריים ההוא טוב יותר מהרבה מרגעי הכדורסל הגדולים בחיים שלי.

Image may contain: 5 people, people smiling

לאחר המחנה, הדברים פשוט החלו לקרות. קיבלתי הזדמנות להגיע לאמריקה לתיכון – שזה היה ברכה, רק שזה אמר שלא הייתי יכול לחזור הביתה לקמרון למשך תקופה מאוד מאוד ארוכה. עד הזמן שבו הייתי אמור להיבחר בדראפט ב-2014, לא ראיתי את ארתור במשך שלוש שנים. אבל הוא עקב אחר כל המסע שלי, ומתי כאשר הייתי אמור להיבחר בדראפט, הוא פשוט היה כל כך גאה בי.

לצערי, הייתי צריך לעבור ניתוח ברגלי מיד לפני הדראפט. ארתור טס לחוף המזרחי, אבל הניתוח שלי היה בקליפורניה, והרופאים דאגו יותר מדי לגבי הכרישי דם ולכן לא אישרו לי לטוס ברחבי המדינה. ככה שנשארתי להתאושש בחוף המערבי, וארתור נשאר בחוף המזרחי עם חברים של המשפחה. באותו הזמן, הרגשתי שהולכות להיות לנו עוד הרבה מאוד הזדמנויות להיות ביחד.

דיברנו על איך זה הולך להיות כאשר אני אבריא והוא יוכל לחזור לאמריקה כדי לראות אותי משחק בליגה – מול קובי, מול סטף, מול קיי די. הוא היה רק בן 13, היה לו את כל הזמן שבעולם כדי לחזור ולראות אותי.

ואז, ארבעה חודשים לאחר מכן, אני מקבל שיחת טלפון.

ארתור היה מעורב בתאונה בחזרה בבית.

הוא הלך בחזרה הביתה מבית הספר עם כמה מחברי כיתתו כאשר הוא נפגע ממשאית.

פשוט ככה, אח שלי נעלם.

הוא היה כל כך מלא בחיים, ואיכשהו הוא פשוט נעלם.

אף אחד לא יכול היה להאמין לזה.

זה היה הלם עבור כל המשפחה שלנו, ובכנות זה משהו שאנחנו עדיין מתמודדים איתו.

הייתי יכול לחזור הביתה רק למספר שבועות עבור ההלוויה שלו. כאשר חזרתי לפילי, המשכתי להתאושש, מנסה להשתפר … אבל הייתי במקום ממש רע. עם ארתור שכבר לא נמצא, הרגשתי כאילו איבדתי את המטרה שלי בחיים. פשוט רציתי לפרוש מהמשחק ולחזור חזרה הביתה לקמרון כדי להיות עם משפחתי. ואתם יודעים, זה לא כמו סרט בו מישהו הושיב אותי והייתה לו איזה שיחה איתי, או שהרמתי כדורסל ופתאום הכל היה בסדר.

באמת שהייתי צריך להביט לתוך עצמי כדי למצוא שוב את המשחה. בכל בוקר מחדש, כאשר התעוררתי, הייתי אומר לעצמי שיש לי בחירה. אני יכול להרים ידיים, או שאני יכול לקחת עוד צעד קדימה. באמת שהייתי צריך להזכיר לעצמי מדוע אני אוהב את המשחק הזה מלכתחילה.

לפני זמן לא רב, היינו פשוט ילדים רזים שמסתובבים בפארק במרכז קמרון – מתחבאים מאמא שלנו, מנסים לא ללכת לעשות את שיעורי הבית שלנו.

לא הייתי רציני. זה אפילו לא היה חלום. פשוט עשינו כיף. ככה שפשוט המשכתי קדימה. בהרבה ימים, זה מסריח. בהרבה ימים, אני פשוט רוצה לעלות על טיסה בחזרה הביתה. רציתי לפרוש, אבל אני פשוט המשכתי להשקיע את העבודה בכל יום במשך שנתיים כדי לנסות להיות בריא, כדי לנסות להשתפר, כדי לנסות לקחת צעד אחד לתוך מגרש ה-NBA. הרגשתי שאם אני עושה זאת, אז אח שלי יהיה ממש גאה בי.

בכל יום, פשוט הייתי לוקח עוד צעד אחד קטן קדימה.

אי אפשר היה לרמות את זה. כאשר אתם מתמודדים עם מצוקה, אין שום קיצורי דרך. אי אפשר לעקוף את זה. אתם פשוט צריכים לעבור בתוך זה, לא משנה כמה זמן זה יקח, לא משנה כמה זה מסריח.

לכל מי שנאבק עכשיו, לכל מי שמרגיש שהוא רוצה להיכנע, אני אומר לכם … רק תקחו צעד אחד קטן קדימה.

Joel “Troel” Embiid on Twitter: "Hell of a season. Proud of my guys and I  appreciate all the support you guys gave us all season long. Extremely  disappointed and fell short of

הלילה שסוף סוף באמת זכיתי לשחק מול הקהל של פילי, לאחר שנתיים של המתנה, חשבתי שאני הולך לרוץ מתוך המנהרה ולקבל שריקות בוז. אמיתי, חשבתי שאוהדי הסיקסרס יקבלו אותי בשריקות בוז מכיוון שהייתי בחוץ למשך זמן רב. ואז אני לעולם לא אשכח שקלעתי את הסל הראשון שלי – חצי סיבוב מאזור קו העונשין. רצתי חזרה להגנה ונתתי מכה לווסטברוק בקו הריצה שלי, והקהל פשוט השתולל. לאחר כל מה שנלחמתי בו כדי להגיע לשם, זה כנראה עדיין אחד הרגעים הטובים בחיים שלי.

באמת שלא יכולתי להאמין כמה פילי ישמרו לי על הגב. במהלך השנים האחרונות, אנשים העניקו לי כל כך הרבה תמיכה במהלך כל כך הרבה עליות ומורדות, במהלך כל כך הרבה ניתוחים והישיבות בצד, תוך כדי ששברתי לעזאזל את הפנים שלי בפלייאוף של 2018. זה היה גדול יותר מכדורסל.

זה למה הייתי כל כך אמוציונלי לאחר משחק 7 מול טורונטו בעונה שעברה.

כאשר קוואי לקח את הזריקה חסרת האיזון הזו עם הבאזר – מיד כאשר הכדור עזב את ידו חשבתי, לא, אין סיכוי.

כאשר הכדור קפץ פעם אחת על הטבעת חשבתי, זה נגמר.

כאשר הכדור קפץ פעמיים, שלוש פעמים, חשבתי, אין שום מצב לעזאזל.

הכדור קפץ ארבע פעמים, ואז נכנס פנימה. מאיזושהי סיבה, הכדור פשוט נכנס פנימה.

אני לא חושב שאני מעולם הראתי סוג כזה של רגש על מגרש הכדורסל בחיי. משחק הכדורסל, זה לא עניין של חיים ומוות. אבל זה לא באמת היה קשור למשחק. היו לי דמעות בעיני כשירדתי מהמגרש בגלל שכל כך רציתי זאת עבור העיר שלי, ועבור המשפחה שלי.

הייתי צריך לחיות עם החרטה הזו פחות או יותר במשך כל הקיץ. האשמתי את עצמי. אולי הייתי יכול לחסום את הזריקה. אולי הייתי יכול להיות על הפודיום במקום קוואי והחברה האלו. לעולם לא נדע, וזה מעצבן.

כל הקיץ, בכל פעם שמישהו פרסם את התמונה הזו שלי ושל קוואי בוהים בכדור על הטבעת, אני אפילו לא לחצתי על לצאת משם. רציתי שזה יצרב במוח שלי בשביל המוטיבציה. ואתם יודעים מה? בסוף, החברה האלה ראויים לתואר. הם שיחקו חזק יותר מכל אחד אחר – נקודה. כל אחד מהם בסגל עשה את כל הדברים הקטנים שהם היו צריכים כדי לנצח. זה היה שיעור שהיינו צריכים ללמוד כקבוצה, ואני חושב שאנחנו עדיין לומדים את זה העונה.

Bounce, Bounce, Bounce, Bounce—and a Basketball Shot for the Ages - WSJ

אתם יודעים, כולנו הגענו לשנה הזו כשאנחנו מדברים כמה אנחנו רוצים את התואר. אנחנו די טובים בלדבר, כולל אני. אבל זה לא מספיק רק לדבר על זה. אתם צריכים לגבות את זה. אתם צריכים להביא את זה בכל ערב. וזה כולל גם אותי, בנוסף לכל.

תקשיבו, אני יודע שזה מעצבן שאני בחוץ. אף אחד לא מרגיש רע יותר ממני לגבי זה. אבל זו רק אצבע. אם להשוות למה שעברתי, זה כלום בחיי.

אני הולך לחזור. ואנחנו הולכים לעשות את הדבר הזה נכון. ואנחנו הולכים להיות בעיתיים בפלייאוף, אני מבטיח לכם. אבל אני חייב לומר את זה עכשיו – הדבר היחיד שאני הולך לעשות הוא לשנות את מי שאני כשחקן כדורסל.

אין לי כלום מלבד אהבה עבור האגדות של המשחק כמו שאק וצ'ארלס. ככה שאני מכבד את מה שהם אמרו לגבי המשחק שלי. אבל אני לעולם לא הולך להיות הגבוה המסורתי הזה כמו ששאק היה בשנות ה-90. אתם לא יכולים לרדת למטה לפוסט בכל פעם מחדש ולחוות הצלחה בליגה הזו. לא ב-2020. לא עם הדרך שבה המשחק התפתח. לא בצורה שבה קבוצות מבצעות היום דאבל-טים. אתם צריכים להיות מסוגלים לרווח את המגרש ולמסור את הכדור ולקלוע סלים מכל מקום על המגרש.

זה לא משנה אם אתם גארדים או גבוהים, אתם חייבים להיות וורסטילים כדי לנצח בליגה הזו. אתם צריכים להיות בלתי צפויים. כן, אני מעריץ בחורים כמו החלום. צפיתי שעות על גבי שעות בחלום בכל יום, ממש ככה. כולם מכירים את הסיפור הזה. אבל אתם יודעים במי אני אוהב לצפות עכשיו? קיי די, הארדן, אפילו רכזים כמו סטף וכריס פול. עבורי, זה המקום בו המשחק הכי מעניין עכשיו.

מעל לכל, אני סטודנט של המשחק. זאת הדרך היחידה שיכולתי לתפוס את זה בזמן כזה קצר. אתם כבר לא יכולים להיות סתם גדולים למטה יותר. אתם צריכים להיות שחקן כדורסל. אם אנחנו הולכים לזכות בתואר, אני צריך להיות מעט מהחלום, ועוד קצת מאייברסון, ועוד קצת מקקקקוווובבביייי.

זאת הדרך שבה אני תמיד אהיה עצמי.

ואני יודע שאתם שם בטלוויזיה רוצים שאני אקלע 35 בצבע בכל ערב.

אני יודע זאת. אני שומע אתכם.

אבל אני צריך להיות כנה אתכם. זה לא 1995. זוהי 2020. אני לא עובד בכל יום ביומו כדי להיות החלום. יש רק חלום אחד. יש רק שאק אחד. אני לא מנסה להיות הגבוה הטוב אי פעם. אני מנסה להיות שחקן הכדורסל הכי טוב בליגה, ואני באמת מאמין שאני מסוגל לעשות את זה.

סיימתי עם הדיבורים של הקשקושים וכל הממים וכל זה. ברגע שאני אחזיק את הגביע בידיים שלי, אולי אני אחזור לעצמי המקסים. אבל עכשיו, יש לי רק דבר אחד בראש.

אני לא מנסה לנצח בויכוח.

אני מנסה לעזאזל לזכות בתואר.

שלכם, 

ג'ואל.

לפוסט הזה יש 7 תגובות

  1. תודה רבה על התרגום, לא הכרתי את הטרגדיה של אמביד. מה שכן, אם הם היו עוברים את טורונטו אני מאמין שמילווקי היו על הפודיום

  2. תודה סמיילי. לא הכרתי את הסיפור על אחיו של אמביד. לא פשוט להתאושש ממכה כזו. אמביד במיטבו וכשיש לו אוויר הוא בלתי עציר בפוסט ועם יד טובה גם מחצי מרחק. הוא לא טימי ומתעייף מהר אבל האפסייד שלו גם ההגנתי עצום והוא בקלות שחקן טופ 10 בליגה. הוא פתח טוב את העונה, נקווה שזה סימן לבאות

כתיבת תגובה

סגירת תפריט